מטרם שהמציאו את הרמזורים שיסדירו את תנועת כלי הרכב היה שוטר עומד ומכוון את התנועה בצמתים.
הרבה אנשים כעסו והיו מלאי טענות לשוטרים שהם אינם בסדר, שלא מסתכלים על התור; לפעמים בא אדם לבקש מהשוטר שיעשה לו טובה כי יש לו חולה בבית, או נהג אחר בא לבקש פרוטקציה מסיבה אחרת, והשוטר היה משנה את הסדר לפי שכלו. כך יצא שחלק מהאנשים מרוצים וחלק לא.
אבל בימינו, כשאת שוטר התנועה החליף רמזור בדרגת דומם בלי שכל, כל אחד מקבל את גזר דינו של הרמזור, ואף אחד לא כועס עליו ובטח לא מתחנן אליו שיעשה לו טובה. אפילו כשאמבולנס נוסע עם חולה אנוש והוא דוהר לבית חולים מטעם פיקוח נפש, הוא לא מבקש מהרמזור שייתן לו לעבור, כי הרמזור דומה לטבע שפועל לפי חוק ודין, ובדין אין רחמים.
הנמשל הוא שמי שלא מאמין בכוח העליון נדמה לו שהעולם מונהג בידי "רמזורים", כוחות טבע עיוורים ואין לו למי לפנות, להתלונן או לבקש, אלא עליו להסתדר עם מה שיש. ומי שמאמין בכוח העליון, בדרך כלל פונה אליו ומבקש שיעשה לו פרוטקציות, שיסדר לו את החיים כמו שהוא חושב שהם צריכים להיראות.
אבל באמת, אדם צריך לפנות לכוח העליון לא כדי שיסדר לו את החיים, אלא כדי שיסדר לו את הלב, שיהיה דומה בכל תכונותיו לבורא, שיתקן לו את האהבה העצמית המולדת לאהבה לתת לזולת. רק בשביל הבקשה הזאת הבורא עוצר אותנו בצמתים של החיים על ידי שליחים, "שוטרי תנועה" או "רמזורים".