בצל המלחמה באוקראינה, המתיחות בין מדינות קוריאה והמצב במזרח התיכון, הזהיר השבוע מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרס: "האנושות רחוקה חישוב מוטעה אחד מהשמדה גרעינית".
לאחר שראינו את "התרגילים" שביצעה סין ליד טאיוואן בזמן שיו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי ביקרה שם ואת הרטוריקה האגרסיבית שליוותה את הפעולות האלה, באמת אפשר לדמות שאנחנו עומדים צעד מוטעה אחד משואה גרעינית. אבל אני לא חושב שיש מדינות שצפויות ללחוץ על ההדק הגרעיני, מכיוון שכולן מבינות שאין דרך חזרה ממלחמה אטומית, ומי יודע אם האנושות תתאושש ממנה.
ארה"ב ביצעה תרגיל משמעותי מאוד כששלחה את פלוסי לבקר בטאיוואן והצליחה להשלים אותו מבלי שאסון קרה שם. עם זאת, אסור לנו לשכוח שאנשים נמצאים כל הזמן במלחמה; זה בטבע שלנו. מה שהצליח עכשיו, אולי לא יצליח מחר.
כפי שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, כל חלקי המציאות קשורים זה לזה משפיעים ומושפעים באופן הדדי. גם אנחנו חלק מהרשת הזאת, אבל אנחנו לא מודעים לכך ומתנהגים כאילו כל אחד מאיתנו חי במציאות משל עצמו.
יש סיבה למלחמות. מלחמות הן תוצאה של התנגשויות בין תחושת האינדיבידואליות של אנשים ושל עמים ובין העובדה שכולנו מחוברים ותלויים זה בזה. כאשר שאיפות סותרות מתנגשות, כשאנחנו מנסים לכפות את רצוננו על האחר ונכשלים, לעיתים קרובות אנחנו נוקטים בפעולות אלימות. כתוצאה מכך, אנחנו לומדים בהדרגה שאנחנו מחוברים זה לזה, ושאם אנחנו רוצים לנהל חיים הגונים, אין לנו ברירה אלא לשתף פעולה. אנחנו לומדים זאת בדרך הקשה אך אין זה מחויב המציאות.
למרות שמלחמות הן פעולות אלימות, התוצאה שלהן היא איחוד מוגבר בין הצדדים הלוחמים. מלחמה היא דרך אלימה של התחברות, תוצאה של חוסר הרצון שלנו לבצע חיבור בינינו מרצון. לכן המנצח במלחמה הוא לא זה שיש לו צבא גדול יותר או זה שיוזם את התוקפנות. המנצח האמיתי הוא האיחוד שנוצר. נכון לעכשיו, אינני חושב שאנחנו במרחק "חישוב מוטעה אחד מהשמדה גרעינית". עם זאת, אם נמשיך להתעקש ולהתנגד לחיבור ולאיחוד הנדרשים מאיתנו, זה בכל זאת יקרה.
אם נבחר בחיבור, על אינספור יתרונותיו, לא רק שנימנע מעשיית החישוב המוטעה האחד הזה ומהעתיד העגום שמצפה לנו בעקבותיו, אלא גם נקצור את הפירות המתוקים של עבודה משותפת.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי"