אדם מסתכל על הדשא הירוק של השכן לעומת הדשא הצהבהב שלו, דשא חיוור שעומד למות. זה מעורר ומריץ אותו לעבוד: לעדור, לזבל, להשקות. אישה מסתכלת על נראות חברתה ומיד רוצה גם, ועוד הרבה יותר יפה. הקנאה ביניהן מניעה את גלגלי הקוסמטיקה והאופנה, תעשייה שגורמת לבזבוז מיליארדים בשנה.
גם הצלחה של מדען אחד מעוררת מדענים אחרים להישגים; אומנים בכלל מקבלים השראה מאחרים; שלא לדבר על פוליטיקאים שאוכלים אחד את השני בלי בישול ותיבול.
החברה האנושית מונעת מחומר דלק שנקרא קנאה. אבל רגש הקנאה אינו מספיק להחזיק אדם בפעולה לאורך זמן על אותו כוח סוס. אם ניקח את הדוגמה הפוליטית נראה שברגע שאנשים מתיישבים על הכס, הם כבר צריכים תוספת מוטיבציה כדי לפעול. אז הם מתחילים לסגור עסקאות זה עם זה. כך המערכות האלו עובדות בכל העולם: ככל שמיכל הדלק – הרצון של האדם – גדול, כך השכר שדרוש לו כדי להתמלא ולפעול גדול יותר, ובהתאם עלול להזיק יותר לסביבה.
בתקופות קודמות העולם טעם מהקומוניזם והדיקטטורה, שניסו להכניע ולשעבד את בני האדם לעבודה ללא שכר שיכסה על יגיעתם, אבל לפי הטבע זה לא הצליח, לכן העולם ויתר על התענוג המפוקפק ונפטר מהשיטה. לא שהשיטה הנוכחית עובדת…
במשטר מתוקן, החברה צריכה לתת לאדם שכר הנאה שיספיק לו כדי לעבוד בשמחה ולהביא תועלת לכולם. כלומר, אנחנו צריכים למצוא לעצמנו שכר יפה שיניע את כולנו באופן קבוע ויציב, ומרצוננו הטוב, וחס ושלום לא מתוך אונס. בקריטריונים האלו עומד רק השכר הרוחני.
השכר הרוחני לא מתקבל מידי אדם, אלא מהטבע, מהידמות לכוח העליון של הטבע. זה תענוג שלא טעמנו ואנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו כמה הוא גדול, מספק וממלא. הכוח העליון מונע משאיפה לתת הנאה, אנחנו מונעים על ידי רצון לקבל הנאה, כך שהפטנט הוא להתחקות אחר חוקי הטבע ולהתחיל לקבל הנאה מנתינה לזולת. וכאן החברה יכולה להשתמש בדלק הקנאה.
החברה יכולה להתחיל לעורר קנאה במי שנותן, במי שמראה יחס יפה וזולת, במי שאכפת לו ודואג, במי שמתחשב ואוהב. ככל שיותר חלקים מהחברה, מכלי התקשורת, מכל קצוות העם יתחילו להיסחף אחרי ההנאה והנועם שנמצאים באהבת הזולת, בחיבור יפה בין בני אדם, כך יהיה קל יותר לעשות את ההיפוך המחשבתי-רגשי הזה, ולהפוך באופן גורף להיות חלק מועיל ומאושר במערכת הטבע.
כרגע ודאי שאנחנו לא בשלים לשמוע על כך. לכן עוד נעבור כמה שלבים שבהם נגלה שאי-אפשר לקיים חברה מכוח דלק רע לאורך זמן, ונעמוד מול אין ברירה: או שנתקיים בהדדיות או שנמות. חוקי הטבע נעשים יותר ויותר קשוחים, מהודקים ולוחצים, ואם לא נפעל על פיהם, הם יפעלו נגדנו. בדרך לוחצת זו נגיע לתיקון היחסים בחברה, תחילה מתוך כורח וכפייה, ולאחר שנטעם הנאה ונתרגל לנתינה, לעולם לא נרצה לחיות אחרת.