מוקד דאגתם של בני שבט ה"יאקירמא" הוא מראה הגוף ובריאותו. לאמונתם, הגוף חלש, מכוער ונוטה למחלות, והדרך היחידה לשיפור מצבו היא באמצעות טקסים ופולחנים שונים. לכן, בכל בית מצוי מקדש אחד לפחות שבו הגברים נוהגים לשרוט מדי יום את פניהם באמצעות מכשיר חד, והנשים אופות ראשיהן בתנור
"יאקירמא" בהיפוך אותיות הוא "אמריקאי". בכל בית מצוי "מקדש" – חדר אמבטיה שבו מתכנסים מדי יום לטקס היומי. הגברים מתגלחים והנשים מטפחות את שיערן. המונח "יאקירמא" זו דרכו המעניינת של האנתרופולוג הוראס מיינר לתאר את פולחן הגוף של העם האמריקאי בשנות החמישים.
אולם היום המגמה הזו נפוצה בכל חברה מודרנית ברחבי העולם, ופולחן הגוף הפך ספורט לאומי, דת חדשה. בלב כל שכונה ממוקם "מקדש" – מועדון כושר שבו רבים דואגים לגופם, לבריאותם וליופיים. הטקס היומי – האימון לטיפוח ולעיצוב הגוף – כולל סדר יום מוקפד של סבב במתקני כושר ובמגוון רחב של חוגים כגון: ספינינג, יוגה או זומבה.
הפולחן היומי הזה לא מסתכם רק באימון ספוג זיעה של תשעים דקות, אלא הוא כולל תפיסה רחבה של אורח חיים בריא: תזונת ספורט, תוספי מזון, תוכנית הרזייה, משחות צמחיות, חטיפי אנרגיה, בגדי ספורט ואביזרים משלימים. אנחנו עושים הכול כדי לדחות את הזקנה ולחיות "חיי נצח" עד 150 שנה, וכדי להעשיר את חווית הבריאות גם משלבים עיסויים קלאסיים, טיפולים קוסמטיים, ואם נותר פנאי, אז גם שיזוף מבוּקר.
היאקירמא הוא לא עוד שבט אבוד, אלא אנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו שמטפח את גופו באופן מופרז, נאחז בציפורניו בתרבות האגו שלו, כמסורת תרבות יוון ההלניסטית. הסגידה ל"אני", ההישגיות והתחרות מאפיינות את הדור שלנו. הן משכיחות מאיתנו את הפרט המהותי שהפך שולי: בסופו של יום הגוף ייקבר עמוק באדמה ויתפורר בהדרגה.
התשוקה לטפח, לחטב ולשמר את הגוף אינה מקרית. היא נובעת משורש הטמון בתוכנו: הרצון להגיע לחיים שלמים ונצחיים. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך לפתח את הפנימיות שלנו, ולכן משקיעים את כל כוחנו בתשוקה בפיתוח הגוף.
הדרך היחידה להגיע להרגשת שלמות ונצחיות, מעל ההגבלות של החיים הזמניים שלנו, היא בפיתוח הנשמה: הרגשת הכוח העליון שמקיף את הטבע כולו. תכונות הכוח העליון הן השפעה, אהבה ונתינה חלוטה. אהבה משמרת את הטבע ומעניקה חיים לכול. זו התכונה המאפשרת חיי נצח. לכן, אדם שרוכש את הכוח הזה מתחיל להרגיש דרכו מציאות אחרת, "גן עדן". הוא לומד לפתח בתוכו חוש של אהבה לטבע הסובב אותו, מייצב "גוף רוחני" וכתוצאה חי חיי נצח.
כאשר מתפתח באדם הגוף הרוחני הוא מתחיל להזדהות עימו. אומנם הוא חי כמו כל האנשים סביבו, עוסק באופן הכרחי בספורט ובטיפוח הגוף הפיזיולוגי, אך עיקר דאגותיו מופנות לכיוון הגוף הרוחני. כאשר מגיע זמנו של הגוף הפיזיולוגי למות, האדם לא מרגיש זאת כסוף קיומו אלא מבין שהגיע הזמן להיפרד ממנו.
אדם המשקיע את מירב המשאבים בגוף הפנימי – במקום בגוף החיצוני – פחות מוטרד מהזדקנות גופו ומיתתו. להיפך, הוא שופע חיים וחיות כמעיין המתגבר, ומרגיש צעיר ויפה לנצח.