הערב אנו חוגגים את המימונה, חג שהפך ממסורת עממית לחג לאומי.
צילום: אדי ישראל | flash 90
בילדותי ברוסיה, החינוך שקיבלתי לשוויון בין מעל מאה העמים שחיו במדינה, פיתח בי ערכים של התחשבות וכבוד לכל אחד מהם. כשעליתי ארצה בשנות השבעים נדהמתי מהפערים והיחס המזלזל בין בני עם אחד, עדה אחת על חשבון האחרת. הנצחת הבדלים והתבדחות עדתית היו תופעה נפוצה.
בדומה לרבים גם אני חשתי את הקיפוח על בשרי. ברוסיה זכיתי ליחס אנטישמי כיהודי, ובישראל לתחושת בידול בשל מוצאי הרוסי. התקופה היחידה בה הפערים הצטמצמו היתה במהלך שירותי הצבאי, שם המוצא לא שיחק תפקיד, ועל השולחן היה מקום של כבוד גם למופלטה וגם לגפילטע פיש.
נראה שמאז ועד היום לא השתנה הרבה. לצערי הקיטוב הפנימי בחברה הישראלית הולך וגובר, והחלום על קיבוץ גלויות אמיתי הולך ומתרחק. חשוב שנזכור ששורש קיומנו כעם מבוסס על חיבור מעל כל הפלגים, אין לנו שום יכולת להתקיים על בסיס אחר, ודווקא משום שהגענו כזרים, כקבוצות נפרדות בעלות מנטליות, חינוך ותרבות אחרים, הפוטנציאל המשותף שלנו להתחדשות ושגשוג גדול יותר. כתוב כי "על כל פשעים, תכסה אהבה". ההבדלים בינינו לעולם לא ייעלמו, אך בזכותם נוכל לזהות מה כן מקרב בינינו, וסופסוף להיות לעם.
כמי שמלמד היום מאות אלפי תלמידים בארץ, אני שמח לראות ביניהם את בני כל העדות, לכל אחד מקום וכולם שווים. אני משוכנע שאם נשקיע את המשאבים שלנו לקידום החיבור בעם, נזכה במשפחה רבגונית וחזקה המקדמת כל פרט ופרט בתוכה.
אני מאחל לכל עם ישראל, חג מימונה שמח! תרבחו ותסעדו!