עם כל הכבוד לעיסוק במחירי הפסטה, גל ההתייקרויות שהחל עם פתיחת השנה האזרחית סוחף בדרכו מוצרי בסיס נוספים כמו מחירי החשמל והמים, מוצרי המזון והניקיון, המכוניות, הארנונה וגם הסיגריות.
נכון שבכל העולם יש עליות מחירים כתוצאה מהתייקרות בשוק האנרגיה, במחירי חומרי הגלם, בירידה באספקה הגלובלית בתקופת הקורונה ועוד. אבל לצד הנימוקים האלו גם טוענים שמדובר בניסיון עסקי לרכב על גב הצרכנים.
המרמור בקרב הציבור, שהתגבש לכדי חרם צרכנים, עשה את שלו, וחלק מחברות המזון הודיעו שהן מקפיאות את עליות המחירים עד אחרי פסח, אבל מה יקרה "אחרי החגים"?
אין ללטוש עיניים ביצרנים וביבואנים, הם מטבעם רוצים להרוויח ככל האפשר. עלינו להביט על חוסר המודעות הציבורית לכוח הקנייה האדיר שבידינו. אנחנו משלמים ולכן ביכולתנו לעשות כרצוננו. יש לנו רשתות חברתיות ואפשרויות רבות להרים עסק אחד ולהפיל שני, להוזיל עלויות ואפילו לקבוע סל מוצרים מסובסד לאוכלוסיות מוחלשות.
אבל אנחנו לא יכולים להתאגד, לא מסוגלים לעלות על סוס הפרא, לרסן אותו ולהוליך אותו למקום חפצנו. בתור קונים אנחנו מפוזרים, מפורדים, מרוחקים זה מזה, ולכן קשה לקבוע סדרים כלשהם או לנהל את השוק מחדש.
אגו – זאת הבעיה האמיתית שלנו. כל אחד טרוד בבעיותיו שלו, מרוכז בעולמו, ולכן אנחנו לא מסוגלים להתחבר, לסדר קשרים הדדיים נכונים ולהכתיב קו חדש. גם אם היינו מסוגלים לגלות כוח חיבור זעיר לטובת רכישה משותפת או קנייה מוזלת, זה לא היה פשוט. כל איגוד קטן שאי-פעם קם משך אליו עסקנים ומאכערים למיניהם, נציגי מפלגות ואיגודים גדולים אחרים, שהתחילו להשיט את הספינה לחוף המבטחים שלהם. ושם, כשהציבור הבין שהוא מרומה ונדרש ממנו לשלם כפול או לקנות מוצרים לא חיוניים שפרסמו לו, הכול התפוצץ והתפרק.
אנחנו לא קולטים כמה כוח יש בחיבור בינינו! אנחנו עיוורים לדרך הסלולה שלפנינו אם רק נאגד את הלבבות שלנו ללב אחד. לא רק את המחירים נוריד, אלא את כל אורחות החיים שלנו נוכל לשנות לטובה. אבל התעייפנו. ב-2011 חלק מאיתנו עוד רקעו ברגליים ויצאו למחאה חברתית המונית. הקוטג' הצליח לאחד אותנו לזמן מה. אבל היום כבר אין תנועה חברתית שבוער לה להוציא רבבות לרחובות, וגם אין התלהבות מצד הקונים. איבדנו כל רגש של סולידריות חברתית. "למה אני צריך לדאוג לאחרים?" שואל כל אדם סביר בינינו, "אני לא מרגיש שמישהו דואג לי, אז למה שאדאג לאחרים?".
יש סיפורים מזעזעים על משפחות שאין להן פת לחם להכניס לפה, משפחות שחיות בתנאים מחפירים, וכל עלייה מזערית במחירי המים והחשמל היא אסון עבורם. אבל למי באמת אכפת? כל אחד טרוד בפסטה היקרה שלו, שכנראה יוותר עליה בארוחת הצהריים. אין פה האשמה או טענה כלפי מישהו, זה הטבע שלנו שמתגלה לנו בהדרגה מיום ליום כטבע אגוצנטרי; אלה שכבות האדישות שמתגלות בנו יותר ויותר, האגו שמפריד בינינו ואוטם לנו את הלב.
ואם עליית המחירים לא גורמת לנו להתעלות מעל האגו, להתאגד לשעה קלה ולדרוש שינוי, אז מה כן? האם כשהמחירים יעלו פי שלושה? האם רק כשנאבד אמון מוחלט בכל המערכות והמוסדות נחפש צדק חברתי? או חלילה, כשנגיע לייסורים נוראיים ונאבד כל צלם אנוש כמו שמספרים על אחרית הימים, שהרעב יטריף את דעתן של האימהות והן יבשלו את ילדיהן, האם רק אז נחליט להתחבר ולקבוע לעצמנו חיים נורמליים?
לא משנה כמה האגואיזם הטבעי שגדל בנו יפריד בינינו, ואפילו שנגיע לזוועות נוראיות, בסופו של דבר נהיה מחויבים לעשות יד אחת ולהתחבר. ולא רק בשביל להוזיל את עלות הפסטה או כל מוצר אחר שמחירו יעלה; גם לא כדי להרים לעצמנו חברה משגשגת ומדינה לתפארת, אלא כי החיבור בינינו הוא הערך הנעלה ביותר במציאות הזאת. התחשבות ואהבת הזולת הן המצרך היקר ביותר שיש לנו, וכל המשברים והקשיים מכוונים אותנו לזה. כל השאר, תירוצים.