הוריקן "לורה" נכנס ללב יבשת אמריקה, בדרכו לגרום לנזקים כבדים במדינות לואיזיאנה וטקסס. ארה"ב מורגלת בסופות ובסערות הנגרמות כתוצאה מאיתני הטבע, גם כאלה המתחוללות ברובד החברתי. בשנים האחרונות, ובמיוחד השנה, נראה שהקצב מואץ עד שהכול קורה בבת-אחת. אין פינה קטנה ביבשת רחבת הידיים הזאת שלא חווה משבר כלשהו. מה קורה?
כמו ביצירה קולנועית, אם מכירים את שפת הבמאי – ובמקרה של העולם שלנו הבמאי הוא הטבע – מבינים הרבה יותר את מה שחבוי מתחת לפני השטח. הטבע הביא אותנו לשלב חדש בהתפתחות. עברנו שלבים רבים מאז היינו קופים שירדו מהעצים והפכו פראי אדם. בנינו את החברה בכוח הרע, על יסודות של התנגשות והתנגחות, של תחרות ללא גבולות וללא מגבלות, בגישה אפתית לזולת משהו כמו ש"מצידנו ימות". הגענו לקצה של פיתוח הגרעין שטמן בנו הטבע – האגו.
לפעמים אדם מאזין לחדשות ומרים גבה: "מה זה? כמו חיות אנחנו". המהומות עם תגרות הידיים ברחוב, חוסר ההקשבה והצרחות בפאנלים בטלוויזיה, האופי הנובח-נושך של השיחה ברשתות – איך שכולם מתנפלים ואוכלים את כולם – כמו ג'ונגל! רק שהג'ונגל עם החיות, הצמחים ואפילו הדוממים שבו, בכלל לא מתנהג ככה.
אם מתבוננים בתשומת לב בדומם, בצומח ובחי, רואים שהם אמנם מנוגדים זה לזה וכל אחד אוכל את השני כדי לקיים את עצמו, אבל הקיום העצמי נעשה בתוך גבולות ידועים וקבועים שהטבע תחם: בזמן, בתנועה ובמקום. זאת אומרת, אריה אפריקאי לא יכול להזמין באמצע הקיץ תפוזים שהוקפאו בישראל בחורף. הוא גם לא נועל פומה ורץ כמו צ'יטה, לא מהגר לאמריקה בספינה, שלא לדבר על טיסה לירח. הג'ונגל מתקיים בהרמוניה שבה כל אחד לוקח לפי צרכיו ולא טיפה יותר, ושרשרת המזון מאוזנת לתפארת.
אנחנו, מין האדם, שחררנו את עצמנו ממגבלות הזמן, התנועה והמקום, ועם היכולות המדהימות האלו שפיתחנו לקחנו לנו חופש לשאול הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. לחטוף ככל יכולתנו זה מזה ומהטבע בכלל. כמו ילד שלא מבין איך פועלת מדינה ומקבל לידיו סמכות של מלך, כך חיסלנו את הממלכה.
אולי היה עדיף אם היינו נשארים על העצים או לפחות נעצרים במערות? לא, גם זאת לא הייתה אופציה, כי לא אנחנו החלטנו להתפתח כך. הטבע פעל ופועל מאחורי הקלעים להביא אותנו עד הלום, כדי שמכאן והלאה ניקח את כל האמצעים שפיתחנו, ונתחיל להביא איתם שלום.
זאת הסיבה שאמריקה שבורה כל כך היום מכל ההיבטים. מצד אחד היא מפותחת מאוד, בייחוד ברמת המדע והטכנולוגיה, ומצד שני, האגו שגדל בה הוא עצום. השאלה היא איך עם אגו מוגבר אפשר להתחיל לחשוב מה יהיה מחר? איך לראות שצריך להתחיל לפתח תוכנה אחרת, תכונה אנושית? כי אחרת נתפוצץ כולנו יחד.
הסיכוי קלוש, אבל אמריקה זו אמריקה, ויש בה אנשים מיוחדים מכל הסוגים, לקט למופת שיכול להיבנות לקבוצת מיקוד מרשימה שתוביל לחיבור את כל העם האמריקאי המגוון. הם יכולים להצליח. הפילוג הגדול רק מדגיש את ההזדמנות. כמו שאומרים באמריקה, "במקום שיש רצון – ישנה גם דרך". רק רצון צריך, לא יותר, רק רצון לחיבור והסופה תירגע.