אני מבין לליבם של המדענים ושל אנשי האקדמיה שעוזבים את ישראל – "בריחת מוחות" הוא שמה של התופעה
תמונה: משה שי, פלאש 90
בשנת 1974 עליתי מליטא לישראל. וינה הייתה תחנת מעבר זמנית בדרכי. כל הקרונות היו מלאים ביהודים שבחרו להגר לארצות הברית, לקנדה או למדינות מערב-אירופה, אולם משפחתי ומשפחה גרוזינית נוספת היו המשפחות היחידות שבחרו לעלות ארצה. "המשוגעים היחידים" כפי שנתפסנו בעיני שאר המהגרים.
הייתי מדען צעיר ושאפתן. לא תיארתי לעצמי שארבעים וארבע שנים לאחר מכן, בשנת 2018, אהיה עֵד לישראל אחרת. ישראל שבה גופים רשמיים-למחצה מצליחים לפתות "מוחות מבריקים" לנטוש את המזרח התיכון, ויתרה מכך גם את הישראלי המצוי, לא העשיר או המדען הדגול, אלא אזרח מן השורה. וזאת מסיבה אחת פשוטה – הרווח שיצמח להם כשיעזבו את ישראל. המניע לתופעה די ברור, בכך אויביה הרבים של ישראל מבקשים להחלישה. למרבה הצער, העומדים בראש המדינה ("הדמוקרטית") אינם נאבקים בכל כוחם בתופעה, במקום לאחד את שורות העם הם עסוקים בעיקר בחלוקת העוגה לפני שהשמנת תימס לגמרי.
למען האמת, כוח הפיתוי טמון בכוחו של הפרסום. אני עצמי מפרסם מאמרים בתשלום ברחבי הרשת, ומבין היטב שלוּ היה לי תקציב עתק הייתי מצליח לחלוש על כל פינה במרשתת, ומפרסם את משנתי לכול. לכן, כל עוד מדינת ישראל היא שוק פרטי גדול וכל איש הטוב בעיניו יפרסם, יש פרצה לפתות "מוחות מבריקים" לקום ולעזוב את הארץ המובטחת. יש בסיס פורה להון-שלטון-עיתון לעשות יד אחת. יתרה מזאת, אין בקרה של ממש על הקשרים השונים שנרקמים מאחורי הקלעים בין הממשלה, הצבא, המשטרה, בתי המשפט וכלי התקשורת. אין הפרדה בין סמכויות השלטון לרשויות נפרדות ועצמאיות – הותרו המושכות, אין איזונים ואין בלמים. הכול מכור. ומי שמתפרנסים מכך "בכבוד" הם בעלי האינטרס, שלולא כך ספק אם היו נשארים כאן.
אילו הייתי מודע למצב הקלוקל כבר אז לפני ארבעים וארבע שנים, הייתי מדרבן את המשפחה הגרוזינית וממריא עם כולם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, או במקרה הגרוע סב על עקבותיי.
אז מה בכל זאת משאיר אותי פה, בארץ הזאת? הפוטנציאל הרוחני שקיים בעם שלנו. כל יהודי יכול להיות נכס, אלא שלעת עתה הוא נטל. נטל מפני שהוא עושה לביתו בלבד. כל אחד סגור ומסוגר בתוך עצמו; הזיכרון היהודי הפך עמום וחסרה הרגשת האחדות, שתצית בנו את הניצוץ הכבוי שבלב ותחזיר אותנו לחיים. אולם כשנדאג לזולת, נהיה ערבים זה לזה כשם שאנו דואגים לבני משפחתנו, ישראל תפרח – תקרין אור לגויים. כשכל הניצוצות יתלכדו לאחד – איש לא יוכל לפעול נגדנו. האחווה, האחדות והרעות הן הכוח שלנו מאז ומתמיד. החיבור בינינו הוא הייעוד שלנו כעם ולמעמד הזה מייחלות בליבן כל אומות העולם. כשאנו מתמהמהים בבניית הקשרים בינינו הן "מסייעות" לנו בדרכן העוקצנית, אך ברגע שנתלכד מעט, תהיה מדינת ישראל מגדלור לעולם; מרכז עלייה לכל יהודי העולם ולכל אדם שבליבו מפעמת התקווה לחיים מאושרים.
קודם ל"בריחת המוחות" מתרחשת "בריחת הלבבות". לכן, כדי למנוע מכל יהודי לנטוש את אדמתו, חובתנו לספק לו את האפשרות למימוש עצמי ולהכשיר עבורו את הקרקע שיוכל לתרום לכולנו מהייחודיות הטמונה בליבו. לשם כך עלינו לפעול במספר מישורים:
בראש ובראשונה לאסור על כל פרסום ממומן המעודד עזיבה. אין כוונתנו לאסור על יציאה מהארץ, אלא שלא ישווקו זאת בריש-גלי.
שנית, עלינו לצאת בהסברה רחבה על תפקידו של העם היהודי: לספר כיצד לאחר פירוד גדול שנוצר בין תושבי בבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה, קמו רבבות והתקבצו סביב אברהם אבינו; לפרט כיצד בעזרתם של יסודות חכמת הקבלה סייע אברהם לבבלים להתקשר ביניהם כאיש אחד בלב אחד; להדגיש כי הקבוצה החדשה שנוצרה מאנשים זרים ומנוכרים זה לזה הפכה לעם ישראל – ישר לאֵל, לכוח העליון, השלם והמאוחד מעל לכוחות החלשים והפרטיים של כל אחד ואחד; להתחקות אחר ציר הזמן ולהדגים תקופה אחר תקופה כיצד היהודים שמתלכדים ביניהם זוכים להצלחה מסחררת, ומנגד כשהם מפורדים צרות גדולות נופלות עליהם עד כדי שואה וחורבן.
שלישית, לחזק את תחושת הפטריוטיות למדינה, לעודד ערכים של אהבת ישראל ותרומה למולדת – כי בית לא עוזבים!
רביעית, להעניק כבוד ראוי לאנשי האקדמיה והמחקר שנשארים ופועלים בארץ. לתגמל אותם היטב ולהביא את פועלם ואת תרומתם למדינת ישראל להכרה ציבורית נרחבת. אחת ההצעות למשל היא לקיים כנסים מיוחדים שבהם חברי ממשל יעניקו לאנשי אקדמיה בכירים אותות כבוד והוקרה על פועלם.
חמישית, פרסום תקשורתי חיובי של ה"מוחות המבריקים" שבחרו להישאר בארץ – הן בעיתונות הכתובה והן בהענקת זמן-מסך לתוכניות טלוויזיה שונות בתחום מחקרם.
ישנם עוד רעיונות רבים וטובים, אך תחילה יש לתת ליבנו לבעיה ולעורר את הפתרון; הבה לא ניתן לאחינו לזלוג אל מחוץ למחנה. בדאגתנו זו יש כדי למנוע "בריחת מוחות" מישראל. אלו הן מקצת ממחשבותיי, פרי מוחי – מוח שלעולם יבקש את אֶחיו.