לידה היא אירוע גורלי בחיי האדם, ועם זאת האדם לא זוכר אותה, כמו שאינו זוכר את צעדיו הראשונים, ולא את הרגע שבו הגה לראשונה את המילים: אימא או אבא.
ברגעי הלידה ה"אני" שבנו עדיין לא נמצא. בשלב הינקות אנחנו כמו כל בעלי חיים שפרט להתרשמות, טרם צמחו בהם הבחנות משמעותיות. לכן אין לנו זיכרונות מרגע הלידה.
אומנם מתקופת הילדות המוקדמת יש לנו זיכרונות, אבל אלה תמונות פשוטות מאותם זמנים. רק בגיל שלוש-עשרה ואפילו יותר מתפתח וצומח בנו ה"אני", ומשלב זה ואילך אנחנו מסוגלים לזכור הכול.
במה מתבטא ה"אני"? בשאלה "מי אני?" – שאלה על משמעות החיים שמתעוררת בלב האדם, מתגבשת בו יותר מתוך הקשרים והיחסים שלו עם אנשים אחרים, ומורגשת בו במיוחד כשמתחילה לפעול בו המשיכה ההורמונלית. אז מתחילה להתעצב בנו דרגת האדם.
הסיבה שהשאלה "מי אני?" מתגלה ומתחילה להתפתח באדם היא כדי שיוכל להתחקות ולהבין בשביל מה הוא קיים, ובכך לגדול להיות "אדם" – הדומה בתכונותיו לתכונת הנתינה של הכוח העליון של הטבע הסובב. מרגע התעוררות השאלה נוצר באדם מקום בחירה ויכולת לתקן ולהרים את עצמו למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. בעזרת תשובה מדויקת לשאלה, האדם יכול לדעת את מטרת קיומו, להגיע אליה מרצונו החופשי, ולא להיות מובל אליה בכאב ובלי דעת.
היום אני מספר על כך באופן טבעי, אבל כשהנקודה שבלב שלי התעוררה בגיל הנערות והשאלה על משמעות החיים ניערה את עולמי, לא ממש ידעו לספר לי שזה כך. אני זוכר איך שאלתי "מה הלאה?".
"הלאה?", ענו לי, "הלאה תלך לבית ספר, לאוניברסיטה וכן הלאה, מה השאלה?". והתשובה הזו כיבתה אותי. לא התחשק לי ללמוד יותר, גם לא לשאול שאלות. נכנסתי לאדישות. זאת תחושה איומה שמכריחים אותך לחיות סתם, בחוסר תכלית.
לא כל אחד שם לב לשאלה על מטרת החיים כשהיא מתעוררת בו בגיל ההתבגרות. יש כאלו שהעולם הזה מוצא חן בעיניהם כמו שהוא. הם שוחים בו בשמחה, רוכשים מוניטין והחיים עוברים. כלומר השאלה על משמעות החיים אומנם מופיעה בכל אחד, אבל ברמות שונות. מי שהיא מופיעה בו בצורה רצינית ותובענית, יחדד אותה ויקבל תשובה.
הוא יֵדע שתחילת הבריאה וסוף הבריאה, עם כל מצבי הביניים שלה, ידועים מראש. הוא יבין שהלא-ידוע הוא רק דבר אחד: באיזה אופן ייכנס ויממש את ההשתתפות שלו בה. הוא יגיע בסופו של דבר אל החכמה שתעניק לו תשובות עמוקות לכל שאלה, אל חכמת הקבלה. את הלידה הזאת הוא יזכור.