באין מטרה ברורה ומוגדרת, וכדי להמשיך ולתפקד ולא להתמודד עם הריקנות האיומה שגוברת, אנשים יוזמים פרויקטים נוספים, רוצים לפתח ולעשות ולבנות, מתרוצצים ממקום למקום. אבל במעמקי ליבם מבעבע חוסר ביטחון מלא. עמוק בתוכם הם מהרהרים ושואלים "בשביל מה אני עושה את זה? מי צריך את זה? האם זה ייתן לי תועלת מחר?".
כך האנושות מתחילה לגלות בהדרגה עד כמה העיסוק הנוכחי שלה טבול במותרות ואינו משמעותי כל כך. האנושות מתחילה לתהות על הראשונות: כל מה שבנינו ועשינו ופיתחנו – מי יצטרך את זה מחר? ומה יהיה אז, מה מכאן והלאה?
המחשבות הללו לא גורמות לנו לבלום ולשנות כיוון חד, אלא הן מביאות לפעולה הפוכה, לתוצאה מעוותת. אנשים עוצמים עיניים לגבי עתידם, נמנעים מלהתמודד עם יום המחר, ובאין ברירה ממשיכים לעבוד במלוא המרץ. הפחד להתבונן במחשבה הזאת, שרוב מעשה ידינו מיותר, משתק. אדם יודע שאם ייתן מרחב למחשבה הזאת הוא יעדיף לא לקום בבוקר, הרי לשם מה לו לצאת מהמיטה? לשם מה בכלל להתקיים?
לשמחתה של האנושות פועל בה כוח הגנתי שעוזר לה לצלוח יום אחר יום. לשרוד את החיים, לסחוב אותם. אף אחד לא יודע מה קורה ומה יקרה. החשיבות שקודם פעמה במין האנושי – לפתח את החברה והכלכלה, לשפר את התעשייה, לדלות עוד מקורות אנרגיה כמו נפט וגז – הולכת ופוחתת.
אנחנו כמו נמלים שחשות את פני השטח בלבד ולא תופסות את הגובה. המרחב שלנו צר ומצומצם. אנחנו לא מרגישים באיזו מציאות אנחנו קיימים. חושבים שהקיום שלנו מסתכם בלעבוד-לאכול-לבלות-לישון-לקום-לעבוד וחוזר חלילה.
לכן חכמת הקבלה מתגלה בדורנו יותר ויותר. יש בידה שיטה יישומית למילוי הריקנות המאיימת. בראש ובראשונה היא נותנת ידע והכרה, עוזרת לאדם להבין מיהו, להכיר את מהותו לעומק, משורש נשמתו. היא מרחיבה לאדם את גבולות התפיסה, את אופני הקיום שלו, את מנגנון הרצון שפועל בו. הקבלה פותחת באדם חושים חדשים שהוא לא דמיין שקיימים, תכונות שלא היו בו מלידה. הקבלה נותנת לאדם הרגשת גובה, צירי תפיסה חדשים. מעוף.
לא רק את היחיד הקבלה מפתחת, אלא את החברה האנושית כמכלול. ככל שהריקנות תגדל כתוצאה מחוסר מילוי ממקורות אנרגיה חיצוניים, נלמד לחפש בתוכנו ניצוץ של חיים. וכאשר גם שם לא נמצא מילוי, נתחיל לזהות מקור אנרגיה חדש ועדין: היחסים בינינו.