חצרות המקובלים תמיד היו שקטות מאוד; בקושי נשמעה מהן מילה. עיקר הקולות שעלו בהן היו של תפילה, לימוד ושירה. את שאר הזמן היו משתדלים להעביר בשתיקה שהופרה לצורכי בירורים הכרחיים לחיי היומיום.
הרבה כתוב בספרי הקבלה על מעלות השתיקה. ישנה שתיקה חיצונית שאדם מקבל על עצמו מתוך זהירות לא לפגוע באחרים. הוא רוצה לרכז את עצמו ותמיד יש בו פחד, אם להרשות לעצמו להיכנס לתוך האחרים עם המילים שלו. האם יש מקום למילים האלה? כך אדם שוקל את מוצא פיו ברצינות גדולה, נותן משקל רב לכל מילה, מבין עד כמה היא יכולה לשנות, להשפיע.
כשאנחנו מדברים, אנחנו עוברים מיד לעשות חשבון כלפי הזולת: איך אני נראה בעיניהם, איך אני נשמע. האם מה שאגיד יגרום להם לכבד אותי או לפחות לא לבזות? אני מתחיל להתחשב בדברים חיצוניים ולא עם האמת; לצבוע את עצמי במילים יפות, לנסות להרשים.
אפשר לעשות בדיקה: להגיד את מה שאמרתי לעצמי בפנים, אבל הפעם בקול, בפני אנשים; אפילו לחזור בדיוק על אותן המילים. תראו איך המילים היוצאות החוצה מיד מאבדות את ההבעה הטבעית שהייתה להן כשנאמרו בפנים, הופכות מלאכותיות ומלאות חשבונות – איך לשמור על המעמד, על הגאווה שלי שלא תיפגע. זה היצר האנושי שמחייב אותנו ברגע שיוצא דבר מפינו, לצרף אליו את האגו.
אז כל עוד אני מדבר לעצמי בתוכי בצורה אחרת מאשר כשאני מדבר כלפי חוץ, אני בעצם משקר לעצמי ומשקר לזולת. לשקר לזולת זה כמו לשקר לכוח העליון, מפני שאיתו אני לא יכול לדבר ישירות – לא דברי שקר ולא אמת; לא למסור לו שנאה ולא אהבה. התקשורת עם הכוח העליון עוברת דרך קווי היחס שלי לבריות שברא.
עד שאדם לא מביא את עצמו לאהוב ולשמור על מי שהוא מדבר אליו כמו על עצמו ממש, אין לו אפשרות לדבר בצורה נקייה. וכשהוא כבר מגיע למדרגה שהוא אוהב ממש, לא דרוש לו יותר הדיבור החיצון, כי יש בינו לבין חברו דיבור פנימי. כך מדברים ביניהם מקובלים.
אהבת הזולת מושגת מתוך שתיקה, והשתיקה אינה דוממת, אלא היא דיבור ובירור עם עצמי, היא בניית חלל בתוכי שבו אני מתחיל להרגיש את המגע שלי עם האני, עם החברה, עם הכוח העליון. אדם נכנס פנימה ומגלה שם שיש עם מי לדבר, עם עצמו. נפתח לו עולם ומלואו: הרבה רגשות, הרבה מחשבות, הרבה בירורים שקודם לא היה מגיע אליהם מפני שכל הזמן התעסק בפלט, בהוצאת דיבור.
כדי לפנות חלל פנימי צריך לנקות כל מחשבה. לא לחשוב אפילו על השעון שעל הקיר, גם לא על התקרה. כלום. לא לברר שום דבר, לא לנסות לזהות. קודם כול להיכנס לחלל המחשבות, לחלל הדיבור הפנימי, וממש לנקות, למחוק הכול, כל מה שיש שם בפנים. זה דורש מאמץ לא לתת לאף מחשבה להרים ראש בלי רשותי.
בצורה כזאת אדם מתחיל לראות שאין בו שום דבר מעצמו, כל המחשבות שלו באות מתוך הסביבה. סביבה כזו או אחרת – הוא כל הזמן נמצא תחת השפעת הדיבור שבאוויר, והוא ניזון ממנו. כמו אנטנה, כך הוא קולט כל מה שמשוטט בעולם.
אבל כשהוא מתחיל לשלוט במחשבות, הוא מסוגל גם להתחיל לעשות בירור, על מה כדאי לחשוב. שלא יעלו בו מחשבות ורצונות באופן מקרי, אלא הוא יקבע במה כדאי לו עכשיו לעסוק. ואותם רצונות ומחשבות שהוא יעסוק בהם לא יעלו מן המוכן, לא מבפנים ולא מתוך התרשמות מהחוץ. אלא יהיו אלו מחשבות ורצונות חדשים, שהוא בעצמו יעצב, יוליד, ויקבע שבהן יעסוק.
זה עניין השתיקה: שמירת המחשבות. כי שתיקה חיצונית, סתם לא לפתוח את הפה, זו לא בעיה. גם אדם אילם לא נמצא בשתיקה. שתיקה היא שאני משתיק את הרצונות, את הכוונות, את המחשבות שבהן אני לא מעוניין, ויוצר מחשבות חדשות יש מאין, העוסקות בבירור אהבת הזולת, באהבה לכוח העליון, כוח האהבה.
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "