מצבו של איציק סעידיאן, נכה צה"ל שסובל מהלם קרב והצית את עצמו בשבוע שעבר עקב מצוקה נפשית, מוסיף להיות אנוש. מה הוא דורש? מה אלפי נפגעי פוסט-טראומה ונכי צה"ל דורשים? על מה הם מפגינים? הם דורשים לערוך רפורמה עמוקה באגף שיקום נכים במשרד הביטחון, כדי לאזן את מצוקתם ואת ההתמודדות עם הוועדות הרפואיות והבירוקרטיה הכבדה.
אבל אנחנו עַם של הלוּמֵי לב. גם אם נשפוך הון תועפות, נעניק טיפול רפואי ונפשי מלא, לא תהיה בזה תועלת רבת-משמעות. המחלה עמוקה יותר. היא חולשת על כולנו כאחד, מי יותר מי פחות.
כולנו חולים בגאווה, מופעלים מלב אבן אטום, מתודלקים מקרירות לזולת. ולמרות שכולנו נמצאים במלחמה מתמדת, בצרה כוללת, עדיין אף אחד לא משתדל להרגיש את צרת האחר, אלא מתבצר בגבולות הצרה הפרטית שלו. חי את עולמו.
הטיפול עמוק יותר מטיפול תרופתי, פסיכולוגי או נפשי. דרוש טיפול שורש בחברה. נדרשת כאן מערכה גדולה שתְפַתח בנו רגש לזולת, תעמולה גדולה שתרכך את הלב הישראלי, שתעודד כל אחד להתחשב באחר, לפתוח את הלב.
יחס אדמיניסטרטיבי, ועדות ותקציבים, יחזיקו לשעתם, אבל הפצע הנפשי ימשיך לדמם. הלומי קרב מבקשים יחס ודאגה, דורשים שיחוו את עולמם מבעד לעיניהם. הם סובלים מבדידות, הסתגרות, לילות ללא שינה מלאים בסיוטים, התפרצויות על היקרים להם מכול. לכן שיחה-שתיים בשבוע עם איש מקצוע לא תספק אותם, לא תיתן מזור לנפשם.
מילים מתגמדות כאן אל מול תשומת לב הנדרשת. גם פסיכולוגים יודעים שאפשר לעזור לאדם לצאת ממצבו, בתנאי שנכנסים פנימה לעולמו, שוהים בו איתו, ובהדרגה מתרוממים איתו משם יד ביד. את תבנית היחסים הזו אנחנו לומדים גם מחכמת הקבלה.
ספרי המקור מחלקים את המציאות כולה לשניים: עליון ותחתון, בורא ונברא, אם וילד, מטפל ומטופל, וכן הלאה. כדי לעזור לתחתון ששבוי בתפיסתו, על העליון להקטין את עצמו, להידמות לתחתון בתכונותיו – כאילו הוא דומה לו ואין כל הבדל ביניהם – ולאחר שהעליון מתחבר עם התחתון ושניהם נעשים כאחד ממש, בחיבוק פנימי, אז העליון חושף בהדרגה את תכונותיו המתוקנות, נותן לתחתון דוגמאות קטנות שיסייעו לו לפתח את תכונותיו בדומה לו.
כך בהדרגה העליון מחלץ את התחתון ממקומו, מעלה אותו שלב אחר שלב לתפיסה מתוקנת ורחבה יותר. וגם אז, העליון לא נוטש את התחתון, אלא מלווה אותו עד שיהפוך עצמאי ויוכל לסייע בעצמו לאחרים. קל לראות תבניות כאלה בעולם הביולוגיה: בדוגמת אֵם (עליון), עוּבר (תחתון) ורחם (מקום השיתוף בין השניים). אבל במקרה שלנו העליון זו החברה הישראלית, ואילו התחתון אלה הלומי הקרב. הדגש הוא על יצירת מקום משותף, מקום של ריפוי, שם מתרחש הטיפול.
הטיפול הדדי. הוא מועיל לא רק למקבל, אלא גם לנותן. כמו שאמרו חז"ל: כל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור". כלומר, כל מי שמרגיש את צרות הכלל כצרה פרטית שלו, זוכה לעידוד והקלה. אם נְפַתח בחברה שלנו יחסים של התחשבות הדדית, אם נרכך את הלב כלפי הזולת ונפתח את ליבנו לאחרים, נתרפא בעצמנו. אם נשנה את יחסינו מקר ובירוקרטי ליחס חם ומתחשב נוביל רפורמה של ממש. הדאגה לזולת היא תרופת פלא, ועדיין איננו עושים בה שימוש חברתי מושכל.
במציאות הישראלית השברירית, הרעועה, שעניין ביטחון המדינה ניצב בראשה, שבה ילדים יוצאים להילחם בשטח, על המדינה להרחיב את המודעות בכל האמצעים העומדים לרשותה: בעזרת כלי התקשורת, מערכי שיעור במוסדות החינוך ותוכניות מיוחדות לכלל האוכלוסייה, ולעודד כל אזרח להיות בלב פתוח לאחרים. זה הכלי שייתן חוסן לעם ולכל אדם, ובתוכם גם להלומי קרב.