שנים רבות עברו עד שהאנושות הבינה שאי-אפשר להמשיך עם המשטר הקפיטליסטי הבורגני האנוכי הנצלני – ואז היא התחילה להתקומם ולהתנסות במערכות שלטון אחרות, סוציאליסטיות. לפני כן, דורות על גבי דורות החברה הייתה מתקדמת ומתפתחת בדחף האנוכיות, בלי טיפת מחשבה על טובת הזולת.
הקפיטליזם טבעי ומובן למין האנושי, משום שאנוכיות היא היצר שמניע כל אחד מאיתנו בין אם הוא עשיר מופלג או עני מרוד; לכן עברו תקופות חיים שלמות עד שהחברה הצליחה להבחין שמשהו כאן לא לגמרי תקין. שיש אנשים שסובלים מאוד כדי שאחרים יהנו ואולי זה לא בסדר.
אבל הניסיונות לייסד חברות סוציאליות שוויוניות לא הניבו תוצאות מזהירות יותר, ולפעמים גרועות בהרבה מהשיטה התחרותית. כי לתחרות האדם נרתם מרצונו, מתוך דחף להרוויח ושאיפה להצליח, ואילו השיטה הסוציאליסטית משאירה את האדם נטול תמריץ טבעי. בשביל מה להתאמץ ולטרוח אם לא תצא לי מכך תועלת אישית ולו הקטנה ביותר? כך שאלמלא כוח הנשק, הקומוניזם כבר מזמן היה פושט את הרגל.
לא הקפיטליזם ולא הקומוניזם העלו אותנו על שביל הזהב ליצירת אנושות מאושרת. בזה ובזה ישנם יתרונות מסוימים, ובשניהם יש ליקויים רבים. לא ניתן לבנות לאורם חברה שבה ירגישו כולם מוצלחים, שווים וטובים, שיהיו בין כולם יחסים נכונים וישתמשו בכלכלה בצורה נכונה שתפתח את עצמם ויחד עם זה את כלל החברה.
אבל לא לחינם עברנו על עצמנו את כל הניסיונות הקפיטליסטיים והסוציאליסטיים על כל גווניהם, עם כל העליות והירידות, וכל המשברים למיניהם. כל דרכי ההתפתחות החברתית מחכימים אותנו, על ידם אנחנו מבררים מה טוב ומה רע. בסופו של דבר יתבהר, שהמשטר הנכון לאנושות הוא רק בקיום "ואהבת לרעך כמוך".
ולא "ואהבת לרעך כמוך" כסיסמת עבודה מוסרית, להיות חרוצים כנועים ואדיבים. אלא משטר שיהיה מבוסס על אהבה ממשית, שנובעת מיצר חדש שנבנה על גבי האנוכיות. דרכו מרגיש כל אחד שהוא איבר בלתי נפרד מגוף מיוחד שנקרא אומה, שהיא חלק מגוף מאוחד שהוא האנושות. הגוף דואג בנאמנות לכל אבריו, והם לו.
זו מהפכה מחשבתית רגשית שצריכה לעבור עלינו אחרי שנתנסה בכל גווני השיטות ונברר אותן עד תום. אין ספק שנגיע לזה, אבל בלי לחץ, בלי דיכוי, בלי שום הפעלת כוחות חיצוניים. התפתחות כזו צריכה להיווצר באדם, בעם, בעולם, מבפנים, ורק מתוך בחירה חופשית.