לא אני. בטח לא אני. בטח ובטח לא אני. לי זה לא יקרה. לעולם לא יקרה. את היקר לי מכול, בשר מבשרי, המלאך שלי, לעולם לא אשכח ברכב. את המשפטים האלה, בנוסח כזה או אחר, משננת לעצמה כל אימא, ביודעין או שלא ביודעין. את הילד האהוב שלה היא לא תשכח פתאום, סתם כי הוא פרח מזיכרונה.
אולם על פי נתוני ארגון "בטרם" למניעת היפגעות ילדים, בעשור האחרון נשכחו יותר משמונה מאות ילדים ברכב, כאשר שלושים ואחד מהמקרים הסתיימו במוות, רובם מתחת לגיל שלוש. הילדים האלה הם רק חלק מאלפי מקרים נוספים שלא מדווחים. רק בשבוע שעבר נשכחה תינוקת כבת שמונה חודשים זמן ממושך בתוך רכב בעיר צפת; לפני פחות מחודש תינוק מת לאחר שנשכח ברכב במשך שעות, והזעקה "הוא לא בהכרה!" עוד מהדהדת ברחבי העיר מודיעין עילית.
"לי זה לא יקרה" קרה למנהלת גן ילדים, "לי זה לא יקרה" קרה גם למרצה לבטיחות בנהיגה, "לי זה לא יקרה" יכול לקרות לכל אב ואם, בכל חתך שהוא, בשניות של חוסר תשומת לב.
הנטייה הטבעית היא להרחיק את עצמנו מטרגדיה כזו שעלולה ליפול עלינו כרעם ביום בהיר. אך כשהאסונות האלה קורים הם מעוררים גל תגובות קשות. למרות רגש האשמה הכבד שאינו מרפה מההורים, הציבור זועם וקורא להעניש אותם. מאשים את ההורים בחוסר אחריות משווע, טוען ובצדק שהם היו עסוקים בעוד הודעת ווטסאפ שהתקבלה.
כל הסיבות נכונות אך הסיבה העיקרית לכך מושרשת עמוק יותר. זה הטבע שלנו שמהתל בנו. האגו שלנו. הרצון הטבעי שלנו ליהנות שמתפתח בקצב מטאורי, ומוחק לנו מדקה לדקה את כל רגעי הזיכרון שהצטברו.
לכן אין מקום להצביע באשמה על הורה כזה או אחר. מדובר בטבע האדם – בכוחות, ברצונות, במחשבות – באופי אגואיסטי שנכנס לתקופה עולמית שמגבירה את קצב התפתחותו בעוצמה רבה יותר מהדורות הקודמים. מצד אחד זה אינו פוטר אותנו מאחריות, אבל מצד שני זה למעלה מאיתנו. האגו מעוור אותנו מלראות שכך פועל בנו הטבע. לכן אנחנו מופתעים לגלות כיצד אנשים נורמטיביים, שלא לומר בעלי מקצוע הרגישים לגיל הרך, שוכחים את ילדם ברכב.
האגו שלנו מעצים את ה"אני" שלנו, מעלה אותו בחשיבותו על פני הזולת – עד שגורם לכל התקשרות שלנו לסובבים אותנו להיראות פחותים בחשיבותם. האגו בקלות מאפשר לנו להחליף אחד באחר. הוא הגורם להחלפת מקצוע או מקום עבודה מהיום למחר. הוא שמתיר לנו להתגרש ולעזוב את הבית לטובת אשליה של חיים טובים יותר. הוא ולא אחר שמדרבן אותנו להעדיף חיים עצמאיים על פני חיי משפחה, או במקרה הטוב, להינשא בלי להביא ילדים לעולם, או להינשא רק כדי שלא נזדקן לבד.
כן, האגו באכזריותו הרבה, מפחית את הדאגה שלנו על כל מה שלא נוגע לנו, גם כלפי היקרים לנו מכול. הוא כובש אותנו, מתלבש עלינו בערמומיות ודורש את מרב תשומת הלב. מטרתו היא אחת: להביא אותנו להכרה שרק הוא קיים בעולם ושאנחנו קיימים בשבילו. שבכל רגע ורגע בחיים שלנו, נדאג לו, לאגו שלנו, ורק לו, כמו חיה שדורשת טיפול צמוד.
עד מתי האגו פועל בנו? עד הסוף המר. חז"ל כבר ציירו את רגעי השיא: "מלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטיפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטיפה, ומת". ואז מלאך המוות מחייך. כלומר, האגו שלנו, הדאגה העמוקה ביותר לעצמנו, השטן שמפריד אותנו בעורמה מהזולת, מוליך אותנו בעיוורון מוחלט עד לרגע האחרון של חיינו.
אבל יש דרך אחרת, נתיב מילוט מהיר מהאגואיזם הצר, הנקרא בחכמת הקבלה בשם "הכרת הרע". תהליך מואץ שמטרתו להעלות למודעות את האויב המר שזורם בעורקינו. מסלול שמרכז את תשומת הלב שלנו להבנה שהאגו הוא השונא היחיד בחיינו, שהוא ממרר אותם וגורם לנו למקרים איומים ונוראים, מסלול בטוח המסייע לנו לבער את האגו מקרבנו.
לכן, כשם שלגבי שכחת ילדים ברכבים יש רשימת עצות ארוכה וחשובה ליישום, פעולות מנע מגוונות החל מהקניית הרגלים ועד מערכות התרעה המוטמעות במכונית, כך יש לטפל במקביל בגורם המשכיח, באגו.
הדרך היא להגביר את המודעות בכל אמצעי המדיה שהטבע האגואיסטי שלנו רע מן היסוד, "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית). להפנים כי הוא מונע מאיתנו לחיות ללא כל תועלת ולהתחמק ממשמעות לחיים.
אין מדובר בתהליך של יום אחד, גם לא בקמפיין אחד וגמרנו, אלא בתהליך הצטברותי שהולך ונבנה בתודעה החברתית שלנו, עד שנרגיש בכל כוחנו שאנחנו מוכרחים להיפטר מהרע. רק אז נתחיל, כל אחד בלשונו, לעורר שאלות קיומיות כמו מתי ואיך ניפטר מהרע? מתי נשים קץ לאגו שמסית אותנו ממטרת החיים?
בינתיים אנחנו אפילו לא מזהים שמדובר בשניים: באגו שלנו וב"אני" שלנו. נדמה לנו שהם אותו דבר.
כשניגש לטפל ברצינות באגו הממאיר, נגלה שהוא מנוהל בעזרת כוח עליון שמוביל אותנו אל הטוב. שאין תועלת לעסוק באגו עצמו, אלא רק להתעלות מעליו, "על כל פשעים תכסה אהבה". שתכלית האגו מלכתחילה הייתה להוביל אותנו שנכיר בו שהוא רע, ונרצה להפוך את היוצרות שבנו. לפחות לייחל שכך יקרה. הדרך לגילוי ולהכרה, כמו גם לשינוי ולבקשה, היא בעזרת חכמת הקבלה, אותה שיטה עתיקה שמתחילה להתגלות בזמנינו מיום ליום.
בעזרתה נתחיל לפתח רגישות לכל מי ומה שמחוץ לנו. נגלה יחס חדש לסביבה. לא נהיה שקועים רק בעצמנו, אלא נלמד מחדש להתחבר לזולת. הדאגה הכנה שתתעצב בנו היא שתבטיח לנו שלא נשכח אף ילד. קיץ בטוח.