אם בהישמע הצפירה לזכר קורבנות השואה עצרתם באמצע הכביש, אולי גם הרמתם את העיניים וראיתם מעליכם את השלט "בננו לא נפל לשווא – די לפילוג!" ואולי אמרתם לעצמכם, שיש חוט מקשר בין העמידה בצפירה לשלט, אז יש בכם ניצוצות של הבנה שיש קשר ישיר בין קורבנות השואה לפילוג בינינו.
ידוע שיהדות אירופה לפני השואה הייתה מפולגת בצורה שוברת לב, ממש כמו היום בשעה שקפצה עלינו שנאת המרצחים. חלקנו גם למד איך יהדות ספרד טרום הגירוש רדפה את אנשיה שלה באכזריות נוראית, ואת סיפור השנאה הקשה שהוביל לחורבן בית שני כולם מכירים. הסיפורים לא חדשים לנו, אבל עד כה כמעט ולא קשרנו בינם לבין ימינו, לדברים שקורים פה עכשיו בינינו. אלא אם כן שימשו אותנו להתנגחות והטחת אשמה.
עכשיו אנחנו מתחילים לחבר אחד לשני ולהבין, ועם כל זאת, כאשר מתנפלת עלינו עוד התפרצות של שנאה מטורפת, כמו שהייתה בימי היטלר יימח שמו, כמו שהייתה בזמני האינקוויזיציה – והיום סירחונה נודף מאוניברסיטאות בארה"ב – אנחנו רצים לספר לכל מי שרק מוכן לשמוע כמה אנחנו בסדר, וההם, כרגיל, סתם שונאים אותנו.
אבל הם לא סתם שונאים אותנו. בספר הזוהר כתוב "ישראל, עשה אותם הקב"ה, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל".
הציטוט הזה, הלקוח מספר הקבלה הכי מקודש בעם, משיב בדיוק מתומצת על שאלת האנטישמיות. ישראל היא לב העולם, מרכז הקיום והקשר עם כוח הטבע העליון, האחד והמאחד.
אבל הלב היהודי? הוא מזמן כבר לא אחד, לכן הוא איבד את הקשר עם הכוח האחד. הלב היהודי הבנוי מכל חלקי האומה קרוע מבפנים, לא דופק לפי תפקידו "ואהבת לרעך כמוך", וכיוון שכך שאר איברי הגוף, שהם אומות העולם, נשארים חסרי חמצן, לא נושמים, מבולבלים. גוף האנושות שבור, מלא מלחמות ומאבקים, והפירוד פשה לא רק בעמים הנמצאים במגע איתנו, אלא גם בין אלו שאין להם כביכול שום עסק איתנו.
חיבור למרכז הקיום, לכוח העליון, יכול להיות רק דרך ישראל, זה עניין פנימי ולא שייך לקשר חיצוני. ולמרות שהעמים לא מודעים לכך יותר מאיתנו, הם מרגישים בתת-הכרה שבגללנו הם לא יכולים למצוא את המרכז שממנו יוכלו להחיות את עצמם, למלא את נשמתם. אז הם קמים על ישראל בתחושה שאין ברירה – רק אם נמחק אותם תהיה לנו הקלה.
ואיך יכול להיות שאנחנו, עם שספר הזוהר נמצא בידיו, לא מודעים לתפקידנו? כי אנחנו לא רוצים. לא רוצים לדעת, מסרבים להבין, משום שזה יחייב אותנו להתאחד.
אפילו אם נגיע למצב קריטי שבו יסגרו לנו את השמיים, יבטלו כל טיסה במרחב האווירי, יבודדו אותנו מהעולם ונישאר לבד מול כולם, גם אז, כשנגיע למסקנה מתוך המצוקה שאנחנו חייבים להתחבר, האם נדע איך? הרי הצו העליון לא מדבר על לתת ידיים כמו ילדים טובים, אלא על חיבור הלבבות "כאיש אחד בלב אחד", לא פחות.
כדי לדעת איך להפסיק את הפילוג ולהתאחד אנחנו צריכים להזדרז ולעמוד על הייחוד של היהדות, להבין מהר במה היא נבדלת, ללמוד שבבסיסה עומדת עבודת הלב, תיקון הרצון הפנימי של האדם. פנימיות תורת ישראל מדברת על שינוי הרצון מאהבה עצמית לאהבת הזולת בעזרת הכוח העליון, ובידינו הספרים שמלמדים איך לעשות זאת.
לו נכבד את זכר קורבנות השואה ונדאג שבנינו לא נפלו לחינם, אז נפסיק את הפילוג ונתחיל להתאמץ בכל כוחנו להתחבר לאורם של מקורות העם ללב אחד ממש, לב העולם.