מחאות, קריאות גנאי והסתה נגד החרדים, עומדות בלב הסכסוך הישראלי היום. הריחוק והמחלוקת בין העולם הדתי לחילוני לא חדשים, אפשר למצוא אותם עוד טרום יסודה של המדינה.
כבר אז היו כמה ניסיונות להעמיד שביל זהב בין העולמות, אבל לא הייתה הסכמה וכך נמשך הניכור אל תוך ימינו, כאשר הוא נקשר עכשיו גם בחלוקת כספים ומשרות. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו מסכימים עם המצב.
בכל מקרה, גם אם אין מוכנות לחיבור בין העולמות, להסית חלק מהאומה נגד חלק אחר ממנה הוא דבר אסור לגמרי. אם אנחנו חולקים בנטל השמירה על המדינה, מתגייסים יחד לצבא, אז דיינו, אין לנו יותר על מה להתווכח, חייבים לתת לכל חלק לחיות את חייו ומכאן והלאה רק לבדוק איך להתקרב זה לזה.
את ההכנה המתאימה לקירוב הלבבות יש בנו זה מכבר, והיא קשורה לחג שעוד רגע נכנס – חג השבועות, חג מתן תורה שבו הבטחנו תחת הר סיני להתאחד כאיש אחד בלב אחד מעל לכל הפערים.
מעמד הר סיני הוא לא דבר שהיה ונגמר. הר סיני הוא סמל לערימת האיבה שמתגבהת בינינו, הרהורי שנאה קשים איש על חברו. העלייה אל ראשו היא ההסכמה להתחבר מעל לכל מה שמפלג בינינו, והיא התנאי לקבלת התורה. אלו דברים התקפים לזמנינו לא פחות ואולי יותר מבכל הדורות.
אז ישנה בנו הכנה להסכמה להתאחד, ירושה מאבותינו במדבר, אבל רצון אין. אנחנו לא רוצים להיות עם ישראל, לא רוצים להיות בקשר עם האלוהות, עם הכוח שהוא מקור האחדות ודורש אותה מאיתנו. אנחנו לא רוצים לקבל את התורה, שהכלל הגדול בה הוא "ואהבת לרעך כמוך", כי אנחנו לא מוכנים להתחייב לקיים את הכלל הזה.
תקוותינו היא שנהפוך "חרדים" מהפירוד בינינו מתוך הבנה שהוא שורש כל רע, ונתחיל לחנך את עצמנו ביסודיות להבין את שורשנו, את סיבת קיומנו, את תפקידנו, ונלמד איך למלא אותו באהבה.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"