אחרי שהתחתן, מורי הרב"ש, הרב ברוך אשלג, התפרנס כפועל בניין. הוא סיפר שבבוקר הפועלים היו מתאספים, ובעל הבית היה אומר להם: "היום אנחנו מעלים שקי מלט לגג". מהבוקר עד הערב הם היו מעמיסים שקים על הגב, מעלים אותם במדרגות ויורדים לקחת נוספים. בגלל שזו הייתה עבודה פיזית, הראש שלו היה פנוי לחשוב שעות ארוכות על משמעות החיים.
שנים אחר כך, כשכבר ישב וכתב מאמרים על חכמת הקבלה, הוא רשם את המשל הבא: "בזמן שהאדם עומד ברחוב ויש לו משא, שק כבד, והוא מבקש מאנשים שעוברים על ידו שיעזרו לו להרים את השק על כתפיו, אז כל אחד עונה לו שאין לו זמן אלא שיבקש מאיש אחר, 'הלוא לא חסר כאן אנשים שיכולים לעזור לך, ואין אתה כל כך זקוק לעזרתי'.
מה שאם כן, אם אדם נושא שק עם משא כבד על כתפיו, והשק נשמט קצת מעל כתפיו ועומד ליפול לגמרי על הארץ, ואנשים עוברים על ידו והוא מבקש אז עזרה, שיעזרו לו לסדר את השק על כתפיו שלא ייפול, אז אין אף אחד שיגיד 'אין לי זמן, תבקש ממישהו שיעזור לך', אלא הראשון שנמצא על ידו, תכף עוזר לו".
אפשר להגיד שהנמשל הוא אנחנו, עם ישראל, שנתנו לנו להרים את "שק האהבה" בינינו, מעל כל הפירוד שאוחז בנו. פעולה שהיא בלתי נסבלת עבורנו כי הגאווה הישראלית לא יכולה לשאת את המחשבה למלא את רצון הזולת כאילו היה עצמו, לדאוג לו כאילו היה חלק ממנו.
אבל את השק הזה נצטרך להעמיס בכל מקרה על הגב, כך נקבע מבראשית. לכן אנחנו יכולים לגשת למלאכה בשתי דרכים: להמשיך לעמוד עם כוס קפה וסיגריה ליד השק, לגלגל עיניים לשמיים, לקלל את העבודה שנתנו לנו ולקטר "זה כבד, אולי אחר כך". או לנסות להתחיל להתקרב לבבית זה לזה ככל שניתן. מעט השתדלות מצידנו תמלא אותנו בכוחות שלא ידענו שטמונים בנו ובינינו ואז נזכה לעזרה משמיים. השק כאילו יתרומם מאליו.
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "