הרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה החדשה בישראל עוררה סערה בחברה הישראלית. אנשים מכל מגזר ופלג בחברה מביעים התייחסות לרפורמה, מגנים אותה או תומכים בה. אלה המגנים אותה מזהירים כי הרפורמה תמחק את הדמוקרטיה בישראל ותשאיר אותה לחסדי הפוליטיקאים. לעומתם, אלה המשבחים אותה אומרים שהיא תחזיר את האיזון לדמוקרטיה ששובשה כאשר בית המשפט העליון בישראל לקח לידיו זכויות מופרזות (כמו למשל הסמכות לבטל חוקים או למנות שופטים חדשים).
המחאות נגד הרפורמות המוצעות התלהטו לאחרונה עד כדי כך שדמויות בולטות בחברה הישראלית, כמו ראשי ערים מכהנים, רמטכ"לים בדימוס, מנהיגי אופוזיציה וראשי ממשלה לשעבר החלו להעלות רעיון של מלחמת אזרחים כפתרון למצב, כאשר חלקם אף קורא במפורש, ברשתות החברתיות ובנאומים פומביים, לרצח של אישים בכירים כדי להחזיר את הדמוקרטיה.
מאז הקמתה של האומה שלנו אנו ידועים כאנשים עקשנים. אנחנו דעתניים ביותר וחושבים שרק השקפתנו היא הראויה לחיים כאן. גרוע מכך, בנקודות מסוימות בהיסטוריה שלנו לקחנו את ההשקפה הזו לקיצוניות. האמנו שכל מי שלא מסכים איתנו לא ראוי לחיות, ובשם אמונה זו יצאנו למלחמות אזרחים אכזריות. כעת, כך נראה, אנחנו עלולים להידרדר למצב הזה שוב.
דמוקרטיה אינה טובה לאנשים דעתניים שכאלה. דמוקרטיה מיועדת למי שמקבל את העובדה שהחלטות מדיניות כלליות מתקבלות בקלפיות. הרוב הבוחר במדיניות אחת על פני אחרת, הוא זה שיגרום למפלגות שתומכות במדיניות האהודה יותר לזכות בבחירות. זה לא נותן לנבחרים את הזכאות להתעלל במיעוט, אבל זה כן הופך אותם למובילי דעה, המחויבים ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו.
אם אני רואה את המדינה שלי כדמוקרטית רק כשהדעה שבה אני תומך מיוצגת בשלטון, אז אני לא דמוקרט; אני עריץ במסווה.
כואב לי כשאני רואה מה קורה היום בישראל. בזמן ששאר העולם לומד ומתקדם, אנחנו תקועים במאבקי כוח שיגרמו להרס של מדינת ישראל. אולי בימים עברו, כאשר הרגנו זה את זה במלחמות אחים והבאנו לחורבן הבית, מוטב היה אילו העם היה מתפזר והאומה הייתה מתפרקת. אין לי מושג מה הכוח העליון תכנן עבורנו, אבל אם הבחירה היא בין פירוק לבין מלחמת אזרחים, אני מעדיף את הפירוק.
עם זאת, קיימת חלופה שלישית. העם שלנו היה ויהיה עקשן, יהיר ודעתן. אנחנו כאלה בגלל שאבותינו היו כאלה, ודווקא בשל כך, הם הבינו שהסיכוי היחיד שלהם להצליח הוא לבטל את האגו העקשן שלהם וליצור איחוד גם או אפילו עם מתנגדיהם. באותם ימים, זו הייתה אחדות או מוות. עכשיו אנחנו מתקרבים לנקודה הדרמטית הזאת פעם נוספת. ובמצב של בין פירוק למלחמת אחים עלינו לבחור באפשרות ליצור איחוד על פני ההבדלים בינינו.
בעבר, כאשר אבותינו בחרו באחדות הפכנו לאומה. אך בעיקר הפכנו להיות דוגמה לעולם, הוכחה לכך שלא משנה כמה אנחנו לא יכולים לסבול זה את זה, אנחנו יכולים להתעלות מעל השנאה שלנו ולהתאחד. אם נעשה כן היום הקשר שניצור יתגבר על כל גורם מפריד, ועל כוחה של אומה כזו לא ניתן יהיה לגבור.
יש לנו דרך סדורה המלמדת כיצד להגיע לאיחוד, אלא שכרגע אני לא רואה שאנשים נמצאים במצב רוח כלשהו אפילו לשיחה על האפשרות של אחדות. כל מה שאני רואה זו שנאה בין הגושים. אבל כל עוד אנחנו לא נלחמים, יש תקווה שנתעשת לפני שנטביע את הספינה שעליה אנו נמצאים.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"