עד המאה העשרים הניחו המתמטיקאים שבטיפול בבעיה יש שתי אפשרויות: להוכיח אותה או להפריך אותה. משתמע שגם כשהבעיה קשה, אם יושקעו בה מספיק מאמצים וכישרון אז תימצא לה הוכחה, או הוכחה הפוכה, כלומר הפרכה. הנחה זו הייתה התמריץ הגדול מאחורי הטורחים על פתרונות, מכיוון שהיא נושאת בה הבטחה שמי שירבה מחשבה, יגיע לתשובה.
אבל בשנת 1931 בא הלוגיקן קורט גֶדֶל וכתב שלא תמיד אפשר למצוא את הפתרון לבעיה, גם אם אתה חכם ומוכשר והשקעת זמן רב בפתרונה. להוכחה שלו קוראים "משפט האי-שלמות של גדל" והיא בנויה משני משפטים.
המשפט הראשון קובע אפשרות שלישית, שבכל מערכת לוגית ניתן להעלות טענות שאינן ניתנות להוכחה או להפרכה. המשפט השני מוכיח שתיאוריה לא מסוגלת להוכיח את העקביות שלה עצמה, מה שאומר שאף פעם לא נוכל להיות בטוחים שהיא לא כוללת סתירות נסתרות.
משפט האי-שלמות מגיע מעולם המתמטיקה אבל הוא תקף לחיים עצמם. במשך דורות מיליוני חכמים מנסים לפתור את נוסחת הבריאה, את מטרתה ומהותה, מתאמצים למצוא את הדרך לחשב אותה ולהגיע לתכליתה. אפשר היה להניח שאם מוחות גדולים יתאמצו לפתור את הבעיה הזו מספיק זמן הם יעלו על התשובה. אבל לא כך קורה, האנושות עדיין לא יודעת את תכלית הבריאה.
אותם חכמים ממציאים תיאוריות קיום ומנסחים בשם הטבע את מטרותיו. הם מתכתבים זה עם זה, דנים בתגליות שלהם, אבל אף אחד לא יכול להוכיח אם התיאוריות נכונות או לא, משום שאי-אפשר להיוודע על כך מתוך המערכת שאתה עצמך נמצא בה.
השאלות על הקיום נכונות וטובות וצריכות להישאל, אבל התשובות צריכות להגיע ממערכת גבוהה יותר. החיים שלנו בנויים על בסיס אי-שלמות – על מחשבה אנוכית, על תפיסת מציאות שבורה ומפורקת לחלקים. כדי להבין איך העולם פועל ומה תכליתו, אדם צריך להתרומם מעל עצמו, לצאת ממערכת האגו שבה הוא כבול לתכונה ממדרגה גבוהה יותר, כזו שרואה את הפרטים כשלמות אחת. עליו להשיג את תכונת הטבע של הכוח העליון.
לכן המוח שלנו, שמחשב מתוך דאגה לעצמו, במקום להתקרב להבין את תכלית העולם יכול רק להתבלבל יותר ויותר בשאלות הקיום למשך אינסוף שנים, כמו כלב שנגזר עליו לרוץ אחרי זנבו לנצח. המקובלים אומרים פשוט: רוצים לדעת למה אנחנו חיים, מה תכלית הקיום? טוב ויפה. בואו ננסה לצאת מעורנו ולהתייחס אחד לשני בחום וחיבה כדי להתעלות מעל עצמנו. משם נקבל את כל התשובות וניוודע לשלמות.
מוזמנים לצפות חינם בסדרת הסרטונים שלי "מסע לעולם פנימי"