יש זיכרונות שלעולם לא דועכים. לפני כשישים שנה הייתה לי מערכת יחסים עם נערה, ובאחת הפעמים התווכחנו ואני רתחתי מזעם. התגובה שלה הפתיעה אותי. היא הייתה רכה אליי ולא החזירה אש בלהט הדברים.
היחס ההופכי שלה נטרל והרגיע אותי. המעשה שלה היה עבורי כמו המחשה משמיים לכוחה של דוגמה אישית המסוגלת לחולל פלאים, איך בעזרת דוגמה אפשר לחנך ולתקן את היחסים.
אין דרך לטפח אהבה מלבד להראות ולהפגין אותה. מורי הרב"ש היה נוהג לומר שאהבה היא כמו חיית מחמד שמגדלים בשניים: יחד צריך להאכיל ולהזין אותה, לבדוק כל הזמן אם היא גדלה והשמינה – ואם חסר אז להרבות ולדשן באהבה – ולשמוח בהתפתחות שלה.
התאהבות היא לא אהבה, היא משיכה הורמונלית. אהבה מתחילה במקום שההתאהבות מסתיימת ובתנאי שמטפחים אותה. אומנות האהבה היא להראות אותה גם כשאנחנו מרגישים את ההיפך הגמור. להזין את החיה המשותפת באמירות ובמעשים טובים, להשתמש בקונפליקטים ובניגוד האינטרסים כדי להתעלות על פניהם בוויתור הדדי ולייצר מזון חדש לחיה שבינינו.
אני לא מדבר על אהבה כמו האהבה לילדים שלנו, זו אהבה טבעית. אלא אני מדבר על בני הזוג שלכם, השותפים שלכם לחיים: באיזו תדירות אתם אומרים להם שאתם אוהבים אותם? לא במחווה יפה, בחיוך או ביחס טוב, אלא באופן מילולי, בגלוי, בקול רם וצלול כדי שהם ישמעו.
זה קשה, אני מבין, ועבור חלקנו זו גבורה של ממש, אבל צריך לזכור שלא רק בני הזוג שלנו זקוקים למילות אהבה, אלא גם אנחנו צריכים לפתח בנו את יחס האהבה שלנו כלפיהם. במאמצים שלנו להפגין אהבה – למרות הקול האגואיסטי הפנימי שמקטרג – אנחנו משנים את עצמנו לטובה. אנחנו נותנים דוגמה לבני הזוג שגורמת להם לרצות לעשות אותו הדבר, בדיוק כמו שאותה נערה הדגימה לי בצעירותי.
מוזמנים לצפות חינם בסדרת הסרטונים שאני מעביר ולקבל תשובות לשאלה על מהות החיים >> bit.ly/3bRSfaS