כמו פטריות אחרי הגשם, כך צצים להם בסוף כל שנה אזרחית מגוון עתידנים ומגלי עתידות, ובפיהם תחזיות ובשורות לקראת השנה החדשה.
חיזויָם של מומחים בתחום העתידנות מתבסס על ידע רב שנצבר לגבי התפתחות התרבות והחברה, הטכנולוגיה והמדע ועוד, מהם הם משרטטים תסריטים סבירים, אפשריים ופרועים, ומשקפים את התהליכים שבהם השינויים בהווה הופכים להיות המציאות של המחר. תחזיותיהם אינן ודאיות, אבל מתוך היכרות עם ההיבטים ההיסטוריים והנוכחיים של התפתחות האנושות, ובשילוב אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הם צופים לנו את העתיד. לא פעם הם מפספסים.
לעומתם, יש מי שיכולים להיכנס למערכת ההפעלה של הבריאה, להרגיש לעומק את הכוחות שמפעילים את העולם שלנו, ולומר במדויק מה עתיד לקרות עם המין האנושי. האנשים האלה מכונים נביאים – מקובלים בעלי שיעור קומה רוחני, שהתעלו מעל מגבלות העולם הזה: הזמן, התנועה והמקום.
הנביאים "דיברו עם הבורא", כלומר הרגישו את כוחות הטבע החיוביים והשליליים, הבינו את הסיבות והתוצאות לכל מקרה ותופעה בעולם, חוו בכל נפשם ומאודם את ההרמוניה של הטבע, וגם קיבלו משימה: לדבר ישירות אל בני ישראל ברוח הקודש ששרתה עליהם, ולהעביר להם מסר חד וברור.
הנביאים הראשונים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ומרבית תרי עשר – הופיעו לאחר בניית בית המקדש הראשון. על פי חכמת הקבלה "בית המקדש" הוא כינוי לקשר פנימי בינינו, לרצון משותף לאהבה. בתקופה זו, עם ישראל היה בשיא תפארתו, עם מלוכד ומאוחד באהבת אחים שלא נראתה כמותה. אלא שבדרך הטבע, גבר יצר הרע בכל איש מישראל, כלומר גבר הרצון לקבל הנאה על חשבון האחר. ככל שהרגשת האגואיזם התעצמה, כך הרגשת החיבור דעכה.
בתחילת ימי בית שני החל הפירוד לשלוט יותר. עם ישראל ירד מדרגתו הרוחנית הנעלה והידרדר ל"חורבן בית המקדש", לשבירת קשרי האהבה, כמו שכתוב: "מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט, ב). לכן בתקופה שקדמה לשבר ולחורבן עלו ובלטו בפועלם הנביאים האחרונים: חגי, זכריה ומלאכי.
תפקיד כל הנביאים, הראשונים והאחרונים, היה להזהיר את עם ישראל מפני החורבן הצפוי להם כתוצאה מכך שנחלשה האהבה ביניהם וכן מהתרחקות מתפקידם הרוחני להיות "אור לגויים". הם לא רק ניבאו לעתיד הקרוב, אלא ניבאו את המצבים הקשים שיקרו ביום הדין ההוא, באחרית הימים, שאז מתוך מכות קשות ונמרצות כוח הטבע העליון יקדם אותנו בעל כורחנו למימוש חוק האהבה.
העם לא שמע בקולם ובית המקדש חרב, ו"מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים" (בבא בתרא). כלומר, מאז יצא עם ישראל לאלפיים שנות גלות אין יותר נביאים בעם, אלא ישנם "שוטים" – אנשים שאינם קשורים לשכל העליון המתעורר מכוח החיבור בין רבים, והם מנבאים לפי הרגש האגואיסטי הטבעי שלהם.
אבל לאורך השנים היו אנשים שפרצו מגבולות האגו, ומתוך כך התקשרו לחוקי האלטרואיזם של הטבע, הכוח העליון, הרגישו את המגמות המתקרבות לעולם ויכלו לתאר ולבטא אותן. אלו המקובלים הגדולים בעלי השם. הם לא היו נביאים, אבל הייתה בהם חכמה עליונה וידיעת חוקי הבריאה, והם השתדלו להסביר לבני דורם איך להתפתח בדרך טובה ולהימנע מייסורים.
האחרון שבהם היה גדול המקובלים של המאה העשרים, "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג. במאמר בשם "הנבואה" שכתב ב-1926, הוא מבקש מהבורא שיוריד אותו ממרום הסולם הרוחני שעליו טיפס, וייתן לו גישה ולשון לדבר אל בני העולם ולהביאם להרגשת הכוח העליון, הטוב והמיטיב. "הוסכם בליבי, יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה' לתת לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי".
מתקופה זו בחייו, בעל הסולם זוכה להשראה מיוחדת ומתחיל לכתוב במלוא המרץ, ממלא דפים סביב השעון, ומזהיר את האנושות מפני האסונות הנוראיים והקשים שעתידים לזעזע אותה. הוא מתריע על השואה המתקרבת ועל מלחמות עולם גדולות שעוד ממתינות לנו מעבר לפינה: "כבר מסרתי את עיקר דעותיי בשנת תרצ"ג (1933), גם דיברתי עם מנהיגי הדור ודבריי לא התקבלו אז, אף על פי שצווחתי והזהרתי על חורבן העולם, לא עשה זה רושם. אבל עתה, אחרי הפצצה האטומית והמימנית, אני חושב שהעולם יאמינו לי שקץ העולם מתקרב ובא בצעדים נמהרים, וישראל יהיו נכווים תחילה לשאר האומות כמו שהיה במלחמה הקודמת. על כן טוב היום לעורר את העולם שיקבלו את תרופתו היחידה ויחיו ויתקיימו" ("כתבי הדור האחרון").
בעל הסולם מתרגש מקבלת הארץ לידינו. אבל מתריע שהקמת מדינת ישראל זו רק הזדמנות וקרקע שניתנו לנו כדי לממש את תפקידנו העתיק שנשכח מאיתנו עם חורבן הבית, אחרת ישליכו אותנו חזרה לגלות. אולם האגואיזם גועש בעם היהודי קשה-העורף. ובמקום להתאחד למען מטרה משותפת היהודים בישראל ממשיכים להתקוטט ביניהם – מה שגורם לבעל הסולם לצאת לשדרות העם עם הגיליון הראשון והאחרון של עיתון "האומה" שהוציא לאור.
שחור על גבי לבן כתב לאחיו ואחיותיו: "בשעה הרת-הסכנה הזאת, שאנו נמצאים על פי תהום ממש – אין השעה כשרה לדברי הבל, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים. ולפי חומר השעה, יש עימי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכנו לחטיבה אחת". הוא חותם את דבריו בקריאה לאחדות.
כמו הנביאים הראשונים והאחרונים, גם המקובל בעל הסולם, לא בא להפחיד בתחזיות שלו, אלא לחנך ולכוון. הוא רואה בבירור את הפער בין המצב העתידי הרצוי, המאוחד, לבין המצב המצוי המפורד שנמצאת בו החברה האנושית. ככל שהפער מתרחב, זועק המקובל בכל כוחו ליהודים למלא את תפקידם כלפי העולם ולהתחיל ליישם את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אחרת הייסורים הקשים שיבואו יחייבו אותנו להתחבר.
כמו הנביאים, בעל הסולם לא יכול לחזות במדויק את העתיד, מפני שהתיקון תלוי בבחירה החופשית של בני האדם המבקשים להקדים תרופה למכה ולהתחבר ביניהם ללב אחד. וזה הפלא שבבריאה: כל אחד יכול בכוחו וממקומו לשנות את הגורל. בימינו מספיק להיצמד לדברי המקובלים ולהשתדל לממש את דברם: להקדים להתחבר יותר ויותר, ובכך להמתיק את הצרה.
בדרך סלולה זו נגיע לשלמות והרמוניה, כמו שתיאר זאת הנביא ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". כלומר, מעל הניגודים והפילוג העצום בינינו נכבד זה את זה, נחיה יחד ונאהב את האחרים כמו את עצמנו. זאת תכלית ישראל. "וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם", כתב בעל הסולם במקום אחר, "יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם". אז כל אומות העולם יבואו ללמוד תורה מפי ה"משיח" בירושלים – יידבקו בכוח המושך מאגואיזם לאלטרואיזם, המחלץ משנאה לאהבה, וכך כולנו כאחד נגיע אל המנוחה ואל הנחלה.