הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני 3,800 שנה, בממלכת בבל העתיקה. חיינו יחד אוסף חמולות ושבטים, דיברנו שפה אחת, חשבנו אותו דבר, דאגנו איש לרעהו.
לרגע הייתה לנו שאיפה משותפת – לבנות מגדל ענק שיגיע עד השמיים. לכבוש את היקום כולו. לעשות שֵׁם פן נפוץ על פני כל הארץ.
אבל אז היצר ההרסני שבנו, האגו האנושי, התחיל לגדול ולהתנפח. כל אחד התחיל לדרוש לעצמו יותר ויותר על חשבון האחר. האגו התחיל לרמוס את היחסים בינינו עד עפר, ומרדנו בכל קשר שעוד נותר בינינו.
השפה האחת שהייתה בוללה אותנו לאינספור שפות, וחדלנו להבין זה את זה. הגורל המשותף שאחזנו בו נשבר לרסיסים, וכל אחד שקע בחלומו. האחווה והשבטיות שקשרו בינינו נפרמו – ונפוצנו לכל עבר. אחד לצפון, שני למזרח, שלישי לדרום, רביעי למערב.
אחד היה בינינו, אברהם. יחיד בדורו. הוא קיבץ נציגים מאיתנו, מכל שבעים האומות דאז. היינו שונים, כל אחד בשפתו, בדעתו ובתפיסתו, אך יחד ישבנו באוהלו, והוא כבמטה של קסם – ליכד אותנו ללב אחד.
האב המשותף לימד אותנו שיש כוח אחד גנוז בינינו – כוח האהבה. ואם רק נרומם אותו, נגדיל ונשבח אותו; אם רק נעשה מאמץ להתחקות אחריו ולאהוב איש את אחיו, להתחשב בזולת, ליצור מרקם אחיד מעל ההבדלים – גם אם נדמה שאיננו מסוגלים – הוא יתעורר משנתו ויתחיל לגלות את פניו. האהבה תצא לחוץ, תתגלה לעיני כול ותקשור בינינו פי כמה משהייתה. אהבה בחזקת אהבה.
אברהם קרא לקבוצה שלנו "ישראל". כי פסענו ישר אל האל – אל גילוי כוח האהבה שבינינו. מאז שהתבדלנו יצאנו מבבל אל מסלול ידוע מראש. שאר האחים שלנו, אותם שבטים יוצאי בבל, נדדו שנים על גבי שנים, כל אחד בדרכו, עד שהתבייתו על חלקה כזאת או אחרת. היצר הרע לא פסק לגדול בנו ובהם. הוא גרם לסכסוכים ולמלחמות, לפילוגים ולאינספור מאבקים. העמים העצומים הפכו דלילים. הם נחלקו לאומות ולמדינות, התכווצו לקהילות ולמגזרים, התפוררו למשפחות ולתאים קטנים. בסוף נותר אדם קטן, בדד בעולם, מנותק מהמשפחה הגלובלית המקורית האחת שהייתה.
שנים חיינו ברוגע מסוים, אך בעשורים האחרונים, האגו, אשר בעבע בשקט מתחת לפני השטח, התחיל לתסוס. לפעמים הוא גובר ופורץ, ומשנה בהדרגה סדרי עולם, בכל רמות הקיום – החל מהדומם, הצומח והחי. הוא גורם לאיתני הטבע לחמם אזורים שלמים ולהקפיא אחרים, וכתוצאה מכך מניע רבבות להגר ליבשות אחרות. הוא מחדד את האינטרס האישי וגורם להתנגשות עם האינטרס העולמי. וכך מיום ליום ממוטט הוא כלכלות, מחבל ביחסים וגורם לטרור ומחאות, מרעיב אנשים, מצרף למעגל העוני עוד ילדים; לעיתים קושר בינינו דרך טכנולוגיה חדשה – אך גם בה עם הזמן מתגלים חוליים חדשים.
המקום הבולט ביותר היום שמרכז לתוכו את כל סוגי המשברים הוא יבשת אירופה. ממלכת בבל התגלגלה לאירופה הנאורה. למרות ההיסטוריה העשירה, ההשכלה, התרבות, המדע והרפואה, נותרנו בתוכנו כמו בימים ההם, לפני 3,800 שנה, בבלים בני בבלים. אנשים בעלי שריון עבה ומחוספס, קרים ומנוכרים, במילה אחת: אגואיסטים.
לא שביבשות או במדינות אחרות האנשים מושלמים, אבל אירופה מייצגת את תמצית האנושות. ציוויליזציה בת זמנינו שעל אדמתה נאבקות שלושים ושמונה מדינות במסווה של אחדות. כל אחת בשפתה, כל אחת בסגנונה, כל אחת עם אופי אנוכי משלה.
אירופה אינה כפי שהייתה פעם, בימיה הטובים, כשכבשה, שלטה והכתיבה סדר עולמי חדש. כל אירופאי שמתעורר לשחר של יום חדש יודע ומרגיש זאת. המועקה בליבו כבר לא נותנת לו מרגוע. השאלה על עתיד גורלו מטרידה אותו. הספק אם תתקיים היבשת בעתיד הקרוב אינו נותן לו מנוח. התרבויות החדשות שמביאים איתם אלפי המהגרים מציפות כל חלקה, הקיצוניות שמחלחלת דרך ההנהגה, העיתונות שאינה מבשרת טובות. הכול מתפורר בין הידיים, ואין באמת מה לעשות. יותר גרוע: אין לאיש או מנהיג מה לעשות. אין שום תוכנית כיצד להבטיח עתיד מזהיר לתינוקות שזה עתה נולדו.
ובחלוף 3,800 שנה של ייאוש מצטבר, אנחנו הולכים להיפגש, כולנו יחד. בינתיים צמחה לה במקביל שיטת החיבור של אברהם – חכמת הקבלה. היא התפתחה והוסתרה, עברה מדור לדור, ולעיתים נגנזה. ועכשיו היא ערוכה ומוכנה להגשה. מחכה שניעזר בה. שנלמד להתחבר ולאהוב זה את זה.
כנס "קבלה לעם" העולמי שייערך באמצע נובמבר בבולגריה הוא הקשר הראשון שייעשה אחרי אלפי שנים. יחד נתאסף עם מאות אירופאים מכל רחבי היבשת, לצד ישראלים ונציגים נוספים מעוד עשרות מדינות, דוברי שפות וניבים שונים, גברים ונשים, גילאים שונים, השקפות עולם הפוכות – ולמרות הכול עומדים אנחנו לעשות צעד קטן אך חשוב לחיבור בינינו, לחיבור בין יושבי אירופה, בין אירופה לישראל, בין אירופה לכל חלקי העולם.
נבנה מגדל חדש בינינו ובראשו כוח החיבור, תכונת ההשפעה והנתינה, מגדל מלא באהבה. נקרין חום והדדיות זה לזה, נתמוך זה בזה, נשיר ונתחבק. הכול כדי להחיות את הקשרים בינינו שנפרמו עם השנים. נחזור להיות בבל אחת, אבל הפעם בלי שום בלבולים: בשכל ישר, ברגש פשוט – מכוּונים לאחד.
את הרווח הנקי נרגיש ביום שאחרי הכנס. אחרי שכל חבר וחברה יחזרו לביתם, לכאורה מנותקים פיזית, נרגיש עדיין משפחה אחת. החום שיוקרן מתוכנו לא רק שיספק לנו ביטחון אישי ופרספקטיבה נכונה על החיים, אלא יעניק ביטחון ודוגמה טובה לכל הסובבים.
אנחנו נרגיש חלוצים, הראשונים בדור האחרון, ובאופן טבעי ונינוח נפיץ את רעיון האחדות בינינו, את האהבה שמכסה על כל השברים, בכל הזדמנות ובכל פלטפורמה אפשרית: ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט. נתלכד עוד יותר בדאגתנו לאחרים. כוח החיבור בינינו ייגע בלב כל אירופאי, יעניק לו מחדש את התקווה האבודה ויזמין אותו להיות חלק מאיתנו, חלק מהמשפחה החמה.