אומות יקרות, אזרחי העולם היקרים,
הפנייה הזאת ממוענת אליכם. אני כותב לכם מלב העיר פתח תקווה, הממוקמת במרכז ישראל. כותב ללב של כל אחד ואחת מכם, כותב לכל איש ואישה מתשעת מיליארד בני האדם בעולם הגדול.
תראו אותנו, תראו את העם היהודי בגבולות ארץ ישראל. ערב ראש השנה העברי שלנו, חגיגה מסורתית שמקבלת את השנה החדשה בחיוכים וברכות, בחיבוקים ותפילות; מאורע שמפעים את הלב מחדש בכל שנה ושנה.
אך לא השנה. לא במדינת ישראל. לא עם מגפת הקורונה שמשתוללת ברחובות, שמרחיקה אותנו חברתית, שסוגרת אותנו בין ארבעה קירות. אזרחי ישראל נכנסים לסגר הדוק בן שלושה שבועות, שמי יודע איך ומתי יסתיים. במקום להיפתח, להתרחב מפנים ולפרוש ידיים לשנה החדשה, איש איש ננעל בביתו, מתכווץ לבדו סביב שולחן החג הססגוני.
זה לא סגר ראשון שלנו, זה סגר שני. ומה למדנו בין סגר לסגר? כלום. רק הטחנו האשמות זה בזה, רק התפלגנו יותר ויותר, התפצלנו בדעות ובמחשבות, וכל מגזר לתועלתו עושה וכל איש הישר בעיניו עושה.
אנחנו הפוכים בתכלית ההיפוך מייעודנו. ראש השנה מסמל את ראשיתו של שינוי לטובה. שינוי שהתחיל עם בריאת העולם, עת התעוררה בלב האדם הראשון נקודה זעירה והוא התחיל לשאול שאלות מהותיות על משמעות החיים, על סוד הקיום, על תכלית הבריאה. אדם קיבל תשובה. הוא גילה שיש כוח אחד ששולט בכל המציאות, כוח האהבה. כוח שעסוק כולו בנתינה ובהשפעה, בהתפשטות ובהענקה. מכאן מקור שמו: אדם – מי שהפך דומה בתכונותיו לתכונות כוח הטבע האחד והיחיד.
עשרים דורות אחריו קם אברהם בבבל העתיקה. בן למשפחת כוהנים מכובדת, בעל חנות פסלים מפורסמת בחוצות מסופוטמיה, שבהבזק של הארה החליט לנתץ את כל הפסלים, לנפץ את כל המיתוסים והאשליות, להפיג את כל החלומות ותקוות השווא. אחד היה אברהם בדורו, והוא דרש אמת נצחית. הוא ראה כיצד שבטים וחמולות שונות נאבקים זה בזה, איך כל אחד מוכן לתלוש עין כדי שלשני יעקרו שתיים. אברהם פגש באגו האכזרי, בטבע של בני האנוש, בכוח השלילי המפלג והמסית שלא מאפשר לרגע להיות יחד. וכשאין אווירה של יחד, יש פירוד. יש סבל, יש צער, יש בדידות.
אברהם הבין שצריך להילחם בכוח השלילי, שאפשר לנצחו. לא בעימות חזיתי מולו, לא, זה רק יגביר אותו – אלא ביצירת כוח חיובי, בהתעלות מעל האגו, בחיבור הדדי. השאיפה לנקודה משותפת, הניסיון להתעלות לרגע קט מעל הדעות המנוגדות ולחמם את הלבבות, מולידים כוח חדש-ישן, משותף, קיבוצי, כוח עליון, מעל פני כל הכוחות הפרטיים.
לא בשמיים הוא, אלא בארץ. מדובר בכוח טבע, במשאב זמין, שמתגלה בטכניקה של חיבור אנושי. החבורה שהתאספה סביב אברהם, שלמדה מפיו בתוך אוהלו והייתה מכוונת ישר למטרה, כינתה את עצמה על שם השאיפה והשקיקה שלה אחרי כוח הטבע העליון הזה: "ישראל" – אלה שהולכים ישר לאל, אלה שרודפים רק אחרי כוח החיבור.
קבוצת אברהם, שבהמשך נקראו יהודים כי ביקשו להיות ייחודיים, כלומר להתייחד עם הכוח האחד, להתמזג בו, הייתה מורכבת מנציגים שונים של השבטים והחמולות דאז. אותם עמים שהלכו והתפתחו, גדלו והתעצבו לשבעים אומות עולם. אלה אתם, וזו תחילתה של הידידות הנפלאה בינינו.
אלא שמאז התפצלנו. ידענו עליות ומורדות. צברנו היסטוריה שלמה. אתם המשכתם לבנות ולהיבנות, להתפשט בארבע כנפות תבל, להתקבע, להילחם, להתפייס, להתערבב, להתביית. ואילו אנחנו ירדנו מצרימה. אחרי עשר מכות של פרעה מלך מצרים נסנו על נפשנו. יצאנו ממצרים אל מדבר צחיח, ואז הגיע הרגע הגורלי בהווייתנו החברתית: מעמד הר סיני.
הר סיני סימל עבורנו הרהורים של שנאה, ייצג את האגו התופח. מימי בבל ועד אותו מעמד, לא פסק האגו לגדול ולגבור בנו. הוא דרש יותר על חשבון הזולת והפריד אותנו בניתוק מאין כמותו. וכאן לראשונה נדרשנו להחלטה מרחיקת לכת: או שנתלכד כאיש אחד בלב אחד, או שכאן יהיה מקום קבורתנו. או שנהיה ערבים זה לזה או שנהיה תלויים זה לצד זה.
בלחץ השעה ביצענו החלטה נבונה. בראשות משה קיבלנו את התורה – את השיטה להתחבר בינינו, את הדרך לכסות באהבה על כל הפשעים, את האמצעי ליישב שני הפכים בנושא אחד. נעשינו עם. עם ישראל. עם ישראל חי וקיים. האגו המשיך לצמוח בנו פרא, להפריד בינינו ולמנוע מאיתנו להתלכד מחדש. אבל עם כל עימות ומאבק, בחרנו בטוב.
פסגת חיינו, תפארת עמנו, הייתה הקמת בית המקדש. הראשון ואחריו השני. אלה היו רגעי השיא, זמנים נשגבים, שבהם היינו עם אחד ממש. אומנם היינו מחולקים ונבדלים, שטופי מריבות וסכסוכים – אבל עם יכולת לשמור על יציבות, על אחדות, על לב אחד פועם.
ואז שוב התעצם האגו. הקשיח את ליבנו. ובינינו התפשטו מחשבות של דחייה וסלידה. התפצלנו למחנות וכתות, ריכלנו וזלזלנו, פשענו ושנאנו, עד שהיינו מוכנים לשחוט איש את אחיו. שנאת חינם כבשה אותנו והבית חרב. נפל. בניין היחסים התמוטט, ואתם, ביד חזקה, שילחתם אותנו לכל הרוחות. כך יצאנו לגלות ארוכה בת אלפיים שנה.
חץ ההתפתחות המשיך לטפס, האגו היהודי המשיך לגבור, המוח הפך חריף ומפולפל, הלב ערמומי ותככן. מיד השתלבנו ביניכם. בכל תחום ומגזר. עסקים ופוליטיקה, בנקאות ותקשורת, תרבות ופנאי. במקום להשתמש בתכונה הייחודית שלנו כדי להתחבר ולהקרין טוב, להפיץ אור, ללמד צדק, בחרנו להרוויח עוד ועוד לטובת עצמנו. כן, גם על חשבונכם.
ואתם הרגשתם הכול, ידעתם גם בלי הרבה מילים. כי מאז ימי עולם אנחנו קשורים בעבותות, כגוף אחד. ובזמנים שזיהיתם, כשחצינו את הגבול הטוב, ניסיתם להסביר לנו בכל לשון של בקשה, תחילה ברמז, אחר כך בדיבורים יפים, בשכנוע ובהסברה, ובנקודת זמן שלא הבנו את מקומנו – כמו שהרגשתם היטב מתחת לסף ההכרה – התחלתם במעשים. הפשלתם שרוולים, מחקתם את החיוך המנומס מהפנים, והתחלתם בפוגרומים. בפרעות, במעשי רצח ושוד. ראיתם בנו את מקור הרוע, הצבעתם עלינו כאשמים, הפכתם משולהבים ולא היססתם להשמיד אותנו, עד הילד היתום האחרון.
היריעה קצרה וההיסטוריה ארוכה, והיא כעת לא המטרה. מאז עברנו את השואה הנוראה, יש לנו כבר מדינה, חבל ארץ יפהפה על שפת הים התיכון. יש כאן הכול: הרים ומדבריות, שלג ומעיינות. יש כאן תמרים נוטפים דבש, יש תפוזים עסיסיים, יש מכל הבא ליד. יש כאן הייטק מפותח, תעשייה ענפה, יש חקלאות ותרבות, רפואה והנדסה. יש כאן כתשעה מיליון בני אדם, כ-75% מהם יהודים. אנשים שונים איש מרעהו. בעלי דעות חזקות ומנוגדות, עזות ולא פעם קשות. כן, יש בינינו גם כאלה ששונאים את בני עמם יותר מאשר האויבים ששונאים אותנו.
יש לנו הכול מהכול, אבל חסר לנו ערך אחד: אין בינינו חיבור. אין יחסים טובים, אין אחדות. אין שלום פנימי. אין אחווה ורעות. אין הכלה וסולידריות. יש במקצת, אבל רק למראית עין, או בזמנים של מלחמה או מצוקה.
מאז פרצה מגפת הקורונה אנחנו זקוקים לכם יותר מתמיד. מאז התפשט הנגיף כולנו באותה סירה. מיום ליום מתראה העולם בגלובליות שלו, באינטגרליות שלו. כולנו קשורים זה לזה, בלי יוצא מן הכלל: מצעיר בניו יורק ועד זקן בטוקיו, משבטים פרימיטיביים בהרי הקווקז ועד תרבויות מפותחות בארצות הבלקן. כולנו עוטים מסכות, מתרחקים, מתגוננים, מחפשים אחרי חיסון לבעיה המשותפת.
החיסון שצריך לפתח גדול בהרבה מחיסון רפואי, הוא בראש ובראשונה חיסרון חברתי, לאזן את הטבע האנושי, לרסן את האגו הפראי. היכולת הזאת נתונה בידי ישראל, או ליתר דיוק, בלבבות ישראל. בשלב זה של ההיכרות עם המגפה, מדינת ישראל הייתה אמורה להציג גרף שיפור בכל המדדים. במקום זאת, פלא מקומי: אנחנו במגמת הידרדרות עולמית. לכן כעת השעה לומר זאת בפה מלא ובגלוי, חד וחלק: אנחנו אשמים.
אנחנו, העם היהודי, אשמים בכל מה שמתחולל בעולם. קיבלנו את כל התנאים במסגרת ארצנו הקטנטונת, תנאים מושלמים לסדר את היחסים בינינו כך שנהיה עם אחד ומאוחד, שנהיה כמו אדם המתדמה לכוח הטבע ההרמוני, שנשב יחד במעגל כמו אז באוהל אברהם, שנתלכד ללב אחד כמו שחגנו סביב הר סיני, שנהיה לראש ולא לזנב. או אז היינו מעוררים בינינו את כוח החיבור, כוח של אהבה וידידות, כוח של חיבור וחברות. היינו סוללים שביל ומסילה, מעבר לשפע העליון. היינו מזרימים חיות לכל האנושות, צינור שדרכו נפיץ ניצוצות של אהבה.
אלה הן לא סיסמאות נבובות ומילים יפות, אלא זהו חוק טבע, חוק ברזל, חוק בל יעבור. מי כמוכם מכירים היטב את העם שלנו, העם היהודי. נדדנו ביניכם מאות בשנים, גרנו בשכנות אליכם, סחרנו זה עם זה, התקהלנו יחד. אנחנו יודעים שבתוך תוככם, עמוק-עמוק בפנים, יש בכם תיעוב ודחייה מהיהודים. סלידה טבעית מהעם היהודי. רגש חבוי שעבר בירושה מאבותיכם ומאבות אבותיכם. מחשבה סמויה וגלויה שנמשכת שנים על גבי שנים ונדלקת כנורה אדומה כשהיא נתקלת ביהודי או כשהיא שומעת שוב על מעללי העם היהודי.
אבל זהו, אנחנו חוזרים להתחלה, עוד כששוטטנו יחד בחולות בבל, לפני שנוצרה הזהות של כל אחד. אנחנו יושבים יחד על אותה ספינה, שטים לעבר הלא-נודע. עברנו הרבה מאוד, ועכשיו אנחנו בשלים לביצוע מלאכה משותפת. אתם בתפקיד גוף, אנחנו בתפקיד ראש, ישראל, לי-ראש. לא, לא לגנאי, ממש לא. אתם מעוררים חיסרון, רצון, תיאבון – ואילו אנחנו מספקים מזון. אנחנו כאן כדי לשרת אתכם. אנחנו כאן כדי ללכד, עד שלא יהיה הבדל, ממש כמו כוח הטבע האחד.
בשם העם היהודי, אנחנו מבקשים שתלחצו עלינו, שתעוררו אותנו, שתזכירו לנו את מטרתנו, שתבקשו שנתחבר זה לזה, שנתעלה מעל הקטנוניות והילדותיות, שנוותר, שנתגבש, שנהיה אחד. שנהיה לכם אור, שנהיה לכם כלי שרת, שניישם את תפקידנו למעננו ולמענכם.
הקורונה היא רגע נדיר ומשותף לכם ולנו. ערב החג וכל ימות חגי תשרי הם זמן מבורך לחשבון נפש עמוק עבורנו. גם הסגר תורם את חלקו. אנא, עזרו לנו להכריע ולעשות את השנה טובה ומשמעותית לכולנו, שנה ברורה ובריאה.
срочный займ под залог квартирынужен займ срочнобыстрый займ по паспорту онлайн