כולנו שמענו על אפלטון, סוקרטס ושאר פילוסופים מפורסמים בחכמתם, אבל האמת היא שהם השיגו את החכמה מאיתנו, היהודים.
הכול התחיל לפני כשלושת אלפים שנה, כאשר גלות מצרים הסתיימה. בני ישראל נדדו ארבעים שנה במדבר והתיישבו בארץ ישראל. השיא היה עם הקמת בית המקדש. עם ישראל יישם את הערך הנעלה ביותר במציאות, מימש בקרבו את חכמת הקבלה וחי באהבת אחים לפי הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך".
כתוצאה מכך, אנשים מכל קצות תבל נמשכו לעלות לירושלים. הם שמעו מפה לאוזן על החכמה המיוחדת של המקובלים גדולי ישראל, ורצו גם הם ללמוד ולהחכים מסודות האומה. מקצתם הצליחו להבין את עומקה של השיטה והפכו לגדולי ישראל בעצמם, לדוגמה אונקלוס הגר. אחרים ינקו מהשיטה העתיקה בדלי מחשבות, ופיתחו לעצמם פילוסופיות שונות, כמו הפילוסופיה היוונית.
הרמ"א בספרו "תורת העולה" מביא מעשה על אפלטון, שחי בתקופת חורבן בית המקדש הראשון. כשעבר על חורבות בית המקדש, ראה את ירמיהו הנביא יושב ובוכה מרה. "על מה אתה בוכה?!" שאל אפלטון את ירמיהו. "על הבית הקדוש אשר היה לשריפת אש", השיב ירמיהו. "תמה אני עליך", אמר אפלטון, "כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על עצים ואבנים?! ויותר מכך – כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על העבר?!". השיב וענה לו ירמיהו: "אמור נא לי בבקשה, כהוגה דעות, האם יש לך שאלות וחקירות בפילוסופיה, שטרם הצלחת לפתור אותם?". "ודאי", ענה לו אפלטון ושטח לפני ירמיהו כמה וכמה מתהיותיו וספקותיו.
בו במקום ענה לו ירמיהו תשובות מקיפות על כל אותן בעיות סבוכות, שאפלטון התחבט בהן כבר שנים רבות. אפלטון נדהם מעומק הבנתו וידיעותיו של ירמיהו הנביא, ושאל אותו בהשתאות: "מהיכן שאבת את החכמה המופלאה הזאת?!". ענה לו ירמיהו: "את החכמה הזאת, ועוד הרבה יותר מכך, שאבתי מן העצים והאבנים שעל חורבנם אני מקונן. לא עצים ואבנים אבדו לנו, כי אם מקור חכמה וקרבת אלוהים מופלאה. אולם לשאלתך השנייה – מדוע בוכה אני על העבר, לא אענה לך, כי רק יהודי יכול להבין את עומק הבכייה על העבר".
ישנן מעשיות רבות נוספות על חכמים יהודים שבאו במגע עם חכמים יוונים באלכסנדריה שבמצרים, ואלה המשיכו בדרכם את אשר הבינו. הנביאים והמקובלים לא הסתירו את החכמה מאיש. כל מי שרצה בא ולמד, אלא שרק מיעוטם תפס מה באמת מלמדים אותו, כי חכמת הקבלה אינה מוסרת חומר עיוני שאפשר לקלוט בשכל ובכלי ההבנה הרגילים, כמו שקולטים מידע באוניברסיטה.
על פי המקובלים, השכל והרגש האנושיים מושתתים על רצון הפועל כולו בכוונה על מנת לקבל הנאה לטובת עצמו. לכן האדם מטבעו תופס את המציאות בצורה מפורקת, מפורדת, אנוכית, כמו חור שחור השואב לתוכו הכול ומונע לחלוטין בריחה של אור. ואילו חכמת הקבלה מלמדת לפתח כלי קליטה אחר הפועל על עיקרון של "אור חוזר" – כמו הירח שמחזיר את האור שפוגע בו וכך הוא מאיר, כך האדם לומד להשתמש ברצון האנוכי הטבעי שלו בדרך הופכית: בכוונה על מנת לתת, במקום כוונה על מנת לקבל. אז האדם נכלל בכל הפרטים, מאחד אותם בתפיסתו, ותמונת המציאות כמו שהיא נפתחת לפניו באחדותה ובשלמותה – טווייה של אינסוף קשרים הדדיים מדויקים הנקשרים לכוח עליון אחד.
אבל "חכמת האמת עמוקה ומייגעת" כמו שכותב בעל הסולם, הרב המקובל יהודה אשלג. השינוי הפנימי דורש השקעה רבה של רגש ומחשבה, וכך קרה שהמלומדים והחכמים של אותם ימים שבאו ללמוד מהיהודים, לקחו את יסודות חכמת הקבלה כבסיס לחכמה שאפשר להבינה ולעבוד עימה בכלים האנוכיים, האגואיסטיים – מה שאנחנו מכירים היום כ"פילוסופיה המערבית", שבהמשך הפכה לבסיס של המדע המודרני.
בהקשר הזה כתב יוהנס רויכלין, פילוסוף ומומחה לשפות עתיקות ששימש כיועץ לקיסר גרמניה במאה ה-16, בספרו "על האמנות הקבלית": "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה 'קבלה', שלא הייתה ידועה לבני דורו, למילה היוונית 'פילוסופיה'".
כך נוצרו "תחליפים" לאמת, ומה לעשות, טבע האדם נמשך דווקא אליהם, כי קל יותר לתפוס אותם ולהשתעשע בהם. הפילוסופיה המזויפת קלה לתפיסה, ולכן השתלטה בקלות על העולם.
בעל הסולם מדמה את השתלטות הפילוסופיה לאותו אשמדאי מאגדת חז"ל, "שדחה את שלמה המלך מירושלים, בלי כסף ובלי מאום, וישב על כיסאו בדמות שלמה, ושלמה היה מחזר על הפתחים. ובכל מקום שבא, אמר 'אני קהלת! אני שלמה!', ולא האמינו לו".
רק כשבא אצל הסנהדרין, אותם חכמים שיודעים את צפונות לב האדם, הם זיהו שאכן זהו שלמה המלך. מאז "צופים חכמי הקבלה על התיאולוגיה הפילוסופית, וקובלים על כי גנבו את הקליפה העליונה מחכמתם, שאותה רכשו אפלטון וקודמיו היוונים, בעוסקם הרבה עם תלמידי הנביאים שבישראל, וגנבו נקודות יסודיות מחכמת ישראל, והתעטפו בטלית שאינה שלהם, ועד היום הזה ישבה התיאולוגיה הפילוסופית על כיסא מלכות של חכמת הקבלה, וירשה את גבירתה".
גם מעם ישראל נשכחה חכמת הקבלה עם השנים, יותר קל ונוח לנו לברוח מהמימוש המעשי שהיא דורשת ולהתהדר בתיאוריות יפות ובמילים שלא יוצאות מהלב.
חכמת הקבלה מגלה לאדם את עמקות טבע העולם הזה ואת העולם העליון כעולם אחד שלם. היא מדברת על כל הבריאה, וכוללת בתוכה את כל ההתפתחות החברתית, התרבותית והכלכלית של העולם הזה – עד לרמה הרוחנית הגבוהה ביותר.
אולם אין לחכמת הקבלה סיכוי לתפוס את מקומה הראוי בליבנו שוב, עד אשר נתפוס את הראש ונראה עד לאן הפילוסופיה הוליכה אותנו שולל. איך בסילוף שבה הפכה את האנושות בכלל ואת ישראל בפרט לחברה שבה אנשים נבנים על חורבן האחר, ואיך דחפה אותנו להלעיט את האנוכיות עד שפילגה אותנו למחנות-מחנות. כשזה יכאב לנו מאוד ונרצה להשתנות, תחזור חכמת ישראל ותתפוס את כיסא המלכות.
רוצים להעמיק?
צפו חינם בסדרת הסרטונים "המאבק לגילוי חכמת הקבלה" :