במשך עשורים רבים לימדו אותנו שהאבולוציה היא אקראית, שמוטציות פשוט מתרחשות ללא סיבה וללא מגמה, ואלו שתורמות הכי הרבה להישרדות המין באופן טבעי שורדות, בזמן שהאחרות נכחדות. אבל ככל שהמדע מתקדם בהבנת תהליכי האבולוציה הוא מקבל בהדרגה שהאבולוציה אינה אקראית לחלוטין אלא מכוונת.
מחקר שהתמקד בעשב פרחוני קטן בשם תודרנית לבנה קבע למשל שמוטציה אינה אקראית לחלוטין, אלא מכוונת באופן שמועיל ותורם לכושר ההישרדות של הצמח. "זו דרך חדשה לגמרי לחשוב על מוטציה", סיכמו החוקרים.
מחקר אחר שבדק מוטציית המוגלובין המגנה מפני מלריה מצא כי היא שכיחה אצל אנשים ממוצא אפריקאי, שם המלריה נפוצה, יותר מאשר בקרב אנשים מאירופה שבה היא נדירה. "מוטציות סותרות את החשיבה המסורתית", אמר החוקר הראשי, "התוצאות מצביעות על כך שמידע מורכב שנצבר בגנום… משפיע על מוטציות, ולכן תנאי התחלה מסויימים עשויים להגיב ללחצים סביבתיים באופן מגמתי ולא אקראי".
אם נעמיק להתבונן מעבר לתופעות הנראות לעין נגלה שגם הסביבה האנושית מתפתחת בכיוון מסוים מאוד ולחלוטין לא אקראי: הסביבה נעה לקראת הגברת אינטגרליות. אנחנו מתפתחים לקראת מצב קיים וקבוע מראש, למרות שלא הבחנו בקיומו קודם לכן. זהו מצב שבו מינים אומנם נפרדים זה מזה, אך עם זאת הם מקיימים ביניהם יחסי גומלין עם כל הבריאה.
כדור הארץ הוא מערכת מאוזנת. פרטיו נמצאים בהרמוניה מושלמת ביניהם, מה שמבטיח את הישרדותם של הצמחים ובעלי החיים על פני כדור הארץ. למעשה, נראה שלא הייתה צריכה להיות אבולוציה, כי אם הכול מושלם והרמוני, לשם מה נדרשים שינויים במינים?!
הסיבה שהאבולוציה עדיין מתרחשת היא שמתחת לפני הבריאה המושלמת מסתתר רצון לשיפור מתמיד של מצבם של הפרטים המרכיבים אותה. ככל שהיצור מפותח יותר כך הרצון שלו עז יותר. אצל המין האנושי, הרצון הזה מתבטא באגואיזם ונרקיסיזם, בתשוקה לשליטה והתנשאות, אפילו ברצון להיות כמו אלוהים. בממלכת החי והצומח זה מתבטא במאמץ מתמיד להתחזק מול אויב טבעי, אך לא מטעם רצון לשלוט בו, אלא לשם הישרדות בלבד.
לכן, בכל רמה מלבד הרמה האנושית, האיזון מתקיים בלאו הכי בקביעות, וזה לא עומד בסתירה לכך שהאיזון מתבטא במצבים דינמיים ומתפתחים, ממש כשם ששני אגפים של משוואה מתמטית יכולים להשתנות באופן ששני צידי המשוואה עדיין מאוזנים האחד ביחס לשני.
באנושות, ה"אבולוציה" העיקרית היא בתפיסה שלנו, כלומר האבולוציה אינה גופנית, אם כי שינויים פיזיים מתרחשים גם בנו. ככל שהבנתנו את העולם מתפתחת, תפיסת המציאות שלנו משתנה והופכת מותאמת יותר לעולם הסובב אותנו, המקושר בכל גידיו ונימיו.
מכיוון שהטבע אינטגרלי לחלוטין וכל חלקיו שלובים זה בזה בקשר בל יינתק, גם החברה האנושית גדלה ונעשית קשורה יותר ותלויה בין פרטיה השונים. בהתאם לכך, במשך מאות שנים צמחו יישובים מחמולות נוודים, שהתבססו והפכו לעיירות קבע, לערים, למדינות ולאימפריות.
עם העלייה בגודל ההתיישבות פיתחנו יותר ויותר תלות הדדית כלכלית, באספקת המזון שלנו, בחינוך ובכל היבט של חיינו. כעת, העולם כולו כבר מחובר במידה שבה אפילו מדינות שלמות, כולל מעצמות כמו סין או רוסיה, אינן יכולות לקיים את עצמן לבדן. הגלובליזציה הפכה את העולם כולו לכפר אחד, אך לכזה שתושביו אינם ששים לקבל את התלות בשכניהם ומתנגשים כל הזמן אחד בשני ללא תועלת ותכלית.
התפתחות החברה האנושית לקראת אינטגרציה מוגברת אינה מקרית. מכיוון שאנחנו חיים ביקום אינטגרלי שבו הכול קשור ותלוי זה בזה, גם אנחנו מתפתחים באותו כיוון. זו הסיבה לכך שלמרות כל המאמצים שלנו למצוא תחליפים זה לזה, אנחנו עדיין תלויים בכולם, ואף מדינה לא יכולה לשמור על "בדידותה המזהרת" לאורך זמן. אנחנו נגררים לשיתוף פעולה מחויב, על פי רוב בניגוד לרצוננו.
אבל האבולוציה שלנו, שנעה בשיטתיות לעבר חברה תלויה הדדית, מכוונת גבוה יותר מהחברה עצמה. היא נועדה לחשוף בפנינו את התלות ההדדית של כל חלקי הבריאה, שהיא הרמונית לחלוטין וכל חלקיה משלימים זה את זה.
התוצאה הסופית של האבולוציה שלנו היא מודעות מלאה ליקום המחובר שבו אנו קיימים על כל רמותיו: פיזית, נפשית ורוחנית.
אם נכוון את עצמנו לעבר לכידות ושיתוף פעולה, נתקדם לעבר המטרה הסופית מהר יותר ובפחות כאב. הדבר דומה לשחייה במורד הזרם, בניגוד לניסיון לשחות במעלה הזרם, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו. זה חסר תקווה וכואב.
החוף שמחכה לנו במורד הנהר שליו ורגוע. אם נשחה לעברו, על ידי הגברת שיתוף הפעולה והתחשבות ההדדית מרצון, נגיע לאותה גדת הנהר השלווה במהירות, בנעימים ובקלות. אם נתנגד, עדיין נגיע לשם, כיוון שאיננו יכולים לעלות במעלה הנהר, לשחות נגד הזרם, אך נגיע לשם כשאנחנו מותשים, מובסים ומיוסרים.