לפני שלושת אלפים שנה קם בית המקדש הראשון והרוח המיוחדת שהפיץ משכה לירושלים אנשים מכל העולם.
הם שמעו מפה לאוזן על חכמת היהודים ורצו לגלות את סודם ולהחכים.
גדולי האומה המקובלים לא הסתירו את החכמה מאף אחד, מי שרצה בא ולמד, אבל בגלל שלא מדובר בלימוד שכלי אלא בחכמת הלב, רק מעטים כמו אֻנְקְלוֹס תפסו את העניין, התגיירו והפכו לגדולי ישראל בעצמם.
הרוב אספו מהשיטה העתיקה בדלים של מחשבה, וסביבם פיתחו פילוסופיות. למה פילוסופיות? כי השכל והרגש האנושיים מכוונים לינוק ולבלוע לתוכם כמו חור שחור – שואבים לתוכם ומונעים בריחה של אור. חכמת הקבלה מיועדת לפתח כלי קליטה שפועל על עיקרון של "אור חוזר".
כמו הירח שמחזיר את האור שפוגע בו וכך מאיר, היא מלמדת אותנו להשתמש בשכל וברגש בדרך הופכית: במקום לפעול בכוונה לקבל ולבלוע לתוכנו, לפעול בכוונה לתת ולהתחבר לזולת.
זה שינוי פנימי שדורש רצון טוב והשקעה, כמו שכותב הרב המקובל יהודה אשלג, "חכמת האמת עמוקה ומייגעת", לכן רוב החכמים שבאו ללמוד מהיהודים לקחו את יסודות החכמה והשתמשו בהם כמו חור שחור, בלי להפוך את כיוון האור.
כלומר, כל החכמה האדירה של היהדות מכוונת לנקודה אחת קטנה שנקראת אהבת הזולת. הפילוסופיה לא, היא זורמת עם הטבע האנושי, ולכן מושכת הרבה יותר. כך היא השתלטה בקלות על העולם. גם על ישראל עצמם.
גם לנו היה נוח יותר לברוח מהמימוש המעשי שהחכמה דורשת, ולהתגנדר בתיאוריות יפות ובמילים שאינן יוצאות מהלב. לכן נחרבנו, ואיתנו העולם, שהפך בולעני ולוחמני יותר ויותר.
חכמת הקבלה עוד תתפוס את מקומה בליבנו שוב כמו בימי בית המקדש, כשנתפוס את הראש ונראה עד לאן הפילוסופיה גררה אותנו, איך בסילוף שבה הפכה את האנושות בכלל ואותנו בפרט לחברה שבה אנשים נבנים על חורבן האחר, ואיך אפשרה לנו להתפלג למחנות-מחנות בלי סוף.
כשזה יכה בנו חזק ויכאב לנו מאוד, נרצה להשתנות וחכמת ישראל תחזור לחיות בינינו, לבנות מחדש את העם, ואיתנו יבנה גם כל העולם.