לפני 150 שנה חי באימפריה האוסטרו-הונגרית רופא בשם אינגץ זמלווייס. הוא היה הראשון שהצליח להוכיח שחוסר חיטוי הידיים של הצוות הרפואי במעבר מיולדת ליולדת הוא הגורם לשיעורי התמותה ב"קדחת הלידה", מחלה שחיסלה כרבע מהיולדות באותם הזמנים.
אבל איש לא שמע בקולו של ד"ר זמלווייס, והוא זכה לקיתונות של בוז ורפש. בהן צדקו הוא היה בטוח שאפשר באפס מאמץ להציל אלפי נשים, והמחשבה שרואים בו הזוי גרמה לו להתקפי זעם ולאשפוז פסיכיאטרי, שם מצא את מותו.
היום, בקִדמה של עידן הקורונה, מי שלא רוחץ ידיים נחשב מטורף פרימיטיבי. העולם מתקדם, כדור הארץ מתנהל במתכונת של כפר גלובלי, ולמרות המכשור החדשני, הטכנולוגיה המשוכללת, הפסיכולוגיה המפותחת, נותרה תופעה אחת מפגרת אי-שם: האנטישמיות. כמו שנולדה ככה נשארה. קריקטורה מכוערת של שנאה חשוכה.
האנטישמיות נכנסת לזירת מגפת הקורונה והיא חזקה מכל כוח הוכחה הגיוני. שום הסברה, ולו המושכלת והמבריקה ביותר, כזו שמלהטטת בטיעונים שכביכול אין להתווכח עימם ולערער עליהם, לא תביא לה סוף. גם אם אין לה שום דבר מיוחד להצביע עליו באשמה, היא מיד תקפוץ על רגליה האחוריות ותמצא פגם. למה? כי מלכתחילה האנטישמיות לא קשורה לשכל. היא יצר אינסטינקטיבי קדום. תגובה לא רצונית.
סיפור הבריאה כולו מתחיל מרצון גולמי שפועל בצורה לא רצונית, רצון המיועד להגיע למודעות מלאה ומאוזנת להפליא עם כוחות הטבע. אברהם, אבי האומה, היה הראשון שגילה את החוקיות בטבע, ועם הגילוי באו לו תובנות והשגות איך להתקדם למצב ההרמוני הזה בין טבע האדם לטבע הבריאה, בין הרצון אישי לרצון הכולל, בין הכוח הפרטי לכוח העליון.
אברהם קיבץ סביבו אנשים שהיו מוכנים להתנסות בגילוי השיטה, לחוות את הבריאה. בתוך אוהלו החם הוא לימד אותם דבר פשוט: כוח הטבע שהוליד אותנו, החוק העליון, הוא כוח של נתינה, השפעה, מסירה. מין האדם פועל באינוורסיה, בהיפוך. הטבע בנתינה – האדם בקבלה. הטבע מעניק –האדם סוחט. הטבע מוסר – האדם מנצל. בהיפוך הזה האדם גורם נזק לעצמו ומסב סבל אנוש לשאר חלקי הטבע. כדי ליישב בין הניגודים, עלינו להגיע לתנועה מתואמת אל הטבע.
אבל מול מי האדם יעבוד? מול הטבע האינסופי? מול היקום הרחב? מול החלל העצום? לא ולא ולא. לפי חכמת הקבלה, שיטת החיבור שייסד אברהם, על האדם לפעול כלפי הזולת. עליו ליצור לעצמו דגם חברתי שבו הוא פועל כלפיו. ביחסים השונים שנרקמים מהאדם כלפי חבריו – מעל האהבה העצמית שלו – הוא מפתח תכונה חדשה, טבע שני של השפעה, שדומה להפליא לטבע העליון. כמו שכתוב: "מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום". כמו שהכוח העליון פועל ברחמים כלפי הבריאה, כך גם עלינו לפעול כלפי הזולת, הדגם החברתי שלנו.
וכאן חשוב להבהיר נקודה נוספת: טבע האדם לא ישתנה לעולם. רצונו לקבל הנאה זהו חומר הבריאה. מה כן ישתנה? רק הכוונה שרוכבת על הרצון. צורת השימוש ברצון. מה בסוף כל השינויים? רצון לקבל בכוונה על מנת לתת.
קבוצת הבבלים שקיבץ אברהם פעלו כך לראשונה. הם הפכו לעם ישראל, בהמשך קראו להם יהודים, ומאז משימתם עלי-אדמות היא להנחיל את תורת החיבור בלבבות אומות העולם ולהביאם לאיזון מושלם. אולם הם שכחו את תפקידם. הרצון לקבל הנאה גדל בהם, האגו התעצם ביניהם, וכל אחד עשה לביתו.
העולם עגול ומקושר ברבדים נוספים, גם ברשת הקשרים הפנימיים. לכן בתת-המודע מרגישות אומות העולם שישראל אשמה במצבן העגום. אין להן מזון רוחני, אין אור ומילוי, אין סיפוק והצלחה, והן מתחילות לשנוא את היהודים מכל הלב והכאב. כנגד השנאה הזו לא יעזור שום שכנוע והסבר. כמו ד"ר זמלווייס בזמנו, כך עכשיו עלינו לאמץ את מסריו של אברהם.
תחילה יש להודות: כן, אנחנו אשמים. לא שאנחנו היהודים גרמנו להתפשטות הקורונה בעולם, אלא שלא דאגנו לפזר ולהפיץ ולהדביק את כל באי עולם בשיטה לריפוי האגו, בתיקון הכוונה. לכן, לא יעזרו דרכים למיגור האנטישמיות, כי היא לא תיעלם. אלא העיקר הוא לתקן את הלב. לארוג את כל האנושות סביב חוקי הטבע העליון, עד שייווצר לנו מרחב שנוכל לקיים בו חיים חדשים.