נראה שהדמוקרטיה בארה"ב מתנדנדת תחת משקל מערכת הבחירות המכוערת והרחוקה מהכרעה, וזה צריך לצלצל לנו כמו אלפי פעמוני אזהרה בראש. הפחד הוא שאם מערכת בחירות דומה תגיע לארץ, לא בטוח שנצליח לקום ממנה. כי מה שמוציא את אמריקה משיווי משקלה, יכול להפיל את ישראל לקרשים.
הבחירות הדמוקרטיות אומנם הביאו את העולם למצבים יפים בהתפתחות האנושית, מצבים שאין טובים מהם: יש חופש ביטוי לכולם, לכל אדם מותר להגיד מה שעל ליבו, להצביע, להפגין, לכתוב – אבל בסופו של דבר הבחירות הדמוקרטיות גם הביאו לכך שמיליוני אנשים עומדים זה נגד זה, מחולקים, חצויים, חתוכים לשניים.
אז אולי כבר נתחלק באמת לשניים, ארץ דמוקרטית לצד יישוב רפובליקני? מדינת שמאל ומדינת ימין? כמו שכתוב בתורה, "אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה", למה לא? נתקיים יפה כל אחד בשלו, לפעמים נקפוץ לבקר, להצטלם יחד, אולי נהיה ביחסי מסחר כלשהם, בתיירות הדדית. הרי אם נהרוג זה את זה בסופו של דבר לא יהיה לאף אחד שום דבר, אז בואו נתפצל. נחלק את התעשייה, את החברה, את הכלכלה.
מובן שלא נוכל לחלק. כי אם נחלק, נצטרך לחלק כל פרט ופרט; נצטרך לחתוך לחצי כל אטום של החיים, לפצל משפחות, לפרק חבילות, וזה יביא למלחמות ולדעות עוד יותר מנוגדות, לסכנה עצומה וגדולה.
הגענו למבוי סתום שאין לו פתרון "דמוקרטי" לפיו איזה רוב קובע. הבעיה שלנו היום דורשת פתרון שיכלול את כולם, אחרת היא לא תיפתר אלא תמשיך להתדרדר. זה מעמד שמחייב את כולנו לשבת יחד במעגל, כמו אינדיאנים סביב מדורה, לתפוס את הראש בין הידיים ולחשוב: "אז מה עלינו לעשות?".
כשלא תעלה הברקה בראשנו, נצטרך להרים עיניים, להתבונן בטבע הסובב ולראות שהכול בו שואף לחיבור. שהמפץ הגדול פיזר את העולם לכל עבר, חלקיקים עפו לכל הכיוונים ומיד אחר כך התחילו להסתדר ולהתחבר, להיבנות מחדש ככוכבים ופלנטות; להסכים שיש סדר בטבע והוא נמשך לחיבור על פני פירוק, לאיחוד על פני שוני, לאינטגרליות על פני ניגוד גמור בין החלקים.
וגם אנחנו, המין האנושי, צריכים לחשוב טוב-טוב איך להתקרב מפיזור לריכוז. שלא נרגיש שהשני מנוגד ומתנגד לנו, שלא נישאר עם רגשות של שנאה ועם דחף למחיקת האחר, כאילו אין בינינו כלום במשותף. כי יש בינינו הרבה מאוד במשותף. יש משהו שקושר אותנו למרות שאנחנו לא רוצים להיות קשורים. לעת עתה המדינה היא הנכס המשותף שלנו, ואנחנו נלחמים על כל מה שיש בה, על מה שנמצא באוויר, באווירה. על הכול.
הפתרון לא יכול להיות בכך שמישהו יקפל את הזנב ויוותר. זה לא מעשי, זה לא יקרה וגם לא צריך לקרות. מנגד, כשכל צד עומד ומשתוקק להרוס את הצד השני, אנחנו קמים נגד הטבע, נגד הכוח העליון שיצר את שני הצדדים האלה בעולם. צריך להיות כאן משהו אחר, במישור אחר. לא אנושי, אלא רוחני. לא ימין ולא שמאל, אלא תחושה של שותפות וערבות מעל הכול. תוספת של צד שלישי בינינו שיכולה להגיע רק מאותו כוח טבע השואף לחיבור, כוח הטבע העליון שיצר מלכתחילה את הניגודים.
זה נשמע פתרון רחוק ואוטופי. אבל ככל שהפילוג יגבר והדעות יקצינו, ככל שכל צד יבין שהוא שהוא לא באמת יכול לחיות בלי הצד השני, שיש כאן תלות הדדית, גם מי שצוחק מהרעיון יבין שלפיצול הנוראי דרושה השלמה עליונה, כמו שכתוב וכמו שנהוג לשיר: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו".