כששמעתי את הידיעה הזאת צחקתי: חמישים זוכי פרס נובל, המודאגים מהכפלת ההוצאות על נשק בעולם, גיבשו הצעה לפיה תקציבי הביטחון של כל המדינות יופחתו בהסכמה ב-2% מדי שנה. תוך חמש שנים הם יחסכו כ-1,300 מיליארד דולר וישקיעו את הרווח בשני אפיקים: חצי מהסכום ילך לטובת שינוי הכלכלות, והחצי השני לטיפול בשלוש הבעיות הבוערות של החברה האנושית: עוני, מגפות ומשבר האקלים.
למה צחקתי? כי מי בדיוק יחייב את המעצמות לממש את התוכנית הזאת? אני לא מוריד מערך הבעיות שהמדענים מודאגים לגביהן. אנחנו אכן נמצאים רגע לפני פרוץ מלחמת אטום, אבל השנאה בין המנהיגים והיהירות שהם נוהגים בה הביאו את העולם למצב אנוש, סופי וסופני, ואין עם מי לדבר.
המצב חמור כל כך שרוסיה כבר לא מסוגלת לכלום. היא סחטה את עצמה עד שלא נשאר ממנה דבר. יש בה כמה מאות אוליגרכים שמתפוצצים מכסף וזהב, והשאר חיים בעוני גדול. גם אמריקה מתחילה לרדת מסיר הבשר, ומשנה לשנה תצלול יותר ויותר.
ככל שהמדינות עניות יותר, הממשלות משקיעות יותר כספים בלוחמה. כי אם אכנס לנעליו של שליט כלשהו, אז אפשר להבין שעליו להחזיק את העם שלא יתמרד, ועליו להחזיק את המדינות השכנות שלא יאכלו אותו כשיריחו חולשה, ובכלל עליו להיות ערוך מול שאר מדינות העולם שלא יזנקו עליו מכל כיוון. ככל שהחיים טובים פחות, כך הממשלה צריכה לייצר יותר כוח.
המנהיגים גם לא רוצים לעצור את עצמם ולסגת לאחור, ולו במילימטר, אפילו לא להאט את צעדי מרוץ החימוש. הם שטופים בתחרותיות עד כדי כך שהם מוכנים להשאיר את האזרחים שלהם ללא פרוסת לחם רק כדי להיות חזקים יותר ממנהיגים אחרים.
אני לא מאשים אותם. ההתנהגות הנוראית הזאת היא ביטוי מובהק של האגו שלנו. ככל שאדם מטפס גבוה יותר במדרגות השלטון כך הוא הופך אגואיסט ועקשן יותר. הוא עומד על דעתו, לא מסוגל להקשיב לעצות ולא יכול לשנות את דרכו. אז המדענים בעלי הרצון הטוב יכולים ליזום רעיונות ככל שירצו, אבל אף מנהיג לא באמת יתחשב בדעתם. התגובה המקסימלית שהם יזכו לה היא: "אתם תפתחו עוד נשק גרעיני, ואנחנו כבר נדע איך להשתמש בו".
לא רק זוכי פרס הנובל דואגים. אנשים רבים על פני כדור הארץ מודאגים בגלל המצב השביר שבו אנחנו נמצאים. אבל הם דווקא מפוקחים ומבינים שאין להם מה לעשות נגד המשבר הגדול הזה, אז הם מורידים פרופיל וחיים לפי הכלל "נאכל ונשתה כי מחר נמות".
ובאמת אין מה להתעסק עם הבעיה באופן חזיתי, זה כמו להיכנס עם הראש בקיר. התשובה היחידה לאגואיזם שהשתלט לנו על העולם ומוביל אותו להתנגשות אטומית, היא כמו שמלמדת חכמת הקבלה: לייצר כוח טוב, חזק, נקודתי, שיעבוד נגד כל הכוח הרע שבעולם.
לשם כך צריך לכנס קבוצה רחבה בת אלפי ואפילו מיליוני בני אדם שמכירים בצרה שבה נמצא העולם, מבינים את מקור הבעיה, ויחד יפעלו בראש ובראשונה לקירוב לבבות וליצירת יחסים ידידותיים ביניהם למעלה מהאגו.
חברי הקבוצה הזאת יתחברו ביניהם להרגשה של לב אחד, רצון משותף, ויעוררו מתוכם כוח פנימי, חיובי, שמסוגל להיאבק באגו ולנצח. נגד כל כוח שלילי שמייצר האגו, הקבוצה תאזן אותו בכוח החיובי שהם יעוררו כתוצאה מהחיבור ביניהם. מתוך כך הם ילמדו יחד איך לתקן את העולם.
כשיהיה לקבוצה ניסיון רגשי איך ליישם חיבור על פני פירוד, בשלות לתקן את הקלקול האנושי, הם יוכלו לגשת עם הדוגמה שלהם, הניסוי החברתי שערכו, וללמד את כל העולם. בשיעור שהעולם יזדהה עם ערכי הקבוצה ויתחבר אליה הוא יקבל דרכה את כוחות החיבור והנתינה, ויוכל גם הוא להרגיש מהם חיים בידידות ובערבות הדדית. כך העולם ישתנה בהדרגה.
כזה ארגון חובה שיקום. לפי מבנה הטבע וחוקיו אני לא רואה שום פתרון אחר שיכול להתקיים. ונקווה שמכל הרע הזה, ההתחמשות, בליווי המגפות ועוד צרות שבאות עלינו, לפחות יצא משהו טוב: שהמוני אנשים יגיעו להבנה שאין טעם לחיים בעולם כזה חסר עתיד, ואז החיבור האנושי יראה להם אפשרות מעשית, אור בקצה המנהרה שיש בו חום והבטחה, וילכו לקראתו.