כחצי שנה חלפה מאז סיום מבצע "שומר החומות", אותם אחד עשר ימי הלחימה מול חמאס בעזה באמצע מאי 2021. לכאורה השקט הביטחוני נשמר יפה יחסית. בסך הכול חמש רקטות שוגרו לעבר ישראל מאז. ביחס למבצעים קודמים של צה"ל זה הישג לא רע. אבל אני חושב שהאויבים שלנו מעבר לגדר לא שוקטים.
השכנים שלנו מבינים היטב שהם יכולים להשיג הרבה יותר בלי להילחם, והם נוקטים בגישות מתוחכמות וענייניות בעזרתן הם מתקרבים לבצע את זממם בלי מבצעי לחימה וחילופי אש.
לאויבים שלנו נפתחה ההזדמנות להשיג את מבוקשם בצורה דיפלומטית, בכסות של חליפה ועניבה, בעזרת לחץ על גורמים מדיניים והעברת כספים אליהם. כך הם בונים תוכנית כניסה שקטה לרשויות בישראל לטווח הארוך.
אינני חושב שהם יזנחו את מטרתם. הם נחושים בדעתם להקים על אדמת ישראל מדינה ערבית מוסלמית ללא יהודי בתוכה, והתוכנית לא תרד מהלוח הגדול שתלוי על הקיר עד שתושג במלואה. אז לא יהיו מבצעים צבאיים גדולים, אלא פה ושם מתיחויות על קו הגבול ומשאים ומתנים במשרדי הממשלה. זה קל יותר, מהיר יותר ומקובל יותר בעולם של היום.
אין לנו כוח להילחם עם "חברים" שבאים לקראתנו בחיוך רחב על הפנים ועם סכין מאחורי הגב. בשונה משאר מדינות העולם, מדינת ישראל צריכה להצדיק את פעולותיה בפני כל העולם, וזה לא פשוט כלל כאשר אין מקום שבו אוהבים אותנו ולנצח עמים ששונאים אותנו, כמו שנאמר "עשו שונא ליעקב".
המוח היהודי הערמומי לא יכול לתרום כאן הרבה. הוא טוב בעסקים, במדע ובעוד שורה של דברים, אבל לא ביחסים בינלאומיים מול אויבים מאירי פנים. אם ניכנע ונקבל את דעת העולם, ניאלץ לארוז מזוודות ולהיפרד מהמזרח התיכון, אבל אסור לנו להיסחף למחשבה הזאת ולקבל את דעת העולם. עלינו גם לעלות ברמת הלוחמה – לא רק באמצעים צבאיים או דיפלומטיים – אלא ברובד עמוק יותר, רוחני.
אם לא נעורר חשיבות למטרה שלנו לבנות את עם ישראל בארץ ישראל, חברה השואפת להרגיש כאיש אחד בלב אחד, חברה שפוסעת יום אחרי יום לקראת דאגה ואהבת הזולת, פועלת ליישום הערבות ההדדית בין כל חלקי העם השונים, אז אין לנו כוח חיבור שמגן עלינו, אין עלינו את ההשגחה של הכוח העליון, אנחנו לא עם ישראל הרוחני.
וכשאין התאמה בין שורש לענף, בין רוחניות לגשמיות, בין שמיים וארץ אז אין לנו מקום כאן. ארץ מלשון רצון. אם אין בינינו רצון רוחני משותף – אז אין גם רצון גשמי, ארץ גשמית. "ואהבת לרעך כמוך" הוא פסוק קצר ויפה, אבל הוא גם דורש את מימושו המיידי. אחרת, בכל יום שעובר תמשיך להיפרס מאיתנו עוד פרוסה עבה, עד שנוגלה מכאן סופית.