השבוע קרא מנהיג החמאס אסמאעיל הנייה לפלסטינים להכין את עצמם לשיבה לפלסטין, ואמר שהכנות לקראת מערכה אסטרטגית נגד ישראל כבר נעשות.
לערבים בעזה הוא מעביר את המסר שישראל נמצאת במצב התפרקות פוליטי שמעיד על היקלעות המפעל הציוני למבוי סתום, לכן "אין לאויב הזה עתיד על אדמת פלסטין". ליהודים הוא פונה ואומר: "הו פולשים, לא נשאר לכם זמן רב, אתם עוברי האורח תסתלקו מהארץ".
לפי החשבונות הרגילים, הרגשיים, השכליים, הנייה צודק ומדייק, רק שדבר אחד הוא לא יכול להביא בחשבון: באותו מקום שבו ישראל נופלת, היא גם עולה ומתעלה. לכן הנייה יכול להמשיך לדבר. עד כמה שיידבר יותר, הערבים יתלהבו יותר, אחר כך יספגו מכה וירגעו, שוב יתלהבו ושוב יספגו. ככה הם יוחזקו עד שנחכים ונהפוך חזקים – נבין שאין ברירה אלא לקום בכוח האיחוד הפנימי שלנו, הכוח המיוחד של עם ישראל, שירחיק מאיתנו את האויבים על איבתם ויסדר הכול.
הנייה ממלא את תפקידו, פועל לפי פרוטוקול המשרה שלו. הוא מרגיש את מצבנו המפורק ומגיב עליו בהתאם. אבל הפירוק שלנו הוא חיצוני ואינו מעיד על מה שמתרחש מתחת לפני השטח. כמוהו מדברים מנהיגי הערבים כבר עשרות שנים, ועובדה שלא עלה בידם להרחיק אותנו מאדמת ישראל עד היום; לא מרגישים את התנועה הפנימית של האומה הישראלית, את מקומה בעולם ואת ההכרח בקיומה.
האם אנחנו היהודים תופסים את מקומנו, את תפקידנו, את מטרת קיומנו כאומה? במשהו אנחנו מרגישים, קיימת בתוכנו התחושה, הידיעה מי אנחנו העם שציוו עליו להתחבר כאיש אחד בלב אחד ולהיות אור לגויים. איפשהו אנחנו מרגישים, אבל נשארים אדישים. לא מספיק אכפת לנו שאנו נמצאים בירידה, בהתפרקות, בהתנתקות.
אנחנו כמו מחכים עד שההידרדרות שלנו תיגע כמעט בקרקעית, ורק אז נגייס כוחות להתעורר ולהתחיל להתרומם. רק שזאת התעוררות מלמעלה, מלחץ, ממכות וסבל, וחבל על כולנו. אפשר אחרת: שנעורר זה את זה לצאת מהאדישות לייעוד שלנו. אפשר להתחיל היום, אם נרצה, לפתוח את ספרי המקובלים וללמוד איך עלינו להתלכד ללב אחד, כי "כאשר ישראל הם כאיש אחד בלב אחד, הם כחומה בצורה בפני כוחות הרע" ("שם משמואל").
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"