כשפרצה מלחמת ששת הימים לפני 56 שנה, עדיין הייתי ברוסיה, רחוק מאוד מישראל, כך ששמעתי עליה דרך כלי התקשורת ודרך אנשים שחוו אותה כאן.
( תמונה: רפי רוגל, ויקיפדיה)
במשך השנים שעברו מאז, ובחריפות גדולה ביותר היום, ישנו פילוג דעות אם הייתה זאת מלחמה צודקת שקבעה את זכותנו ההיסטורית על הארץ, או מלחמה שהפכה אותנו לעם כובש ומשיחי.
מלחמת כיבוש משיחית לא הייתה בששת הימים, אחרת היינו כובשים את ירושלים כולה, כולל הר הבית עם קודש הקודשים של המוסלמים. אני חושב שהמלחמה הייתה צודקת, הרי לא אנחנו פתחנו בה, היינו חייבים לתפוס את השטחים האלו, ובטח שלא להתקפל אחר כך ולהחזיר אותם.
להחזיר שטחים תמיד הייתה טעות מצידנו. גם אם אין לנו צורך קיומי בשטחים עלינו להחזיק בהם, כבר קיבלנו דוגמאות איך כל מטר שאנחנו מחזירים מיד הופך לשטח אויב. נקווה שלמדנו משהו, למרות שמן הידועות הוא שהיהודים לא לומדים מהעבר. מצד אחד אנחנו עם חכם ונבון, מצד שני טיפש ולא לומד מהניסיון.
הבעיה העיקרית היא שכרגע, במצב היחסים בינינו, אנחנו לא עם טיפש ולא חכם. אנחנו בכלל לא עם. אנחנו אוסף של אנשים שונים מאוד מבחינה פוליטית, כלכלית, מדינית, בלי כל תשתית של אומה עברית, שייעודה קובע את מהלכיה ומחייב אותה להתאחד מעל השונות.
מיום ליום הפילוג בינינו כובש יותר ויותר שטחים, וכל מה שהיה איכשהו מוסכם וקדוש לנו קודם נדרס עכשיו ומשמש כשדה מלחמה פנימי. אם המצב יימשך כך ודאי שזה ייגמר כמו שכתב המקובל יהודה אשלג שחלקנו הגדול "עתידים לעקור מן הארץ ולא יישאר רק מספר מבוטל, שסופו להיטמע בין הערבים".
והעצה היחידה היא עדיין זו שנתן אותו מקובל כנגד הצרה, שלא התחילה היום, ששורשיה טמונים עמוק בעבר, והיא: לייסד לנו חינוך מיוחד שיגלה ויעורר בנו רגש מחודש לתפקידנו הלאומי, להתאחד ולהיות בזה אור לגויים. אנחנו חייבים איכשהו לעצור בינינו את האש ולהתחיל להתגבש, עד שיהיה לנו יסוד משותף שיעשה מאיתנו סופסוף עם. כל עוד אין בינינו שלום פנימי, לא יעזור שום ניצחון במלחמה עם אויב חיצוני.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"