כשאדם נפטר, קבוצה של אנשים מלווים אותו בדרכו האחרונה. מדוע חשוב ללוות את המת, מהו המוות ברוחניות ומה מסמלת הטמינה בעפר? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
שיחה 170: פטירה וקבורה
טקסים: הלוויה וניחום אבלים
האדם סייע לנו בכל לבו להיות כאגודה אחת. אחרי שמימש את עצמו, נפטר
- לאורך חיי האדם מתעוררים בו רצונות אגואיסטיים והוא מתקנם על ידי חיבור לחברה
- תכריכים לבנים מסמלים שאדם מסר כל לבו למען הכלל
- קדיש: בסוף חייו נכלל האדם בכלל, בכוח העליון שמצוי בחיבור בינינו
- בתיקון הכללי העתידי יתוקן גם מה שלא הצלחנו לתקן, ובינתיים קברנו בעפר
- חסד של אמת: החברה מטפלת ברצונות האדם שנותרו לא מתוקנים, ב"לב האבן"
מוות הוא טבעי. אם אדם השקיע בחברה, יש לו חלק נצחי שחי בה
- התקשרות נכונה של פרט לחברה, מקדמת אותנו לעבר המצב השלם
- משך כל ההיסטוריה אנו פועלים במודע או לא במודע לחיבור כולם למשפחה אחת
- אחרי שאדם נפטר עלינו לכבד את השקעתו בחיבור
אנו מפגרים בחיבור שהטבע דורש מאיתנו, ולכן באים אסונות כלליים ופרטיים
- קריעת הבגד מסמלת שאנו מקבלים על עצמנו להמשיך לתקן את שהשאיר הנפטר
- הספדים מדגישים את תרומת האדם לחברה, כי חיינו נועדו להביאנו להיות כאיש אחד
- ניחום אבלים הוא השתתפות בדרכו של הנפטר, במסירותו לאיחוד החברה
- "יושבים שבעה": ישיבה מסמלת קטנות. מבינים שעתה עלינו להתחבר חזק יותר
- בשבעה כדאי לדבר על איך נצטרף למעשי החיבור של הנפטר. זהו עילוי נשמתו
- אדם שהתאמץ לצאת מעצמו אל הכלל, מחשבותיו ורצונותיו אלה חיים לנצח
בגמר התיקון תתבהר כל התמונה
- להשתדל לחשוב לפני שבאים לנחם אבלים: האדם שבנו שייך לכלל, לא לגוף הבהמי
- אף אחד לא נפטר, הגוף נפטר.
- האנשים שנפטרו חיים בנו ומכוונים אותנו בכל דרכינו
- המאמץ להתחבר לאחרים כאיש אחד בלב אחד הוא נקרא הנשמה של האדם
- כיום אנו בתקופה שבפועל צריכים כולנו להפוך למשפחה אחת
- זמן היסטורי מיוחד
- מעשיו הטובים של הנפטר לא נאבדים. אין אובדן. עלינו לחשוב איך להמשיך אותם
- מאגר מידע נצחי מלקט את כל המאמצים של אנשים לחיבור. כיום עלינו להכיר בתהליך. כשנתחבר למאגר המידע הזה, נזהה תרומתו של כל אדם לחיבור הכללי. ניגע בנצח
אורן: שלום, ותודה שאתם איתנו בסדרת השיחות הלימודיות, "חיים חדשים", עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו וללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל, כך שכל אחד מאיתנו כפרט, וכולנו יחד כחברה נהייה כמשפחה אחת גדולה. איך אנחנו יכולים לבנות בינינו חיים חדשים, חיים חמים ומחוברים כדי שנתעורר עם אור גדול בעיניים.
בכל דיון אנחנו בוחרים אחד מהאלמנטים שמרכיבים את התרבות היהודית העתיקה שלנו. הפעם נדבר על טקסים. איך הם יכולים לעזור לנו לחזק את הקשרים בינינו, ולגרום לנו להסתכל על מערכות היחסים שלנו בצורה חדשה. איך נוכל להתקרב למימוש בפועל של הרעיון הנפלא לחיות כמו משפחה אחת גדולה חמה ומחבקת.
בתכניות הקודמות דיברנו על טקסים שקשורים לחתונה, לברית מילה, לבר מצווה, לחנוכת הבית, ועוד דברים שקשורים יותר להתחלות. והפעם אנחנו נדבר על טקסים ששייכים לסוף החיים שלנו.
ניצה: הפעם נשוחח על טקס קבורת הנפטר. זה טקס מאוד ייחודי, ובכלל כל תהליך הקבורה היהודית הוא באמת מאוד ייחודי. השלב הראשון מתחיל בליווי, במסע מסוים לליווי הנפטר. ליווי הנפטר יכול להתחיל מביתו או מבית הקברות. קבוצה של אנשים מלווה את המת בדרכו האחרונה לפני שהוא נטמן. מה אנחנו יכולים ללמוד על מערכת הקשרים בינינו כשאנחנו מתבוננים על תהליך הליווי, ולמה חשוב ללוות את המת?
אנחנו מדברים בעצם על כך שהאדם היה חלק מהעם. הוא התאחד עם העם, וסייע בכל מה שהיה יכול כדי להיות כאחד. זאת אומרת הוא גרם לעם להיות כגוף אחד, כאגודה אחת. הוא שימש את העם בכל הרצונות שבליבו, והגיע למצב שבו הוא בעצם מימש את עצמו, ואין לו יותר מה להוסיף.
כל החיים של האדם הם בזה שמתעוררים בו יותר ויותר רצונות מקולקלים, כי יצר האדם רע מנעוריו. והוא מתקן אותם על ידי כך שמנסה להתחבר אל החברה, ודרכה לקבל את המאור המחזיר למוטב, את הכוח הכללי האינטגרלי יחד עם כולם. על ידי כך שהוא מתקן את עצמו ועל ידי כך שמחבר את עצמו בפועל לכולם, בזה הוא מממש את עצמו בחיבור.
היסוד של עם ישראל זה להיות "כאיש אחד בלב אחד", "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל חברים", בערבות הדדית ומחוברים יחד. כאשר אדם עוסק בזה, והרצון לקבל שלו מתפתח יותר ויותר, זה נקרא החיים של האדם. כלומר כשהאגו מתפתח והלב נפתח, אז האדם משתמש כביכול במה שהלב מגלה לו במשך החיים. כי אדם מיום ליום הוא חדש. מתעוררים בו רצונות חדשים, הסתכלות חדשה אל העולם, יחסים חדשים, והוא מתקן אותם יותר ויותר כדי להיות מחובר עם כולם. לכן כשהרצונות שלו מסתיימים, זאת אומרת הם לא מתגלים יותר, וכאילו הוא מימש את כל הלב שלו, הוא רוקן את עצמו, וכל הרצונות שלו הועברו לכלל, אז הלב נשאר כאילו ריק. כלומר את כל הרצונות, את כל התשוקות הוא מסר לכלל, והגוף נשאר כאילו ריק, מה שנקרא "ללא רוח חיים". החיים שלו נמצאים עכשיו בכלל שקיבל ממנו את צורת החיים המחוברים, והאדם כאילו נשאר וחי בתוך הכלל. ולכן לאחר שמסר עצמו לכלל, על הכלל לקחת את החלק הריקני שנשאר ולטמון אותו באדמה. זה עניין הקבורה.
זאת אומרת כולנו מבינים, כולנו מרגישים ומודעים לזה שאותו אדם כבר תיקן את עצמו. לכן מצד אחד אין יותר חשיבות למה ששייך לעטיפה החיצונית שלו, זה כמו עפר. ומצד שני אנחנו מכבדים את העטיפה החיצונית מפני שבעבר היא החזיקה את הרצונות שיצאו מתוך העטיפה החיצונית ונמסרו לכלל. לכן אנחנו מכבדים את העטיפה החיצונית, את הגופה, את הכלי הריק, ומלווים אותו בדרכו האחרונה.
ניצה: בטקס הקבורה עצמו אנחנו נוהגים לעטוף את הנפטר בתכריכים לבנים ולטמון אותו ישרות באדמה, לא בארון, ולא בשום דרך אחרת.
התכריכים הם לבנים מפני שהגוף כולו פעל בהשפעה, הוא מסר עצמו לכלל ובזה סיים את תפקידו, לכן היחס אליו צריך להיות כזה. הוא עצמו נעשה כמו התפקיד שהוא קיים, לכן מתייחסים אליו כך, הוא כולו לבן.
היחס לאדמה, לעפר, הוא כזה, כי לא נשאר בו יותר מהתפקיד היפה והנכון שהוא עשה. לאחר שהוא מסר את עצמו לאומה וסיים את תפקידו, אז ללא התפקיד הוא נחשב כעפר. "מן עפר אתה ולעפר תשוב". אבל "מן עפר אתה", כלומר כל הרצונות שלו היו כעפר, ולאחר שכל הרצונות האלה התקדשו למען הכלל, מה שנשאר מהם "לעפר תשוב".
ניצה: דיברת על הרצונות שהתקדשו, מה המשמעות של תפילת הקדיש?
זה מאוד מוזר, במיוחד הקדיש, כי אנחנו כביכול מקדשים ומודים. אנחנו אומרים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". מה זאת אומרת? העניין הוא שאדם בסוף חייו נכלל בתוך הכלל, בתוך אותו כוח עליון שנמצא בתוך הכלל, בתוך החיבור של כולם שנקרא הכוח העליון. לכן אנחנו מודים לאותו כוח עליון של הכלל על כך שתיקן את האדם, ועזר לו להתקדש ולהתחבר לאותו השם הכללי של הציבור, "ישראל", או לחיבור הפנימי של ישראל שנקרא הכוח העליון שבו.
המעשה עצמו הוא מעשה מאוד גבוה. זה טקס שבו אנחנו מסמלים את התהליך שעבר האדם בתיקון כל הרצונות שלו. וכל מה שנשאר ממנו זו אותה עטיפה שגם היא עתידה להתקדש ולהתכלל בתיקון הכללי של הכלל, אפילו אותה עטיפה שהיא כעפר. קצת קשה להסביר את הדברים, אבל זה נעשה בתיקון הכללי העתידי של כל עם ישראל. כשכולם באמת יהיו כאגודה אחת, כאיש אחד בלב אחד, ואז יתגלה בהם המעמד העליון שלהם, הרגש והשכל הכללי. זאת אומרת כשאף אחד לא יהיה כפרט, אלא כשכולם יהיו ככלל וירגישו רק את הכלל, אז יתוקנו גם הרצונות שמחזיקים את הגוף. זה נקרא "עצם לוז", ל"ב האבן. אלה אותם חלקים שאי אפשר לתקן, ומפאת חוסר התיקון שלהם הם נשארים כעפר, ולכן אנחנו בעצם מחזירים אותם לעפר. אבל לעתיד לבוא, זה הסימן ש"עתידים המתים לקום במומם" ולתקן גם את החלק הזה, כלומר את הרצונות האלה, וכמובן שלא את הגופים. לכן אנחנו שמים ציון, סימן, היכן טמונה הגופה.
ניצה: את הסימון של הקבר עצמו.
כן. יש בזה גם שבעה, שלושים, ואחר כך שנה, כשאנחנו מקימים את המצבה לפי המנהגים.
ניצה: ההלוויה עצמה מכונה גם "חסד של אמת". מה זה "חסד של אמת"?
לאחר שהאדם נפטר מהגוף והעביר את כל החסדים שלו לציבור, לחברה, כדי שהחברה תהיה מתוקנת בכללותה, והסימן לזה שהחברה מטפלת עכשיו בגופה. זאת אומרת הוא כבר לא מסוגל לטפל ברצונות שלו שנשארו ללא תיקון, ב"ל"ב האבן", ועל כללות החברה לתקן אותם. לכן זה נקרא "חסד של אמת", חסד עם הנפטר, כי הפעולה הזאת היא פעולה של הציבור עליו.
אורן: בתרבות היהודית חובה ללוות את המת, זו פעולה שקודמת לכל הפעולות האחרות. מדוע הקנו חשיבות כל כך גדולה לפעולה של ליווי המת. מה הפעולה הזאת באה להדגיש לנו כציבור, כחברה. מדוע עלינו לעזוב כל דבר אחר, וקודם כל ללווה את המת?
מפני שזאת פעולה ציבורית וכל אחד חייב להשתתף. אם אנחנו מדברים על הקשר האינטגרלי בין כולם, ועל כך שהנפטר הקדיש את החיים שלו על מנת להיות מקושר עם כולם, כלומר הוא העביר את התיקון שלו לטובת העם, לטובת האגודה הזאת. אז ודאי שאם הוא גמר את הפעולות צריכים לעשות עכשיו פעולה עליו, וקודם כל לטפל בחלק שהוא לא מסוגל בעצמו לתקן. אנחנו לא מדברים דווקא על אדם שמת, אין כאן נפטר, יש כאן הרצונות. כלומר אם אדם עשה את כל הפעולות הקשורות לרצונות שלו, והעביר את כולו לכלל, אז נשאר חלק מסוים שרק הכלל יכול לתקן בגמר התיקון הכללי שלו, כשכולנו נגיע למצב "כאיש אחד בלב אחד". לכן הכלל מסוגל ומחויב לעשות את התיקון הזה, והסימן לזה שכולנו מחויבים ללוות את המת.
אורן לוי: אפשר לחלק את האנשים שמשתתפים בלוויה לשניים, למרות שזה לא נראה לי נכון לעשות זאת. כשאני חושב על הדברים האלה, אני נזכר בלוויה של אימי ז"ל, שנפטרה ממחלת הסרטן לפני הרבה שנים, עוד כשהייתי חייל.
הרגעים של הלוויה עצמה זכורים לי כרגעים העוצמתיים ביותר מבחינה רגשית שעברתי עד היום. כיום, לאחר כל השנים, אני יכול להסתכל ולנתח את זה שכלית, אבל באותם הרגעים הרגשתי מצד אחד הרגשה של ריסוק, ומצד שני לידה של משהו חדש. הייתה לי הרגשה של תמיכה מצד האנשים. אין לי מילים לתאר זאת, אבל זה היה מעין מפץ רגשי גדול. כל מי שחווה אירוע כזה, יודע על מה אני מדבר.
יש אנשים ששיכים למעגל הראשון של המשפחה, וסביבם יש עוד מעגלים, עוד אנשים קרובים שתומכים במשפחה, וזה מגיע עד למעגלים היותר רחוקים. מה הם ההדגשים שאפשר לתת לחברה שרוצה להיבנות כמו משפחה אחת, הרי לא הכינו אותנו לכזה דבר. זאת אומרת מה הגישה הנכונה שאנחנו יכולים להקנות היום למאורע של לוויה שכוללת בתוכה גם התייחסות לאנשים הקרובים ביותר, וגם לאנשים ששיכים למעגלים שתומכים ומצטרפים לזה. אילו הכוונות רגשיות אפשר לתת כדי לצאת מאירוע כזה בצורה הכי מדויקת, והכי נכונה מבחינת הקשרים בינינו. הרי בזמן כזה מאוד מורגש שיש כאילו איזו בניה מחדש של כל מערכות הקשרים של האדם.
אם אנחנו באמת מסתכלים בצורה בריאה, בצורה נכונה על החיים שלנו, אז המוות הוא דבר יותר טבעי מהלידה ומהחיים. לכל דבר חי יש זמן פירעון, הוא חייב להגיע אליו וחייב לסיים את דרכו. אם אנחנו מסתכלים מתוך החברה האינטגרלית, אם האדם השקיע את עצמו בתוך החברה ונתן מעצמו כמה שהיה מסוגל לתת, אז לא חבל לנו על האדם שנפטר, כי אנחנו באמת מכבדים את החלק שהוא נתן, והחלק הזה הוא חלק נצחי שחי בתוך החיבור.
זאת אומרת החברה ממשיכה את החיבור שלה בזכותו, ובזה היא מתקדמת למימד יותר עליון, להיות "כאיש אחד בלב אחד". החברה מגלה את החיים שנמצאים ברמה אחרת של קיום, ששם נמצא הנפטר בתרומה שלו ובכל מה שמסר לחברה. לכן אנחנו בכל זאת צריכים לראות בזה פתיחה חדשה. רֵחם וקבר, זה אותו דבר, יש על כך הרבה הסברים בחז"ל. ברור שזה חלק אחד ואינטגרלי מכל החיים ומכל ההתקדמות של החברה האנושית.
לכן אם אדם נמצא בהתקשרות הנכונה לסביבה, אז לא חבל שהוא נפטר, כי אנחנו בהחלט מבינים שהחלק הגדול שלו נשאר בכל ההתחדשות האנושית הטובה והנכונה. לקראת זה שכולנו נהיה כמשפחה אחת, ונרגיש שאנחנו ברמה אחרת, יחד עם כל החלקים שכל אחד תרם במשך כל ההיסטוריה.
אם האדם היטיב לחברה, אם קידם אותה וקירב אותה לחיבור, אז יש לו שם באמת חלק גדול ומיוחד. לכן משך החיים עליו לדאוג כמה הוא משאיר לציבור, כי ההשקעה הזאת היא השקעה נצחית, כדאית ונכונה. אפילו אם מדברים מטעם האגו שלו, אז הוא מרגיש שיש לו מה להשאיר לחיים, יש לו מה למסור לאחרים, הוא מרגיש שהוא משקיע בקרן נצחית שבה הוא קובע את שמו.
אם כך, זה לא חשוב לאדם אם הוא חי בצורה גשמית או שהוא נפטר, העיקר זה המימוש. לכן עליו להוציא מעצמו את כל האפשרויות לקידום החברה למצב הנכון והנאור, למטרת הבריאה. בזה כל אחד ואחד יכול לתרום מהשורש שלו, ולהיות חלק מיוחד שאותו אף אחד אחר לא יוכל להשלים.
לכן אנחנו צריכים להסתכל על המקרה עצמו, על הלוויה, ולהתייחס לזה כאל דבר טבעי ואפילו משמח. זאת במידה ובאמת הנפטר היה אדם שהשקיע את עצמו, או הספיק להשקיע את עצמו לאיחוד החברה, כי בזה הוא רשם את עצמו לנצח.
אנחנו נוהגים גם לכנות בשמו של הנפטר את הילדים, את הנכדים ואת כל הצאצאים, מפני שהם כביכול ממשיכים את דרכו ואת פעולתו. וכמו שהם מהווים המשך לצורה הגשמית, כך הם ממשיכים גם את הנתינה הפנימית, הרוחנית, למען הכלל.
ניצה: איך בכל זאת עוזרים לאנשים שמתמודדים בשלב שהתרומה שהמת תרם נשארת בהם כזיכרון, אבל הם לא מרגישים אותה כפי שתיארת, הם לא מרגישים אותה כמשהו שחי ומתקיים כל הזמן?
במה אפשר להמתיק את המקרה עצמו?
ניצה: כן. במה אפשר לסייע להם?
אני חושב שצריכים רק להסביר את הדברים, אין יותר. להסביר איך העולם בנוי, איך אנחנו משקיעים משך כל ההיסטוריה שלנו, וחיים מדור דור. איך אנחנו משקיעים יום יום, במודע או לא במודע למען חיבור החברה על מנת להגיע למצב של כאיש אחד בלב אחד, ובזה להיות גם אור לגויים. על מנת שגם אומות העולם יראו איך צריכה לפעול חברה אנושית מתקדמת ונכונה. שילמדו יחד איתנו איך עושים זאת, וכך נתקדם כולנו יחד לאגודה אחת. כל האנושות תהייה כמשפחה אחת, ושם לכל אחד ואחד יש ודאי חלק נצחי.
לכן לא כדאי להצטער על החיים שלנו, אלא רק על דבר אחד, האם מיציתי היום את עצמי במה שיכולתי לעשות. זה החשבון שעלי לעשות יום יום. אבל לאחר שהאדם נפטר, עלינו לכבד את כל ההשקעה שלו שתרמה לזה.
האמת שאם נסתכל בצורה כזאת על החיים, אז נגיע למחשבה מאוד שונה מהיום. אם נסתכל מהמצב האינטגרלי על התהליך שעוברת כל האנושות, אז נראה שהתהליך שאנחנו עוברים הוא תהליך מאוד מעניין. אנחנו נראה שאפילו כל הכוחות הרעים וכל אותם הרשעים שהיו בכל בדורות עזרו לנו להתחבר. אומנם הדרך לא הייתה נעימה, זה היה בייסורים גדולים, באסונות גדולים, אבל זה מפני שלא השתדלנו לממש באותו דור, או בכמה דורות קודם, את החיבור שהיינו צריכים להשיג.
לכן על מנת לזרז אותנו, נראה כאילו שקיימת דרישה מהמנגנון הכללי שלנו, מפני שאנחנו כאילו לא משלימים בעצמנו את התהליך שהטבע דורש מאיתנו, להיות מחוברים. זאת אומרת אם אנחנו לא מתחברים באותו קצב, אז חוסר החיבור שלנו חוזר אלינו בצורת אסונות. או בצורת ייסורים קטנים, פרטיים, כמו אסונות אישיים במשפחה. או בצואת אסונות כללים לאומה, לכל האנושות, ובמיוחד לעם ישראל, כי אנחנו חייבים להגיע לחיבור ולהוות דוגמה לכולם.
לכן אם אנחנו מסתכלים מההיבט האינטגרלי, מצד התהליך הכללי של הטבע, אז נראה שאין רע בעולם, גם בחיים וגם במוות. למה אנחנו כל כך שמחים בלידה של מישהו, בעוד שאנחנו בעצמנו לא חושבים על דברים כל כך טובים שיש בחיים שלנו. למה אנחנו מולידים ילדים, ומדוע אנחנו כל כך שמחים בזה. אלא שאנחנו צריכים לראות את כל הדברים האלה, החל ממקרה הלידה ועד מקרה המוות והקבורה, כהתכללות האדם בסביבה בצורה הנכונה. אם יש לנו הסתכלות בריאה על כל התרומה של האדם לכלל, כלומר אם הוא מסר את עצמו לשם והחלק הזה הוא נצחי ונשאר בכלל, אז הוא לא מת, הוא חי בתוכנו. זה נקרא ש"התחבר לאבות".
אורן: יש מרכיב מסוים בטקס ההלוויה שכנראה מסמל משהו עמוק, אנחנו קורעים את הבגד ונשארים לבושים באותו בגד כל מהלך השבעה. מקור המנהג מגיע עוד מיעקב אבינו, הוא קרע את בגדיו כאשר חשב שיוסף נפטר. מה מסמלת לנו הקריעה של הבגד, מה אנחנו רוצים להביע בזה?
זה מסמל לנו שהכלי שלנו, הלבוש החיצון שלנו נקרע, ואנחנו מקבלים על עצמנו את הדברים שהמת השאיר כדי להמשיך את דרכו ואת התיקונים שלו מפני שאנחנו קרובים, זאת אומרת אנחנו נמצאים עימו בהתכללות. הקריעה היא סימן לזה.
מצד אחד זה כאילו סימן של צער ואבֵל, ומצד שני זה סימן שמעורר אותנו לתיקון. זה גילוי החיסרון שאותו אנחנו צריכים לתקן. אותו דבר לגבי כל נושא האבלות עצמו, הרי מה אנחנו עושים בשבע ימי האבלות? אנחנו בעצם נכללים עם כל המעשים של המת ורוצים להמשיך את דרכו. לכן בזה שנכללים עימו שבוע ימים, אנחנו מקבלים על עצמנו את הדרך שלו, את הפעולות שלו, את המעשים שלו, וממשיכים. לכן אנחנו קרובים, כי אנחנו נמצאים איתו בברית.
ניצה: זה מתחיל אפילו עוד בקבורה עצמה, בהספדים. ההספדים באים להביע משהו שבני המשפחה הקרובה או חברים רוצים לדבר בשבחו של הנפטר. לספר מי הוא היה, מה הוא עשה, איך הוא תרם, ומה הוא עשה למענם ולמען החברה. הדברים שנאמרים מלווים את כל תהליך האבלות, כל הזמן מדברים בשבחו של האדם. זה מאוד מעניין לראות איך כולם מדברים רק בשבחו של האדם לאחר שהוא נפטר.
כן, גם בזמן השבעה מדברים בשבחו. יש מצווה להצטרף לזה ולנחם. קוראים גם קטעים מיוחדים לעילוי נשמתו של הנפטר, וכן הלאה.
אורן: אני רוצה להתעכב רגע על ההספדים. שמעתי בחיי כל מיני הספדים על אנשים שונים, ובכל מיני סגנונות והיבטים. איך האדם צריך לכוון עצמו נכון לפני ההספד לפי הראייה האינטגרלית, לפי הראייה שיש לה מטרה מאוד ברורה להפוך את כולנו מאנשים פרטיים בחברה אחת גדולה, למעין משפחה אחת. על אילו דברים עליו לחשוב, מה הוא העיקרון היסודי שיעזור לנו להיבנות כאותה חברה חמה, כמשפחה אחת?
על תרומת האדם לחברה, במה הוא היה מיוחד. כמו שבדרך כלל אנחנו שומעים בהספד.
אורן: כן, אבל אני מחפש משהו יותר מדויק. מה עלי לעשות כדי שההספד יהיה אפקטיבי לעתיד ?
אני אגיד לך. אנחנו חיים כדי להגיע למטרה, עלינו להיות עַם ישראל, "כאיש איחד בלב אחד". זה הקיום שלנו, בזה אנחנו מממשים את כל התהליך. עד כמה אותו אדם פעל כדי שאנחנו נתקדם לצורה הזאת. הוא הקים בית, משפחה, חינך את הילדים שלו בהתאם לחינוך האינטגרלי כדי שהם גם יפעלו למען איחוד העם. הדברים האלה צריכים להראות לכולם את החיים שלו, את חשיבותו בכללות העם.
מה אנחנו אומרים על אדם? הרי אנחנו לא מדברים עליו בצורה פרטית, אנחנו תמיד מדברים מה הוא היה בשבילנו, ואם היה לכללות העם, אז עוד יותר חשוב. זאת אומרת, עד כמה הפעולות שלו השפיעו לאיחוד ולחיבור לטובה כלפי חוגים יותר רחבים. אבל לטובה, הכוונה לקראת כלפי המטרה, ולא אחרת. הרי אנחנו תמיד משבחים את פעולות ההשפעה של האדם, עד כמה הוא תרם, עד כמה היה רחב לב, עזר לאנשים, וכן הלאה. אנחנו בדרך כלל רוצים להבליט את הדברים האלה. זאת אומרת אנחנו עושים את הדברים נכון, רק השאלה האם אנחנו מודעים לזה, והאם האדם באמת עשה זאת, האם הוא קיבל חינוך בהתאם לזה. זאת אומרת כדאי לנו לחשוב על כך היום, ולעזור לכל אחד ואחד מאיתנו כדי שהחיים שלנו יהיו כמה שיותר מלאים במעשים טובים, הרי החיים שלנו מתקרבים לסיומם. זה תלוי רק בחינוך הנכון.
ניצה: מה המשמעות של "ניחום אבלים"?
ניחום אבלים זו השתתפות. השתתפות בזה שאני נכלל בדרכו של הנפטר, וגם ממשיך את חלקו בתיקונים. אני נכלל בתיקונים שהוא עשה בחברה ובזה גרם לחברה להתקדם לחיבור. אני מודע לזה ומודה לו על כך, לכן אני מתחבר עם כל הקרובים שלו שפועלים יחד איתו. זאת אומרת אנחנו מדברים רק כלפי המצב החברתי הנכון, כי אם הנפטר לא היה שייך לחברה, אז כביכול מי צריך אותו, מי שם לב אליו. הרי גם כך אנחנו שומעים את הדברים האלה, הם יוצאים מאיתנו בצורה טבעית. אבל אם באמת נשים לב למה שאומרים על האדם, לאחר שהוא נפטר, אז אולי זה היה משפיע עליו בעודו בחיים.
לאחר השבעה מגיע תיקון "שלושים", "שנה", ואחר כך, מידי שנה אנחנו עורכים אזכרות.
ניצה: מה המטרה של השלושים, השנה, ושל אזכרות?
קודם כל זה בשבילנו, האם אנחנו הולכים בעקבות הנפטר, האם הוא חי במעשים שלנו ואנחנו ממשיכים עימו בדרך. זאת אומרת הוא חי במעשים שלנו, ואנחנו חיים בתוך המעשים שלו, אנחנו בהתקשרות.
אורן: ב"שבעה" יושבים על הרצפה, מדוע?
זה הסימן שאנחנו לא מסוגלים לתקן את ל"ב האבן, ולא יכולים להצטער בכל הרצונות שלנו. אנחנו לא יושבים ממש על הרצפה, חייב להיות מזרון, צריכה להיות איזה כרית נמוכה או משהו, אפילו עיתון.
אורן: מה המושג "יושבים שבעה", למה יושבים?
ישיבה זה סימן ל"קטנות", אבלות. זאת אומרת אנחנו מבינים שעלינו להתקשר בינינו עוד יותר חזק. כל אחד מהאנשים, גם הקרובים וגם הרחוקים השייכים לחלק שנפטר, לוקח את חלקו וגם ממשיך הלאה, וכך על ידו גם אנחנו מתחברים יותר בינינו. זאת אומרת דווקא מאותו חלק בינינו שעכשיו גמר את הפעולה שלו, מאותו חלק של הרצון הכללי שנקרא "ישר א-ל", ישראל, אנחנו יכולים לקחת חסרונות, לקחת כוחות ולהתחבר חזק יותר בינינו, וגם סביבו. גם פנימה וגם כלפי כל האומה.
לכן יש מצווה לליווי המת, ומצווה לניחום אבלים. זאת אומרת עלינו להתכלל יחד בינינו כדי להשלים את הפעולות שלנו לקראת התיקון הכללי, לקראת החיבור המושלם.
אורן: לגבי המצווה לניחום אבלים. הרבה פעמים יצא לי לנחם אבלים, ובכל פעם אני נבוך מחדש. זאת אומרת אני יודע שהחבר או הקרוב יושב שבעה, ואני יודע שצריך, יש מצווה כזאת, יש מנהג ללכת לנחם אבלים. כלומר אני אלך לנחם אבלים, אבל זה מאוד קשה לי. בדרך לשם אני אומר לעצמי, איך אני אכנס לשם, מה אגיד לבני המשפחה שיושבים שבעה. הדבר היחידי שאני מרגיש, זה שאני צריך להגיע לשם ולהשתתף.
בצער.
אורן: כן.
אבל אם המשפחה באמת נמצאת בגישה הנכונה לחיים, אז אתה לא נכלל בצער, אתה נכלל בישיבה מסוימת.
אורן: נכון, יושבים שבעה, יש שם ישיבה.
זו ישיבה שבה אנשים מדברים על הנפטר שאומנם לא נמצא עכשיו ביניהם, אבל הוא כן נמצא ביניהם. עד כמה הפעולות שלו גרמו לחיבור ועד כמה הם יכולים להצטרף ולהמשיך את הפעולות האלה, זה נקרא מעשים טובים. הרי אין מעשה טוב אחר, אלא החיבור בין כולם. זאת אומרת עד כמה הנפטר שלא נמצא עכשיו בינינו גרם לנו להמשיך להיות בתיקונים הנכונים.
אני השתתפתי בניחום אבלים הנכון, וזה נראה אחרת לגמרי. אין שום זכר לצער, זה מאוד ענייני, מאוד רציני ועמוק, מסתכלים על הכל במשקפיים אינטגראליות. זאת אומרת הנפטר עשה את שלו, סיים את תפקידו, ועלינו לדון עכשיו מה עלינו לעשות. מצד אחד יכול להיות שצריך לעזור למשפחה, ומפני שאנחנו מחוברים יחד אנחנו חייבים לקחת בזה נטל מסוים. מצד שני עלינו להמשיך את דרכו בצורה הרוחנית, כלומר בהשפעה על הסביבה, היינו על כלל ישראל. זה נקרא לעשות פעולות לעילוי נשמתו.
אם אנחנו ממשיכים את החלק הפנימי של הנפטר שרצה להתקשר בכל הלב שלו לזולת, ולגרום לתיקון ישראל, להיות כמשפחה אחת, אז הוא נמצא איתנו. זה נקרא שהוא עולה. זאת אומרת הרעיון שלו, ההשקעה שלו, המאמץ שלו עולה בחשיבות. זה נקרא שאנחנו פועלים לעילוי נשמתו. על הדברים האלה מדברים, ובהתאם לזה קוראים בספרים הנכונים. אבל בספרים הנכונים, כי בזמן האחרון יש כל מיני, וכמו ששמעתי יש באמת בכי וכל מיני סיפורים.
אורן: תיארת עכשיו מצב של משפחה שמבינה את החיים ואת כל התהליך, כנראה ששם אני אפגוש אווירה מאוד מיוחדת.
אבל אני רוצה לחזור לרגע, נניח שאני אגיע מחר לניחום אבלים, איך עלי להכין את עצמי כדי לא להיות בתוך המבוכה הזאת. כפי שתיארתי אני חושב שזה אולי אחד הרגעים המביכים ביותר בחיים. אני כאילו לא יודע מה לעשות עם עצמי. עוד בדרכי לשם אני אומר לעצמי, להימלט מזה אי אפשר כי צריך לנחם אבלים, ואני גם רוצה, אבל יחד עם זה אני כל כך נבוך.
יש מצבים בהם האבלים יושבים בשקט ביניהם, אבל כשאתה פותח את דלת הם מתחילים לבכות.
אורן: אני לא יודע אם הם יבכו, אבל העניין שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי.
זה נובע מחוסר החינוך הנכון.
אורן: אז בוא וחנכני.
אבל כבר אי אפשר, אתה לא יכול לבוא אליהם עכשיו ולהתחיל לספר להם על ההשקפה החדשה של העולם.
אורן: כרגע אני לא מדבר עליהם, אני מדבר עלי. כשאני צריך ללכת לנחם אבלים, אני במבוכה. תסייע לי לצאת מהמבוכה הזאת.
אני לא יכול.
אורן: למה?
כי אתה בא לאנשים, ואתה חייב להתנהג בהתאם לזה.
אורן: אבל איך בכל זאת אני צריך להכין את עצמי?
אם אני מסתכל מגובה החברה האינטגראלית, אז אני יודע שתפקיד האדם הוא בכולם. הוא ממשיך לחיות בינינו עם כל המעשים שלו, ואילו גופו שנפטר באמת לא שווה יותר מעפר. המחשבות והרצונות שלו חיים כמו פעם, אלא שהם מחוץ לגוף, כי הרי על ידי המעשים שלו הוא רצה לצאת מהגוף שלו.
אורן: מה פירוש?
זאת אומרת האדם רצה לצאת מעצמו ולהשתייך לסביבה, לחברה, לעם. הוא רצה למסור את עצמו לאיחוד, לחיבור, "כאיש אחד בלב לב אחד". הלב שלו כאילו התרוקן בגלל כל המאמצים שלו להיות יחד עם כולם, ולכן לא שווה לבכות על מה שנשאר. הרי הוא עשה כמה שהיה מסוגל, כמה שעלה בגורלו, ואחרי המעשה אנחנו צריכים להגיד, זה מה שקרה, וזה מה שצריך היה להיות.
לא חשוב באיזו צורה, ומי זה היה, צעיר או זקן, או איך תיפקד בחיים שלו, אחרי המעשה יש להגיד, זה מה שהיה צריך להיות, וכך נפטר. אנחנו צריכים לקבל את החיים שלו כאילו הוא עבר אותם בצורה הנכונה. גם אם זה נראה לנו פחות או יותר, עם כל מיני בעיות כאלה ואחרות, אבל זהו, החשבון נעשה. לא עלינו לעשות את החשבון הזה, אנחנו לא יודעים לעשות אותו, בגמר התיקון יתבהר הכל.
לכן כשאני בא ואני מכין את עצמי, כמו שאתה אומר, אני משתדל עכשיו להתלבש בך, אז אני מסתכל עליו ועל המשפחה שלו בצורה כזאת. אומנם הם לא מבינים, אבל אני צריך לבוא אליהם ובכל זאת לתת להם קצת יותר רוח. שהחיים שלו לא עברו סתם, אלא שהוא חי לנצח, ושיש לו חלק שנכלל בכולם. כי אדם הוא לא בהמה, הוא לא הגוף שלו הבהמי שחי ומת. אלא חלק האדם שבו, זה החלק ששייך לכלל, לרוח הכללית שמעלינו, וזה נשאר בחיים.
מי הוא האדם בעולם שלנו, במה אנחנו נבדלים מהבהמות? בחלק הפנימי שלנו. כי אנחנו יכולים להתעלות מעל הטבע שלנו. זה חלק האדם שבנו. אם אני לא יכול להתעלות מעל הטבע שלי ולהתחבר לזולת ולגרום לו טוב, אז אין בי שום דבר מהאדם, כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו"[1].
לכן אנחנו צריכים להשתדל לייחס לנפטר פעולה מסוימת שנעשתה לטובת הציבור, שגרמה למשהו טוב. אפילו במעשים שלא נראים לנו כל כך טובים, כי יכול להיות שגם שבצורה הפוכה הוא גרם התעוררות לחיבור. אנחנו לא מבינים את זה, אבל בסופו של דבר וודאי שהכל מתחבר לאותה מטרה שצריכים להגיע אליה כולם.
כפי שאנחנו רואים הטבע מוביל אותנו להיות מחוברים ותלויים זה בזה. רוצים או לא רוצים, אנחנו נגיע לזה, וגם הנפטר פעל בזה. זאת אומרת אף אחד לא נפטר, הגוף נפטר, והחלק של האדם שפעל בתוך החברה, תמיד נמצא וממשיך לפעול יחד עם כולם.
ככל שאנחנו ממשיכים אותה פעולה, כך אנחנו גם משתתפים עמו. רוצים או לא רוצים, הוא נמצא באותה פעולה כללית. לכן צריכים להסתכל קדימה. יש זמן מוגדר להיות באבלות, ואחר כך אתה חייב לקום.
ניצה: למה מקובל לשבת שבעה ימים?
זה בא מהשורשים העליונים, האמת שזה לפי צורת הנשמה. אבל אנחנו לא כל כך דנים בזה עכשיו, כי התכנית שלנו היא תכנית עממית.
אורן: אמרת משפט מאוד יפה, אף אחד לא נפטר, אלא הגוף נפטר.
כן. הרי האדם לא נפטר.
אורן: כשדיברת, נזכרתי בכל מיני אנשים שכאילו נפטרו, ואני לא מרגיש שהם מתו.
בטוח, הם חיים בך.
אורן: ממש כך. אם היית אומר לי, "תשמע, הם נסעו לחו"ל למשך עשרים שנה", זה היה אותו דבר בשבילי. כך אני מרגיש כשאני חושב על זה, ולא חשוב כמה שנים עברו או על מי חשבתי. אני מדבר על אנשים שהיו קרובים לי, ואני מעריך אותם. כאלה שרוח האדם בהם הייתה גבוהה ואצילית. האם אתה יכול להסביר לי מה אני מרגיש בעצם?
אתה מרגיש שהם נמצאים בך. הם מובילים אותך ומכוונים אותך בכל דרכיך גם עכשיו, בכל מיני מקרים, קטנים וגדולים, וכך כל דור ודור. כל דור מעמיד את הדור הבא ומכוון אותו, הוא נמצא בו בפנימיותו. אנחנו לומדים את זה בצורה הגשמית מתוך הגנים וההורמונים, ומתוך כל מיני רשימות מהעבר שפועלים ומעמידים אותנו. זה אותו דבר גם מבחינת הרוח. איך יכולתי לחיות היום, אם לא עברתי את כל ההיסטוריה שלנו. איך אני יכול להיות היום מפותח, אם אני לא בהבנה ובהכרה של כל התהליך שהעם שלי עבר, ואני משתדל להמשיך אותו. איך יכול להיות שכל זה נפטר. אם זה נפטר, אז מי אני, האם אני תלוי באוויר, או באיזה מקום ריק? אני חי בזכות של כל המיליונים שמדור לדור ייצבו אותי וכך הגעתי למה שאני היום. איך יכול להיות שזה לא קיים בי.
לגבי הגופות זה נכון, אבל אדם חי כדי להפריש מגופו הגשמי את הפנימיות שלו. הוא חי כדי להוציא אותה החוצה כאילו לאוויר ולהשאיר אותה. זו בעצם טיפת הזרע שלו שהוא משאיר בעולם ומפתח אותה גם בקשר לאחרים. לחלק הזה אנחנו קוראים נשמה. המאמץ שלנו הוא להיות מחובר עם העם שלנו באהבה, "כאיש אחד בלב אחד", באהבת אחים, המאמץ הזה נקרא "נשמה".
לכן אם אדם עשה לפחות משהו לקראת זה, שירת בצבא, עשה עבודה, כמו שכל אחד ואחד עושה, הרי אין אדם שלא עשה משהו, אז בזה הוא נשאר, זה החלק הנצחי שאינו שייך לגוף. זאת אומרת הבהמה התקיימה זמן מה, ומשך אותו זמן הקיום היא הוציאה ממנה, הפרישה מעצמה ופיתחה את חלק האדם שבה. על ידי הכוחות של הבהמה נפתח האדם, נולד האדם, ואותו רוח שנקרא אדם, נשאר.
זו אנרגיה מסוימת, זה מאמץ, זו התגברות מעל האגו שלו כדי לתרום לאחרים. ולא חשוב אם הוא היה צריך נניח ללכת לעבודה כדי להרוויח, כי שיקרו לאותו אדם שהיה צריך להרוויח ולקיים משפחה, אבל בינתיים הוא נתן לאחרים, בין לבין הוא השתתף, וכך כל אחד ואחד.
עכשיו אנחנו נכנסים לתקופה שבה עלינו להשקיע בבניית החברה האינטגרלית המיוחדת, עלינו להיות כולם כאחד, כמשפחה אחת. אנחנו מגיעים עכשיו לעבודה הזאת כשאנחנו בהבנה, בהרגשה, בהשגה ובהכרה בתפקיד שלנו ההכרתי. כעת זה זמן מיוחד בהיסטוריה שלנו, חזרנו לארץ ישראל ואנחנו צריכים להקים את עם ישראל בארץ ישראל "כאיש אחד בלב אחד". כל אחד תורם בזה לפי גורלו, וזה מה שנשאר.
ניצה: בהסבר שלך קיבלתי משמעות חדשה למילה אובדן. העניין שאנחנו מחשיבים אדם שמת כאובדן, כמשהו שהלך לאיבוד.
אנחנו אפילו אומרים כך, מדברים על המעשים שלו וכאילו שוקלים אותם. יש כאילו תיאור של גיהינום, גן עדן, וכל מיני דברים כאלה. אלא שאנחנו שוקלים את המעשים הטובים שלו, כמה שפעל למען החברה.
ניצה: זאת אומרת המעשים האלה לא הולכים לאיבוד, החברה לא מאבדת אותם.
נכון.
ניצה: כשאנחנו מאבדים היום איש יקר, אנחנו שרויים בצער וממררים בבכי. חשבתי לעצמי שאם באותו רגע מישהו היה נותן לי להרכיב משקפיים אינטגרליות, אז ככל הנראה הייתי מגיבה אחרת.
כן, בוודאי.
ניצה: זאת אומרת, מה אותו אדם שעכשיו יושב בוכה ומתאבל, כי הוא איבד איש יקר, היה רואה אחרת עם המשקפיים האינטגרליות?
זה זמן חשבון. זמן השבעה זה זמן חשבון נפש שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו בעצמנו. עם הנפטר אין מה לעשות, זה עלינו. איך אנחנו ממשיכים וכוללים את המעשים, את התרומה שלו, את החלק הפנימי שלו בתוך המעשים שלנו. ובכלל, איך אנחנו מתקנים עכשיו את המעשים שלנו בעצמנו. איך הוא מלמד אותנו עד כמה אנחנו צריכים להיות יותר מכוונים נכון למטרה הנכונה, כי גופנו הוא זמני.
ניצה: זה חזק מאוד.
אורן: אם הבנתי את מה שאתה אומר, אז אתה כאילו מסתכל על חיי האדם כעל צילום רנטגן, ושולף מתוכו את כל הנטיות, את כל ההשתדלויות שלו והמאמצים. כמו שאמרת קודם, כדי לצאת מעצמו אל הכלל, אל טובת הציבור שבתוכו הוא חי. אתה אומר עוד, שהדבר הזה, הנטייה הזו, היציאה מעצמו אל הכלל, המאמצים שלו, ההשתדלות שלו בזה, זה בעצם רוח האדם שבו. וזה דבר נצחי, הוא אף פעם לא נגמר, זה סוג של אידאה, משהו שחי לנצח.
יותר מזה, כל יתר החיים האחרים שלו, מלבד מה שנעשה בהתגברות לתרומה לחברה, לאיחוד החברה, כל יתר המעשים הם לא שלו. זה נעשה לפי התכנית הכללית של הטבע. אנחנו לא יכולים להאשים אותו בשום דבר, עלינו להעריך רק אותו חלק חיובי.
אורן: שהתאמץ לצאת אל הכלל.
כן.
אורן: נלך צעד קדימה. אני אתייחס לזה בצורה טכנית, אני מנתח מערכות, לכן נדבר רגע במונחים של עולם המחשב. כלומר יש איזה דַטַה בֵייס (data base), סוג של מאגר נתונים שצובר את כל המאמצים האלה מכל אדם, ומכל דור מאז ומעולם.
מלקט אותם אחד אחד.
אורן: כן, מלקט אותם והכל נצבר ונצבר. אתה אומר שהיום אנחנו כבר עוברים לשלב חדש בהתפתחות שלנו כבני אדם, או כעם ישראל בתוך כל האנושות, וההתפתחות צריכה להיות יותר הכרתית.
נכון. אנחנו צריכים לעשות את זה, ולא במקרה, לא סתם כך, אלא שעלינו לראות היום את המטרה. נכנסנו להתפתחות כזאת שהטבע מגלה לנו שכולנו קשורים, וכולנו חייבים להגיע לאיחוד. אנחנו צריכים לקבל את האיחוד הזה כמטרה וללכת לקראתה בהכרה.
אורן: כשאתה אומר לפתח את ההכרה, הכוונה היא שבעצם אנחנו מתחילים לבנות כאן יחסים חדשים בינינו, כשכולנו באהבה ובחיבור ובחום כללי. אם אני מבין נכון, אז אנחנו בעצם רוצים כאילו לקפוץ מהמקום שבו אנחנו נמצאים היום, עם חברה מפוררת ומפולגת, כשכל אחד בנישה שלו, ולעבור לגור בתוך הדטה בייס הזה שנצבר מדור לדור. האם במאגר הזה יש רק טוב, רק התאמצות של הפרט לצאת אל הכלל?
נכון, זה נקרא "לחיות בחינוך האינטגרלי", פשוט מאוד. זו צריכה להיות המסגרת שלנו.
אורן: אם באמת נצליח בזה וניצור בינינו יחסים חדשים כאלה, אז אנחנו נרגיש שכל המאמצים שעשו האנשים שכבר נפטרו, ורצו לצאת מעצמם אל הכלל, חיים בנו, שהם איתנו?
זה נקרא שהמתים קמים במומם, הם כאילו יקומו כולם. אנחנו נכיר את התרומה של כל אחד ואחד, ואז נוכל לתקן בקלות, בבת אחת, את מה שעדיין לא יכולנו לתקן משך כל הדורות. זה נקרא פעולה של גמר התיקון. כל האנושות המתוקנת תרגיש את החיים הנצחיים הרוחניים.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה לכם שהייתם איתנו, ועד הפעם הבאה נשתדל לטעום מחיים לנצח, חיים ביחד, באהבה.
פורסם ב תרבות יהודית