יש לנו היהודים תכונה כזו, שאנחנו מפתחים רצון חזק למשהו עד הרגשה שדי! אין לנו חיים בלעדיו. וברגע שמקבלים אותו, זהו, נגמר העניין, עוברים הלאה.
כך מאות שנים של געגוע שורף לארץ הקודש הפכו תוך שנים בודדות לאדישות, למובן מאליו. לא רק שרבים מיהודי התפוצות מלכתחילה לא הגיעו לכאן כשנפתחו שערי הארץ, אלא מתוך אלו שכן באו והתיישבו בה מתרבים האנשים שרק מחכים להזדמנות להיפטר ממנה.
הגיע הזמן לתפוס שאדמת ישראל היא לא פיסת קרקע רגילה, כזו שיהודי יכול להחליף באחרת ולהישאר בחיים. אומנם היא לא דשנה כמו הרבה אדמות אחרות בעולם, אבל כולם רואים איך מצד אחד כשאנחנו עובדים אותה היא נותנת לנו פירות נפלאים, ומצד שני האדמה הזאת לא שלנו אם אנחנו לא נלחמים עליה בשיניים. היא דורשת מסירות נפש, ואם לא, היא ממאיסה את עצמה עלינו ופולטת אותנו ממנה בגועל.
ושם בתפוצות, בגלות מאדמת ישראל, לא הייתה ולא תהיה לנו אף פעם מנוחה. כי אין לנו בחירה להתיישב בארצות זרות לאורך זמן, תמיד נהיה בהן זרים נרדפים, נודדים ממדינה למדינה בצער. אנחנו שייכים לישראל, נולדנו בה, נועדנו לה. רק מה, עלינו להוכיח שאנחנו מתאימים וראויים לה.
שורשי אדמת ישראל טמונים עמוק בכוח פורה של אחדות, לכן היא לא סובלת אותנו נפרדים. היא מסכימה לקבל אותנו אליה בתנאי שאנחנו מאוחדים כאיש אחד, לא זזים איש מאחיו, דואגים זה לזה, שומרים עליה כעל דבר יקר ערך, העיקרי בחיים. זה נחשב עבורה שאנחנו יודעים את מעלת ערכה.
כל פעם שלא הערכנו אותה כראוי והחרבנו בטמטום לב את הקשר בינינו, נזרקנו מישראל, נחתו עלינו מכות קשותו ועברנו ייסורים גדולים. כל הסבל הזה כדי שנחזור אליה ונוכיח לכוח העליון ולעצמנו, שאנחנו כבר שייכים אליה בלב ונפש, בשלים לחיות בה כעם ישראל על אדמתו ישראל.
הקמת מדינת ישראל סימלה את סוף הגלות, אבל את הגאולה עלינו להרוויח במלחמה של צדקת הדרך, בהסכמה להשתנות עבור האדמה הזאת. בינתיים זה לא קרה, ועל כולנו לטפח תקווה גדולה שזה יקרה בקרוב. לא רק לנו יהיה טוב מזה, אלא לכל העולם.