"האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. בשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב, רק טוב כללי" (הראי"ה קוק, אורות הקודש ד', עמ' תנ"ג).
"הרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" (הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, ח"א, אגרת ק"ע).
"הנפש האוהבת היא לעולם גדולה וארוכה מהנפש האהובה" (הראי"ה קוק, אורות הקודש ד').
"אנחנו חייבים במידת אהבה יתרה ונפלאה איש לרעהו" (הראי"ה קוק, "תעודת ישראל ולאומיותו").
"אנחנו חייבים לאהוב איש את אחיו, לא באהבה שהיא רק כדי לצאת ידי הבריות, כי אם באהבה אמיתית הראויה לאחים בני אב אחד ממש" (הראי"ה קוק, "תעודת ישראל ולאומיותו").
"אהבת ישראל צריכה להתפרנס. אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט… אבל קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאוויים רוחניים משותפים, שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל שכן בחיי הציבור כולו" (הראי"ה קוק, "אורות", עמ' ק"נ).
"האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד, למטרת אהבת כל יחיד לעצמו היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה בערך התכלית העליון שבא רק על ידי שלום הבריות, יסודתה באהבת הכלל באמת וסופה להתקיים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק" (הראי"ה קוק, עולת ראיה ח"א, עמ' רנ"ז).
"כוח גדול יגלה בנשמתנו, כשנשאף לבסס את מעמדנו הרוחני, לא ע"י נטייה פרטית לאיזה שיטה מיוחדת או ע"י התמכרות לאיזה אידיאלים פרטיים, אלא ע"י צירופם של כללות הכוחות של האידיאלים, הבודדים כל אחד בפני עצמו, המתקשרים יחד לאגודה שלמה, ע"י הזרחת האור של שורש נפשנו" (הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה – טללי אורות, עמ' 20).
"רק על ידי האידיאלים הא-לוהיים אנו באים בבטחה לאחדות המאירה, הם רק הם מובילים אותנו לחוף בטוח להכרה פנימית: שאי אפשר כלל שבחוג המתנשא יהיה דבר יוצא ונעדר מהאחדות" (הראי"ה קוק, אדר יקר – עקבי צאן, עמ' קנ"ב).
"דווקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות. התורה בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כוח בעטו ורוח ה' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור!" (הראי"ה קוק, "אגרות הראי"ה א'", אגרת תמ"ג).
"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור נרו ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו" (הראי"ה קוק).
"יותר מכל עם ולשון אין אנחנו יכולים לסבול את הסתירה, ואת אי האחדות הנפשית, סגולת עולמים היא בנו, השלום והאיחוד, בצורתם האידיאלית, ולכן כל פיזורנו הוא רק ארעי והננו עתידים להתאחד, ולהיות גוי אחד בארץ" (הראי"ה קוק, אורות הקודש ד', עמ' תק"ב).
"בישראל שורה סוד האחדות של העולם" (הראי"ה קוק, "אורות הקודש ב'", תט"ו).
"האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החומרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית" (הראי"ה קוק, "אורות הקודש ד'", עמ' תקי"ט).
"ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלקית, משפיע הוא על כל ההיקף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכוחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי" (הראי"ה קוק, "אורות", עמ' קנ"א).
"הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" (מתוך שיחה של הרב קוק עם הסופר אז"ר).
"התכלית הלאומית של ישראל מיוחדת היא בתור חטיבה אחת בעולם, שהיא מצוינת בתקוותה לעצמה לא בשביל עצמה, כי אם בשביל הטוב הכללי, להאיר את העולם כולו באור האמת והשלום" (הראי"ה קוק, עולות הראי"ה א, שפו-שפז).
"עבודת ה' הנתונה בידי ישראל, תכליתו היא – התרוממות כל האנושות, שאי אפשר שתתרומם אלא ע"י התרוממות עם ישראל. שתתקיים הברכה בו בעצמו, ושיוכל על ידי כן להביא ברכה גם לעולם" (הראי"ה קוק, מאמר "תעודת ישראל ולאומיותו").
"כל רעש עולמי, לא בא בעיקרו כי אם בשביל ישראל, קרואים אנו כעת לתפקיד גדול וקדוש, למלאותו ברצון ודעה, לבנות את עצמנו ואת כל העולם ההרוס עמנו יחד" (הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה).
"כשיתרומם ישראל על פי סגולתו האמיתית הפנימית, לתת לכל העולם כולו צורה חדשה ומתוקנת, אז לא ישראל בלבד יתרומם כי אם כל העולם כולו… אז תחל תקופה חדשה שאין בה שום תערובות של זוהמת הרע, הרשעה וההתקוממות לא תפעול עליה מאומה, הכעס והעצב לא יוכל לשלוט בקרבה… אז יבטל כוח הזרוע מעיקרו, והחרב תאבד את עיקר חשיבותה ותיהפך לגנאי גמור" (הראי"ה קוק, עין איה, שבת ב, ירושלים תש"ס, עמ' 98–99).
"בניין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית. בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בנין העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל" (הראי"ה קוק, "אורות", עמ' ט"ז).
"הלא בהכרח תעודת ישראל בהיות עם ה', לשכלל צורת המין האנושי, לשמור צביונו ולהעלותו. ובהיות תעודתנו תעודה קיימת ועומדת המתלווה לתעודת הטבע הכללי, שחוקו הוא לשכלל כל הנמצאים, הלא עלינו לשמור אותה עבור חיי כללנו, ובעבור כללות המין האנושי והתפתחותו המוסרית שגורלו תלוי בגורל מציאותנו. ובלי ספק שהתעלות התפתחותו תלויה גם כן בהתעלות כלל עמנו על פי כוחנו הלאומי הכללי" (הראי"ה קוק, "תעודת ישראל ולאומיותו").
"כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההיסטוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההיסטוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, וממילא הכוח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד', ואלוהיך קדוש ישראל אלוהי כל הארץ יקרא" (הראי"ה קוק, אורות ישראל א', א').
"הגיע הזמן להזכיר ולהחיות את מה שכבר נשתכח מלבבות רבים. מצב הדור ורוחו דורש ללמד בשכל וממקורה של תורה את אשר היה ראוי להימצא בטבע – את האהבה הלאומית. הלימוד נחוץ לכל המפלגות, לאלה שעומדים בשכחתם, ולא מצאו מסלות בלבבם להרחיב את האהבה הלאומית כראוי להיות בראש לכל טבע ישר וכל מוסר ונימוס נאה, הטוב בעיני אלהים ואדם" (הראי"ה קוק, אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 726).
"סמוך לעקבות המשיח מתרבה סגולת האחדות באומה, טמונה היא סגולה זו במטמון של קטרוגים ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפייה לתשועת הגוי כולו" (הראי"ה קוק, אורות הקודש, עמ' ע"ז, כ"ה).
"עומק הרע ורוממות שורשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עִמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם" (הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', עמ' שכ"ד).