פצע ישן נושן נפתח בין הרוסים לאוקראינים. הוא מדמם, מכאיב, מסית את גוף האנושות לעסוק בו. אבל הפצע לא נפתח כולו. כשם שמדינות מזרח אירופה חוות כעת סכסוך ומלחמה, כך עתיד להיות מורגש בין כל באי עולם, בין כל האנושות סביב כדור הארץ. בסופו של דבר כולם עוד יחוו על בשרם את הגילוי החדש שיש במלחמה הזאת: שליטת אדם על אדם.
בטרם פרצה המלחמה הזאת, ההבחן החדש הזה לא היה גלוי ומורגש. הוא היה טמון עמוק, ואף היה רדום במקצת. אני זוכר מתמונות העבר, כשחיילים רוסים וחיילים אוקראינים היו נתקלים אחד בשני, הורגש ביניהם קשר פנימי עמום, כאילו שהם כבר מכירים זה את זה. והם אכן קרובים מבחינה פסיכולוגית, יש להם רקע משותף נרחב.
מנגד, עם פרוץ המערכה המסיבית האחרונה, התגלתה ביניהם שנאה מסוימת, מיוחדת, חריפה. שנאה כזו שאפשר לחוש בה, להרגיש אותה, לטעום ממנה, ממש להושיט יד ולגעת בה.
זה פלא. שני עמים שכמעט אין ביניהם הבדל של ממש, אלא דווקא דמיון רב, מגלים ביניהם שנאה טהורה, נקייה, קודמת לכל ההשקפות האידיאולוגיות. שנאה טבעית, שנובעת מכוח הטבע האנושי, שלא מתלבשת על רקע הבדלי גזע, מין, לאום ודת. לא מתעטפת בהיסטוריה, בשפה או בתרבות. אלא פשוט אחד שונא את השני. לא מקבל את האחר.
השנאה הזאת עמוקה יותר מכל סוגי השנאה שהכרנו. היא שנאה רוחנית, ותכליתה אחת: לגלות את גודל השבר ביחסים בין שני העמים – ובהמשך בין כלל העמים – ומתוך השבר שמתגלה, ללמוד איך לגשר מעליו באהבה.
גילוי השברים וההבדלים, הפשעים והפצעים, מצביע לנו על מקום התיקון, מסייע לנו להתמקד בלב הבעיה. הגישור, התיקון, הוא חלק מתהליך ארוך טווח, שפועל לפי תוכנית הבריאה.
השלב הראשון בתהליך מתראה מולנו כעת, בגילוי עז של כוח השנאה, בכוח שלילי שמטרתו לקרב אותנו להבנת מערכת כוחות הטבע האמיתיים שפועלים בנו ועלינו. אבל נגד השנאה צריך לעורר אהבה. ואהבה יציבה אפשר לעורר רק בעזרת חכמת הקבלה, שיטת החיבור בין בני האדם.