עם השבעת ממשלת ישראל ה-36, הרשו לי להמריא על כנפי הדמיון ולתאר לעיניכם את התוכנית להנהגת המדינה שלה הייתי מייחל: תוכנית המקסימום ותוכנית המינימום.
תוכנית המקסימום נשענת על התכלית, על סוף מעשה במחשבה תחילה, ומשם היא שואבת את עקרונות עבודתה במטרה להוליך את מדינת ישראל לשגשוג מרבי. תוכנית המינימום היא חלוקה של תוכנית המקסימום לפרוסות דקות, צעד אחר צעד, שנה אחר שנה – יישום הדרגתי עד להשגת המצב הרצוי.
תוכנית המקסימום תשאף לעצב את העם להתקיים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". לבנות אומה שבבוא העת תיתן דוגמה לכל אומות העולם איך להתקיים באחדות מופלאה; מעצמה רוחנית שתתגייס בכל כוחה לחנך ולמסור את תורת החיבור לכל דורש.
שתי התוכניות תצאנה מנקודת הנחה שעם ישראל אינו ככל העמים. זה עם שנוסד על אידיאולוגיה של "ואהבת לרעך כמוך", וכל סטייה מהכלל הזה, מביאה לעם צרות מבית ומכות מחוץ. לא מן הסתם נדדנו כ-3,800 שנה ברחבי תבל, התכנסנו והתפזרנו, נגאלנו ונזרקנו הרחק לגולה.
גם 73 השנים שאנחנו חיים "יחד" על אדמת ישראל מלמדות שיהודים הם עם קשה-עורף, דעתנים אחד-אחד, ולכן הם אינם מסוגלים לחיות יחדיו במדינה אחת. האויבים שלנו הם היחידים שמצליחים לאגד וללכד אותנו, ומרגע שהאיום מוסר, אנחנו מתפזרים כמו חול בין האצבעות. כל שבט מתכנס בתוך עצמו, כל מגזר ומחנה נערך לקראת המאבק הבא.
לכן הנושא העיקרי שצריך להטריד אותנו הוא הצורה העתידית של העם. למצוא כל דרך לנווט את העם ליחסים של השפעה הדדית, לעורר רוחות של חברות ונתינה, ידידות ודאגה איש לרעהו – כי זה היסוד שלנו, הגרעין הקשה שמבטיח את קיומנו.
דמותו של העם תשליך על אופייה של המדינה, וכמובן על הממשלה שבראשה. לכן אמרו חכמים: "אם אין קמח – אין תורה". כלומר, עניינים רוחניים ועניינים גשמיים דרים בכפיפה אחת, חברה ומדינה תלויות זו בזו. מכאן שעל הממשלה – כל ממשלה – להיות מחולקת לשני חלקים: חלק שדואג לקיום החיוני השוטף, לשגרה היומיומית, לביטחון, בריאות, רווחה. בלי פלפולים ופילוסופיות. והחלק השני שדואג לעתיד ישראל, להתפתחות האומה, לחינוך העם.
היושבים במשרד כזה לא רק דנים באופן תיאורטי בינם לבין עצמם, אלא גם פוצחים במערכה שלמה של הסברה. מלמדים את העם על שורשו ומקורו, על ערכיו וחשיבותו. עליהם להדגים בכל סגנון וצורה איך אפשר להתעלות ולהתאחד על הפלגים ולהיזכר שאחרי הכול כולנו בני משפחה אחת.
אך ראשית עלינו להסכים על התכלית, לחתום על תוכנית המקסימום. שכן בלי הסכמה על אחדות העם לא נצליח למנות ממשלה שתנהל את המשרדים הממונים על הקמחים. לכן אנחנו צריכים לפתוח דיונים רחבים בנושא, לטפח שיח פורה ולהגיב לגופו של עניין, כי ההסכמה להיות עם אחד צריכה לצמוח מתוכנו, מתוך העם, והממשלה היא הזרוע המבצעת.
