"שעת נעילה", סדרת הדרמה שסיפרה את קורות מלחמת יום הכיפורים, הצליחה להציף מחדש לתודעה הישראלית את מה שעשרות כתבות דוקומנטריות לא הצליחו לעשות כמעט יובל. ולא שצפיתי בסדרה, אלא השיח הלאומי הער על חורף 73' המפורסם הגיע לאוזניי דרך תלמידיי.
בשנת 74', עת עליתי ארצה, התגייסתי לצה"ל וחיי המחנה הפכו כל עולמי. החיילים היו לי לחברים ורעים, מהם למדתי הכול על החיים הישראלים הסבוכים. פשעי המלחמה עוד היו פתוחים, סיפורי הגבורה היו באוויר, כולם חיטטו בפצעים וביקשו לעשות חשבון נפש על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות.
טוב בכל דור ודור לעורר את הכאב המושתק ולדון מחדש בלקח שנלמד או שלא, כמו שכתוב: "מעשה אבות סימן לבנים". לכן חשוב לספר לילדים ולנכדים על מה שהיה שם במטרה לשאוב מוסר טוב, למנוע שגיאות דומות בעתיד, וכדי להחכים ולראות את הנולד.
השאלה היא באיזו רוח ניגשים לטפל בפצע שמעולם לא התאחה. הבעיה היא שבחברה הישראלית של ימינו יש כוחות רבים שמושכים לכיוונים שונים, נוטעים נרטיבים מגוונים, ולא פעם מסלפים עובדות היסטוריות לתועלתם הפרטית או המפלגתית. הדרמה הטלוויזיונית לא פעם מתכסה בקליפות של שקרים, ונוצר קושי רב לברר גרעין של אמת שאפשר לזרוע בדור הבא. כך יוצא שקורה ההפך: בציבור מתלקחת שנאה, פילוג שקט שהולך ומחלחל. לכן במצב כזה עדיף לשכוח מהעבר ולא להנגיש לדור הצעיר תכנים מההיסטוריה של המדינה. בעלי ההון והשלטון יוליכו את הציבור שולל והתרומה לאומה תהיה רק שלילית והרסנית.
מתי כן אפשר לפתוח פשעים ולצלול למחדלים? כשנהיה חברה ישראלית מגובשת, חברה שהאמת חשובה בה מעל הניגודים והפלגים, חברה שמוכנה לקנות אמת ולא למכור אותה. חברה שמוכנה להפשיל שרוולים ולהיכנס למערכה שלמה של חינוך לאומי, להיות מודעת לטבעה האגואיסטי שמפלג אותה ללא הרף, ובעיקר ללמוד איך לאהוב מעל השוני המבדיל. כשנשאף להיות עם אחד ומאוחד, אז תימצא לנו מחילה בשעת הנעילה. телепорт займзайм на карту онлайзайм на полгода на карту