אחרי אלפיים שנים של נפילה ותקומה ואחרי 70 שנות עצמאות, ניתן האות להבעיר שוב את האהבה הלאומית שדעכה, להחיות את מהותנו ולהיבנות במחדש. הדרך לעשות זאת ברורה ובהישג ידינו
שראל אהבתנו, אחרי אלפיים שנים של תרדמה עמוקה, שנים שידענו איתך עליות ומורדות, הלב מתחיל להתעורר.
לראשונה עלינו איתך לגדולה בימי בית שני, כשהתלכדנו כאיש אחד; כשאהבת האחים פרחה בינינו מדן ועד באר שבע, והתעטרנו בך ככתר על הראש. ירושלים הייתה הבירה הנצחית שלנו, עיר שבטבורה בית המקדש – סמל האחדות בינינו. הכוח העליון איחד את לבבות היהודים ללב אחד משותף, והאיר מתוכו לעולם.
אולם עם הסדק הראשון שנוצר, באה המפלה. שנאת החינם שפשטה בינינו החריבה באחת את האחדות. האימפריה הרומית מנצלת את הפרצה ולוקחת את השליטה, ועם חורבן הבית נחרב גם הקשר עד כלות.
התפזרנו לארבע כנפות תבל. אומנם בגלות לא שרתה בינינו האחדות, אבל גם אז שגשגנו והתפתחנו. בכל מקום שהתיישבנו בו הבאנו לפריחה, בכל קהילה שהתמזגנו בה הבאנו לצמיחה; הטבענו את חותמנו בחיי כל אומה ואומה: בחינוך ובכלכלה, במשפט ובחברה.
יתרה מזו, השתדלנו לא להיטמע בתוכם, שמרנו בסתר על אורח חיים יהודי, על מנהגינו מהימים שבהם היינו שבט אחים. אך לא היה די בכך, כי נדרשנו ליותר. אומות העולם ציפו מאיתנו להצלחה אחרת, ומשלא זכו לה – פעלו נגדנו ביד חזקה: פוגרומים, עלילות דם, השמצות ועד גירוש מארצן. אולם כל אלה לא באו אלא כדי להדגיש את ייעודנו כיהודים, לדחוק אותנו ארצה, לשוב ולהיבנות בה מחדש.
הגעגועים, הכיסופים והתפילות שפרצו מליבנו במזרח, דרבנו אותנו לצעוד מסוף מערב. איחדו אותנו מכל קצוות תבל, לשוב ארצה אל ארץ זבת חלב ודבש. החלום הישן הפך למציאות. חלוצים וחלוצות, אחים ואחיות, נרתמו יחדיו לבנות מחדש את הבית – לממש את חזון הנביאים. בן לילה צמחה המולדת היהודית ושפתה החדשה עברית.
אומות העולם תמכו בנו שנקים בית לאומי. אולם בעוד אנו מתאחדים על בסיס אהבה, היו מי שהתאחדו נגדנו על בסיס שנאה. השואה הייתה מפלה קשה – אך לעולם לא עוד. גם כשהלכנו בגיא צלמוות, ניצוץ התקווה לא כבה. קמנו כמדינת ישראל על האדמה הקדושה, והגאווה הלאומית מילאה את הלבבות.
אך מנגד שוב קמו לנו מתנגדים והחלו לנשב רוחות מלחמה. לחמנו בהם ציר אחר ציר – ואז נולדה המדינה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לשמחתנו לא היה גבול, יצאנו במחולות מעגלים-מעגלים ברחובות. לא עבר זמן רב, ושוב פרצו מאבקים ומלחמות. ניצחונות ברוח, אבל הפסדים בחומר. גבולות חדשים נמתחים על המפה, אבל עוד חללים בנשמה. האומה, בדרך לא דרך, ממשיכה במסעה.
עם זאת, הגחלת העתיקה לא נעלמה מתוכנו. לפיכך, כל שנותר הוא להבעיר שוב את האהבה הלאומית שדעכה; להחיות את מהותנו הלאומית שאינה פעילה בנו אלפיים שנים; לעורר את יסוד האחדות הטבעי והנסתר שבנו, להיבנות מחדש ולהאיר את האור שהאנושות משוועת לו.
שבעים שנות עצמאות למדינת ישראל, וזו הזדמנות פז לשאת בגאון את חכמת האמת ולפרסמה ברבים. אחרי אלפיים שנים של נפילה ותקומה, ניתן האות לגלות את חכמת הקבלה.
אט-אט הדורות הראשונים בארץ האבות מתחילים לשמוע את המסר שנושאת הקבלה; אין מדובר בעוד שיטה מיסטית או בחזרה בתשובה, אלא בחזרה למקורותיו של העם, במימוש אהבת ישראל. "ואהבת לרעך כמוך", "ערבות הדדית", "איש את רעהו יעזורו" – הסיסמאות השחוקות אך האמיתיות הולכות ומחלחלות, ממגרות את ההתנגדות וחושפות בהדרגה תובנה אחר תובנה.
פתאום מתגלה מהותה האמיתית של חכמת החיבור שפיתח אברהם אבי האומה לפני אלפי שנים. דווקא מהירידה הגדולה, המתבטאת בפירוד עצום ביחסים החברתיים בינינו, בשבטיות מלאכותית ובמגזרים שנלחמים זה בזה, עולה השיטה שליוותה אותנו מאז ומעולם, המורה לנו כיצד לקשור קשרים מעל ההבדלים, ועל כל פשעים לכסות באהבה.
עליות וירידות מאפיינות את הישראליות שלנו. הן סמוכות זו לזו ומעניקות לנו שיעור בכל פעם מחדש. כי אין קימה בלי נפילה, אין עלייה בלי ירידה, אין אור בלי חושך. זיכרוננו ועצמאותנו אחד הם, בבוקר אנו מבכים את בנינו ובערב צוהלים. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ובהרגשת האחד, כשנעבור מחושך לאור גדול, נשיר כולנו במילה אחת בודדה, בלב מלא בהמון תודה, הללויה!