הערב, במשחק בין נבחרות רוסיה לסעודיה, ייצא לדרך מונדיאל 2018. זו למעשה בעיטת הפתיחה לחודש שלם של ניצחונות והפסדים, אוהדים ויריבים, שיכתירו לבסוף נבחרת אחת שתניף את גביע העולם בכדורגל ותזכה בתהילה
תמונה: רויטרס
כשהייתי עובר ליד אצטדיון רמת-גן עם המורה שלי, הרב"ש – הרב ברוך שלום אשלג, הוא נהג לומר שזהו "מקום קדוש", כיוון שאנשים באים אליו כדי ליהנות מהחיים, והרגשת ההודיה והתענוג שבליבם עולה למקור התענוג, לבורא.
במובן זה אין לי ספק שהנהנים הגדולים מעוצמת חווית המונדיאל הם דווקא החבר'ה שיושבים יחד בסלון עם בירה ופיצוחים. להם אין עניין של ממש אם על המגרש מתחרות קרואטיה-ניגריה או פנמה-תוניסיה, אלא מיליוני הצופים המקבילים להם ברחבי העולם, לצד המון בני האדם שמריעים ביציע, הם שמייצרים את החשמל באוויר, מפיחים את רוח החיבור, מגבירים את קצב הלב.
ברוח הזו שוררת הרגשת החברה העולמית, חשיבות זמנית שגורמת לכל המין האנושי סביב הגלובוס להרגיש כאחד ולהבין זה את זה. החיבור מאיר ומרתק את כולם סביב מסך הפלזמה כצופה אחד.
אולם הצצה אל מחוץ ליציעי הכדורגל תחשוף את הצד האפל של התנהלות המונדיאל על כל רבדיו: כנופיות חוליגנים ברחובות, קריאות גזעניות, ריבוי מקרי אלימות, שימוש בסמים וכמות לא מבוטלת של פצועים והרוגים.
צרפו לכך את מיליארדי הדולרים שמניעים את המארגנים, המפרסמים, הפוליטיקאים, המהמרים, הסוכנים והכתבים אשר לא פעם הופכים את העסק למלוכלך, מסואב ומושחת. אלה דווקא מעכירים את האווירה החיובית בעולם, ומשקפים לנו את פני האנושות. אבל כידוע, אין טוב בלי רע, אין חיבור בלי פירוד.
היבט מכוער נוסף הוא הספורט התחרותי. לא מדובר בספורט לשם ספורט, אלא בספורט לשם תחרות וניצחון האחר. שורש התחרות ברור: הרצון ליהנות שממנו אנו בנויים, האגו השואף למלא את עצמו על חשבון האחרים. אבל מה אם המשחק יהיה לטובת הקבוצה ה"מתחרה"? היחס העדין הזה הוא שמבדיל בין תחרות רעה לתחרות טובה.
המונדיאל, וכל תחרות באשר היא, הם רק ביטוי להתפתחות של הטבע. מהלך טבעי של כוח הולך ומתעצם שמקרב בינינו לחברה אנושית אחת, לתערובת הומוגנית בלי הבדלים. לכן, כשם שהכדור עגול, כך גם עלינו לשמור על יחס שווה ומתחשב בכל טורניר.
זה בטח לא יקרה במונדיאל הקרוב. אבל אם התאגדויות הספורט למיניהן יובילו מהלך כזה ביוזמתן, וישקיעו בפיתוח גישה חדשה שתעודד שיתוף פעולה בין השחקנים על פני כל ניצחון, כולם ייהנו. אל חשש, המתח והיצר התחרותי אינם ייעלמו. התחרות תמשיך לשמש תמריץ – רק בכיוון חדש לגמרי. בשלב זה היעד מטושטש והאגו קצת דוחה אותו, אך כשנלמד לתרגל את ההנאה שבחיבור ולמצוא את היופי שבו, זה יהפוך מושך ואף מהנה. זה רק עניין של אימון ותרגול, כמו בספורט.
בתחרות טובה אין שחקנים קנויים או שחקנים נבחרים, אין ניקוד או הימורים. בתחרות טובה כל שחקן ירצה להעניק לשני הזדמנות להוציא מעצמו את המיטב. בתחרות טובה אין מפסידים או מנצחים. בתחרות טובה אתה לומד לוותר לאחר.
הגיבוש בין שאר השחקנים הופך לעיקר, הרווח הוא בחיבור. ואז, בסופו של דבר, למי חשוב בידי מי הגביע? הרי כולם יחד השתתפו ונהנו, כולם התחזקו, כולם יוצאים מסופקים, כולם מודים למתמודדים האחרים על כך שבזכותם השיגו יותר.
תמשיכו לשחק יחד, העיקר שתיהנו מהחיים!