מחאת האתיופים חלפה כמו שבאה, והותירה אחריה עוד קרע בעם, עוד כעס ושנאה. האם הייתה בכך תועלת? האם נכון היה להפנות אצבע מאשימה לכלל החברה הישראלית כמי שהביאה להתפרצות האלימה? ומדוע למרות שהקהילה האתיופית חיה בישראל שנים כה רבות, היא נותרה מאחור ולא הצליחה להשתלב ולהיטמע?
כשהגיעה העלייה הרוסית לארץ, גרתי בבני ברק. אני זוכר שכל הרוסים עבדו אז כמנקי רחובות, גם המלומדים שביניהם, העיקר לעבוד ולהשתלב. הם טאטאו רחובות כשהם ענובים בעניבות, כפי שהיו רגילים ברוסיה. תוך שנה-שנתיים רובם נעלמו. כששאלתי לאן הם נעלמו, ענו לי ש"הם כבר עזבו, מצאו עבודה אחרת". הרוסים השתלבו בחברה הישראלית בעבודה קשה ובמאמצים רבים, והשתלבו בהדרגה במקצועות מכובדים.
גם העלייה מתימן הייתה כרוכה בחבלי קליטה קשים, כמו גם העלייה ממרוקו, ובעצם כל עלייה. ישראל היא לא מקום קל, אף אחד לא מתייחס יפה לאחר. כל אחד "זוכה" ליחס מיוחד ולביטויים גזעניים ופוגעניים משלו: רומני גנב, מרוקאי סכין, פרסי קמצן ועוד. הקהילה האתיופית אינה מקרה יוצא דופן ביחס השלילי שהיא מקבלת, אנחנו מתייחסים בזלזול זה לזה באותה מידה.
הדרך להשתלב בחברה היא ללמוד ולעבוד, כך עשו כל יתר העליות. בהתחלה הסתפקו בעבודות פשוטות, אך המשיכו בהתמדה ורכשו השכלה; סיימו בית ספר, למדו באוניברסיטה, התקדמו למשרות טובות, לעמדות מפתח וניהול.
חסימת כבישים, שריפת צמיגים, תקיפת מכוניות נוסעות ופגיעה בעשרות אלפי בני אדם על לא עוול בכפם, כל אלה הם מעשי בריונות שאינם מוכיחים כלום. אפשר להפגין, אפשר לתלות מודעות, אפשר למחות בדרכים המקובלות בעולם המודרני. וגם אז, לפני שדורשים וטוענים "מגיע לי", צריכים לעשות חשבון נפש ולראות מה אנחנו יכולים לתת ולתרום לחברה.
בסופו של דבר אין דרך אחרת להיקלט ולהיטמע בחברה, אלא רק באמצעות השכלה ועבודה. רק כך אפשר להתקדם, לגדל רופאים, עורכי דין, רואי חשבון, פוליטיקאים ועוד בעלי מקצוע שבעזרתם ניתן להשפיע ולשנות. רק כך הקהילה האתיופית תתחזק ותשתלב כמו שעשו שאר העדות והקהילות לפניהם. אני מקווה בכל ליבי שהקהילה היקרה והעומדים בראשה יפעלו ויצליחו בכך.
ובאשר לכולנו, יש לנו עוד מה ללמוד על יחס טוב ועל אהבת הזולת. "ואהבת לרעך כמוך" הוא אותו יסוד משותף, הדבק שמחבר אותנו לעם אחד מעל גוון העור, התרבות, המסורת וכל יתר ההבדלים. אם כולנו נקיים רק את הכלל הזה, נרגיש באמת כמו משפחה אחת.