תמונה: רויטרס
כנראה שמשהו השתבש בראש, אז נתחיל מהסוף: איש לא נהר אמש לכיכר בתל אביב בשם חופש הביטוי, או כי פעל לקידום פלורליזם, סובלנות, זכויות אדם וצדק חברתי. גם לא מדובר באותו מאבק פוליטי שחוּק בין הימין לשמאל. לכן, אין מקום לאפשר הפגנות הקוראות לשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי".
בין אם מדובר בעפיפון תבערה שעף מרצועת עזה לשטחי ישראל, או בדגל פלסטין שמתנופף ברחוב אבן-גבירול – לשניהם מטרה דומה: עוד צעד בדרך למהלך גדול יותר שקורא לערעור הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל.
עצם היותנו מדינה חופשית ומודרנית משמשת לרבים קרקע פורייה לזריעת גידולים זרים. אף מדינה ברחבי העולם לא הייתה נותנת במה לאויביה. גם כשעשינו צעדים משמעותיים כחלק מתהליך השלום – תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, הסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל למצרים – האם הם הועילו לנו? האם אחרי הכול אנחנו חיים בשלום עם הפלסטינים? האם אנחנו קמים בבוקר בהרגשת ביטחון?
לכן אסור לתת לאף פלג לפורר את ישראל. גם אם יהיו כאלה שישכנעו כי מדובר בפלג קיצוני קטן שאותו יש להוקיע ואילו יתר המגזר הערבי שואף לשלום, עדיין הפגנות כמו אלה מתדלקות את השונאים שלנו ברחבי העולם; הן מספקות להם כוח להשמיץ ולגנות אותנו, ומדרבנות אותם להמשיך לפנות לאו"ם, לאיחוד האירופי ולגורמים בינלאומיים נוספים על מנת שיתערבו מיידית לביטול חוקי המדינה.
וזאת רק ההתחלה. כל העולם, כולל היהודים בתפוצות, יהיו נגדנו בסופו של דבר. כולם בחו"ל ישנאו את העם שחי בגבולות ישראל עד כלות הנפש. הכרסום מיום ליום, מבפנים ומבחוץ, מצביע על גורם אחד: החולשה הפנימית שלנו. הפילוג בינינו מחליש אותנו יותר ויותר עד כדי חולי. המחלה מתבטאת בהטלת ספק ובערעור על חוקי המדינה, תוצאה מובהקת מחוסר היסוד הרוחני שישראל היא הבית שלנו.
חוסר צדקת הדרך סנוורה את עינינו והשכיחה את מטרתנו. שכחנו שאנחנו עם ישראל – קבוצה אידיאולוגית מיוחדת בעולם, שנקבצה לפני כ-3,800 שנה בבבל העתיקה. אוסף של אנשים מכלל אומות העולם שהמסר העיקרי שנשאו בליבם היה חיבור ואהבה. לאום שכל מהותו היא האחדות בינינו, חוק שכל כולו הוא "ואהבת לרעך כמוך". סביב העיקרון הזה שלימד אברהם אבינו נוסדנו והתאגדנו לראשונה כעם.
חוק הלאום הנוכחי אינו עונה על אלה. חסרה בו הצהרה יסודית-רוחנית. זה שישבנו על אדמת ישראל לפני אלפי שנים אינו "תירוץ" משכנע. כך כל מדינה יכולה לקום ולטעון, והסכסוך לא ייפסק לעולם. גם אם נחוקק חוק לאום יפה שכולם יהיו מרוצים ממנו, ונערוך טקס משובב נפש ברחבת הכנסת, ביום למוחרת הוא יתויק כמסמך בארכיון, ונשוב לסורנו.
גם בלעדי החוק תימצא סיבה מוצדקת לצאת להפגין. כל עוד העם לא מכיר את זהותו, כל עוד אין לו יסוד רוחני מוצק, הוא נישא עם הרוח. לכן, לא פלא שאווירת הפילוג בימינו מתקרבת לממדים גרועים מאלה שאפפו את האומה הישראלית, זמן קצר לפני חורבן הבית. כשאין אהבת אחים – מתחזקת שנאת החינם.
מאז הגענו להרגשה של אומה רוחנית של ממש בזמני בית המקדש, יש לנו תפקיד חשוב בהנחלת שיטת החיבור הזו לכלל האנושות. עלינו לדבוק במשימה ולהיות "אור לגויים" – לסלול דרך מוארת של חיבור ואחדות לעולם חשוך ומבוהל.
אומנם נדמה היום כי לעם היהודי יש בית על אדמת ישראל, אבל "כל הציונות סופה להתבטל", כמו שכותב "בעל הסולם" – גדול המקובלים של המאה העשרים. בצער הוא מתאר את תהליך הדעיכה העתידי שלנו אם לא נממש את ייעודנו ונעביר דרכנו את כוח החיבור לעולם. "מדינה זו תהיה ענייה מאוד, ותושביה עתידים לסבול הרבה, שבלי ספק לאט לאט הם או בניהם עתידים לעקור מן הארץ, ולא יישאר אלא רק מספר מבוטל, שסופם להיטמע בין הערבים". אז, כבר באמת לא יהיה לאן לברוח.
לכן, החוק הראשון שכבר עכשיו צריך לחוקק הוא חוק לאחדות עם ישראל: חוק שיעורר את הזיכרון היהודי העמום, חוק שיצית בנו מחדש את הניצוץ הכבוי שבלב ויחזיר את הרגשת האחדות החסרה. ולא רק חוק מנוסח היטב ומעוצב יפה כמגילה, אלא מלווה בהסברה חינוכית-ערכית לתהליך כולו.
כשמדינת ישראל תהיה מושתתת על רוח ישראלית של אחדות, כל החוקים בה יפעלו להידוק קשרי האהבה שבין בני האדם החיים על אדמתה. מדינה כזאת אינה תבטל את המפלגתיות, השבטיות, השוני במין, גיל וצבע עור, אלא תשים לה כמטרה עליונה לאחות את כולם, בלי יוצא מן הכלל, לחברה שיתופית אחת; זו מדינת היהודים – מדינה שדואגת לאיחוד, תוך שמירה על ייחוד כל פרט – מדינת ה"ייחודים".
כשכל הניצוצות יתלכדו לאחד – איש לא יוכל לפעול נגדנו. החיבור בינינו הוא הייעוד שלנו כעם ולמעמד הזה מייחלות בליבן כל אומות העולם. זה הלאום שלנו, זה חוק היסוד הרוחני שלנו, ורק על החיבור והאהבה בינינו עלינו לצאת ולהפגין.