מי שצופה בסרטים העוסקים ביקום, בחלל הזה שבו אנחנו קיימים, מבין שישנם לא מעט כוחות שעדיין לא הבנו, לא זיהינו, או שזיהינו את פעולתם אבל איננו מבינים את מהותם. ברור שיש כל מיני פלנטות, כוכבים, יצורים שאנחנו לא יכולים לזהות אותם; לא כולם נתפסים בעדשות הטלסקופים, לא נקלטים ברדארים או בכלי ההגברה שפיתחנו. ברור לנו שישנו כוח כללי שממלא את היקום, אבל איננו מסוגלים לראות אותו, או בכלל להבחין בו בכל דרך שהיא.
מאחר ואותו כוח אינו ניתן לצפייה, הפיזיקה מכנה אותו "אנרגיה אפלה" או "מסה אפלה". כלומר אנחנו יודעים להגיד שקיימת כבידה, אלא שמקורה לא נודע. אנחנו בטוחים שישנם כוחות שטווח השפעתם כולל את כל היקום הנראה, ואם לא היה כך, היקום כבר היה מתפורר.
הבנת החומר ומהותו הולכים ומתבהרים מגילוי לגילוי לאורך הדורות. למשל, לפני יותר מ-300 שנה הבינו הפיזיקאים שהאור מתנהג כמו גל, 150 שנה לאחר מכן הם הבינו שגם החומר מתנהג כמו גל, ומרגע זה משהו השתבש בתפיסת העולם שלנו. ברמת המאקרו, המציאות היא חלקיקית, אבל ברמת המיקרו, החומר הוא גל – וגל מתנהג אחרת מחלקיק. החלקיק הוא תלוי זמן ומקום, והגל אינו מוגבל בהם כלל.
יוצא שבעולמנו קיימות שתי תפיסות לגבי מהותו של החומר, אבל איזו מהן היא האמיתית? אנחנו לא יודעים לענות. בחושים ובגלאים שבנינו אנחנו תופסים חלקיקים, וכשאנחנו מתחילים לחקור ולהבין יותר, אנחנו מבינים שיש כאן סוג של גל בלתי נתפס. לפי חכמת הקבלה, שתי התפיסות שגויות, כי שתיהן פיזיות, ונקודת המוצא של המציאות היא לא חומרית.
גם אם נְפַתח מכשירים יותר מחודדים, עדינים ורגישים, הידע הפיזיקלי שבעולם לא יועיל לנו בכלום להבין את המציאות היסודית. הידע הזה טוב כדי להתפלפל, לגבש תיאוריות ולהפריך אותן, לשער ולסתור, אבל לא מעבר לזה. לא נוכל להסיק מסקנות מהותיות על היקום ועל החיים עצמם מתוך כך שנדע אם החומר מורכב מחלקיקים או גלים.
מה שמפריע לנו לקלוט את המציאות הפנימית שעליה מספרים המקובלים אינו מחסור בכלים משוכללים או ידע תיאורטי, אלא אנחנו עצמנו, מתוקף תכונת הקיום שלנו. לכן כתוב במקורות העתיקים שצריך "להשיג" את המציאות; לפתח חוש חדש לקלוט אותה, או פשוט לחיות אותה.
השיטה לפיה אנחנו מתקיימים היום היא התפיסה האנוכית. אנחנו מנוהלים על ידי כוח המניע אותנו לקבל, לבלוע לתוכנו. הבליעה הזאת עובדת בצורה הפוכה: ככל שאנחנו מתמלאים יותר, אנחנו נעשים ריקניים יותר, ואז האנוכיות מתגברת, נעשית תובענית יותר, ומחייבת אותנו להיכנס בתחרות קשה עם הסביבה, לנהוג ביתר פראות דורסנית. כתוצאה מכך מרקם האנושות הולך ומתפורר.
תיקון הליקוי הזה בתפיסה נמצא בתרגול אופן יחסים אחר בינינו, במאמץ לקשור חיבורים יפים בינינו – שאותם נעמיד כנגד האנוכיות, דבר שיאפשר לנו לחוש מציאות הפורצת מגדר האנוכיות ויוצאת מעבר לגבולות החומר, וזאת מפני שכוח הטבע הפנימי שמרכיב את המציאות הוא כוח אהבה, כוח חיבור, ובזה נהיה דומים לו – לכוח הטבע הפנימי.
במילים אחרות, אנחנו בעצמנו, בצורת היחסים שלנו, קובעים את התנהגות החומר, מעצבים את תמונת העולם שלנו. ברגע שבו נבין את זה תתרחש קפיצת התפתחות אדירה והכול יתחיל להתחבר.