מאז עברה האנושות לשימוש במחשבים, לגלישה בניידים ולאוטומציה של תהליכי עבודה, נדרש מאיתנו להפעיל פחות את המוח והדמיון. התוצאה: ירידה מתמדת ביצירתיות.
משנות התשעים היצירתיות בארה"ב מצויה בירידה מובהקת, כפי שעולה ממבחני יצירתיות המועברים שם בעשורים האחרונים. אבל השטחיות שפוקדת אותנו לא צריכה להדאיג אותנו יותר מדי. אנחנו כבר פחות כותבים רומנים היסטוריים עמוקים, מעלים פחות מופעי בלט מורכבים או מפיקים אופרות עשירות צלילים, מסיבה פשוטה: אין לכך ביקוש.
ההתעניינות באותם סוגי אומנויות עברה מן העולם יחד עם האומנויות עצמן, ועכשיו אנחנו דומים יותר לאותם מכשירים שאנחנו עובדים איתם. נעשינו מכניים יותר, רובוטיים, נתונים לשליטת קודים. ככל שהיצירתיות נובלת בטבעיות, כך גדל הסיכוי שתצמח שאלה חדשה באדם: "אז איפה המילוי שלי?", שאלה שתדרבן את האדם לצאת לחפש מילוי פנימי יותר, רוחני יותר, במקום האומנות היפה שדועכת.
אומנם אנחנו עדיין משתמשים בצורת האומנות הישנה, אבל אין בה תוכן של ממש עבורנו, היא כבר לא מסוגלת למלא אותנו כמו בדורות הקודמים. הרצון שלנו התפתח וגדל, והוא דורש סיפוקים בדרגה גבוהה יותר. לכן גם כשגיבורי-על קופצים על קירות, מטפסים על הרים ומצילים את העולם בפעלולים פירוטכניים מרהיבים, עדיין העניין שלנו בהם הולך ודועך.
ישנה תועלת משמעותית מהירידה ביצירתיות והיא תתממש כשנפסיק להיאחז במילוי רגעי מהתבוננות בציור יפה, מקריאת רומן מטלטל או מבכי מול סרט נוגע ללב; לא בגלל שיש בעיה לצרוך תרבות כזו, אלא שבאופן טבעי כבר לא נוכל לשאוב מהם כוחות ולתלות בהם תקוות רוחניות. זאת אומרת, הירידה הגשמית תשמש לצורך עלייה רוחנית.
המרחב הרוחני דורש מהאדם אומנות מיוחדת מאוד, תנועה פנימית, יצירת מקום לנוכחות הטבע בתוכנו, עיצוב תנאים לקבלת השראה חדשה. זו אומנות גבוהה ונשגבת ליצור מהעולם הפנימי שלנו שטח לבן כך שהטבע העליון יוכל לצייר על פניו.
אומנות כזו דורשת מהאדם הסכמה בלב ובנפש. לעזוב את האני שלו, את יצר הרע שפעל בו, שלט ורדה בו עד כה, ובהדרגה להתמסר למרחב חדש, להרגיש איך היוצרות בו משתנים ביד אומן. איך הוא מקבל לב ושכל חדשים, מחשבות אחרות, רצונות, שאיפות. איך הטבע מפסל בו, מצייר אותו. איך האדם הופך להיות הדמות שהכוח העליון יוצר מחדש, דמות אדם הדומה לו, לטבע.
ומה האדם עושה בזמן שמפסלים בו דמות אדם? מברך. מברך את הטבע שיוצר אותו בצלמו.