"חג ההודיה" הוא אומנם חג אזרחי אמריקאי, אך זו הזדמנות מצוינת לנצל את מהותו ולהכיר תודה. בטח באמריקה המפולגת של אחרי הבחירות.
הכול התחיל מסעודת הודיה קטנה בין שבט מקומי לקבוצת מתיישבים במדינת מסצ'וסטס, בשלהי המאה השבע-עשרה. הם חגגו יחדיו את קציר הסתיו והודו על היבול שעלה יפה אחרי הרבה קשיי הסתגלות.
כמאה שנה לאחר הסעודה בין הילידים למתיישבים, אמריקה ידעה מלחמת אזרחים הרסנית, הפצעים דיממו והיה צורך בשיקום ואיחוי. שרה ג'וזפה הייל, אלמנה מניו-המפשייר שעסקה בכתיבה כדי לפרנס את חמשת ילדיה, פרסמה רומן שמוזכר בו פרק שלם על ארוחת חג ההודיה. היא האמינה שחג ההודיה יאחד את ארה"ב ויגשר על הפערים שאיימו לקרוע את המדינה ופצחה בקמפיין של ממש כדי לכונן חג הודיה לאומי. אבל הרצון הטוב שלה לא הספיק לאחד את המדינה, והקמפיין התאדה במהלך מלחמת האזרחים.
שרה לא ויתרה. היא המשיכה לכתוב ולהפציר, לדרוש, לדחוק ולבקש בכל לשון של בקשה, עד שבעקיפין הצליחה. בקיץ 1863 הכריז אברהם לינקולן, נשיא ארה"ב דאז, על חג ההודיה כחג לאומי.
ואני חושב, איפה בימינו יש לנו כזאת שרה שיכולה ללחוץ על אמריקה שתתאחד ותודה? ולא תדחק רק באמריקה, אלא בעולם כולו. איפה האישה שתבוא ותאחד אותנו נגד כל היריבים והמזיקים, עד שבחיבור בינינו נשיג שלווה והתפתחות אנושית גבוהה? צר לי מאוד שאין כזאת. נקווה שתקום ותהיה.
זה מעניין איך לפני הרבה שנים אישה לבדה הייתה מסוגלת להשפיע על ראש המדינה ולחייב אותו לקבוע חג איחוד לאומי לדורות, ודווקא היום כשנשים מקבלות מעמד ועולות בדרגות ההשפעה המדינית, קשה לנו מאוד לחשוב על מעמד שבו תבוא אישה ותחייב את מנהיגי אמריקה להגיע להסכם להפסיק את השנאה ההדדית הזאת.
ובכל זאת יש סיבה כפולה לחגוג הודיה. ראשית מפני שביסוד האומה האמריקנית נמצאות כאלו יוזמות לאיחוי העם, כמו זו של שרה, ויש מאיפה לשאוב השראה וממי לקחת דוגמה. ושנית מפני שלראשונה בהיסטוריה, חג ההודיה השנה פוגש את אמריקה ואת העולם כולו באווירת משבר, במגפה עולמית מתישה. רפובליקנים ודמוקרטים, ימנים ושמאלנים, מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, כולם תחת מכבש ההתפתחות. כאילו הכוח העליון בעצמו נלחם בנו; הטבע מול הישות האנושית.
אז על מה יש להודות, או יותר נכון, למי? לכוח העליון שעזר ועוזר לבנות את האומה האמריקנית, ששם אותנו בסיר אחד ובזה מצביע על קו השבר האנושי המחייב איחוי ותיקון: טכנית בניתם הכול נכון, רק החלק הנפשי פגום, הוא אומר, ומזמין אותנו לחגוג הודיה מסוג אחר.
נודה לטבע על הרע כמו על הטוב, ונשתדל ללכת יד ביד עימו. ככלות הכול הוא מכוון אותנו לחגוג את היותנו אנושות מחוברת. ולא רק אמריקה צריכה להודות, אלא העולם כולו. זו הזדמנות שנתן לנו הכוח העליון – תגידו הטבע – לעשות חשבון נפש טוב, רציני ומעמיק.
