קיץ 1909, צהריים במחנה הפועלים ליד המושבה פתח תקווה. רחל מכבסת מחוץ לאוהל, בגדים תלויים סביבה על חבל, גם בגדי הדסה ילדתם הקטנה. צבי מגיע עם עלון נייר מקומט.
"תראי רחל", הוא מיישר את העלון, "קמה קבוצת חברים באום ג'וני על שפת הכנרת. הם עובדים את האדמה בעצמם, יהודים גאים שמגשימים חלום. החלום שלנו. הם רוצים לקרוא למקום 'דגניה'. נתארגן, אני אעזור לך, מחר בבוקר ניסע, יש שם אדמה פורייה טובה".
אבל רחל מתפרצת ומכה בו עם הבגד הרטוב בידה, "יש שם קבוצת משיגנע כמוך שרוצים לעבוד את המדבר, עד שיישברו ויחזרו לעבדות, או יקפצו לכנרת לשים קץ לחייהם. זה לא חלום, זה מוות. הילדה רעבה ואין לי במה להאכיל אותה, אתה מבין?" היא פונה להיכנס לאוהל ומוסיפה בעייפות: "בבוקר אקח את הדסה ואסע לאמריקה".
זו תמצית אפיזודה שהמחיזו תלמידיי על ימי העלייה הראשונה במסגרת תוכנית טלוויזיה חדשה. צפיתי בה והרגשתי כמה היא קרובה אליי. נזכרתי איך בילדותי גרנו אימא אבא ואני, כשמצד אחד שוכנים הוריה ומהצד השני הוריו.
זכר הפוגרומים עמד טרי באוויר בלארוס. זוועות השואה גרמו להורי אבי לחלום על הגירה לאמריקה, ולהורי אימי על עלייה לישראל. שתי הנטיות המנוגדות היו מתנגשות מעל ראשי גם בשיחות חולין תמימות שהם ניהלו איתי.
מעבר לזיכרונות הילדות, תמיד הייתה בי תחושת הזדהות עם החלוצים הראשונים, כאילו אני עצמי שייך אליהם, לדור ההוא. הרגשתי בפנים את כל מה שעבר עליהם, את החלומות הגדולים שהתנפצו אל מול משברי המציאות בטרגדיה אישית וכללית. איך מצד אחד באמת אין ברירה, חייבים להקים את עצמנו מחדש, אבל מצד שני האם יש לנו כוח התמדה? האם אנחנו יכולים להקריב את עצמנו כך? ומה אם לא נצליח? זה קרה אחרי אלפיים שנות גלות, נקודה מיוחדת בחיי האומה הישראלית; ללא ספק לידה חדשה, גם גשמית וגם רוחנית. צירי לידה תמיד כואבים.
בגישה של העלייה הראשונה הייתה מידה רבה של ילדותיות ולא באשמתם. הם ידעו איך לשרוד בארצות גלותם, אבל כאן לא הייתה שום תשתית, והם לא היו מוכנים לכך. אף פעם יהודים לא נאלצו להתמודד עם תנאים כאלו, בהיקף כזה, במקביל לכל הפוגרומים, ולכן הייתה שם טרגיות גדולה. לא שהם ציפו להרבה. הם לא חיכו לקבלת פנים מפנקת, אלא רק להיות במקום שלהם, שאף אחד לא יכול להגיד להם "לכו מפה". ובכל זאת התקומה הייתה קשה מאוד, למעלה מכוחם.
בעלייה השנייה כבר באו סוג אחר של אנשים. הם הקימו קיבוצים וקומונות. קומונה היא הרי הצורה הראשונית של כל אומה וחברה. אחר כך מתחילים להתחלק, להתרחק, אבל בתור התחלה חיי קומונה הם דבר טבעי לביסוס מדינה, ולכן גם בישראל הדבר התקבל על דעתם. אחרת לא היו שורדים.
מה גם שהרעיון הסוציאליסטי ששימש השראה לחלוצי העלייה השנייה היה קרוב מאוד למקורות היהודים. הסוציאליזם מבטא קשר של קרבה והדדיות בין אנשים, הוא הרעיון שעליו קם העם העברי: כולם עבור אחד, אחד עבור כולם. הערבות ההדדית היא נשמת העם, היא העתיד, והאמונה שלו; הכול כלול. לכן לא פלא שהרעיון הסוציאליסטי התגשם בקיבוץ העברי.
אבל הקיבוצים לא החזיקו מעמד כמו שחלמו עליהם אבות הציונות. בסופו של דבר האגו שלנו גדל כל כך, והוא לא היה מסוגל לקבל את רעיון השותפות. אפילו בימי קדם בהם היינו זכים יותר ופחות תאוותנים ותחרותיים הרעיון לא היה פשוט למימוש, מכל שכן בדור שבו האגואיזם גדל ודורש את שלו. ובכל זאת אני מקווה שעוד נבין את הצורה הנכונה של החיבור, של הערבות, של השותפות בינינו, ואז נוכל לאחוז בו ולקיים אותו בינינו.
אילו הייתי במקומם של צבי ורחל, אנשי העלייה הראשונה, אינני יודע מה הייתי עושה. אני בטוח ששניהם כמו כל חבריהם היו אנשים עם רגש גדול, עם לב טוב, חזק, וכנראה שכל אחד עשה את המיטב מנקודת מבטו והרגשתו.
כאשר הותר לי לצאת מרוסיה, היה לי ברור שארץ ישראל היא היעד, לא אמריקה ולא שום ארץ אחרת. אינני איש של מסחר, אני לא יכול לרוץ אחרי כסף, וכבוד לא חשוב לי. יש בי צורך לקיים את הרעיון שבוער בי. לכן הייתי ציוני מאוד, בצורה פשוטה, כמו שהבנתי: אם אני חי, אני חייב לחיות במקום שלי, עם העם שלי, ומה שיהיה לו יהיה לי, זה הכול.
מצד אחד הרעיון הציוני בפשטותו צומח ביהודי כתוצאה מלחץ האנטישמיות שדוחף אותנו, ומצד שני מתוך משיכה של "הנקודה שבלב" – נקודה שמרגישה שייכות לרעיון האלוהי ומחייבת אותנו להתעלות מעל לחיים שלנו. כך הרגשתי לגבי ישראל: דחף מתוך האנטישמיות שחוויתי, ומשיכה לרעיון גבוה של אחדות. מהמציאות החומרית שקיימת כאן הייתי מנותק לגמרי. כל כך מנותק שהיגרתי לישראל עם אוהל. ציירתי לעצמי חיי צמצום, מלחמת הישרדות, ולכך גם הכנתי את אשתי.
כאשר הגענו ארצה רצינו ללכת לקיבוץ, אבל כנראה שהייתי אידיאליסט מדי. לא הרגשתי חיבור בין חברי הקיבוץ, והתאכזבתי. באותה עת התקבלתי לחיל האוויר, ודווקא האווירה שם כיסתה את הצורך שלי בציונות, בחיי שיתוף וערבות. הצבא היה אז החלק הכי נקי מאינטרסנטיות, הכי משפחתי באומה.
למרות שקשה לראות זאת היום, אני חושב שהחלום של כל דורות הציונות, עם רחל וצבי, אשתי ואני וכולנו, לא מת או הלך לאיבוד. ממש לא. אנחנו יכולים להחיות אותו, וזו לא בעיה גדולה. צריכים לכך כמה תנאים חיצוניים ופנימיים, אבל הרעיון העברי קיים בינינו; בכל לב יהודי יש נקודה שאפשר לעורר ולשלהב מחדש.
את הנקודה הזאת אנחנו צריכים להזין במטרה, באידיאה שלמענה נוכל לחיות. ברעיון שהוא למעלה מחיים ומוות של הגופים. אנחנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו מבפנים: האם אני חי עם רעיון שהוא למעלה מהחיים? את התשובה כל אחד ייתן לעצמו.
החלוצים שלנו שילמו ביוקר רב על האדמה בה אנחנו חיים. הלוואי שנהיה קצת יותר חכמים ונפסיק לנהוג בה בזילות כמו היום, נחדל לפזר לכל הרוחות את מה שהשיגו. לנו עכשיו יש מלחמה פנימית יותר לנהל. אם המאבקים אז היו על עבודת האדמה והבניין בזמן שקמות עלינו כל מדינות האויב, היום המאבקים פחות פיזיים. האויבים לא קמים עלינו כצבאות ומתנפלים מכל כיוון, ובכל זאת הם נלחמים בנו בכוח גדול. צריך לאתר את פעולתם ולנטרל אותה.
עלינו לבדוק איך לשים חיץ נכון בינינו לבינם, ולשמור עליו. כרגע לצערי חלק גדול מהעם לא רוצה לקבל את העובדה שיש לנו מתנגדים, ומוכן להכניס לתוך הקיבוץ היהודי שלנו כל אחד, ולכן אנחנו בסכנה גדולה. עד שנגיע לערבות הדדית בינינו היהודים, עד שנגיע לחיבור הלבבות – שאז הכוח העליון עצמו ישמור עלינו – אנחנו צריכים לשמור על עצמנו היטב.
אני מקווה מאוד שיתעורר בנו מחדש האידיאל היהודי, שנשיג חיבור בינינו במהירות, ונוכל להעביר אותו גם לכל העולם; אנו נהיה חלוצי הערבות בשממת העולם המנוכר.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי"
קיבוץ דגניה א'. צילום: זולטן קלוגר / לע"מ
