בעידן הרשתות החברתיות יעדיפו הצעירים לשקוע בצפייה רצופה בסדרה על נושא היסטורי כלשהו מאשר להתעמק בקריאת ספר בנושא. כך קרה שרבים מהדור הצעיר נחשפו לראשונה לסיפור המטלטל של מלחמת יום הכיפורים דרך הסדרה "שעת נעילה". חלקם אף שאלו במפתיע, האם תיתכן מלחמה כזו עם שכנינו כמו לפני חמישים שנה?
התשובה המיידית שנשלפת היא לא, מה פתאום. אנחנו במקום אחר, יש לנו צבא חזק וקשרים ענפים עם כל המי ומי. אבל כמו שאז לא הבנו לעומק עד כמה המצב היה סבוך ומסוכסך, על אחת כמה וכמה היום.
כשעלינו ארצה אחרי אלפיים שנות גלות, העתקנו והדבקנו את צורת החשיבה הגלותית בשלמותה משם לפה, מה שמנע מאיתנו להיכנס לראש של האזור המזרח תיכוני הזה, ועד היום אנחנו לא מסוגלים לתפוס עם אלו שכנים יש לנו עסק. כך קורה פעם אחר פעם, שגם אם אנחנו מנצחים במלחמה ונותנים לאויבים החיצוניים מכה ניצחת, אנחנו אחר כך חוזרים אליהם בזחילה, ואומרים, "תראו, אנחנו רוצים להיות בסדר, אתם תקבלו כל מה שתרצו, בואו, בבקשה". מנסים לפצות על תחושת הביטחון והגאווה שנפגעו להם בקרב, כי אז אולי יתפייסו ויסכימו לדבר על שלום.
זו פסיכולוגיה אופיינית ליהודים שחיו בגלות בין אומות העולם, בתנאי לחץ ודיכוי, יהודים שמרגישים רגשי נחיתות כלפי הגויים ומנסים לגרום להם לשנות את דעתם עלינו, שיאהבו אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותם, שיחזירו לנו חיבה. עד היום אנחנו עובדים על האידיאולוגיה הזאת של התנצלות על קיומנו, וזו בעיה רצינית. זה מפריע לנו לקבל את התנאי שמי שקם עלינו צריך להורגו, כמו שכתוב בתורה, בלי חשבונות מה יגידו ומה יחשבו. שמי שמתקרב אלינו בכוונה להזיק, מוטב לו לדעת שהוא יזיק לעצמו יותר.
אומנם הרגשת האשמה שלנו מקבלת פרשנות מעוותת של התרפסות, אבל אנחנו באמת אשמים. לא בזה שכבשנו והתיישבנו על אדמה לא לנו, אלא בזה שאנחנו לא הופכים אותה לשלנו מתוקף העיסוק במה שנועדנו לעשות עליה מלכתחילה.
ארץ ישראל ניתנה לנו כדי שיהיה לנו מקום להרים עליו חברת מופת, דוגמה לחיבור בין שונים מעל להבדלים. אנחנו אומה שהורכבה מנציגי כל האומות בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה, אומה שנועדה לכבוש את יצר הרע על ידי השלטת אהבה מעליו, אומה שהתקבצה מחדש על הארץ הזאת לפני כשבעים וקצת שנים.
את הניצחון הזה ביד ובלב אנחנו צריכים להגיש לכל העולם, את השיטה והתנאי של "ואהבת לרעך כמוך" כיסוד לקיום האנושי. אבל במקום להתעלות מעל הסכסוך בינינו אנחנו חופרים בו ומעמיקים אותו, והעולם מרגיש זאת בתת-הכרה, ולכן שונא אותנו כל כך. לא חתיכת האדמה מציתה את האיבה והדם בעיניים של השכנים, אלא חוסר התפקוד הנכון שלנו, שמייסר והורס אותם.
יוצא שהפכנו את היוצרות: במקום להילחם בפירוד בינינו ולהביא שיטה לחיבור העולם, אנחנו טבולים בשנאה עצמית עד אמצע הסנטר, נלחמים במלחמה אבודה שתכליתה לרצות את אומות העולם בדרכי חנופה. כך שאין לנו באמת אויב גרוע מעצמנו – המתכחשים למי שאנחנו.
עד שלא נלך עם הישראליות שלנו עד הסוף, נפסיק להתבייש בעצמנו ונתחבר לייעוד המקורי שלנו כדי שהעולם יקבל דוגמה הגונה של חיבור לבבי, נמשיך לחיות בסכנה שרק תלך ותתגבר. כי אנחנו יושבים כאן על זמן שאול, על תנאי. אין לעולם צורך אחר בנו, ולנו אין הצדקה אחרת להתקיים כאן אלא כדי למשוך את כוח החיבור לעולם. займ переводом на картузайм на карту 50000 на годпетрозаводск займ