לאורך ההיסטוריה התאגדו בני האדם מסביב לרצון משותף לחיות עם הזולת, אלא שבעשורים האחרונים הרצון הזה כבר אינו נחלת הכלל, ורבים מעדיפים לחיות לבד.
היום בארה"ב 4 מתוך 10 מבוגרים בגילאי 25 עד 54 לא נשואים וגם לא חיים עם בני זוג. באירופה המגמה דומה: שליש מהאזרחים גרים לבד, ובאזור סקנדינביה מחציתם חיים בגפם. ישראל משפחתית יותר באופייה, אבל גם כאן המגמה מכפילה את עצמה: לפני עשור היו רק עשרה אחוזים רווקים והיום יש עשרים אחוז.
שורש הבעיה טמון בחוסר חינוך להתקשרות נכונה בחיי זוגיות. אנחנו מתקשרים בגיל צעיר יחסית, נדחפים לזוגיות מכורח הורמונים משתוללים, אבל לא יודעים לשם מה ולמה אנחנו מתקשרים. ברגע שההתלהבות מתפוגגת אנחנו רק רוצים להיפטר מהעול שנחת עלינו. בהתחלה נפרדים ובסוף מתגרשים.
ככל שהחברה האנושית התקדמה נפרדנו מהצורה האינסטינקטיבית של קשר וחיבור פשוט בין בני אדם, ולא רק בתא המשפחתי. גם כשכבר היינו די מפותחים, כלומר בעלי רצונות גדולים יותר שהרחיקו אותנו זה מזה, עדיין היה לנו ברור שלפחות בתוך המשפחה נהיה בקשרים טובים.
היום אפילו זה לא קיים באופן טבעי. אחוז האנשים הלא-נשואים, שגם לא רוצים להקים משפחה, מוכיח זאת. איבדנו כמעט לגמרי את מושגי החיבור והאהבה, את ערכי המשפחה וההורות שהתקיימו בנו באופן אינסטינקטיבי. לדור הבא, שהוא מפותח יותר מאיתנו, צפויות בעיות התקשרות הרבה יותר גדולות וקשות.
מה שעדיין לא מלמדים אותנו זה איך מהרגע שמרגישים זיק של אהבה ממשיכים אותו, שומרים על הגחלת. על פי חכמת הקבלה, אהבה של ממש היא הרגשת השני כחלק אינטגרלי ממני, איבר מאיבריי, עצם מעצמיי. לא בכדי התרחקנו מאהבה אינסטינקטיבית כזאת שהתקיימה בינינו, אלא כדי שנגיע לרצות בה מעצמנו, נשאף אליה באופן מודע, מתוך בחירה, מעל הריחוק, נגד הפירוד.
כלומר אנחנו מיועדים להגיע לקשרי אהבה עם כלל האנושות, ולא רק עם בני הזוג. אבל תראו איפה אנחנו נמצאים היום לעומת נקודת השיא הזאת: אפילו עם הילדים כבר אין לנו קשר אינסטינקטיבי. יוצא שאנחנו נמצאים במשבר גדול, בפער מתעצם בין המצוי לרצוי.
אחוז האנשים שמעדיפים לחיות לבד הוא תסמין לאנושות שמתחילה להרגיש שלא טוב לה. כמו סימנים מקדימים לפני מחלה: צינון, חולשה, כאב ראש, אנחנו עוד לא יודעים לאן המחלה תתפתח, לא מבינים מה קורה. אנחנו עדיין לא מאתרים שהמחלה נובעת מחוסר קשר, מחוסר אהבה. כשתתברר הסיבה למחלה, אז נמהר לקחת את התרופה המתאימה ולייסד לנו חינוך לאהבה.
בחינוך עתידי כזה אין הבדל גדול בין ההכנה של האדם לזוגיות נכונה לבין ההכנה שלו לקשר נכון עם בני אדם אחרים. הכול מושתת על יחסים. בחינוך כזה כל אדם ילמד להיות אובייקטיבי ובלתי תלוי באגו שלו. הוא יתחיל לראות את היופי שבזולת, ולא את הדברים השליליים שהם העתקה מהטבע האגואיסטי שלו.
למעשה, בחינוך לאהבה, האדם רוכש שיטה איך להתייחס באובייקטיביות לכל דבר הנמצא מחוץ לו, ואחרי שמיישמים בהצלחה את התהליך הזה בסביבה קטנה, נניח בזוגיות או במשפחה רחבה, אז זה מתפשט באופן טבעי גם ביחס לאחרים. כך בעזרת הבנת היחסים האנושיים העמוקים וחוקי המציאות שאנחנו חיים בה, יבינו בני האדם מתוכם ועל בשרם מהי צורת היחסים הנכונה בין בני זוג, בקרב משפחות ובכל מעגל שיש בו אנשים.
הם לא רק שיגיעו לזוגיות יפה, לחוויית חיים חדשה או לחיי חברה נעלים, אלא הם יקנו כוח חדש שנקרא "אהבה" – קשר, התחברות עם כל יתר העולם, עד שהעולם יעשה חלק אינטגרלי מהם, איבר מאיבריהם, בשר מבשרם.