סקירה היסטורית. ההתפתחות האנושית, רצונות האדם שגברו עם השנים והשפיעו עליה, הסיבות שהביאו אותנו למשבר הגלובלי והדרך לצאת מהמבוי הסתום שאליו הגענו ולהיכנס אל העולם החדש
סקירה היסטורית. ההתפתחות האנושית, רצונות האדם שגברו עם השנים והשפיעו עליה, הסיבות שהביאו אותנו למשבר הגלובלי והדרך לצאת מהמבוי הסתום שאליו הגענו ולהיכנס אל העולם החדש
אל עבר עולם חדש
המילה "משבר", שכך אנחנו מכנים את המצב הנוכחי שלנו היא לא מילה רעה כלל. משבר זו מין פתיחה, כמו לידה, זה הפירוש שלה
- אנחנו רואים זאת גם בחיים שלנו, שכשאנחנו עוברים ממצב אחד למצב שני, במעבר לעזוב את המצב הקודם זה די קשה. אבל כל מה שקורה לנו עכשיו הוא כאילו לידת הסדר החדש, שאנחנו עדיין לא רואים אותו
- זה כמו עובר לקראת הלידה, יש איזה תהליך מאוד לא נעים, האם מרגישה לחצים גדולים, והוא מרגיש לחצים גדולים, ומתחיל תהליך שבו הם נמצאים בלחץ הדדי. עד כדי כך שלא יכולים לסבול זה את זה ואז קורה מעשה הלידה
- זה מאוד דומה לְמה שאנחנו עוברים, ולכן המצבים שלנו הם כמו צירי לידה לעולם החדש. שהמצב שנקרא לו בינתיים "משבר", לפני הלידה, הוא מתחיל ללחוץ עלינו יותר ויותר, על כולנו יחד, ועל כל אחד ואחד. ובאמת, אנחנו רואים שאנחנו לא מסתדרים במשפחה, אנחנו מתגרשים, לא רוצים להתחתן, לא יודעים איך לחנך ילדים. אנחנו לא יכולים להסתדר בעבודה, בכלכלה, בקשר ממש, הכל נכנס למין חוסר הבנה, חוסר סדר
קורה כיום דבר חדש שלגמרי לא היה קודם, שהחברה שלנו הופכת להיות חברה אינטגרלית. זהו מימד חדש, רמה חדשה של קיום, נולדים לעולם החדש
- המצב כיום נקרא "לידה כללית של כל האנושות", ולא של איזו מדינה, של איזו חברה, או של איזה חלק ממנה מפני שזה ממש עניין גלובלי אינטגרלי שקורה בכולם. אנחנו מגלים שלא רק שהבנקים, התעשייה, המפעלים, קשורים זה לזה סביב כל העולם, אלא גם בתרבות ובחינוך מגיעים לאיזה מצב הדדי מאוד תלוי זה בזה, ורואים גם כיום בכל העולם שקורה גם תהליך גלובלי עם האקולוגיה, עם האקלים
- יש הרבה מדענים שמדברים על כך שהעולם הוא עגול, בתלות ההדדית, ועד כמה שאנחנו לא יכולים לברוח מזה, אלא ההיפך, יותר ויותר נכנסים לשיתוף מרגע לרגע, מיום ליום. עד כמה שמסוכן במצב כזה לעסוק בפרוטקציוניזם, בלבודד מדינה ממדינה, כי זה נגד התהליך שאנחנו עוברים מתחילת ההתפתחות שלנו כבני אדם עד היום הזה. וללכת נגד חוקי הטבע, שזו המגמה שאנחנו רואים בהיסטוריה שלנו, זה אף פעם לא מצליח, אלא ההיפך
- הטבע מביא אותנו להדדיות, לתלות ההדדית, וממנו אנחנו לא יכולים לברוח, לא כמו במשפחה שיכולה להתגרש. ואז מה עושים? אנחנו חייבים למצוא פיתרון. הפיתרון היחידי הוא מה שנקרא "שלום בית", בין כולם, בין כל העמים, בין כל המדינות, לא בללחוץ זה על זה, אלא רק לחייב בדבר אחד, בחיפוש ההשלמה
המשבר הוא בעצם במשפחה הזאת שנקראת "אנושות", ואם אנחנו נסתדר בינינו, הכל יסתדר. יש מחקרים מדהימים שאומרים, שאם האנושות תתחיל להסתדר כמו במשפחה, אז נגיע למצב שאפילו הטבע הכללי, האקלים, כל מיני תופעות הטבע גם יסתדרו ביניהם. בימינו הרבה מדענים כבר אומרים שיש כאן קשר בין החברה האנושית ובין הדומם, הצומח והחי, שהם יתר הרמות של הטבע. וגם עולם החי ועולם הצומח, כולם ירגישו מזה כוח חיובי גדולכאשר מסתכלים על האנושות לאורך ההיסטוריה ניתן לראות שהיא נמצאת בהתפתחות מתמדת. איך תתפקד האנושות בעתיד, לאיזה אמצעים היא זקוקה וכיצד ניתן לזרז את התהליך?
התפתחות האדם והאנושות
האם לא מספיק שבכל דור ודור נולדים ועוברים כך מדור לדור. לָמה אנחנו צריכים להשתנות? מה מטרת ההתפתחות? מה הצורך בהתפתחות שלנו?
- אנחנו נמצאים במשבר גדול, אין משפחות, מספר המתגרשים עולה, הילדים סובלים, ההורים סובלים, והחברה עצמה. יש טרור, סמים. איפה השמחה?
- אנחנו דומים עכשיו לתפוח ירוק, קשה, חמוץ, שאף אחד לא יודע שיגדל ממנו אחר כך משהו טוב
- מטרת ההתפתחות שלנו היא ללא ספק להביא אותנו בסוף הדורות, למצב טוב, יפה, בריא, שלם, מתוק. ואז אנחנו מגיעים למצב המושלם
יש לנו שני כוחות התפתחות. התפתחות האחת היא על ידי הכוח הדוחף מאחור, מצד הטבע, והכוח השני הוא הכוח המושך מקדימה, כמו זה הנפתח לילד על ידי הסביבה הנכונה
- האנושות לא יודעת מה לעשות עם עצמה. אנחנו דומים לתינוק שאיבד את הכיוון
- אנחנו רואים היום, שאנחנו תלויים זה בזה בצורה החלטית ובכל זאת, משהו מפריע לנו להתחבר נכון
- הצורה הרצויה הנכונה להתפתחות שלנו היא צורת החיבור בינינו
על ידי סביבה טובה, אני מתחיל להרגיש את הרע בטבע שלי, שאני אגואיסט, שאני לא רוצה להתחבר, שאני עצלן
- אנחנו צריכים לפתח סביבה שתדאג לכל אחד ואחד
- אנחנו נכנסים להתפתחות כזאת, שצריכים לפתח את עצמנו בעצמנו
- הטבע שמפתח אותנו הוא כמו אימא שדואגת לתינוק. ואנחנו צריכים להגיע לאותו כוח האהבה
התפתחות האדם לקראת עתיד טוב תלויה בשימוש נכון בסביבה. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר כיצד נעצב את ערכינו ונקבע את עתידנו ועתיד האנושות כולה
הסביבה כאמצעי להתפתחות
כל ההתפתחות שלנו היא על ידי סביבה
- אנחנו בסך הכל נמצאים תלויים כולנו בסביבה. ולכן גם בחינוך שלנו אנחנו צריכים קודם כל לשים לב לסביבה
- אנחנו צריכים ללמד איך להתייחס לחברה האנושית. שכל פעם הוא ישפיע עליהם דברים טובים, כי בסופו של דבר זה חוזר אליו ומעצב סביבו אווירה, זה גורם חיובי
- אם הסביבה עוזרת לי, תומכת בי, אם הסביבה משנה בי ערכים, שזה טוב יותר וזה פחות, אז בהתאם לכך אני משתוקק וקובע לעצמי מטרות חדשות
עכשיו אנחנו נמצאים סביב כדור הארץ בקשר הדוק ותלויים זה בזה, והסביבה נעשית אחידה לכולם
-כדאי לנו לפתח חינוך גלובלי ובינלאומי. כדאי שארגון בינלאומי גדול, עולמי, ידאג שלכל אדם בעולם יהיה משהו משותף עם האחרים בהסתכלות שלו
- אנחנו צריכים להבין שהסביבה כגורם צריכה להיות הפתרון לכל הבעיות שלנו, כי מהטבע זה כך
עד היום התפתחתי חיים אגואיסטיים, כמה שיותר למלא את עצמי. היום אני רואה, שהמשבר הזה מחייב אותי להתכלל עם הזולת, לרכוש את הזווית שלו, את ההסתכלות שלו, הפנימיות שלו
- אם אני נכלל עם האחרים, אם אני מרגיש את מה שהם מרגישים, אני נעשה בזה ממש אשכול, אני נעשה כל כך מורכב מדברים מנוגדים ושונים, שאני פתאום קולט את העולם בצורה רב גונית
- אני מגלה רגש כללי ושכל כללי
- אני מגלה את תוכנית הבריאה, תכלית הבריאה, את הכוונה של הטבע, ששום דבר לא מתפתח בו בצורה מקרית
- מטרת החברה להביא את כולם לאיחוד. באיחוד הזה כל אחד יקבל את הביטוי המושלם שלו
חוק האיחוד אחראי להתפתחות האנושות ומתגלה בימים אלה באמצעות המשבר הגלובלי. מה משמעותו, לאן הוא מוביל אותנו ואיך יראו חיינו כשנכיר אותו?
ידיעת חוקי הטבע מביאה לנו הצלחה
- מדור לדור במשך אלפי שנים אנחנו מתפתחים יותר ויותר. לאן אנחנו מתפתחים? יש כאן איזו חוקיות
- יש מעין מנגנון שהוא מפתח את כל הטבע (דומם, צומח, חיות ובני האדם) לכיוון שהוא מורכב יותר, משובח יותר, קשור יותר זה לזה בכל החלקים
- מכל הלימוד שלנו על ידי המדע רואים שכל פעם שאנחנו רוצים להצליח במשהו, ידיעת החוקים מביאה לנו הצלחה. לכן אם נדע את החוק הכללי שבו כלולים כל יתר החוקים של הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה, הזואולוגיה, הבוטניקה, האסטרונומיה, וגם של האדם, גוף האדם, והפסיכולוגיה שלו, אז כמה שנפתח יותר זה יהיה לטובתנו
מדוע אם כך העולם במשבר?
- אנחנו מייצרים בעולם דברים בצורה ובכמות שיכולים לספק לכל אוכלוסיית העולם חיים יפים וללא בעיה, אבל מאחר והאדם הוא אגואיסטי, הוא לא מצליח לסדר נכון את כל אותו הפוטנציאל, כל אותה היכולת שהוא מקבל מידיעת חוקי הטבע.
- זאת אומרת, הבעיה היא בטבע האדם
- לכן המטרה שלנו היא להגיע לידיעה של איך אנחנו יכולים לתקן את טבע האדם כך שהוא ירצה לעשות חיים טובים לעצמו וגם לאחרים
ידיעת החוק הכללי, היינו הכוח הגלובלי, בין אם רוצים או לא, דוחף אותנו להיות קשורים יותר, נזקקים יותר זה לזה, בין בני האדם וגם בין מדינות, עמים וציוויליזציות למיניהן
- על זה מדברים מדענים שהעולם הוא עגול ומחובר ויש מחקרים המעידים עד כמה רעידות אדמה וצונאמי תלויים בכל מיני היחסים וצורת החיים של בני האדם
- יוצא שאנו נמצאים מול חוק אחד שהוא מאחד אותנו בכוח, ואמנם זה בינתיים נגד הטבע שלנו ואנחנו לא בנויים לקבל את החוק הזה, כל אחד חושב רק על עצמו ולא מבין שהוא תלוי בכולם, ברגע שאבין זאת וארגיש שאני תלוי בכולם, אני ארצה קודם כל לדאוג שיהיה להם טוב ושיהיה מהם יחס טוב אליי
איך אנחנו מגיעים לזה? "הרגל נעשה טבע שני" כפיתרון לטבע האגואיסטי של האדם.
- כאן אנחנו מגיעים לחקירת טבע האדם
- טבע האדם הוא רצון - רצון לחיות, רצון להרגיש את עצמו טוב, רצון ליהנות. איך אני צריך לכוון את הרצונות האלה? שהם יהיו לטובת כולם
- יש בטבע עוד חוק מיוחד שנותן לנו תקווה לעמוד נגד האגו שלנו הנקרא "הרגל נעשה טבע שני". בכדי להגיע לתוצאה טובה או בכדי להימנע מתוצאה לא רצויה, מתוך זה שהרבה פעמים ניסיתי את הפעולות האלה, אני מתרגל כך, וזה הופך להיות אצלי לדרישה ובצורה אחרת אני לא יכול ליהנות, אלא רק בצורה כזאת
- כאשר נבנה מערכת של חינוך חדש שנחשוב שאנחנו כמו משפחה אחת, שאני כביכול דואג לשני כמו לעצמי, לאט לאט, על ידי הרגל כזה, אני אתחיל לחשוב לכיוון הזה. וזה הופך להיות אצלי כמו טבע שנולדתי איתו, למרות שקיבלתי זאת מבחוץ
- אם אנחנו נשחק במשחק הזה, בכך כל אחד יהפוך להיות לא "פרא אדם", אלא "אדם". כך אנחנו מגיעים לאנושות אחרת לגמרי
גם המחקר וגם ניסיון החיים מראה לנו עד כמה אנו קשורים האחד לשני, אך עדיין קשה לנו להפנים זאת ולפעול בהתאם לכך. על מלחמות, בעיות כלכליות ואחרות והקשר ליחס נכון בין בני אדם
בטבע קיימת ערבות הדדית
- כשחוקרים את היקום רואים שכל המערכות תלויות זו בזו. הפלנטות מסתובבות סביב השמש, הירח, שנמצא מעל כדור הארץ, משפיע על כל מה שיש לנו על פני כדור הארץ ועוד
- החיים שלנו תלויים בדומם כי הכול יוצא מהאדמה. אנחנו תלויים בצומח כי זו החקלאות שלנו, וגם בְחַי, כי אנחנו חיים, זה המזון, ובלעדיו לא נהיה מסוגלים להתקיים. ואנחנו גם לא יכולים לקיים את עצמנו, אלא רק בחברה האנושית, כשכל אחד פועל וממלא איזה תפקיד, ממלא איזו משבצת, וכך אנחנו מתקיימים
הכיוון שבו מתפתחת האנושות מעיד כי אנחנו נעשים חברה יותר ויותר תלותית זה בזה
- אף מדינה לא יכולה לבנות את הפוליטיקה שלה אם היא לא מתחשבת בעוד גורמים חיצוניים. כל תנועה שבה חייבת להתחשב בכל העולם בגלל שאנחנו תלויים זה בזה
- רואים את זה במיוחד באירופה. מצד אחד זה מקום מפותח, ומצד שני זהו המקום המחולק ביותר. רואים עד כמה שהחלוקה ביניהם וחוסר ההבנה וההרגשה שהם שייכים למערכת אחת, עוצרת את השוק המשותף
הטכניקה למימוש הערבות ההדדית – ויתורים!
- אדם לא צריך להשתנות בהתנהגויות שלו, בהרגלים שלו, אלא רק להתעלות מעליהם, שלמרות שאנחנו שונים, אנחנו מסתדרים כמו במשפחה אחת, כי אחרת יהיה לנו קשה להיות יחד בחדר אחד אם אין בינינו קשר, וקשר טוב
- ההצלחה שלנו תלויה רק בקשר הנכון בינינו שנקרא "ערבות הדדית", שכל אחד ואחד ירגיש שהוא תלוי בכולם וכולנו תלויים בכל אחד ואחד. מגיעים לזה בצורה כזאת שמלכתחילה אנחנו מתכוונים לוויתורים
- התלות הזאת מקנה לאדם חוץ מהרגשת הביטחון, גם שגשוג, וכל טוּב. הוא מרגיש שנמצאים סביבו לידו אנשים שרוצים טוב, כל העולם הוא משפחה אחת, אני לא מפחד, לא מתבייש, לא חושש מכלום
הלימוד לערבות הדדית הוא הדרגתי
- הלימוד לערבות הדדית צריך להיות הדרגתי. מתחילים מִדְברים קרובים שיכולים להבין אותם (פסיכולוגיה של אדם, בני זוג, יחס הורים לילדים, יחס לשכנים וכיוצ"ב), עד לחוגים רחוקים יותר (אילו מדינות יכולות להתחבר זו עם זו, פרלמנטים למיניהם וכולי)
- עד כמה שאנחנו נכללים בזה, נבין אלו שינויים צריכים לבוא בעולם
המפתח לבניית מערכת חינוך חדשה למימוש עיקרון "ההתחשבות ההדדית"
- על ידי זה שאדם רואה דוגמאות עד כמה הוא קשור ותלוי באחרים, אפילו בלית ברירה, ומצד שני עד כמה זה טוב להיות קשור באופן נכון, רק אז הוא יראה וירגיש איזה רווח והפסד יש לו מזה ומזה, וזה בעצם השכנוע
- האמצעי השני – הפעלות. צריכים להפעיל קבוצות של בני אדם בכל מיני שאלות ותשובות, מִשחקים, שירים וסרטים למיניהם. להעביר באדם התפעלות הרגשית בעד ונגד הערבות והחיבור, ובצורה מאוד מעשית מה זה יכול לגרום
- האמצעי השלישי - להשתמש בחוק "הרגל נעשה טבע שני". אם אדם מתרגל להתחשב ולהיות קשור בערבות הדדית בקבוצה קטנה ולומד לאט לאט כי כדאי לו, משם הוא גם יוכל להעביר את הדברים האלה לחוג רחב יותר עד שיגיע למצב שירגיש את כל העולם כאותו חוג
- חייבים להפעיל גם מדענים שמדברים על כך מצד הטבע היבש, מהשכל הבריא
- עלינו להשתמש בכוח הסביבה כי היא משכנעת אדם לכל דבר
העולם התפתח טכנולוגית ומדעית ולמרות זאת הגיע המשבר. הגענו לעידן מיוחד שבו העולם הופך לגלובלי ואינטגרלי וגם היחסים בין בני האדם צריכים להשתנות מאהבה עצמית לדאגה לזולת
העולם העגול
הבעיה היום נעוצה בקשר שבין בני האדם
- זו פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו מגיעים למשבר כללי, והרבה מדענים, פילוסופים, סוציולוגים ופוליטולוגים, מגלים שהבעיה היא בקשר בין בני האדם
- היום יש חוסר אמון. האגו קלקל את היחסים בינינו. אני נתקל באנשים שלא איכפת להם ממני, או שרוצים לסדר אותי, מקבלים תועלת מזה שרע לי
- כך הגענו למשבר הכללי בדור שלנו, וכדי לעבור אותו, יכולים רק דרך פתרון מאוד מיוחד, שנקרא, למצוא שמחה, את מהות החיים, בקשר היפה בין בני האדם. שלגמרי לגמרי לא ציפינו ולא חיכינו ובכלל לא חיפשנו שם תשובה כזאת
הפתרון למשבר הוא ביצירת קשר נכון בין בני האדם
-את המשבר הכללי נפתור רק בקשר הנכון בין בני אדם. אנחנו צריכים להכניס לכל היחסים בינינו חום, יחס, אמון, כי הרצון שלנו שהוא כל היסוד שלנו, הוא רצון להרגיש, להרגיש מילוי
- לא מן הסתם המשבר שאנחנו עוברים היום הוא משבר רב גווני. אנחנו רואים שאם לא נבנה אמון בין בני אדם אנחנו ממש לא נוכל להתקיים. כי החברה האנושית לא מן הסתם נעשית יותר ויותר צמודה, סגורה, אחידה, אלא זה התהליך שנמצא בתוך ההתפתחות שלנו
- לכן חייבים להגיע להתחשבות המלאה, הבנת הצרכים של האדם ומילוי צרכים אלו, דאגה לסיפוקו, אחרת החיים על פני כדור הארץ ממש הולכים ומסתיימים. ולכן אין לנו ברירה, אלא לבנות את עצמנו כחברה שבה אנשים יותר קשורים זה לזה, חמים זה לזה, בהתחשבות, בהדדיות
איך אנחנו יכולים להתחיל לממש זאת?
- את כל הרצונות שבי אני צריך לסדר אותם כך שאני לא משתמש בהם לטובת עצמי בלבד, אלא בהתחשבות עם האחרים, בכל רצון ורצון, בכל דבר ודבר. אני צריך להיות קשור עם כל העולם, אבל לשם כך אני לא צריך להכיר את כל העולם, את כל אחד ואחד בפנים, אבל אצלי בפנים צריכה להיות איזו הרגשה שאנחנו יחד, שאני דואג לאחר כמו שאני דואג לעצמי
- אם נפנה למומחים בזה, סוציולוגים, פסיכולוגים, הם יגידו שאפשר לעשות את זה כמו שאנחנו עושים, במסגרת קבוצתית. נארגן קבוצה ונתחיל איתם בשיחות, אימונים, הפעלות, תרגילים, שהם יראו כמה שזה טוב להיות יחד, כמה שהאדם מרוויח מזה שיש סביבו אנשים שמתחשבים, שיכולים לעשות דברים יפים יחד, לבלות, לתמיכה, ועוד כול מיני דברים
- האדם יהנה מכך שהוא ישתמש באגו שלו בצורה ההפוכה - איך אנחנו מביאים את האדם באמת למימוש האגו שלו לכיוון הטוב. הוא יראה את הדוגמאות הללו מסביב ויעשה אותו דבר בגלל החברה
- אני והעולם זה בעצם הלימוד, ואיך שאני והעולם, צריך להיות עכשיו אנחנו והעולם, ואחר כך אנחנו והעולם הופכים להיות לסך הכל אחד, אחד גדול, למשהו אינטגראלי. לזה אנחנו מלמדים את האדם
כך נגיע לחיים מאושרים
- ללא ספק, אם נשפר את היחסים בינינו, נגיע לא רק לשוק המשותף המתוקן, אלא לכל דבר ודבר, לחיים מאושרים. שעל ידי זה שאנחנו נתחשב יותר זה בזה, אנשים מכל האנושות מתוך הדאגה שלהם לאחרים, ירוצו בשמחה לעבוד, לייצר מזון, לעבוד בבנייה, בייצור ביגוד וכן הלאה
- לכן עד כמה שאנחנו נבין מהר את המגמה הזאת, שהעולם הגלובלי האינטגרלי דורש מאיתנו התחשבות, הבנה הדדית, אהבה כללית, שזה החוק הכללי של כל המציאות, אז בזה אנחנו נגיע יותר מהר לסיום המשבר הכללי ולחיים יפים וטובים
תחזיות של כלכלנים וסוציולוגים מנבאות על אבטלה המונית בקרוב. הדבר עשוי להביא לפשיעה, לעוני ולחוסר יכולת האדם להגדיר מיהו ללא קשר לעיסוקו. על תרומת האדם ליצירת משבר זה, ועל דרכי ההתמודדות עימו
משבר והתפתחות
האם לצורך עבודה אנחנו נולדנו וקיימים, זאת שאלה
-האדם נמצא כיום במצב שהוא מוצא את עצמו בפחד מהעתיד מחוסר עבודה, זו לא בעיה של בן אדם אחד, אלא זה יבוא על כל החברה בצורה כזאת שהחברה לא תוכל להתמודד איתה
- ההתפתחות שלנו משך מאות ואלפי שנים גרמה לזה שהאדם נעשה יותר ויותר רחוק מלעבוד כדי להשיג לעצמו דברים הכרחיים לקיום, אלא בנינו לעצמנו תוך 200 שנה עסקים שאין בהם הכרחיות ממשית. מזה מורכבת ב-90% החברה האנושית
- הבעיה היא שאת שעות החיים של האדם בִמקום שהוא יעסוק במה שנקרא "אדם", מילאנו בכל מיני עבודות שהן בעיקר למלא את החיים. כך תוך 200 השנים האחרונות כשהתפתחה הטכנולוגיה, התעשייה, איבדנו את האדם
- המשבר הזה שמגיע הוא בעצם מסיים את ההתפתחות שלנו משך 200 השנים האחרונות. בצורה אגואיסטית התייחסנו לחיים כך שלא רצינו להכיר בזה שאנחנו הורסים את כדור הארץ והורסים את עצמנו ואת ילדנו ואת העתיד שלנו. כשהגענו למשבר, אז בעל כורחנו אנחנו רואים עכשיו שבאמת אין מה לעשות, אלא שאנחנו חייבים לשנות את הכל
במה יבוא לידי ביטוי השינוי? בבניית האדם עצמו
- קודם כל המשבר מנפה, מוציא מהחברה האנושית את כל אותם המקצועות שהם לא הכרחיים לקיום האנושי. שהמקצוע שלהם בעצם גורם לאי האיזון בטבע כי הוא מיותר
- בהמשך צריכים ללמוד איך לארגן את עצמנו בצורה חדשה לגמרי. כל השעות הפנויות האלה הן לא שעות פנויות, אלא צריכים בשעות האלה ללמוד איך לשנות את עצמנו בקשר ההדדי האינטגרלי, להגיע לערבות ההדדית, לשנות את האדם שבנו, שהוא יהיה כחלק מהחברה הכללית המיוחדת
- צריכים לארגן רשת גדולה שאדם יהיה עסוק בכל השעות כמו קודם, אבל העיסוק שלו יתחלק לשעתיים של עבודה, ועוד שש, שבע שעות לימוד והפעלה, שבהן הוא לאט לאט משתנה יחד עם האחרים, בונה את החברה האינטגרלית
- בלעדי זה לא נעלה לדרגה הבאה שהטבע הכין לנו כתוצאה מהמשבר הנוכחי - שצריכים לעשות סדר במשפחה, בחינוך הילדים, סדר בינינו בין בעל ואישה, סדר בין השכנים, כעם, כאנושות. אנחנו צריכים לעשות סדר בכל מה שעשינו בטבע, שעד היום רק גרמנו לו נזק
- בשביל זה עלינו להשתנות בפנים, להתרשם זה מזה עד כמה שאנחנו תלויים, ולהגיע להחלטות הנכונות. זאת אומרת, יש כאן עבודה בלבנות את האדם, מה שאנחנו לא עשינו אף פעם במשך ההיסטוריה, כי לא גילינו צורך לזה
בשנת 2011 חווינו שינויים רבים כתופעות טבע ומצבי לחץ באדם. העולם לא בטוח ועלינו כחברה לשנות את הערכים שלנו. האמצעי הוא החינוך של האנושות לדאגה לזולת ולשלום החברה
השפעת הסביבה
האנושות איבדה את הדרך איך להשתמש נכון באפשרויות שנמצאות לרשותה להבראת העולם
- עשינו הרבה דברים בעזרת הרצון שלנו להתפתח, לשגשג, אבל מכל מה שקורה בארץ ובעולם, אנחנו רואים שמקבלי ההחלטות אין בידיהם תכנית של הבראה לארצם ולעולם
- באופן כזה אנחנו יכולים להגיע להשמדה המונית, למכות רעב ומגיפות, מכות אקלים ואקולוגיה. האם אנחנו לא יכולים לבחור לעצמנו צורה אחרת של התפתחות? שנפתח לעצמנו סביבה שהיא תפַתח אותנו, ודרך הסביבה הזאת נפַתח את עצמנו לכיוון שאנחנו רוצים ?
שימוש דווקא באגו האדם לתיקון העולם
- אנחנו צריכים לפתח את האדם כך שהוא ישתמש דווקא באגו שלו כדי לבנות את הסביבה הטובה, שעל ידה יהפוך להיות האדם הטוב, והוא ישתמש דווקא בכל הדחפים שלו, ביכולות שלו, בטכנולוגיה, בפסיכולוגיה שלו
- המצב של "החיים החדשים" שלנו זה שכל העולם יהיה כמשפחה אחת שבה כולם חיים בהרגשה הדדית שכולם תלויים בכולם, ושלום כל אחד תלוי בשלום החברה הכללית. זה יקרה רק על ידי השפעת הסביבה הטובה שמביאה לאדם הרגשת השתתפות, ויתור, התחשבות, עד אהבה לזולת, כך אנחנו נבנה את העתיד
הסוד הגדול של עם ישראל
- עם ישראל הוא מיוחד לעומת כל העמים, כי במסר "ואהבת לרעך כמוך", הוא חייב בעצם להביא לעולם את שיטת התיקון. בזה הוא מנטרל את האנטישמיות ואת שנאת העמים
- את הדברים האלה שנמצאים בעם שלנו אנחנו צריכים להוציא אותם מהפנימיות שלנו, ולהתחיל לכבד אותם. אנחנו לא צריכים להמציא לעצמנו חינוך חדש ומסגרות חדשות, אלא זה נמצא בעם הזה בטבע שלו, אלא יש רק לעורר אותם קצת מבפנים
- אז יש לנו תקווה גדולה, שמאותו המצב שאנחנו נראים היום כמי שאיבדנו את הדרך, כמו אנשים במדבר או ביער ולא יודעים לאן ולאיזה כיוון ללכת, בעצמנו נבנה את העתיד היפה, החדש. לא עתיד אוטופי, לא דמיוני, אלא בהתאם לכמה שאנחנו בונים חינוך שהוא משנה אותנו בצורה הדדית
- כל אחד ואחד המשתתף בזה, הוא לא סתם נכנס לחיים יותר טובים ושלווים, שכולם מתייחסים אליו טוב, אלא הוא בעצמו על ידי החינוך הזה גורם את זה לאחרים, ונמצא כחלק הפעיל בכל המערכת. וכך כל המערכת הופכת להיות לבונה, למייצבת את עצמה
איך ניתן לרתום את כוחו האדיר של האגו לבניית חברה שדווקא תומכת, מפתחת ומאחדת את חבריה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה על הכוח החזק בטבע ועל הדרך לשלוט באופן השימוש בו לטובת הזולת והחברה
כוחו של האגו
האדם כבעל שֵׂכל וחכמה יכול ללמוד איך לעשות את החיים טובים יותר, אז מדוע אנו לא יודעים לעשות בזה שימוש נכון?
- האדם, בזה שהוא נבדל מעולם החי, יכול על ידי החכמה לפתח את עצמו. יש לו גם חופש בפעולות שלו מעל החי, אך זה מביא אותו לפעמים למצבים לא טובים שהוא יכול להזיק לעצמו (סמים, אלכוהול, שליטה אחד על השני) וזה לעומת החיות שלא מזיקות זו לזו, אלא אם הן אוכלות זו את זו, אז הן אוכלות לצורך הקיום
-זאת אומרת, לאדם יש עודף רצון - לא רק לאכול, לא רק לקיים את המשך הדור, לבנות בית, אלא גם רצונות להכיר את העולם, לפתח את המדע, את החינוך ועוד, אבל הרצון הזה שדוחף אותו כביכול להשתמש בו נכון וטוב, מביא לזה שאנחנו רואים שאנחנו גרועים יותר מהחיות
- הדורות הקדמונים חיו כמו חמולה, כמו קבוצה, כמו כפר אחד שכולם דאגו לכולם. מה השתנה באותם היחסים בינינו שהתקלקלו? מה שגדל בנו זה האגו הפרטי של כל אחד ואחד. בזה התרחקנו זה מזה, והתחלנו להסתכל אחד על השני לא כעל אחים, אלא כעל אנשים שאני נמצא איתם בתחרות, מי יותר ומי פחות. זאת אומרת, האגו שלנו שהתחיל להפריד בינינו מאותה החברה הקדמונית, הוא שקלקל לנו את המצב
איך נהיה מסוגלים לשנות את השימוש באגו שלנו?
- מהמחקרים לומדים שכל חלקי הטבע קשורים זה לזה ואנחנו משפיעים לרעה על עולם הדומם, הצומח והחי. גם היחסים בינינו, שהם כוחות הנפש שלנו, כוחות המחשבה, ואומרים שהם הכוחות הגדולים ביותר במציאות, הם נמצאים באותו שדה הכוחות, ככה שעל ידי האיזון ביחס בינינו, אנחנו נגרום ליתר איזון בטבע
- האדם רוצה לשלוט על הסביבה ולהשתמש בה לטובת עצמו, לכופף אותה שהיא תהיה תחתיו. אם נעמיד את הסביבה מול האדם ונראה לו ההפך, שאנחנו מחכים ממנו ליחס הטוב אחרת אנחנו לא מקבלים אותו, אז אותן הנטיות שיש בו לקנאה, לתאווה, לכבוד, לשליטה, כל הדברים האלה, ירצה או לא ירצה, הוא יהיה מוכרח להפוך אותם לפי מה שהחברה דורשת
- כי הסביבה יכולה להביא לו בחזרה ידיעה על זה, ש"אם אתה רוצה להיות הגדול, להיות כביכול מעלינו, בבקשה, אבל ביחס היפה, הטוב, לא ביחס הרע". זאת אומרת, אותו היצר, אותו הרצון שהוא השתמש בו לרעת הסביבה ולטובת עצמו, עכשיו לאט לאט הוא מבין מתוך התלות שלו בחברה, שהוא חייב להפוך אותו לטוב
- זה כמו אדם שרוצה להיות נשיא, ויוצא לעם ואומר, "אני אתן לכולכם כך וכך, אעשה לכולכם כך וכך", הכל הוא מבטיח. עכשיו הסביבה צריכה להתייחס אליו כך בחזרה. "אתה רוצה כך, בבקשה, תעבוד בשבילנו, תשפיע לנו טוב, ובאמת תקבל את ההערכה ואת מה שמגיע לך לפי הדברים הטובים שאתה יכול לעשות עבורנו". זאת אומרת, הכל תלוי בהפעלת הסביבה על האדם. וכך אנחנו נגיע למימוש הכוח העיקרי בחיים שלנו, שהאגו המבדיל אותנו יעלה אותנו מִדרגת החי
האנושות נמצאת בעיצומו של תהליך התפתחותי – איך יכול האדם להגיע לאיזון בין הכוחות המנוגדים הפועלים בו ובכך לחיות בהרמוניה עם שאר הטבע?
איזון האדם והטבע
הטבע פועל רק כדי לאזן את עצמו וכולל בתוך זה את האדם
- כדי לעשות שימוש נכון במדע, אז צריכים את האנשים החכמים שמכירים שבטבע יש תהליך ותכנית. גם תורת האבולוציה עצמה מדברת על כך שיש חוקיות בהתפתחות שלנו ולא מקרה. כמו שקיים איזון בכל הטבע בכל הרמות, כך גם ברמה האנושית אנחנו בסופו של דבר צריכים להגיע לאיזון
- אני שחי בדרגת החי, צריך לאזן את עצמי, ולדאוג שכל העולם יגיע לזה. להגיע לאיזון בדרגת האדם, זה אומר שאני אהיה עם כולם יחד בשווה, כמו במשפחה, שכולנו אחים, ולזה אני צריך לשאוף בחברה האנושית
בתוך האדם יש רצונות שונים, אז איך ניתן להגיע לאיזון בדרגת האדם?
- אנחנו נמצאים בדרגות שונות של רצונות ואנחנו פועלים בהם - בגוף שלנו יש רצונות של דומם, שזה החומר שהגוף מורכב ממנו, רצון של צומח כי זה צומח בי, כמו שערות, ציפורניים, עצמות. יש בי מין החי, שזה כל יתר הדברים הגופניים, ויש בי גם שֶכל שהוא מעל המין החי, וגם כוח הרע, האגו שלי. אלו החלקים מהם האדם מורכב
- בכוחות שלי שהם בדרגות דומם צומח וחי, אין לי מה לתקן. כל הבעיה שלי, שאני מקלקל את החיים שלי עם האחרים, זה בגלל שיש לי טבע רע, אגו, והאדם רוצה להשתמש בכל הכוחות שלו, בכל היוצרות שבו, כדי לעלות את עצמו מעל לזולת. ואז כל אחד נמצא בתחרות, כל אחד רוצה לעלות את עצמו ולהרוס את הזולת. היצר הרע הזה לא נותן לנו להגיע לחיים הטובים
- ורק בזה שאנחנו נמצאים בהשתתפות הדדית נגד האגו ומשתמשים באגו רק בצורה ההפוכה, לא כדי שכל אחד יעלה מעל האחרים, אלא שכל אחד יעבוד איך לעלות מעל האגו שלו נוכל להתאזן עם האחרים. זאת אומרת, בכך שהאגו שלי יותר גדול, אני יכול יותר להשפיע להם, ולהביא אותם ליתר חיבור ויתר איזון, ואני יכול גם ליהנות מזה שאני איתם מגיע ליתר קשר
מהם שני הכוחות שאני צריך לאזן בתוכי?
- השכל ויצר הרע. כלומר, להבין בשכל שלי, שאין לי ברירה - או שאני משתמש במדע עם היצר הרע שלי ואז אני מייצר פצצות, או שאני משתמש עם השכל, על היצר הרע, ואז אני מיישר אותו כדי להתקשר לזולת במקום ברע, בטוב. ואז אני מגיע לכל טוב, לחיים בטוחים, לערבות הדדית. האיזון הוא במילים אחרות כאשר השכל ישלוט על היצר הרע
- כלומר עושים שימוש ביצר הרע כדי להיות מאוזן עם החברה האנושית, עם הטבע, וכשאני משתמש ביצר הרע, אני הופך אותו לטוב. אני משתמש ביצר כולו, ברצון, כי יצר זה רצון. ההתפתחות הנכונה בכל צורות הטבע היא תמיד על ידי כך שמאזנים שני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע, והשילוב ביניהם מביא לפריחה. אז על ידי מה אני יכול לאזן את כוח הרע, את האגו שלי שהורס לי את החיים? אני חייב משהו כנגדו, שיהיה שווה לו, וזה השכל שלי, כדי שעם השכל אני אשלוט על האגו, ואז אני אכוון אותו להתפתחות הנכונה
איך משתמשים באגו בצורה נכונה?
- אין בטבע כוח רע וכוח טוב, אלא תלוי איך משתמשים בו. אני מפתח חכמה כדי לדעת שעכשיו אני חולה, וכדאי לי לעצור את המחלה, אחרת אני עלול חלילה למות. כלומר לא להשתמש במדע, כמריע לזולת, אלא אני אבין שטובת הזולת היא טובתי. זה כל העניין, איך להשתמש ברצון, ביצר. היצר עצמו, כמו קנאה למשל, אז יש קנאה טובה, ויש קנאה רעה. קנאה טובה מקדמת אותי, כי אני רוצה לגדול, קנאה רעה אומרת לי "תהרוס אותו". וזה תלוי איך מסובבים כל דבר ודבר. הבדיקה היא פשוטה, אני רוצה לטובת הזולת או לרעת הזולת
הטבע דוחף אותנו אל עבר השלב הבא בהתפתחות שלנו, וכדי להשתלב בו בהצלחה, הכרחי לפתח מערכת חינוך אינטגרלי, שתשנה את טבענו משנאה וניצול הדדיים לאהבה והתחשבות
- אנחנו מגיעים עכשיו למשבר מכל האבולוציה שלנו, מכל התוצאות שעברנו בדורות הקודמים שאנחנו הורסים את עצמנו ואת כל החברה האנושית. החלל סביב כדור הארץ מלא זבל שאנחנו משאירים, הייאוש הכללי שפוקד את העולם, החורבן בחינוך, בהשכלה לילדים, בבתי ספר, ועוד ועוד, וכאן אנחנו מגיעים בסופו של דבר להחלטה שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים לשנות את האדם
- ולכן התיקון היחיד שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו זה לבנות מאיתנו אדם. זאת אומרת, בעצם כל העבודה העצמית שלנו, החברתית, הקבוצתית, והעולמית, מסתכמת בזה שאנחנו צריכים לחנך את עצמנו - משנאה הדדית, דחייה הדדית, גאווה, קנאה, כבוד, שליטה, שאנחנו רוצים להפעיל ביחסים בינינו, להעביר את זה לפסים של התחשבות, ערבות ואהבה, כי אם לא נגיע ליחסים טובים, אנחנו רואים, שום דבר לא יכול לצאת
- באמצעות שיטה זו אנחנו פותחים ביחס בינינו את מה שנקרא "אדם", מה שנקרא "דרגת המְדבר", ונותנת לנו להיות בקשר עם המנוע שמפעיל את כל תהליך ההתפתחות שלנו, עם הכוח הגדול ביותר שנמצא בכל הטבע. ולכן השיטה הזאת היא מעל כל החכמות והמדעים שיש לאנושות
- בהתחשבות, בהדדיות, בהשפעה הדדית, אנחנו מרוויחים משני הכיוונים: מכך שאנחנו נמצאים בחברה האנושית בצורה יפה וטובה, ומכך שאנחנו נמצאים באיזון עם הטבע, אך השאלה אם כך היא, למי משני הכיוונים האלה אנחנו צריכים להתייחס, לאדם או לטבע? קודם לחנך את האדם, ואז מאהבת אדם לאהבת הטבע הכללי. כך צריכים ללכת, זה הכיוון - אני צריך להגיע לאהבה כלפי בני אדם, ואחר כך להשיג את האהבה הכללית שנמצאת בטבע. כך אני בעצם גומר את כל התיקון הפרטי שלי
- המחשבה ואחר כך הדיבור, ולאחר מכן המעשה, חייבים להיות מכוּונים לבניית החברה החדשה המאוזנת, שכולם נמצאים בה ברמה אינטגרלית. לאחר שאני מסדר אצלי בפנים את המחשבה הזאת שכל פעם אני רוצה להיות מושפע מסביבה יותר חזקה אינטגרלית, אני מבצע אותה על ידי דיבור ושכנוע, על ידי מערכת ההסברה שאני נמצא בה. ולאחר מכן בא המעשה, שאני גם משפיע בפועל בחינוך והוראה, וגם משפיע בכך שאני מעלה את כל רמת הקיום של העולם למצב שלא יהיה אף אחד בעולם שסובל מרעב, מחוסר בדברים ההכרחיים לקיום. זו בעצם העבודה שלנו
- על ידי זה אנחנו מגיעים לאיזון עם הטבע, כאשר כל הזמן אנחנו צריכים להדגיש שהמטרה שלנו היא שאנחנו, בני האדם נגיע בינינו לאיזון, ועל ידי האיזון שלנו אנחנו נגיע לאיזון כללי עם כל הטבע, עם החוק הכללי. ואז יוצא שבזה אנחנו מסיימים את התהליך האבולוציוני שלנו, וכל ההתפתחות שלנו החל מהיווצרות החיים על פני כדור הארץ, מגיעה למצב מאוזן, שאז האדם באמת חי בצורה מושלמת
שני כוחות מנהלים את העולם, נתינה וקבלה. אנו משתמשים יותר בכוח הקבלה והדבר מוביל לחוסר איזון בכל מערכות הטבע. כיצד השימוש בכוח הנתינה יוביל אותנו להצלחה?
- בלי לאזן את כוח הקבלה עם הכוח השני בטבע, כוח ההשפעה, הטבע והחברה האנושית לא מאוזנים, וצריכים להבין, שכמו שעבדנו בהצלחה על סדר החיים הקודם שלנו, שכולו היה בכוח הקבלה, עכשיו אנחנו צריכים להשתכלל ולדעת איך לעבוד עם הכוח השני, כוח הנתינה, ולשלב אותם יחד
- מה אנחנו מרוויחים מכך? קודם כל אנחנו בונים חברה בטוחה, חברה בריאה יותר, חסכונית, חברה שהיא כמו משפחה שדואגים בה זה לזה, ואז ודאי שכל החיים נראים אחרת לחלוטין ממשפחה הרוסה, כפי שאנחנו רואים היום בחברה האנושית
- על ידי זה שאני רוכש את שני הכוחות הללו - השפעה וקבלה שנמצאים בי בצורה מאוזנת, אני מכיר את הטבע, האמא, הפועל, המייצר את החיים, המוביל את החיים לאיזו תכלית. ואז אוכל להבין את החיים שלי, איפה שאני נמצא עכשיו ולהרגיש את עצמי, לא ברמת הגוף המוצק הזה, הבשרי, ולא בצומח והדומם שבו, אלא מבחינת הכוחות שפועלים בו, ואיך הכוחות שלו נמצאים בסינרגיה עם הטבע, נמצאים בקשר עם הטבע הכללי, הגלובלי, באיחוד, בחיבור
- ולכך הכוונה כשמדברים על הטבע האינטגרלי - שהאדם מגלה את המערכת הפנימית של הכוחות הפנימיים שלו, האישיים, והסביבה וכל הטבע הכללי, והוא ממש רואה את עצמו כחלק אינטגרלי מכל המערכת הזאת. ובזה הוא מגיע לידיעת הטבע
- ועל ידי המודעות החדשה שרוכש, הוא מתחיל להיות אדם שנמצא במימד הטבע הכולל, הנצחי והשלם, ונעשה אז בדרגת האדם, הדומה לכל המערכת האדירה הזאת. זו למעשה מטרת ההתפתחות שלנו
על הסיבות שהביאו להתעוררות המשבר שפוקד את כל האנושות, וכיצד היישום של אהבת הזולת בינינו לא רק שיביא לסיומו, אלא יביא לתועלת כולם
- הטבע של כל אחד ואחד הוא לדאוג לעצמו, ואדם לא מסוגל לחשוב על משהו אחר. ולמעשה כל החיים שלי, זה איך להשיג תועלת מרבית, פחות לסבול ויותר ליהנות
- וכאן עולה השאלה, אם כל החיים אני כל כך דואג לעצמי בצורה פנימית, אינסטינקטיבית וגם בצורה הכרתית, איך יכול להיות שאני אשנה את הטבע שלי לההיפך ויאהב את הזולת?
- אמנם שיש דחייה גדולה בינינו, היינו במלחמות והתפרצויות, ועשינו בעבר ממש פעולות טרגיות זה לזה, אבל הגענו למצב שאין ברירה, שדווקא מהקרע הגדול, אנחנו חייבים להגיע למצב שבו לא מספיק לנו רק להתחשב זה בזה, אנחנו רואים שזה לא עובד, אלא אנחנו נצטרך להגיע לאהבת הזולת
- ו"אהבת לרעך כמוך" זהו כוח האהבה, זה החוק הכללי של הטבע שאנחנו צריכים להגיע אליו, ומגיעים אליו היום, דווקא בזמננו. מפני שהגענו למצב שאנחנו באמת נמצאים המוכנים לתיקון, כי האגו שלנו הגיע לסיומו בהתפתחותו.
כביכול יש לנו הכול בלחיצת כפתור אך היאוש ממלא את עולמנו. מדוע הגענו למשבר בחיי המשפחה, הבריאות, התרבות והמדע וכיצד נוכל לתקן זאת? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה מסכמת עם אורן לוי
- כשחוקרים את הטבע מגלים שאנו נמצאים במשבר כללי. כללי מפני שהוא נוגע לכל מה שהאדם עושה ועוסק בחייו על פני כדור הארץ
- יש לנו כביכול המון כוח - הגענו למצב שבלחיצת כפתור אנחנו יכולים להשמיד את כל החיים על פני כדור הארץ, אנחנו יכולים לעלות לחלל, ולרדת לעמקי הים. ויחד עם זה הגענו למצב מיוחד מאוד שבו הטבע, האקלים, וכל מה שקורה סביבנו שולט עלינו ללא רחמים
- כנראה שהטבע שלנו דורש עכשיו שינוי וזה מה שמיוחד במצבנו החדש. אף פעם לא שינינו את טבע האדם, אנחנו רק עברנו למדרגה יותר גבוהה של התפתחות, כמו במכונית עם הילוכים, העברנו הילוך מראשון לשני, לשלישי, לרביעי, ולחמישי, וכשהגענו להילוך החמישי ולחצנו על הגז עד הסוף פתאום הגענו למצב שהמנוע הפסיק לעבוד ואנחנו כבר לא יכולים להתקדם עם המנוע הקודם, הוא כבר לא סוחב
- זאת אומרת, צריכים להחליף את המגמה, הערכים, המטרה, חומר הדלק, את המנוע עצמו. זה המיוחד במצבנו, בעידן החדש שלקראתו אנחנו באים. אם קודם החברה האנושית התפתחה לפי הכלל "לכו ותתפרנסו זה מזה", שאני נותן לשני והוא נותן לי וכל אחד מרוויח, זאת אומרת שכוח הנתינה היה רק כאמצעי לקבל יותר, אז כעת אנחנו עוברים למגמה אחרת, שכוח הנתינה לא יהיה כאמצעי אלא יהיה העיקר
- הדברים האלו אולי נראים לנו היום קצת בלתי מציאותיים כי אנחנו עדיין נמצאים במערכת תפיסת המציאות האגואיסטית, המוגבלת, בתוך הכלים האישיים של כל אחד ואחד. אבל אם כל אדם ואדם יתחבר לזולת, אז האדם בזה באמת ירכוש איזו תפיסת מציאות חדשה.
- אפשר לקרא לזה קפיצה קוונטית, שזה מעבר לחומר, ולמעלה מהטבע שלנו. כל אותן התופעות שמגלים בפיזיקה קוונטית, באסטרונומיה, אלו שמתעסקים בעומקי החומר, מגלים שיש שם איזה גבול שדרכו אנחנו לא יכולים לפרוץ, אבל אחריו קיים משהו, מציאות חדשה, חיים אחרים, חדשים. אז מעבר לאותו המחסום, אותו הגבול, אנחנו כן יכולים לפרוץ עם החושים החדשים שלנו
אילו כלים יכולים לסייע לאדם לשמור על קשר טוב עם סביבתו הכללית ומהו כוחו של יחס חם אחד לשני? הרב ד"ר מיכאל לייטמן, בשיתוף מומחים מתחום החברה, מבררים את יחסי האדם וסביבתו
- ניזום קמפיין ציבורי שיקדם יחס חיובי בין איש לרעהו ויעודד את כולם לחייך ולהקרין שמחה. כך קרה למשל בתחום העישון – הקמפיין הציבורי הנרחב השפיע על ההתנהגות ועל היחס של אינספור אנשים ברחבי העולם וחולל שינוי משמעותי בקרב מעשנים.
- קשר טוב בינינו יביא לחיינו ביטחון נפשי וחומרי. אווירה חמה בבית תגרום לאדם לרצות לחיות עם בן זוגו, תפחית גירושין ותביא לפריחה ולשמחה בתא המשפחתי. לכן כדאי לכם לתלות שלט על הדלת: "לכאן נכנסים רק עם חיוך"
- הורים נותנים דוגמה לילדיהם ומעצבים בזאת את עתידם וביטחונם, לכן ככל שהאווירה בבית תהיה אוהבת ונעימה, כך הילדים יגדלו מלאי אושר וביטחון.
- לעומת זאת, היום אנחנו חיים בחברה הפוכה מהחברה שבה היינו רוצים לחיות, אז למה שלא נשנה אותה? בואו נדבר על השינוי הזה ברשתות החברתיות ובכל הזדמנות במהלך היום. כדי שנגיע לביטחון אמיתי, השינוי צריך לקרות בחברה כולה, ועבור משפחות וזוגות שרוצים עכשיו להתחיל בשינוי נדרשת תמיכה חברתית רחבה
בכסף אפשר לקנות הכול, חוץ מתכונות מולדות. מה גורם לנו לרוץ אחרי הכסף ומדוע בלעדיו בלתי אפשרי להתקיים בעולמנו? הרב ד"ר מיכאל לייטמן פותח נושא שמעסיק את כולנו – הכסף
עלינו להתפרנס אך רובנו לא נהנים לעבוד. כיצד כל אחד מאיתנו יממש את עצמו אך גם יזכה להתקיים בכבוד ומדוע כסף הוא ערך מרכזי בחיינו? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן על פרנסה
כסף הוא מוצר הכרחי לקיום חיינו. אך מה קורה כשההכנסות מצטמצמות וההוצאות גדלות, כיצד לעזור אחד לשני על מנת לחסוך ומה היתרון בשיתוף הדדי? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן על כסף
מהו המשאב הבא שיספק לנו את הצרכים הגשמיים פרט לכסף, ומדוע מכריח אותנו הטבע לעבור למצב חדש? שאלות אלו ועוד בשיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן על כסף
מה מעורר בנו הפחד מחוסר כסף וכיצד נתמודד עם התלות שמייצרת ההדדיות והשותפות? הרב ד"ר מיכאל לייטמן עונה לשאלות הכי מורכבות
במקום שבו נגמרו כל המשאבים מתגלה אמצעי היסוד – חיבור. כיצד נוכל לממש את החיבור בינינו ולהפיק ממנו את המיטב כדי שלכולנו יהיה טוב? הרב ד"ר מיכאל לייטמן נותן פתרון למשבר
מהו השינוי האידיאולוגי שיפתור את המשבר העולמי ואיזו שיטה תחליף את השיטה הקודמת שכשלה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה על שינוי האדם והעולם
עולמנו מבוסס על סדר ושליטה אך כשהכל קורס ולא יציב מה ייתן לנו רוגע ושלווה בתוך כל הבלאגן ומהי הסיבה לחוסר השליטה? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
אם נתחבר כמו במשפחה, נצליח להשיג אושר, ביטחון ורוגע גם בחברה. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מציע פתרון למשבר
מדוע הכסף נקשר תמיד לראש היהודי? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר על הקשר ועל התפקיד המיוחד של היהודים במסחר. שיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
מה חסר היום בקשר העסקי? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מבהיר את תפקידו של הכוח היהודי בבניית מערכת עסקית מאוזנת והדדית. שיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
בימים של רוחות מלחמה ומשבר עולמי, מבררים הרב ד"ר מיכאל לייטמן עם אורן לוי וניצה מזוז האם חיבור בעם יכול לשנות את מסלול האירועים הצפוי ולהביא לשגשוג כלכלי, ביטחון והרגשה טובה
הכסף מאפשר איכות חיים גבוהה. הרב ד"ר מיכאל לייטמן יחד עם אורן לוי וניצה מזוז, מבררים האם יש אפשרות לחוות טיולים ומסעות שבהם אנו משקיעים את כספינו, עם הנאה שאינה נגמרת
האדם משקיע את מיטב כספו בטיולים. הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז, מתכננים ומציעים טיול מסוג חדש, טיול לגילוי פנימי שבתוכו נמצא את האמת על עצמנו, על הסובב אותנו ועל הטבע הכללי
הערבות היא כוח עוצמתי שמסוגל לתקן את כל הפגמים ולהסיר את כל המכשולים שלפנינו. מהן הפעולות שיכולות להעיר את כוח החיים הזה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
כיצד מממשים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", ובמה הוא יכול לעזור לעם ישראל כנגד האיום האיראני? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מציע שיטת לחימה שונה
מה אומרת חכמת הקבלה על השעה הקריטית בה אנו נמצאים, וכיצד מתקשר שינוי גורלנו לחיבור בינינו? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז על ההסבר למצבנו הנוכחי
המצב הביטחוני מתערער וישנה חוסר וודאות כללית. מה ייתן לנו ביטחון ותחושת שליטה בחיינו? שיחה עם הרב ד"ר מיכל לייטמן על המצב הביטחוני
העיקר הבריאות, כולנו אומרים. הרב ד"ר מיכאל לייטמן משוחח עם אורן לוי וניצה מזוז על הגורמים למחלות, על מערכת הבריאות האגואיסטית המעודדת את התחלואה, ואיך עליה להשתנות ולהתפתח כדי למנוע מראש את המחלות
החיים בישראל נהיים קשים יותר, מבחינה כלכלית ובטחונית. מהי הסיבה שחיינו מתערערים ומה ניתן לעשות כלפי המצב הנוכחי למען שינוי כללי וערכי? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן על כוחו של אדם
מהי הדרך להסביר לקהל מדוע מתגלים איומים קיומיים ומה ניתן לעשות בכדי לשנות את גורלנו? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן על הפצה לנוכח האיום הבטחוני
איך לרפא את הכאב ולהפוך אותו למקור של אושר, שמחה ובריאות? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחתו עם אורן לוי וניצה מזוז על תפקידו של הכאב בחברה האנושית, איך הוא עובר בינינו, ואיך להפוך אותו לאושר משותף ותמידי
מחלת הסרטן משקפת מערכת רוחנית פגומה של האנושות. הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז מסביר את הסיבה למחלה, ואיך חינוך ליחסים טובים בינינו, יביא לריפוי הסרטן החברתי והפרטי
הלב מסמל את הרצונות והתשוקות של האדם. הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז על אהבה ותפיסה רוחנית, ואיך הם קשורים לבריאות הלב
למחלות המידבקות יש יתרונות, הן מפתחות בנו חיסונים. אך מדוע יש מחלות שלא ניתנות לריפוי ומה ניתן לעשות כדי להביא את הגוף לבריאות תקינה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר מהי מחלה ומהי בריאות
היחסים הזוגיים שלנו מסמלים את היחסים החברתיים שלנו. תיקון האגו יביא לתיקון בכל המישורים, ובהם גם הקשר הזוגי. כיצד נשפר את היחסים בינינו ונגיע לרמת חיים טובה וחדשה? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
אורן: שלום לכם צופים יקרים, ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לרב לייטמן, ושלום לך ניצה.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו מדברים על איך אפשר להפוך את החיים שלנו לחיים חדשים. "חדשים", פרושו טובים. דיברנו לאחרונה הרבה על הקשר הזוגי בין בני זוג, ועל הבית כמקום שבו אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו בכלל. אבל אני רואה שהיום יש משהו שיושב על ליבך, אז אולי קודם כל תשתף אותנו ואז נראה לאן נתקדם בשיחה.
אני לא מודאג מהקשר בין בני הזוג, למרות שהוא מאוד חשוב. הקשר בין בני הזוג הוא טוב אם אנחנו נמצאים ברווחה, אם יש לנו מקום למחייה, זמן, תנאים, אז אנחנו יכולים להזמין את האנשים לכל מיני פגישות, מארגנים קבוצות והם שומעים איך אפשר לשפר את היחסים ביניהם. בני הזוג מצידם מנסים לתרגל בבית, ונפגשים איתנו פעם בשבוע בעוד שכמה זוגות תומכים זה בזה. אנחנו מסבירים להם את הפסיכולוגיה הפנימית של האדם, של המשפחה.
לאחר שהם מגיעים ליחס משופר ביניהם, ליחס מתוקן ביניהם, אנחנו ממשיכים ללמד אותם הלאה, איך להיות ביחסים מתוקנים, משופרים, גם במקום העבודה או עם השכנים, ואיך למשוך את גם את הילדים לאותו מעגל של היחס הטוב. וכך עד שהחוגים האלה, המעגלים האלה שסביב האדם ובן זוגו יתרחבו יותר ויותר, וכל החברה תתחיל להבין שבאמת אנחנו יכולים לשנות ולשפר את היחסים בינינו. פתאום רמת החיים שלנו עולה, הרגשת החיים שלנו משתפרת,ו אתה פתאום יכול לראות חיוך, ולא שכל אחד ואחד ברחוב מתהלך כמו איזה מסכן, אכזר או עצבני וכן הלאה. זאת אומרת יש כאן הגישה מהאדם למעגלים היותר ויותר חיצוניים.
אמנם הדרך היא לא קצרה אלא די ארוכה, אבל היא מאוד טבעית. כי האדם קודם כל דואג לעצמו, למשפחה שלו, לילדים שלו, ואחר כך דואג למעגלים יותר חיצוניים. ככל שהוא יותר מתקן את הדברים הפנימיים שיש בתוך קירות ביתו, כך הוא מתחיל יותר להבין שהוא גם מושפע מהמעגלים היותר חיצוניים, ושצריך גם לשנות את היחסים איתם. ואז הוא דואג ליותר, לשכונה, לעיר, לאזור, ואולי לכל המדינה ולכל העולם. הדרך ארוכה, היא אמנם קרובה לאדם ואת זה הוא יכול להבין. אם אני תלוי היום בכל העולם, אז בסדר, בואו נתחיל ממשהו קטן, קרוב אליי, ואולי נגיע לכל הגורמים הרחוקים ביותר. אבל לא מתחילים מהגורם הרחוק, אם משהו שנמצא לידי הוא הגורם החזק, הרע והקרוב שממש מדאיג אותי, ברור, זו הגישה.
לכן חשבנו שאנחנו נגיע לתיקון העולם דרך המשפחה. אבל מפני שהדרך ארוכה, למרות שהיא יפה וטובה, כי אתה עושה טובה לאדם ולמשפחה, הכל בסדר, חוץ מדבר אחד, אפשר לבצע את הגישה רק אם המצב המשפחתי שלו, המצב הזוגי שלו באמת נמצא בדאגה אצל אדם. אבל בתנאים שאנחנו נמצאים כאן כרגע, בקיץ 2012, זה נשמע קצת כאילו שאנחנו חוגגים לפני קריסה, "אכול ושתו כי מחר נמות"[1], כך אני מרגיש.
על המשבר דיברתי כבר לפני שבע שנים בארוסה שבשוויץ. בישיבה מיוחדת שנערכה בכנס הבינלאומי של "מועצת חכמי העולם" דיברתי על כל השפעת האדם על הסביבה, על השפעת הסביבה על האדם, ועל איך לתקן ולחנך, כי ביחסים בינינו אנחנו יכולים לתקן את הכל ולא להיכנס לשום בעיה, אבל אם אנחנו נמשיך אז הבעיות והקריסה יהיו בטוח באופק. אבל לפני שבע שנים הדברים נשמעו לא יותר מפילוסופיה או מאיזה דיבור יפה, דאגה יפה, אדם יפה, מה שנקרא "יפה נפש". מה שאין כן עכשיו, אנחנו הגענו למצב שאני לא יכול להישאר באותה הגישה ולדבר כמו יפי הנפש האלה, "בואו נתקדם, זה יפה, זה כדאי", מפני שעכשיו אנחנו צריכים לכבות את השרפות. אם האנושות לא תבין עכשיו במה תלוי התיקון של הקריסה הכללית שכבר התגלתה, של המשבר הגלובלי והאינטגראלי, אז אנחנו כבר לא ניכנס רק להכרעת המצבים שהם יותר ויותר קשים, אלא פשוט נגיע למצב שלא יהיה ממה להתקיים. "אין קמח אין תורה", זאת אומרת אין מה לאכול. אם האדם נמצא במצב של חוסר ביטחון וחוסר המזון, אז אתה לא יכול לגשת אליו עם שום דבר אחר. כי העיקר בשבילנו הוא קודם כל המזון, ובמקום השני או הראשון, זה תלוי, הוא הביטחון. אחר כך הבריאות, ואחרי כל זה באה הדאגה ליחסים בין בני זוג, כי הדברים האלה נידחים לשוליים על ידי האגו שלנו. הם מסודרים בתוך האגו בצורה מאוד ברורה לפי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות.
לכן אנחנו צריכים לדאוג עכשיו איך להעביר את השיטה שלנו לתיקון לכל העולם. עלינו לקחת בחשבון שבאמת האדם שנמצא היום בעולם דואג לשני דברים, לאוכל ולביטחון. הפרנסה מספקת לו את האוכל נפש, והביטחון היום הוא גם ביטחון הצבאי, גם ביטחון מדיני, וגם ביטחון במערכות של החברה והממשלה שכוללות אספקה של חשמל, וגז, ודלק. ביטחון זה אספקה, החל מהדאגה לאספקת החיים כדי שהאדם יהיה בטוח בחיים שלו שהוא חי, ועד לאספקת המילוי בחיים, כל זה הוא למעשה, ביטחון.
השאלה היא איך אנחנו יכולים להסביר לאדם שאת כל המערכות האלה, הוא יכול לסדר אך ורק בתנאי שהוא ישפר את היחס בינו לאחרים. אם בין כולם יהיה יחס טוב בהבנה, בהכרה, בגישה יפה והדדית, אז נוכל לבנות מערכות שיתקיימו בעולם המודרני.
אנחנו צריכים להסביר לאדם שהעולם נמצא במצב פנימי משלו, כי הוא מנוהל על ידי החוק האינטגראלי וכולו מקושר. לא שאנחנו קישרנו אותו יחד, אלא הוא נעשה מקושר וכל הדומם הצומח החי והאדם כולם מקושרים, כולם תלויים זה בזה. הרי אנחנו רואים מה קורה עם הטבע ואיתנו, מה קורה עם החברה האנושית, מה קורה עם הכלכלה, עם המדע, עם התרבות, עם החברה, עם החינוך, עם הזוגיות ובכלל עם ההתפרצויות של היחסים בין בני האדם בכלל. בהתאם לזה אנחנו גם רואים בכל מקום קריסות, משברים, גם בדומם, גם בצומח וגם בעולם החי. אנחנו רואים שמשהו קורה, הטבע הופך להיות אגרסיבי.
אנחנו צריכים למצוא הסבר ברור קל ונגיש כדי שכל אדם יבין שבעצם זה תלוי בנו. מאוד קשה לאדם לראות את הדברים, כי הוא לא רואה אותם בצורה ממשית. זה לא כמו שאני מסביר למשפחה ואומר, "בואו נעשה סדנה ואז תראו איך מעכשיו בעוד חצי שעה אתם מקבלים תוצאה יפה". במצב הקיים האדם צריך להיות כבר בר דעת, הוא צריך להאמין לי, הוא צריך לתפוס את הקשר בין הדברים שלא נראים לעין. אם תגיד לילד "כשאתה לוחץ על הכפתור, אז נדלקת לך מנורה", הילד לא יבין מה הקשר בין הכפתור למנורה, הוא רק ילמד שאם הוא לוחץ אז המנורה נדלקת, הוא ילמד אבל הוא לא יבין מראש. אנחנו לא יכולים להראות לאדם את הדברים בצורה כזאת, אנחנו לא יכולים להגיד לו אם תחייך במשך היום לאחרים, אם תתחיל להתייחס ולהתחבר איתם וכן והלאה, אז מחר תרגיש שהמזון בסופרמרקט ירד ב10%. אנחנו לא יכולים לתת לו את הסיבה והמסובב, אנחנו לא יכולים לתת לו בצורה כזאת את התוצאה, זאת אומרת אין כאן תגובה מיידית.
אנחנו יכולים אולי להגיע לבני האדם מהכיוון השני, להתחיל להסביר ולהגיד להם "הרי אתם מבינים שאין כסף, אתם מבינים שאין מה לעשות, אתם יכולים להרוס את משרדי הממשלה, אבל לא יצא מזה כלום, אין שם זהב, אין, דבר כזה לא נמצא". אבל יחד עם זאת להסביר להם שבתוכנו, בתוך העם, יש אפשרויות רבות. אפשר להגיד להם "בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו". נסביר להם שאפשר, נארגן בינינו תיקונים בבית, עזרה הדדית בניקיון הרחוב, נארגן בינינו מחסנים לדברים שאנחנו לא צריכים ואולי האחרים צריכים. נסביר להם שבצורה הדדית אנחנו יכולים להשפיע זה לזה, כי אין לנו במה לקנות היום שום דבר. נארגן גמ"חים כלשהם, זאת אומרת מקומות ששם נבשל אוכל הכי פשוט כדי שכל אחד יוכל לבוא ולקבל צלחת, ואולי אפילו שניים, מזון פשוט. זה יכול להיות דייסה או תפוחי אדמה, לא חשוב, אבל משהו כדי שהאדם יוכל להחזיק את נפשו. נארגן בצורה יפה, הדדית, את הילדים שכבר לא הולכים לבית הספר שנמצא בקריסה, נביא להם מתנדבים ועזרה לימודית.
אנחנו בני אדם, האזרחים של אותה החברה, אותה המדינה, בואו ניקח על עצמנו כל מיני נושאים שסתם זרקנו על הממשלה שהיא צריכה לטפל. ואנחנו רואים עד כמה שהטיפול הזה קודם כל עולה לנו ביוקר, כי הוא בכל זאת יוצא מהכיס שלנו, וסך הכל אנחנו רואים איזו תועלת יש מזה.
לכן בואו נשתדל לבנות מערכות חברתיות שיטפלו בנו. עם זה אנחנו רוצים לפנות לעם, זה קצת יותר מובן וברור לכולם. צריכים אנשי ארגון, צריכים שכנוע מסוים, אבל תמיד אנחנו יכולים למצוא בכל איזור אנשים שמסוגלים ורוצים להשתתף. ובהתאם לזה מי שמשתתף הוא שמקבל קודם כל את התמיכה על מנת שלא יהיו כאן אלה שרוצים רק לקבל, אלא שכל אחד יוכל לתרום.
אנחנו צריכים לקשור לזה את כלי התקשורת שידברו על התרומה של כל אחד ואחד, כמה שהוא משקיע בכסף, בכל הדברים המיותרים שיש לו בבית, בכוח שלו, בהשתתפות וכן הלאה. שכלי התקשורת יספרו על כך, יפרסמו את הדברים האלה, שזה יהיה בגובה של החברה, באהדה, בכבוד. אלה דברים שאנחנו מסוגלים לפתח ולארגן. זה אפשרי. אנחנו יכולים עם הדברים האלה לפנות לממשלה, כי במקום שהממשלה תבזבז מאות מיליוני שקלים על כל מיני שירותים בכל המדינה, האדם, החברה האנושית, העם יכול לקחת את השירותים האלה על עצמו.
ואז אנחנו חוסכים אותו הכסף, ובאותו הכסף שהממשלה מעבירה לרשויות עבור הניקיון, עבור הטיפול בכל מיני אנשים, עבור הנזקקים, אם אנחנו לוקחים את השירותים האלה על עצמנו, בכסף הזה אנחנו נקנה מזון נוסף, ומזה נספק מזון או מטבח חסד להמונים. בואו בכלל נארגן את זה כמו בקיבוצים, עם מסעדות משותפות לכולם. יכול להיות שזה יֵצא דווקא טוב, נרגיש אחד את השני, את העם, את החברים. ולא איכפת לנו שאנחנו אוכלים משהו מאוד פשוט, אלא אנחנו נמלא את עצמנו ביחס היפה והחם.
יש בזה דברים שצריכים לפתח, ויבוא הזמן שלא תהיה ברירה. ואם לא נעשה את זה, אז מצבנו יהיה עוד יותר גרוע עד צנע ומוות. ממש. כי אנחנו נמצאים בסך הכל בתכנית הטבע שחייב לפי תכניתו לשנות את האדם, מאדם אגואיסטי לאדם אלטרואיסטי. ואנחנו רואים את זה עכשיו בהתנגשות הראשונה שלנו עם הטבע, שנקראת "המשבר הגלובלי".
אנחנו יכולים לגשת ולחזק את הדבר הזה של החיבור, של האיחוד, של העזרה ההדדית, עם מה שהיה לנו בהיסטוריה. כי בכל זאת אנחנו עם מיוחד, עם שיַצא מבבל על ידי אברהם אבינו, שהוא בנה את העם. לַמה אנחנו קוראים לו "אבינו"? האם הוא אבא של כולם? לא, יַצאו מבבל עוד אלפים עימו, הוא היה האב הרוחני, זה נקרא "אב האומה". במה הוא מיוחד? הוא מיוחד בכך שהוא לימד אותם אהבה, חיבור, הדדיות, "חסד אברהם".
אז אנחנו צריכים לחזור קצת למקורות שלנו, וזה קיים, אנחנו צריכים לעורר את הדברים האלה בתוכנו. ומה שלמדנו עכשיו מהגויים, במשך שנות הגלות, אנחנו צריכים סוף סוף להבין שזו לא תרבות שלנו להיות במאבקים, להיות בתחרויות, להיות בשנאה הדדית וכולי. בואו נחזור בכמה שאפשר לחיבור, להדדיות, לאהבה, ל"שבת אחים גם יחד". זאת אומרת, אין לנו בעם התנגדות לזה, בעם ישראל תמיד היה שוויון.
אפילו שאתה ראש ממשלה או שאתה מישהו גדול בצבא, ואפילו אלוף, בכל זאת העם לא רגיל לקבל את הדברים האלה כמו אצל אומות העולם, שאז אתה ממש אציל, מיוחד. לא, אתה אדם כמו כולם. מגיע לך אולי קצת כבוד עבור המשרה שלך, אבל מחר אני אהיה כמוך. אין לנו ולא היתה אף פעם בתוך העם שלנו שום עדיפות מיוחדת מלידה לאדם כלפי אדם. כולם שווים, "כל ישראל חברים", "חבר" זה נקרא שווה. ותמיד זה היה כך בעם, וזה השתרש בתוכנו, בדם שלנו, ולכן קל לנו להגיע לחיבור, להדדיות, להשתוות. וזה נמצא בטבע של כל אחד.
כשאני נמצא בכל מיני מקומות בחו"ל אני מרגיש הבדלים בין הרמות, זה כאילו כך, אתה העבד ואני אדון. עדיין זה נמצא ומורגש בהרבה מקומות שהייתי נוכח בהם. ואצלנו לא, אצלנו מדברים אחד עם השני בצורה מאוד פשוטה. אין חרדה, אין כבוד מיוחד או משהו, אלא לפי המשרה, לפי הדברים שאתה עושה מעריכים אותך. אבל חוץ מזה שום דבר. אז יש לנו גישה עממית, יש לנו הכנה פנימית לחיבור עממי.
ואנחנו צריכים להבין שבכל זאת עד כמה שאנחנו, חילונים, דתיים, לא חשוב מי ומה, יש לנו בעיה, שאנחנו נמצאים בעולם שכולו שונא אותנו. ולכן אנחנו צריכים לפתח בנו כוח ביטחון. איך אנחנו נגיע לביטחון? אנחנו רואים שכל החברים שלנו עוסקים רק במה שטוב להם, פעם היתה ספרד, אחר כך טורקיה, אחר כך אמריקה, ומי לא. יש להם מטרות משלהם, אם לפי המטרה שלהם טוב להם למכור את ישראל שלא תהיה קיימת מחר, הם יעשו את זה בלי לחשוב פעמיים. ולכן אנחנו רואים מיום ליום יותר ויותר ברור שאין לנו שותף נאמן בקיום שלנו בעולם, ואנחנו קיימים בין זאבים שכולם רוצים לאכול אותנו, ואנחנו פשוט תלויים ב"חסדי שמיים" מה שנקרא, אין לנו יותר במה להיתלות.
ונניח שאף אחד לא בא ועוזר, איך אנחנו יכולים במקרה כזה להמציא איזה כוח נוסף שיכול לעזור לנו להתקיים, להתגונן. אנחנו יכולים להצביע רק על כוח אחד, על החיבור בינינו, שעזר לנו הרבה פעמים בהיסטוריה, ובטוח שאם אנחנו נהיה מחוברים, יהיה לנו הרבה יותר קל להגיע להסכמות, להחלטות, להגן על הקיום שלנו בזמנים כה מסוכנים, ולהינצל. וברור שהשונאים שלנו מכל מיני סוגים רוצים להרוס אותנו, אם זה בכסף מסעודיה, או בתכנית מאמריקה. הם רוצים לחלק את העם, ולהביא למהומות והפגנות וממש לאי סדר, שבזה הם בטוח הורסים את החברה והמדינה.
אז בוא לא נשלה את עצמנו, ואסור לנו להאמין לכל הסיסמאות היפות שלהם, אלא בהחלט להבין שיש כאן יד רעה שפועלת כדי לחלק את העם ולעשות אצלנו קודם הפגנות ומהומות, ואחר כך מהפיכות עד מלחמת אחים וקריסת המדינה. לכן החיבור בינינו הוא הכרחי מאותן שלוש או ארבע סיבות שדיברנו עליהן.
יש עוד סיבה שהיא לא פשוטה בהסברה המונית כזאת, אבל היא בכל זאת לא מבוטלת, וזה האיזון שלנו עם הטבע. היום אנחנו יכולים להביא הרבה מאוד מדענים, פסיכולוגים, פילוסופים, סוציולוגים, אנשי כלכלה, אנשי חינוך, תרבות, מכל מיני סוגים, אבל העיקר מדענים שמסתמכים על עובדות מהטבע, מהמחקר שלהם, ומוכיחים שאדם כשהוא נמצא בקשר הדדי בסביבה שלו, גורם השפעה חיובית לכל הרמות האחרות של הטבע, לדומם, צומח וחי. הוא נמצא באיזון עם הטבע.
הגישה הזאת, הגישה ההוליסטית, היא לא חדשה, והיא תמיד הייתה קיימת בשוליים של המדע, אבל דווקא היום היא באה מהשוליים ותופסת יותר ויותר את מרכז המדע. כי בפיסיקה קוונטית, בביולוגיה, במחקר תופעות סוציאליות, אנחנו רואים יותר ויותר עד כמה שהעולם הוא עגול, ודווקא האדם ביחסים הפנימיים שלו ברמת המערכת החברתית, משפיע על כל יתר המערכות שבטבע ובמיוחד מזמין על החברה האנושית תגובות בהתאם להתנהגות שלו מהטבע. עד כמה שהוא בעצמו נמצא בהתחברות טובה, יפה, בסביבה אנושית, כך הוא מזמין תגובות טובות מהטבע לחברה האנושית, וההפך.
הדברים האלה הם לא נראים לעין, הם לא קורים עכשיו, שפועלים ומייד מרגישים את התוצאה, גם לטובה וגם לרעה, אבל מתוך המחקרים אנחנו רואים שיש קשר בין הדברים ואנחנו רואים עד כמה שבניסיונות החוזרים שלנו זה עובד, זה כך. יש כוחות גדולים בחברה, או רעים בשנאה הדדית או טובים בחיבור הדדי, שהם כוחות ממש שפועלים על כל הסביבה ועל כל הדומם, צומח וחי, על העולם הפיסי, ואותם אנחנו צריכים גם לגייס ושזה יהיה לנו ככוח ההוכחה לחיבור, לנחיצות לחיבור.
וחוץ מזה, להביא אותן העובדות, אין סוף עובדות על זה שהעולם שלנו הוא כולו מערכת אחת הקשורה יחד בכל הרמות, בכל הקשרים האלה, שאנחנו רק התחלנו עכשיו לגלות אותם מתוך זה שהתחלנו לראות שאנחנו תלויים בהם. ולכן אם הוא נמצא בצורה כל כך תלותית, הדדית, כמו אחד ממש, כמו מערכת אחת, אז אנחנו צריכים להתייחס לכולנו כמשפחה אחת, כגוף אחד, כמערכת אחת שבּה מי שלא נמצא, כן נמצא, קרוב לאחרים, רחוק מאחרים, לא חשוב, אבל תלוי ביחס שלו לאחרים, עד כמה שהעולם הזה ישרוד וירפא את עצמו, ויבוא לצורה הטובה והיפה, או שהוא פשוט ייעלם.
כי אנחנו רואים שכדור הארץ לא מסוגל לסבול אותנו בצורה שאנחנו חיים עכשיו. וכל הדברים שמתגלים עכשיו הם עדיין מתגלים בצורה זעירה, כדי ללמד אותנו לחיבור, ללמד אותנו לאיזון, ללמד אותנו לתיקון. אבל אם אחרי כמה פעמים כאלה אנחנו לא שומעים ולא נשמעים, אז הטבע ממשיך במקום היחס של האזהרה והדחיפה לתיקון, ואז הכוחות שלו לא יהיו כאלה שמעוררים אותנו לתיקון, אלא הם יתגברו ויגמרו אותנו. המכות כבר יהיו לא כדי ללמד אותנו, אלא כדי להרוס אותנו. את זה אנחנו צריכים להוציא כמחקרים מכל מיני דברים.
ואת כל הדברים האלה אנחנו צריכים לכתוב לממשלות, לאנשים שמסוגלים לעכל ולהבין את זה וגם לעמך הפשוט. לָמה? כי כדי לממֵש את הדברים האלה, אנחנו בעצם, לא צריכים כאן שום מכשיר מיוחד, חוץ מאת דעת הסביבה, דעת החברה, תמיכת כלי התקשורת, תמיכת הממשלות שבמָקום והרשויות המקומיות. לא צריך כסף אלא רק לעודד את זה, להשתדל שישתתפו בזה. אנחנו נוכל לארגן זאת, אבל צריכה להיות השתתפות. זה לא מפריע לאף אחד, זה יכול רק להיטיב לעם ולמדינה, להקל על קופּת המדינה ועל בעיות האדם ולחזק את החברה והביטחון. בסך הכול זה מה שאנחנו רוצים להשיג.
זאת אומרת, מאחורי הדברים האלה, אפילו בתכנית המפורטת ביותר שנכתוב, אין דף של הוצאות כספיות, אלא ממש דברים שוליים. צריך רק לתת פקודה לכלי התקשורת ולרשויות המקומיות והאנשים בעצמם יתארגנו ויעשו, הם יכינו כמה שולחנות וכיסאות במתנ"סים, במחסנים ובכל מיני מקומות. יש הרבה מקומות שבינתיים ריקים ועוד הרבה אחרים יתרוקנו עקב המשבר. זאת אומרת, אין בעיה ובהחלט רק הגישה הכללית הטובה תארגן את הכל. באמת יש לנו כאן אפשרות לבנות שינוי ביחסֵי החברה ושינוי האדם, במצב של משבר ואפילו במצב של חורבן.
וכאן, בודאי שאנחנו יכולים ללכת מהכבד אל הקל, לעבור הלאה ולראות איך הדברים האלה משפיעים על חיי משפחה, חיי זוגיות חינוך ילדים ועוד. להעלות את האדם מהייאוש, מהשימוש בסמים ובכלל להעלות את המורל של החברה האנושית. הדברים האלה חשובים, אבל ודאי שמזון וביטחון קודמים להם.
ניצה: דיברת פה באמת על דברים מאוד מדאיגים, אבל נתת איזו תקווה, אמרת ש"אנחנו צריכים לפתח בנו כוח ביטחון, ובמצב כזה אנחנו צריכים להמציא כוח נוסף שיעזור לנו להתגונן והוא, כוח החיבור בינינו". ומהיכרות גם ברמה הפרטית וגם ברמה יותר כללית, אני יודעת שנושא הביטחון העצמי או הביטחון האישי, או החברתי או הכלכלי, הוא באמת הנושא שמטריד הכי הרבה אנשים.
נניח שהיינו מכינים תכנית שנקראת "בונים רשת ביטחון בינינו" או תכנית על נושא השבת הביטחון, או יצירת משהו סביב זה, שבאמת יכול לעניין אנשים בכל המישורים, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, מאיפה היינו מתחילים לבנות את הדבר הזה? כי באמת הביטחון הוא אחד החסרונות הכי גדולים של האדם גם במצב פחות חמור. וככול שהוא הולך ומחמיר, ודאי שהוא הופך להיות הדבר העיקרי.
כי ביטחון הוא הרגשת הקיום. ולכן הוא באמת הדבר החשוב ביותר. אנחנו חושבים על ביטחון בצורה מפורטת, ביטחון צבאי, ביטחון מדיני, ביטחון כלכלי, ביטחון בריאותי ועוד. אבל כל זה הוא ביטחון. בעצם כל החיים שלנו הם בסך הכול שמירת עצמנו. אבל אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה בצורה כזאת, לכן אנחנו נותנים לאותה מילה, "ביטחון" הרבה מאוד הגדרות וכינויים אחרים.
זה נכון שאם נתייחס בצורה שיטתית לביטחון, מהביטחון ההכרחי ביותר ועד לביטחון ההכרחי פחות, אז נעבור על כל מיני צורות חיים שבהן אנחנו נמצאים. כי בסך הכול האגו שלנו רוצה א', להגן על עצמו שלא ייפגע, וב', להרחיב את שליטתו כמה שיותר מחוצה לו. כך קודם כל, יש לי ביטחון שאף אחד לא יפרוץ לתוכי ואחר כך ככול שאני יכול לצאת מעצמי ולשלוט, בזה אני מגביר את הביטחון הפנימי שלי. לכן אף אחד לא מתעסק בחיים שלו ביותר מביטחון.
בשביל מה אני צריך הרבה כסף? בשביל מה אני צריך עסקים, שליטה וכו'? זו הרגשת חוסר הביטחון. אם היינו יכולים לתת לאדם כדור כדי שיירגע ויהיה בביטחון מלא ושלם, אז בשביל מה הוא היה רץ ועושה דברים? אולי הוא היה משחק בכל מיני משחקים, אבל לא היה הורס את עצמו. זאת אומרת הכל ביטחון. הכל. אנחנו גם מתחתנים בגלל הביטחון. נניח שהייתי יודע שאקבל את אותו תענוג עם אותה האישה מתי שארצה, ויש לי לזה ביטחון גמור, אז בשביל מה לי להתחיל לבנות משפחה וכל מה שמסביב? חוסר הביטחון הוא זה שמזיז אותנו. אצלנו זה נקרא סתם "חיסרון" או "רצון".
ניצה: ביטחון הוא באמת אחד הדברים הבסיסיים ביותר. ודווקא מפני שזה כל כך בסיסי ומעסיק את רוב בני האדם בצורה כזאת או אחרת, גם את אלה שהגיעו להישגים גבוהים, ולהפך, לפעמים דווקא להם יש את הבעיות הכי קשות לאבד את זה, השאלה היא איך דווקא מנושא כזה שכל כך מעניין אנשים, נוכל לאט לאט להתחיל להסביר עד כמה באמת החיבור בינינו תורם?
החיבור מכָסה את הביטחון.
ניצה: בעצם, חוסר הביטחון הכול כך קשה שאנחנו חווים, הוא מפני שאין לנו הרגשת שייכות.
הוא נובע מניתוק.
ניצה: בדיוק, אני לבד מול העולם. אם חלילה יקרה לי משהו ואיפול אחורה, אף אחד לא יתפוס אותי.
נכון.
ניצה: אז איך בונים את הדבר הזה?
זאת אומרת, השאלה היא, איך נרחיב את מושג הביטחון על כל שטחי החיים שלנו? איך נסביר שרק ברשת הקשר בינינו, נכסה את הדאגה הזאת, את חוסר הביטחון הזה, באופן שנרגיש את עצמנו מסופקים לגמרי, שנהיה כתוצאה מזה שלווים, שלמים, עליזים וכו'? גם לזה צריך הסברה. הכול תלוי בהסברה. אבל לא לקרוא לזה חינוך, כי המילה חינוך מאוד משויכת לילדים ומצביעה על זמן ארוך שבו צריך לעשות שינויים. אלא תעמולה, פרופגנדה, הסברה.
ניצה: הביטחון, כמו שאתה אומר, הוא משהו מאוד פנימי. והאנושות לאורך כל הדרך, מצאה אולי דרכים לכסות את עצמה, כדי שכביכול יהיה לה ביטחון. לדוגמה, כסף.
נכון, אנחנו כל הזמן רק מתגוננים.
ניצה: אפילו כלי המלחמה שלנו זה בשביל שיהיה לנו ביטחון.
כן.
ניצה: אבל האמת היא שהביטחון הוא משהו הרבה יותר פנימי, ויכול להיות שמשם אפשר באמת לגעת, אם נִלמד יחד איך מעוררים את הכוח הזה של הביטחון, כמו שלימדת אותנו למשל בתכניות הקודמות, לעורר כוח שנקרא "כוח אהבה".
אנחנו רואים שכמה שהאדם רוכש לבד הוא אף פעם לא מגיע לביטחון, אלא הביטחון שלו תלוי אך ורק בכולם. ולכן העולם שמתקדם נקרא כל הזמן "גילוי החיסרון", "גילוי חוסר ביטחון", ואנחנו מתקדמים בכיסוי של חוסר ביטחון מִדרגות דומם, צומח, חי ואדם. זאת אומרת, היה חוסר ביטחון.
יש פה שני קווים. קו אחד שמידרדר וקו אחד שעולה. קו אחד שמידרדר, שאני לאט לאט במשך ההיסטוריה הולך ומאבד קשר עם כולם. פעם הייתי בשבט, כולם אחים, כולם יחד, אחר כך קצת פחות, כפר, אחר כך משפחה בלבד ועכשיו אני בלבד. זהו. ויחד עם זה בניתי כלים שיעזרו לי להתגונן נגד החוסר הזה. שאני יכול להתמודד עם הבית שלי, עם כלי העבודה שלי, עם החקלאות שלי, עם כל הדברים פחות ופחות בלי בני אדם. עד שהגעתי היום למצב שיש לי הכל. הסופר מספק לי, ביטוח לאומי, הפנסיה והכל מספקים לי ואני לבד.
פעם זה היה ההיפך, שום דבר לא היה מסופק, אבל אני הייתי בתוך סביבה כך שהיתה לי אספקה גמורה. כך החלפנו את הדברים. למה הגענו עכשיו? להכרת הרע. שבסופו של דבר עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי, דווקא עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי בכל המערכות שיש. גם המדינה, דרך אגב, לא רק האדם. אף מדינה היום לא יכולה להתקיים לבד. הכל ייבוא וייצוא.
כאן גם אדם, לא יכול להתקיים לבד. אין לו עגבנייה ליד הבית שלו, אין לו חצר שיש שם משהו לאכול, אין לו שום דבר. הוא גם לא יודע לעשות כלום. תני לו קמח, הוא לא יודע איך לעשות מזה לחם, עד כדי כך. כלום אנחנו לא יודעים. אז הגענו למצב שגם האדם הפרטי לא יודע לטפל בעצמו בכלום. הוא מכבס במכונה, מבשל במיקרוגל, קונה אוכל חצי מוכן מהסופר, כדי להכין משהו. הוא לא יודע לעשות שום דבר, את כל הדברים מכינים והוא קונה מוכן.
זה לא שיש לו פרה שהוא חולב אותה ועושה ממנה גבינות וחלב ועוד כל מיני דברים. אין, אין לו ירקות ליד הבית, שום דבר. וכשאנחנו נמצאים בצורה כזאת, אנחנו נמצאים כל כך תלויים ותלותיים בסביבה, שאנחנו לא מבינים את זה. תוך עשרות השנים האחרונות פתאום איבדנו את ההרגשה עד כמה שאנחנו בעצמנו אם מפסיקים את החשמל, מפסיקים את הגז, מפסיקים את הנפט, מפסיקים אספקה הכל מת. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר. אני יוצא לשדה, האם אני אוכל עשב כמו פרה? אין לי יותר, אני לא יודע, לא בנוי לשום דבר. וכך כל העולם.
ואז אנחנו צריכים להבין שהאבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון. שאם אני נמצא היום בקריסה כזאת שהקשר בינינו תלוי אך ורק בכסף, אז אנחנו קורסים, אז אנחנו לא יכולים למצוא בינינו איזו גישה, חיבור הדדי, אספקה הדדית, אם זה לא בכסף, תן וקח. בצורה כזאת אנחנו נמצאים במצב מאוד מסוכן, בחוסר ביטחון עצום. כי אם אין לי כסף, אני אמות, ואם יש לי כסף, אני אחיה. אבל מחר גם הכסף לא יהווה שום כוח, פשוט יעלם הכוח שבו, לא תוכל לקנות בו כלום, מה תעשה?
זאת אומרת אנחנו נהיה מוכרחים בזמן הקרוב ממש לראות, שאם אנחנו לא מסדרים בינינו יחסים טובים, אנחנו לא נוכל לשרוד. פשוט כל אחד ירגיש את עצמו באגו שלו, כל אחד יהיה מוכן "לאכול" את האחרים, ולהתגונן על עצמו. אני סוגר את הדירה שלי, סוגר את החלונות, סוגר את הכל, אוגר איזה מזון ויושב שם כמו בטירה וזהו, אלה החיים. ואם אני יוצא לרחוב הורגים אותי, אוכלים אותי, אני לא יודע מה.
אלא עלינו להבין שבעולם שמאבד ערך של כסף, שאנחנו לא יכולים לעבוד ולהתפרנס ולהחליף את הכסף הזה למזון ולכל מיני שירותים ההכרחיים לקיום, אז מה שיכול לעזור לי זה רק היחס היפה, הטוב מאחרים ולא יותר. זה כמו תינוק או ילד קטן במשפחה. כך זה. ואנחנו תלותיים באחרים עוד יותר מילדים קטנים במשפחה. אנחנו רק צריכים להבין את העניין הזה שיהיה ברור, מפחיד, עד כמה שזה יכול להיות שאין לו שום תקנה. אלא רק אם אנחנו נעורר בינינו יחס הדדי יפה וטוב. לכן ביטחון זה הנושא הגלובלי הגדול שבדרך כלל אנחנו אומרים במקום ביטחון, חיסרון, אבל זה אותו דבר.
ניצה: בתיאור שלך הזכרת לי שיש תוכנית טלוויזיה מאוד מפורסמת שנקראת "הישרדות". ושם דווקא מראים בדיוק את מערכת היחסים ההפוכה, שבסוף שורד רק אחד. ופה בתיאורים שלך ראיתי בדמיון את ההישרדות בעולם החדש, איך שורדים בעולם גלובלי אינטגראלי? יש לזה תנאים, יש לזה חוקים?
אני לא חושב שאם אנחנו זורקים אדם לאיזה אי בודד, אז ההישרדות שלו היא בזה שהוא הורג את האחרים ומצליח. איך יכול להיות דבר כזה? זה לא טבעי. אלא הישרדות, אם נמצאים בתחרות, שהוא צריך להיות מעל כולם, זה משהו אחר, אבל זה רק בתנאי שנמצאים בחברה שמסוגלת לספק את הכל. בחברה שלא יכולה לספק כלום, ההישרדות תלויה בקשר. בחברה שמספקת את הכל, כמו שהיה באמריקה, אז ההישרדות תלויה בכמה שאתה דורס את האחרים, כי אז אתה לוקח מהחברה הכל. אז כאן זו הישרדות מסוג שני, מסוג אחר.
אנשים צריכים להבין שרק היחסים הטובים ביניהם זה מה שיכול לעזור להם לסדר את העולם, בתנאי שהכל נמצא בקריסה. שכסף לא עובד, "יש לי קילו זהב בבית", "תאכל אותו", מי צריך את זה? שום דבר. לאדם פתאום אין. זהו. אז בסדר, אתה הכנת לעצמך איזה מחסן עם אוכל, גם יבואו אליך ויהרגו אותך ויגנבו. במימדים חברתיים גדולים, מדיניים או עולמיים, אין לנו ברירה. אלא אנחנו צריכים להבין, שרק באספקה הדדית שבאה מתוך ההתחשבות, מהלב, מהבנת החיבור בינינו, כשהחיבור בינינו הוא המספק לנו ביטחון, רק מזה אנחנו יכולים להתקדם בעידן החדש הזה.
זאת אומרת, אין תקנה למין האנושי בעולם הגלובלי אינטגראלי העגול, שאנחנו נמצאים כל כך מקושרים זה עם זה באפקט הפרפר, אלא הרגשת קשר הדדי, טוב, חם והביטחון הכללי שישרה בינינו. זו אותה הרשת שצריכה לגלות לנו שאנחנו שייכים בכלל למשפחה אחת. לצורה האחידה הזאת הטבע רוצה להוביל אותנו.
אורן: בכמה דקות שנותרו לנו עד סוף השיחה הזאת האם תוכל לצייר רגשית מה יחוש הפרט אם החברה הסובבת אותו תפעל לפי הרשת הזאת שאתה מצייר. איזה עולם רגשי, אילו תחושות יהיו לפרט במצב חברתי כזה?
תחושות חדשות. כי אנחנו התפתחנו במשך האבולוציה שלנו בהרגשה העצמית, בהרגשה שהאני הוא מי שמרגיש את העולם ומרגיש את האחרים. דרך האני שלי אני כך מרגיש אותם. לפעמים אני בכלל לא מרגיש, לפעמים הם כאילו לא קיימים. ואם הם קיימים, אני מרגיש אותם, אני תופס אותם רק במידה שזה מפריע לי או עוזר לי.
אני תמיד רואה דברים דרך האגו שלי. אני לא רואה את העולם כמו שהוא. אני רואה מסך עם כל העולם שנמצא כאן, כאן יש מלא דברים, אני לא יודע אפילו מה. מסתובבים כאן עוד גופים, לא יודע מה, חייזרים ודמויות ורוחות, ואני לא יודע מה. אני רואה מכל זה רק מה שיכול להזיק לי או להועיל לי, כך האגו שלי עובד, הוא מסנן לי את הכל. ורק כלפיו, לפי מידת ההתפתחות שלו, אני רואה את הדברים. כמו שזה מורגש במדע. כמה שאנחנו מתפתחים, אנחנו פתאום מגלים תופעות חדשות בעולם. קודם הן לא היו? היו, רק אנחנו לא גילינו. עכשיו מגלים.
אז אם כשאני מגיע לקשר עם האחרים, מתחיל להתקשר איתם והם אלי בצורה הדדית, אני מתחיל להרגיש מה שהם מרגישים. אני מתחיל לחשוב כמו שהם חושבים, אני פתאום מתחיל להיות אדם כולל, סוּמרי, אינטגראלי, של כל בני האדם שבעולם. אני מאבד את האני שלי ממש בלבד ומתחיל לקלוט את כולם כמו חלק שלי. זה ממש כמו אמא שכוללת את הילדים שלה. ואז אני קונה תפיסה אינטגראלית כללית כזאת, כוללת, לכל הטבע. ואז אני מתחיל להרגיש לא רק את האנושות, אלא את כל הטבע בצורה כזאת, שפתאום נפתח לי חוש הראייה, חוש השמיעה, חושים אחרים, שאני רואה דרך כל האנשים האחרים גם את העולם. אני כאילו מתלבש בהם, אני תופס את העולם כמו שהם רואים ותופסים. זאת אומרת, אני נמצא מעל האגו שלי, כבר בתוכם. ואז הגישה שלי היא כזאת, שאני רואה עולם שנמצא מחוץ לי, באמת אותו עולם שמחוץ לי נראה, ולא מסונן דרך האגו שלי.
וזה מביא אותי למימד יותר עליון של תפיסת המציאות, חיים אחרים לגמרי, חוץ גופיים. עד כדי כך שאני מפסיק להרגיש את הגוף הזה שנותן לי חיים, אני מתחיל להרגיש את עצמי מחוץ לזה. שימות, ואני אחיה. למה? כי כבר עם המודעות שלי, עם ההרגשה שלי אני כביכול נמצא באחרים, ממש כך. אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שהאדם שבי הוא נמצא מעל הבהמה שבי. והבהמה יש לה זמן קצוב. היא חיה ומתה. והאדם שבי לא.
אורן: סיכום במשפט אחרון כי הזמן שלנו כבר נגמר קודם.
המשבר לטובתנו.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. תבואו, נמשיך בסדרת השיחות גם הלאה. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
התחזיות הכלכליות והביטחוניות הקודרות מחייבות אותנו להתכונן לתקופה מאתגרת. מערכת שירותים קהילתית משלימה למערכת הציבורית, תוכל לשפר את המצב. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מעלה פתרונות עם אורן לוי וניצה מזוז
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז. אנחנו בסדרת השיחות הזאת, מתחילים ללמוד מהרב לייטמן איך להיות חכמים. בשיחה הקודמת שלנו הרב לייטמן הסביר ש"חכם עיניו בראשו", יודע להסתכל קדימה, לראות מה עומד לבוא ולהיערך לכך כבר היום. כך אנחנו רגילים מהצבא, מכל המערכות שעובדות בראייה קדימה, לא חיים מהיום להיום. היום אנחנו ננסה להמשיך לפתח את הכיוון הזה כדי להבין מה אנחנו יכולים לעשות כאן ועכשיו כדי להגיע לביטחון בחיים שלנו, בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, בחיי המשפחה שלנו ובכלל בחברה שבה אנחנו חיים במצב הכל כך מיוחד שישראל נמצאת בו היום. ניצה האם תוכלי לתת לנו מבוא שיעלה אותנו על הנתיב של השיחה היום.
ניצה: בפעם הקודמת התחלנו לדבר על נושא של הבראה, חשבנו שיהיה נכון בתהליך הזה לבנות תוכנית הבראה שהמטרה שלה לספק ביטחון לאדם, בכל המישורים, במישור הקיומי, האישי, ולאט לאט תנחיל את הערכים של עזרה הדדית חיבור ואהבה ואיחוד, כל הדברים שדיברנו עליהם.
כשהולכים לבנות תוכנית הבראה יש צעדים שבדרך כלל אנחנו נוקטים. בשלב הראשון אנחנו בודקים איפה הכשלים, איפה נכשלנו, מה דורש השלמה, מה דורש שיפור? בשלב השני אנחנו בונים תמונה שאנחנו רוצים כבר להיות במצב הבריא, לא רחוק מידי משהו שהוא קרוב. ואז, בשלב השלישי אנחנו כבר מתחילים ממש לבנות צעדים, פעולות, ממש מטרות לעבר התמונה. תוביל אותנו לאט לאט לבנות את התהליך הזה.
דיברנו על תיקון המשפחה בין בני הזוג, היו לנו גם שיחות על חינוך ילדים. יש על כך כבר מספיק חומר, אחר כך כשנצטרך לקשור את כל הדברים האלה יחד נצטרך להוסיף כדי שתהיה מערכת אחידה, אבל בינתיים אלו שני הנושאים. אנחנו באים מהמצב הפנימי, מתיקון החינוך, משפחה, זוגיות ומה שקרוב לאדם. והדברים הקרובים אליו בחוג יותר רחב הם באזור שהוא נמצא, זו יכולה להיות שכונה, עיירה, עיר. כאן חשוב מאוד לאדם שיהיה מקום טוב, נקי, מקום שהוא יקבל עזרה ושירות מהסביבה, שיהיה טוב לו ולכל בני ביתו.
לכן אנחנו צריכים לעורר את האדם, לגרום לו מתוך האגו שלו לבנות סביבה טובה נכונה. עכשיו במיוחד אנחנו נמצאים במשבר ולא יהיה לנו הרבה כסף לדרוש מהמדינה שתטפל בנו דרך הרשויות המקומיות, אנחנו נצטרך לקחת את הדברים האלה על עצמנו. זאת אומרת, צריכים לבדוק אילו שירותים נותנות לנו הרשויות המקומיות ואילו שירותים אנחנו יכולים לקחת על עצמנו שבכך יהיה גם תועלת במיוחד לכל האנשים שיוצאים עכשיו משוק העבודה, המובטלים ואלו שלא מובטלים, שיכולים בכל שעות הפנאי לארגן לסביבה הקרובה ואחר כך אולי ליותר רחבה, חיים יותר טובים, יותר בטוחים.
אנחנו מבינים ש"צרת רבים חצי נחמה", בזה שאני רואה את האחרים מתחילים להסתפק בפחות ממה שהיה קודם כך גם אני לא סובל מזה כביכול. אני רואה שזה הופך לנורמה חברתית זה לא שאנחנו יורדים בצריכה, כמו שאנחנו יכולים לספק את כל הצרכים שלנו ובצורה מאוד טובה ויפה. אני לא מדבר על המילוי הנפשי הפנימי החברתי שהאדם מקבל מכך, אלא על כך שאנחנו מארגנים מחסנים לביגוד, לכל מיני כלי בית, לריהוט, לכל דבר ודבר, אנחנו מארגנים רשימות של אנשים שיכולים לעזור זה לזה בתיקונים מסוימים, אנחנו יכולים לפתוח כל מיני בתי מלאכה לתיקונים של בגדים ונעלים, כל דבר אפשר לעשות על ידי השתתפות של הסביבה. אנחנו יכולים לארגן חוגים יפים וטובים לילדים ולא לשלם סכומי עתק על כל חוג אלא בהתנדבות, יש בינינו הרבה אנשים שמסוגלים לכך, הם ילמדו את הילדים שלנו בשעות הפנאי, מחוץ לבית הספר, כל מיני דברים טובים שמועילים לילד כמו ספורט וכל מיני דברים נוספים.
אנחנו יכולים להיכנס לחיבור בינינו בסביבה שלנו, אפילו באזור שלנו או בכל העיירה, ולדרוש אספקה במחירים מוזלים. לָמה מָה שאנחנו צורכים הוא פי שלוש ממה שקורה באירופה? במה אנחנו מיוחדים? אלא שזה הולך לכל מיני מקומות, בשביל מה לנו לתת למישהו להרוויח מיליונים? המיליונים האלה יכולים להתפזר בינינו, סל הקניות של כל אחד יהיה יותר זול. וודאי שמצד אחד אנחנו נגרום בכך למשבר בכמה רשתות אספקה, סוּפרים למיניהם, אבל מצד שני כל הקהל הגדול ירוויח.
כך גם נקטין את הצריכה הגדולה הזאת, גם בכמות וגם בסוגים, זאת אומרת לא צריכים להיות חמישים סוגי קוטג' ומאתים סוגי גבינות וכן הלאה. אלא לאט לאט אנחנו נגיע למצב שיש הכול אבל בצורה נורמאלית. אז האדם יבין ויהיה בטוח שיש לו ומספיק מכל סוגי המזון שהגוף צריך. לא שאנחנו מגיעים כאן לצמצומים גדולים, אבל זה יוצא חצי אם לא פחות במחיר ובאספקה נוחה, קלה, לכולם.
גם עם כל יתר השירותים שאנחנו כעיירה צורכים מבחוץ, אנחנו יכולים לעשות את אותם ההסכמים. למה בחברת החשמל כל פועל צריך להרוויח חמישים אלף שקל בחודש ואצלנו לא? אנחנו רוצים להיכנס איתם להסכם מיוחד שנקבל מהם אפילו את החשמל בתנאים מיוחדים, קונים במחיר מיוחד. זה סך הכול עניין של תנאים, אנחנו להם והם לנו.
זאת אומרת, לא להיות תחת כל מיני רשתות שמרוויחות 70%-80% מהמוצר שהן מוכרות לנו, אלא אנחנו רוצים שיהיה שירות הוגן. הכל נמצא בידיים של החברה שמתחברת, מתלכדת ומחליטה שהיא עושה כך, כמו שעשו בזמנו הקיבוצים והמושבים בקניות מרוכזות, בתנאים מיוחדים.
זה מה שאנחנו חושבים שצריכים לעשות. אבל אי אפשר לעשות את כל הדברים האלה ללא התערבות של הכנת האדם, הוא צריך להיות מוכן לגישה החדשה הזאת שנקראת "גישה אינטגרלית", "חינוך אינטגרלי". אנחנו צריכים ללמד אותם שנמצאות כאן שתי מערכות, מערכת אנושית בִפנים והיא נמצאת במערכת של הטבע הכולל, הכללי, שתי המערכות האלה משפיעות זו על זו והמצב הנוח והטוב הוא אם אנחנו נמצאים באיזון, בהרמוניה, בין האנושות לטבע הכללי. אז גם מצד הטבע אנחנו לא נרגיש את כל אותן המכות שאנחנו היום מעוררים בטבע ואנחנו בעצם הגורם לכך.
כשהאדם לומד את חוקי הטבע וחוקי החברה האנושית, איך שהאגו שלנו צריך להיות תחת השליטה שלנו, לרסן אותו, האנשים מתחילים לאט לאט להרגיש עד כמה שהם יכולים לבנות את הסביבה החדשה אחרי קריסת כל המערכות הקודמות. אנחנו רואים שהם נכנסים לאט לאט לקריסה ואין להם תקנה בצורה הזאת, שמכל הצורות שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, רק צורת הקשר בינינו היא הצורה היחידה שיכולה להתקיים כי זה נמצא באיזון עם הטבע. בכך אנחנו מביאים את כל האנושות לצורה אחת. זה לא כל האנושות בינתיים אלו אזורים, מדינה וכן הלאה. בכך אנחנו מאזנים לגמרי את המעמד שלנו מול הסביבה, הסביבה הטבעית, האקולוגית.
זה בעצם התהליך שאנחנו צריכים לעבור, התהליך הזה לא תלוי בנו, אנחנו נצטרך לעבור אותו גם כך וגם כך, אלא רצוי שנעשה זאת על ידי הבנה והכרה, שההתקדמות אליו תהיה בהבנה, אם לא, הטבע יחייב אותנו על ידי מכות ומשברים כמו שיש עכשיו וכל מיני מלחמות ובעיות, ורק אחר כך אנחנו נחכים ונבין שאין ברירה.
ניצה: כמו שאורן הזכיר קודם אנחנו לא רוצים לחכות לרגע הזה של קריסת מערכות, אנחנו רוצים לצד המערכות הקיימות כבר להתחיל לאט לאט לבנות מערכת שהיא מערכת משלימה, מערכת שכבר פועלת על פי החוקים החדשים. איך אנחנו מתחילים לבנות את המערכת החדשה? מה הם החוקים שמנהלים את המערכת החדשה הזאת, במה היא שונה מהמערכות שקיימות היום ולא עובדות כבר, תעשה לנו הבחנה.
אני מדבר בדרך כלל על מערכות, אני מתייחס גם לטבע כמו למערכת שפועלת לפי חוקים. ועל ידי החוקים שהיא מפעילה עלינו היא בעצם מפתחת את החברה האנושית, אדם והחברה עצמה.
עד כה, עד המאה העשרים, קצת יותר, עד המשבר הראשון שהיה בשנות השלושים באמריקה התפתחנו על ידי האגו הפשוט הליניארי, הטבע היה לוחץ עלינו ומפתח אותנו לכיוון אחד, מקסימום לקבל במינימום להשקיע זה החוק של ההתפתחות האגואיסטית. היינו מחפשים רק איפה אנחנו יכולים מקסימום לקבל ואיפה אנחנו יכולים להקטין את ההשקעה שלנו.
פתאום המערכת הזאת התחילה להיכנס לאיזו האטה או אפילו משבר, כמו שזה קרה באמריקה. אם לא הייתה מלחמת העולם השנייה, זה היה קורה עוד ועוד אלא שעל ידי מלחמות אנחנו בדרך כלל יוצאים מזה. אבל על ידי מלחמות אנחנו לא יוצאים מהמשבר, על ידי המלחמה תיקנו את המצב, את הנזק שנגרם על ידי המלחמה. מיד כשגמרנו לתקן אותו, התחלנו שוב להרגיש כבר בשנות השישים, שזה בעצם חמש עשרה שנה אחרי המלחמה, שבקושי יצאנו ממנו. במזרח ומערב אירופה בכל מיני מקומות התחלנו להרגיש שהמשבר השני לא נגמר, על ידי מלחמה הוא כאילו רק נסתר ושוב התגלה.
מה מתגלה? מתגלה הניגוד שלנו לטבע, הטבע כל פעם מעורר את עצמו יותר ויותר כאינטגרלי, הוא פועל עלינו מכל הצדדים וסוגר אותנו בתוך חוקים משלו. יש הרבה מחקרים על כך. ואנחנו בצורה האגואיסטית דואגים כל אחד לעצמו או כל מדינה לעצמה על חשבון השכנים, הזולת וכן הלאה, בצורה כזאת אנחנו נכנסנו לעיוות.
ניסינו כמה שיותר להשתמש באגו שלנו מצד אחד, ומצד שני להשתמש בכוח האינטגרלי של הטבע, בנינו מסחר בינלאומי וכל מיני קשרים בינלאומיים. אחרי המלחמה מיד הקמנו את האו"ם, אונסק"ו ועוד כל מיני מערכות בינלאומיות, חברות בינלאומיות, מסחר בינלאומי. התחלנו להשתמש באפריקה שהייתה אז ללא שימוש של הארצות המפותחות במזרח הקרוב והרחוק.
התפתחנו על ידי כמה שיכולנו להשתמש בשתי המערכות האלו, גם במערכת האינטגרלית בקשר בינינו וגם במערכת האגואיסטית, ניצלנו אותן ובנינו מנגנון בינלאומי אגואיסטי. בכך הגענו למצב שלפי הטבע שמתקדם ומחייב אותנו בכל זאת ללכת יותר לכיוון החיבור, יותר לכיוון האינטגרלי, לא יכולנו יותר להתקדם. למרות שניסינו לעשות זאת אפילו באירופה, במקום הכי מפותח שמרגיש שחייבים להיות באיזה קשר הדדי, בשיתוף, אז הלכנו לכך, אבל בצורה אגואיסטית, באותה המגמה. כביכול בנינו משהו משותף, אבל כאגואיסטים שהתחברו יחד.
לכן כל החיבור הזה הוא לא לטובת כולם ואפילו לא לטובת כל אחד. פשוט, חלק מרוויחים בכסף, חלק במעמד, חלק בחופש התנועה, במעבר בין כל המדינות וכן הלאה. אבל זה לא חיבור שצריך להיות כמו מדינה אחת, עם אחד. זו לא אירופה המאוחדת, ביטול גבולות הוא לא ביטול גבולות, אין לימוד משותף לכל האומות באירופה שילמדו תוכניות מיוחדות השוות לכולם. אנחנו לא פועלים כך שהם יבינו ויכירו ויתחברו יותר זה לזה. אנחנו לא עושים להם הכרות יותר קרובה, לא מכניסים בהם רוח של שותפות, התקרבות, חום, הדדיות, שזו בכל זאת יבשת אחת, היסטוריה אחת, כבר נפסיק את כל ההיסטוריה הזאת שהייתה עד כה, עכשיו אנחנו שייכים לעם אחד.
בכך לא עשינו ממשלה אחת, אין מערכות כלכליות, מערכות תרבותיות, חינוכיות. סך הכל אלו אגואיסטים שבנו לעצמם שוק משותף, באמת שוק ולא יותר. לכן המצב הזה, בגלל שהוא יצא מטעם האגו ולא מטעם החיבור, כי יש כאן שתי מערכות, הגיע לאיזו התחלה ונעצר, והטבע מפני שהוא מתקדם ורוצה לקדם באבולוציה שלו את החברה האנושית, לוחץ ודורש מאיתנו להתקדם. הטבע מראה לנו את המשבר, שאנחנו לא בסדר, לא באיזון בין שתי המערכות, החברה האנושית וחברת הטבע הכללית. אנחנו נמצאים במערכת חוקים, אנחנו רואים שיש בזה חוקיות אנחנו גם תוצאה מהטבע, המין האנושי לא מנותק, גם הוא בהתפתחות הטבע. לכן אנחנו צריכים ללמוד את החוקים שלו וכך אולי נגיע לאיזו הבנה מה לעשות, באיזו צורה יכולים להצליח.
אי ידיעת חוקי הטבע מביאה לנו כל רע, אם אני לא יודע איזה חוק בטבע ונכנס לאש, אני לא יודע מה זה, או משתמש במשהו שיכול לפוצץ אותי, או עוד משהו לעשות איתי. אני צריך ללמוד את חוקי הטבע, בהתאם לכך אני מקבל ידיעה איך להיטיב למצבי.
וכאן אנחנו לא יודעים, אנחנו חושבים שבחברה האנושית אנחנו נמצאים במערכת שבה אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. ואתה רואה מאתיים מדינות בעולם ומאתיים שיטות איך לנהל את המין האנושי בכל מקום ומקום, ולכן במוקדם או במאוחר כולם באים לפשיטת רגל. ומכל המחקרים שלנו אנחנו רואים שהטבע דוחף אותנו לחיבור, לצורה האחידה כמו שהוא מציג את עצמו, שהוא גם נמצא בצורה אחידה מחובר בכל החלקים שלו.
אני זוכר שבצעירותי לא היינו מדברים על כך שאם אנחנו נשמיד איזה מין, איזה זן, איזה משהו בטבע מהצומח או החי, או נוציא את כל המשאבים מכדור הארץ, אז מה יהיה אחר כך. מי חשב? חשבו שאחד לא שייך לשני. אנחנו יכולים להרוג את כל הזבובים, בסדר, הם מפריעים לנו לחיות. או את כל הזאבים, הם מפריעים לנו לחיות, והכל יהיה בסדר. אחר כך הגענו להבנה ששום דבר אי אפשר להשמיד אלא לכל דבר שנמצא בטבע יש הכרחיות בקיום שלו. ואם אתם משמיד משהו אז אתה גורם לחוסר איזון בכל המערכת ואתה לא יודע מאיפה פתאום אתה מקבל מכה. כי אי האיזון הזה מופיע לך פתאום בהתפרצות הר געש וצונאמי ועוד משהו, ואתה חושב מאיפה זה בא. ויכול להיות שזה בא מזה שייבשת איזו ביצה, כמו שאנחנו עשינו בארץ עם ביצת החולה, ורוצים להחזיר את זה כי רואים עד כמה שנעשה מזה נזק וכן הלאה.
זאת אומרת ככל שהאדם עושה דברים על פני כדור הארץ הקטן שלו שאין לו תחליף, ללא הבנת החוקי הטבע, כך זה גורם נזק. כל שכן בחברה האנושית, שהיא כל כך חזקה, שהיא יכולה לעשות נזקים כל כך גדולים, ואולי אפילו בלתי הפיכים. עכשיו מדברים על זה הרבה ואת הבעיה האקולוגית אנחנו מרגישים על עצמנו. אף פעם לא הרגשנו כמו שהשנה אנחנו מרגישים. מה יהיה בשנה הבאה, פחד לחשוב. אם תהיה קפיצה באותו הקצב שהיה משנה שעברה לשנה הזאת גם כלפי השנה הבאה, אז תהיה תוספת חום של 7%-8%, איך אנחנו נחיה? ובעוד שנה מה יהיה? זאת אומרת אנחנו מתקרבים לאיזה מצב בלתי הפיך.
לכן החינוך האינטגרלי אומר שאנחנו צריכים להיכנס ללימודי הטבע ורק מתוכה לקבוע אילו צעדים אנחנו צריכים לעשות, גם בינינו בכל מיני הרמות, בחינוך ביתי, חינוך ילדים, בני זוג, ובחברה האנושית, ובין המדינות, ובכל העולם. כי הטבע מחייב אותנו היום להתקדם בכלל למצב שתהיה ממשלה אחת, תרבות וחינוך אחד, שבכל העולם תהיה ממש רמת חיים אחת וכן הלאה.
הטבע מחייב, עד כמה אנחנו נוכל להתקדם לזה עם האגו שלנו, זאת השאלה. אבל בכל זאת אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים לחיות במצב פחות מאיים, אז הכיוון צריך להיות לכיוון הזה, אין ברירה. ולא לחכות שמשהו ישתנה מבחוץ אלא כמה אנחנו נוכל לשכנע את עצמנו להשתנות מבפנים כדי להתאים את עצמנו למערכת הטבע החיצון.
אורן: השאלה היא האם אנחנו רוצים בשיחות האלה לפתח את ההסברה ברמה הכלל אנושית או ברמה הפנים ישראלית?
יותר פנים ישראלית.
אורן: אם זה ברמה היותר פנים ישראלית, אז ממשלה אחת כלל עולמית זה כרגע פחות.
זה נכון, אבל בכל זאת אם אנחנו נמצאים מול הטבע אז אין מנוס, אנחנו נצטרך לפעמים להגיד את זה בצורה יותר גלובלית.
אורן: עוד שאלה שעלתה לי עכשיו שדיברת. בשיחה הקודמת שלנו הדגשת שאתה לא רוצה לנקוט במונח חינוך כי חינוך נתפס אצל אנשים כמשהו ששייך לילדים ומשהו שהוא נמשך על פני זמן מאוד מאוד ארוך.
שינוי דעת החברה. אפשר לשנות את המילים.
אורן: ניצה קודם שאלה שאלה שהייתי שמח אם תוכל להרחיב את התשובה לגביה. אמרת הדגשת בשיחה הקודמת שלנו "חכם עיניו בראשו" הוא לא מחכה עד שהקריסה תטביע אותו ותמית אותו סופית, הוא מראש רואה את המגמה, מנתח אותה וגוזר ממנה מה צריך לעשות.
אנחנו היום מרגישים כאן בארץ שהמצב הכלכלי של כל אחד מהאנשים שחיים פה הולך ונהיה קשה יותר. מחודש לחודש קשה יותר, המחירים כל הזמן עולים, עוד גזרות כלכליות מפה ומשם, ואנשים כבר מתחילים לספור כל שקל לאן הוא בדיוק הולך. אם פעם הגיע הקיץ והאדם נוסע אוטומט לחו"ל, היום הוא אומר "רגע אולי לא, אולי נשים בצד, אולי כבר השנה לא ניסע".
ודאי ראיתי את זה בחו"ל. גם את היית, שמת לב או לא?
ניצה: כן בטח.
חצי, שליש ממה שיש.
אורן: ניצה מכירה היטב את התחום, והיא אומרת שהקיץ הזה אנשים הרבה פחות נוסעים. זה מעיד על זה, שאנשים מסתכלים קדימה, כמו שאתה אומר "חכם עיניו בראשו", ואומרים אי ודאות מתקרבת, נראה שהמגמה היא שלילית ולא חיובית, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין את זה, בואו נתחיל להיערך לזה מעכשיו.
ואתה ציינת פה כמה צעדים. ציינת למשל בוא נתארגן בינינו עם מחסנים לביגוד, עם כלי בית, עם ריהוט, בוא נארגן רשימות של נותני שירות ללא תשלום, בוא נעשה גוף רכישה, נוריד מחירים וכן הלאה. מה שניצה קודם שאלה, והייתי רוצה שתענה על זה. אנחנו רוצים להיות חכמים, אני לא רוצה לחכות לזה שכל המערכות הנוכחיות קורסות, אלא כבר מהיום להתחיל להגדיר תכנית הבראה. שהיא באה, והיא לא מתנגשת בשום דבר, אלא היא באה כתוספת, כמשלימה.
ניתן דוגמה. למשל יש לי 4 ילדים. הבן הצעיר שלי, עכשיו הוא רוצה ללמוד לנגן בכלי נשיפה. וחשבתי שכמו לשני הגדולים ממנו, שנתתי להם שיעורי נגינה בכלים שהם רצו לנגן, אני גם נותן לו עכשיו שיעורים בכלי נשיפה. אשתי ביררה כמה זה עולה והגענו למסקנה שכרגע התקציב שלנו לא מאפשר, וזה גורם לי צער, כי בסך הכל אני רוצה שהוא יתפתח, ואין לי אפשרות לממן את זה.
ואתה פה מצייר איזשהו מודל של שיתוף חברתי, שבו בעצם אנחנו נעזרים אחד בשני. עכשיו כשתיארת מחסנים לביגוד, ולכלי בית, ולריהוט, על מה אתה פה מדבר בעצם? האם אתה מדבר על דברים שאני לא משתמש בהם. תאר לי קודם את זה, ואז נעבור לנותני שירות, כי זה הרבה יותר בעיתי בעיני.
דברים שאתה יודע שאתה לא משתמש בהם והם יכולים לעזור לזולת, אתה מוציא מהבית ומביא למחסן. במחסן עובדים אנשים שמסדרים את הדברים האלה, מתקנים אותם, ומציגים אותם. ומי שצריך בא, מסתכל, רואה, ומקבל את זה לעצמו.
לאנשים, לכל אחד יש עודף, חצי מהבית שלו בדרך כלל. וכך אנחנו יכולים לעזור זה לזה בזמן שאין לך במה לקנות, וכל מה שיש לך זה בסך הכל כדי לקנות מזון נניח, ולשלם על כל מיני שירותים הכרחיים.
אורן: וזה גם כבר במינוס, גם לזה לא מספיק.
נגיד, כן.
אורן: זה לא נגיד, זה היום. רוב המדינה במינוס.
אז ודאי שהדברים האלה יכולים להקל ולעזור. לגבי החוגים, אז ודאי שבמסגרת העיירה שלנו, או השיכון שלנו, איפה שאנחנו נמצאים, אנחנו יכולים גם לעשות כאלה חוגים לילדים, כל מיני דברים שבאים בהתנדבות.
אורן: מי מעביר את החוג, מי ידריך?
מישהו מומחה.
אורן: האם הוא יקבל תשלום?
יכול להיות שהוא יקבל מתלמיד.
אורן: ממי? אין לי כסף לשלם לו היום.
כאן השאלה, או שאנחנו מעבירים את זה לפסים של הכסף, אז זה כמעט כמו שהיה כאן.
אורן: נכון, זה מה שלא הבנתי. אין לי כסף.
לא. או שאנחנו עושים את זה בצורה התנדבותית, אנחנו לא לוקחים אף אחד במשכורת. אבל השאלה, מה עושים כל אותם האנשים שעכשיו יוצאים משוק העבודה.
אורן: המובטלים?
כן.
אורן: בטח יושבים בבית, מקבלים קצבה, חלק מחפשים עבודה.
אין, אין עבודה.
אורן: אתה שואל היום, במצב הנוכחי? היום כמה יש במדינה, אני לא בקי במספרים, 7% משהו כזה.
אז יהיו 50%, מה תעשה איתם?
אורן: 50% אתה כבר בונה על קריסה כללית. השאלה היא אם אנחנו יכולים להגדיר מערכות, שכבר מהיום יתחילו לפעול ולא יחכו ל- 50%. למה לי לחכות, החכם עיניו בראשו. כבר רואים שהאבטלה הולכת וגוברת, כבר יותר קשה לי. אני נותן לך דוגמה, זה לא עתיד, היום אני מחליט שלילד השלישי אין חוג, כי אין לי. זה לא חזון אפוקליפטי, זאת המציאות שלי.
אז שוב אני אומר לך. אנחנו בונים כאלה מרכזים שיהיו לילדים שלנו חוגים. האנשים האלה יעבדו בהתנדבות. והם כמו כולם יצטרכו לקבל קצבה.
אורן: נגיד שהוא מובטל היום. מורה למוסיקה למשל.
כן. ואם לא מובטל אז לא מובטל.
אורן: לא, אם הוא לא מובטל אז הוא עסוק, אז הוא מתפרנס. אתה אומר מובטל.
כן. שהוא מקבל קצבה רגילה, וחוץ מזה מקבל מאיתנו כרטיס חבר לכל מיני הדברים שלנו. לביגוד, אפילו למזון הכרחי, לעוד משהו. הוא נמצא כמשתתף, כמו בקיבוץ נניח. הוא פועל, הוא עובד, הוא נותן לחברה.
אורן: אני לא בדיוק תופס. היום הוא מקבל דמי אבטלה, אם אני זוכר זה 70% ממה שהוא היה מקבל. נגיד שיש לי כזה מורה למוסיקה, מובטל לצורך העניין יש את הדוגמה הזאת. לי אין כסף, ולהרבה אנשים אני מניח שהיום כבר אין כסף לחוג.
על ידי זה שהוא עובר אצלנו חינוך אינטגראלי, הוא כן מסכים לעבוד כמורה למוסיקה לילדים. אז יש לו זמן פנוי כל היום, יש לו ילדים שרוצים את זה, ואנחנו חוץ מזה נותנים לו אילו הטבות עבור זה שהוא עובד. הוא נקרא אצלנו "חבר מועדון" נניח. בצורות כאלה אנחנו צריכים למשוך אנשים, גם בצורה קצת אגואיסטית, וגם על ידי ההערכה שאנחנו נותנים. ואם הוא בעל מקצוע הוא גם כן רוצה את זה.
אורן: למה?
כי בעל מקצוע, זה הביטוי שלו. אם אני יודע ללמד לנגן חליל, אז בשבילי זה גם תענוג ללמד ילדים לנגן. ואחר כך אני מוציא אותם לכיכר באיזה ערב, והם מנגנים לפני כולם, יש לי מזה הכרה, יש לי מזה גאווה, יש לי מזה כבוד. ההורים של הילדים האלה מכבדים אותי, והם ממש רוצים לעזור לי בהכל. אם יש לי איזו בעיה בבית, מגיעים אלי אינסטלאטור, חשמלאי, עוד מישהו, עוזרים לי לתקן משהו.
אורן: למה הם באים?
כי גם אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי.
אורן: לא הבנתי. יש אינסטלאטור, כשאני מזמין אינסטלאטור, עולה לי כך וכך בשכונה.
לא עולה לך כלום.
אורן: מה זאת אומרת לא עולה לי כלום? הוא צריך להתפרנס.
הוא גם כך וגם כך. אנחנו מדברים על זה שכולם מקבלים איזו מין קצבה.
אורן: למה? הוא מתפרנס, הוא עובד, הוא בשוק, הוא עובד. האינסטלאטור הזה עובד. האם אנחנו מדברים על אינסטלאטור שהוא גם מובטל?
כן.
אורן: אז נגיד יש לי מורה למוסיקה מובטל ואינסטלאטור מובטל.
אנחנו צריכים להוריד את הכל ההוצאות המיותרות.
אורן: של מי?
של כולם. אז אנחנו צריכים לעשות כך שכל משפחה ומשפחה יכולה להתקיים. נניח חשמל היא צריכה, גז היא צריכה, מזון נורמאלי, ביגוד, את כל הדברים האלה היא צריכה בסך הכל.
אורן: בריאות, חינוך, כל הדברים האלה, זה אלמנטארי.
המשפחה צריכה אותם. כמה זה בסך הכל עולה למשפחה? אנחנו צריכים לראות, האם אנחנו יכולים לכסות את זה, ועל ידי מה אנחנו יכולים לכסות את זה.
אורן: לכסות הכוונה להשלים את מה שאני לא מסוגל בעצמי?
כן. עכשיו אני אומר לך, אתה אומר שזה בקריסה אם חצי מהמדינה תהיה מובטלים, אבל כך זה יהיה.
אורן: על זה אנחנו רוצים לדבר, על תרחיש כזה עתידי שחצי מהמדינה תהיה מובטלים?
זה לא כל כך עתידי, אז נגיד שליש ולא חצי.
אורן: 33%.
זה מה שקורה, כל אלה שיוצאים עכשיו לכיכרות וצועקים, ביניהם אני חושב רוב המובטלים. אמהות חד הוריות ועוד כל מיני אנשים, תדבר איתם, כל שני יגיד לך "אני יושב בבית"
אורן: מובטל, לא כל שני. רוב האנשים זה דווקא אנשים שהולכים לעבודה, וכמו שאני תיארתי, מה שהם מתפרנסים לא מספיק להם לכסות את מה שהם צריכים, אלמנטארי, לא מותרות, דברים פשוטים.
דברים פשוטים.
אורן: כן, וזה התסכול שלהם. למה אני גם עובד, גם שרתי בצבא, גם אשתי עובדת ושרתה בצבא, ואני חי בחברה שלא מאפשרת לי לחיות בכבוד. כאילו שאני צריך להיות נתמך סעד, ובאתי לקבץ נדבות.
אני מסתכל על כך כמו על אבטלה סמויה.
אורן: מה פירוש?
כי עוד מעט זה יתפוצץ כמו בועה.
אורן: מה יתפוצץ?
כל עניין התעסוקה, אבל נניח כמו היום, שאין לאנשים במה להשלים את החודש.
אורן: נכון, חסר לכל אחד כסף כדי לגמור את החודש.
למה אתה חושב שאתה לא יכול לבנות מערכות שיעזרו אלה לאלה?
אורן: זו בדיוק מטרת השיחה. לברר, ללמוד ממך מה אתה מציע במציאות הזאת, שבה רוב האוכלוסייה לא מסוגלת לסיים את החודש בכבוד. נתתי דוגמה ספציפית, איך אתה מציע לבנות לפי התפיסה חדשה, שהיא לא תבטל את כל מה שיש, אלא פשוט נתחיל לבנות אותה כך, שתצמח ותגרום לשינוי?
כי ממה התחלנו? בהמשך לשיחה הקודמת, הגדרנו את הנושא שלנו היום, איך אנחנו בונים תכנית הבראה חברתית שמספקת לחברה ביטחון קיומי, ומקנה לכל אדם הרגשת ביטחון פנימי, מתוך כך שנתחיל לבנות בינינו ערכים של חיבור, של איחוד, של עזרה הדדית, זה בגדול. ועכשיו אנחנו רוצים להתקדם. איך אנחנו פורטים את ההגדרה הגדולה ששמנו, לתכנית פעולה מא' לת'?
נקודת האפס שלנו, היא המצב הנוכחי. לרוב האוכלוסייה בארץ נעשה יותר ויותר קשה, היא לא מצליחה לספק לעצמה את כל מה שהיא צריכה, כדי ללכת לישון בלב שקט, אני כאב לארבעה ילדים, לא הולך לישון בלב שקט, ואותו דבר רוב האנשים בארץ.
זאת נקודת הפתיחה, ומכאן מה אנחנו יכולים להציע, ואיך לפעול כדי להביא אותי למקום שאני כאבא אהיה רגוע? שאם הילד שלי רוצה ללמוד מוסיקה, איך אני כאדם נורמאלי יכול לספק לו למשל לימודי מוסיקה, ומחר חס ושלום את האוכל שלו אפילו? היום אלה מותרות, אבל אני כבר מתרגם לעצמי לאן הכל הולך, כי מחודש לחודש המחירים עולים.
אני שואל אותך, עם כל מה שיש לך היום, בלי לקבל גרוש נוסף מאף אחד, בלי להשקיע, כי אין לך מאיפה, איך בכל זאת אתה בונה, על ידי חיבור בין בני אדם, מערכות עזר הדדיות, שפתאום תרגיש שאתה תקבל יותר. היום אתה מתרגם הכל לכסף. אינסטלאטור עולה כך וכך, חוג למוסיקה כך וכך, לתיקונים כך וכך, אז אם אנשים בונים לעצמם מסגרת, שבה הם יכולים לקבל את השירותים האלה, בצורה הדדית אחד מהשני ללא תשלום, אלא מפני שהם נמצאים בחברה שקשורה בצורת עזרה הדדית, אז האנשים שמסוגלים לתת שיעור במוסיקה, או לעשות תיקונים בבית, יעשו זאת.
ואנשים שהם חופשיים, יצאו לרחוב וינקו אותו, או יעשו כל מיני תיקונים בעיר, ובכך יחסכו את הכסף מהעירייה, הם יעשו בהתנדבות עוד עבודות שונות שהעירייה עושה ומבזבזת עליהן המון כסף. וזה יקל עליהם בהתאם לכך את התשלומים העירוניים. הם יצטרכו לשלם על המים ועל החשמל אבל בצורה אחרת. כי הם יכנסו להסכמים מיוחדים עם חברת החשמל והחברה למים, הם יגידו ש"אנחנו רוצים לקבל את זה כך וכך, ולא אחרת, אנחנו הצרכן הגדול".
ואז תשלם חצי ממחיר החשמל, ושליש ממחיר המים, וגם המזון שתקבל, לא יעלה לך פי שלוש מאשר באירופה, אלא דומה, או אפילו פחות. אז כל קוטג' יעלה שקל וחצי, ולא שבעה שקלים. הכל תלוי עד כמה שאתה מקבץ את הכוח הצרכני, ומנהל אותו מול רשתות האספקה. גם בחשמל, גם במים, גם בבריאות, גם בביטוחים, בכל דבר הכוח בידך. וודאי שהם לא מעוניינים בכך.
אורן: יש פה כמה מישורים שציינת והייתי רוצה שתרחיב על כל אחד ואחד. במישור הראשון שהוא גם המעניין ביותר בעיני, הוא שאתה אומר, שאנשים שלא מצליחים היום לשלם עבור הצרכים שלהם, נאמר אני, ניצה ואתה, שלושה אנשים, אתה צריך משהו ולא מספיק, אני משהו והיא משהו, לכל אחד מאיתנו יש צרכים אחרים, ולמעשה אנחנו יכולים להיכנס בינינו למעין שותפות, קראת לה "חברה של עזרה הדדית" שבה אנחנו עוזרים אחד לשני.
נכון.
אורן: זה מאוד מזכיר לי את המושב שבו נולדתי. ברחוב שבו גרנו היו כמה בתים, אבא שלי היה רואה חשבון, לידינו גר שכן שהיה מסגר, ומעליו גר שכן שהיה אינסטלאטור, והרביעי היה בתחום האלקטרוניקה. אני זוכר שתמיד כשהטלוויזיה הייתה מתקלקלת, השכן הרביעי בא אלינו הביתה, כשהייתה נזילה השכן השלישי בא הביתה, וכשהם היו מקבלים מכתבים ממס הכנסה כולם באו לאבא שלי, וכך החיים התנהלו להם בנחת.
הציור שציירת עכשיו לוקח את העיקרון הזה וממקסם אותו. החברה הזאת של עזרה הדדית של אנשים נניח עם כרטיס מועדון או משהו דומה, מה יש בה, יש שם אנשים שרוצים להתנדב, מה הרציונל שמניע, מה האינטרסים?
אני שואל אותך, אתה גם רואה חשבון כמו אבא שלך וגדלת בחברה כזאת, תגיד לי אתה, מה הרווח הכלכלי?
אורן: גדול, עצום.
עצום?
אורן: בטח, זה לא רק רווח כלכלי, זה גם ביטחון. ביטחון נפשי שאתה יודע שאם הוא בא, הוא יסדר לך את הטלוויזיה כמו שצריך, כמו לאח שלו.
כן, כי בשביל מה לו לבוא עוד פעם? כמו בסין, שם משלמים לרופא כשאתה בריא ולא כשאתה חולה.
אורן: נכון, כי הוא יודע שהוא יצטרך להתמודד עם זה, אז שיעשה מההתחלה כבר כמו שצריך. אתה גם יודע שהוא לא ישקר לך, אם תזמין בעל מקצוע אחר הוא יגנוב אותך, הכל בשביל הכסף.
עכשיו השאלה, איך מהפסטורליה של המושב שבו גדלתי, אתה מדבר על זה כאן ועכשיו? לא אי שם בחום של החממה. אתה מדבר על העיר הקשוחה, שבה כל אחד נמצא בקונכייה שלו, לא משאיר את הדלת פתוחה אפילו שנייה אחת, ישר נועל אותה, ומישהו יכול לדפוק עד שימות בצד השני, רק שאף אחד לא יפריע לו.
על ידי מערכת החינוך, דרך כלי התקשורת המקומיים והארציים, אבל אנחנו מבינים שבמקביל חייבת להיות תעמולה והיא קודמת לכל.
אורן: הסברה רחבה.
כן, ושההסברה תהיה מכוונת בדיוק מול הצרכים של האוכלוסייה. ועל ידי כך יהיה להם טוב על המקום, ותוך כמה שבועות הם כבר ירגישו את השינוי.
אורן: נניח שאני הצרכן של ההסברה הזאת, יש ערוץ טלוויזיה מקומי שמשדר תוכניות הסברה, ואני סופג מכלי התקשורת כמו שאתה מציע. אבל בוא נבחין, יש שני סוגי אנשים ,שני סטאטוסים שמקבלים את ההסברה הזאת, יש את רוב האוכלוסייה שעובדת והכסף לא מספיק לה כדי לכסות את הצרכים הקיומיים המשפחתיים, ויש ציבור שהיום לא עובד. יותר קל לי לדבר על האנשים שעובדים כי הם פשוט הרוב. אם אני אומר הסברה, אני מתכוון לכך שאני מסביר משהו ויש מישהו שמקשיב. רוב המקשיבים היום, אלה אנשים שנמצאים בסטאטוס העובד, ואם היית ממציא מודל שבו על ידי אינטראקציות ביניהם, הם יכולים להיטיב את חייהם, אני חושב שכל אחד מהם היה קונה אותו. אתה רק צריך להסביר לי מה נדרש ממני. מה שאני דורש זה להמציא שיטה משלימה שתבוא ותתווסף לחיים שלי היום, אחרי שקיבלתי את המשכורת, שילמתי את המיסים ויש לי מינוס, אני קורא לזה "החיים במינוס". כולם פה מבינים מה זה החיים במינוס, אתה צורך יותר ממה שאתה מכניס.
אתה אומר לי "בוא נתחיל להקים עזרה הדדית שתביא לי תוספת". את התוספת אני רוצה.
בסדר גמור.
אורן: אז מה עכשיו?
יש גם דרך אחרת.
אורן: כן, מה?
לא עושים כלום.
אורן: לא לעשות כלום, את זה אני מכיר מעצמי. אמרת שהחכם רואה את הנולד, למה לא עושים כלום?
לא, כשאתה מגיע לקריסה כזאת שאין לך מה לאכול והילדים סובלים, אז אתה רץ למקום שיכול לספק לך את הדברים ההכרחיים.
אורן: נכון.
אתה רוצה להגיע לקריסה כזאת?
אורן: לא רוצה.
אז כדאי להתחיל להקים את המערכת המשלימה.
אורן: בדיוק, "החכם עיניו בראשו", אני אומר לעצמי אחד פלוס אחד, היום אין לי כסף לתת לו לחוג נגינה, לשני הילדים הקודמים היה לי, מאז עברו שנתיים שלוש, לא מאה שנה, ואני מניח שבעוד שנתיים שלוש חס ושלום אם זאת המגמה לא יהיה לי לתת לו לאכול עוף, ואז אני אגיד שרק פעם בשבוע תאכל עוף. וכן הלאה. אני רואה את הכיוון, אז מה שאתה מציע, אני קונה. רק בוא תסביר לי מה עושים? הייתי שמח להיות באינטראקציה כזאת כדי לקבל השלמה. אתה מציע לי מערכת משלימה, מתאים לי, אבל בוא נהיה קונקרטיים, לכן בעיקר מה אתה דורש ממני, מה זה אומר?
השתתפות.
אורן: כי כסף אין לי לשלם, את זה אני מבין.
במערכת הזאת אין כסף בכלל, אולי יש בה כרטיס מועדון, שמי שנמצא בעזרה ההדדית הזאת אז הילדים והבית שלו זוכים לשרות הדדי. אני מורה לחליל, ואני נותן שעורים מהבוקר עד הלילה, ממלא את השעות שלי בשיעורים לקבוצות ילדים.
אורן: אתה יכול לעשות זאת רק אם אתה מובטל. בהנחה שרוב האוכלוסייה כן מפרנסת, לְמה אני אדרש? אני רוצה את הזכאות לכרטיס המועדון, אני ואשתי עובדים מהבוקר עד הערב וגם זה לא מספיק. אני רוצה להיות זכאי לכרטיס מועדון, מה אני צריך לעשות?
אתה חייב לתת משהו למערכת לפי מה שהיא צריכה, אחרת איך תקבל בלי לתת?
אורן: מה למשל אני יכול לתת?
לא יודע, אולי בפעם בשבוע תנקה את הרחוב.
אורן: מתי בערב? בוא נתרגם את זה למשהו שאני באמת אוכל לעשות.
לדוגמא, אם אנחנו רוצים להקל על התשלומים שלנו לעירייה עבור הניקיון, או לכל דבר, אנחנו צריכים להקטין צריכה, נכון?
אורן: להקטין את ההוצאות שלנו.
תראה את ההוצאות שלך לעירייה, איזה פירוט יש בהן.
אורן: אני מנסה לתרגם מה זה אומר פרקטית. אתה אומר, אתם אנשים עובדים, אין שום בעיה, פעם בשבוע תמצאו שעתיים.
למה לא יותר?
אורן: אולי אפשר יותר, זה תלוי מתי האדם עובד, יש אדם שגומר לעבוד בחמש אחר הצהריים, יש אנשים מגיעים הביתה בשבע בערב. מה אני צריך לתת כדי לקבל כרטיס מועדון?בזמן הפנוי שלי, או נניח ביום שישי כשאני לא עובד? ביום שישי הרבה אנשים לא עובדים, אז ביום שישי, אני בא ונותן ארבע שעות של מה, של התנדבות?
של התנדבות.
אורן: ואז מנתבים אותי לפי היכולות שלי, למשהו שצריכים? אם יש לי איזה שהן יכולות אז כדאי להרוויח ממני מכסימום.
וודאי
אורן: אני נותן לפי יכולתי, או שאתם תמדדו את זה?
"כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו"
אורן: למשל תמורת ארבע שעות התנדבות שבועיות, מה אני מקבל?
אתה מקבל יכולת להיכנס למחסן, אם צריך לבחור בגדים לילדים שלך, ושירותים שאותו אינסטלאטור או חשמלאי יבוא אלייך הביתה. אתה מקבל את הדברים האלה בלי להשקיע כסף, ובמקום זה אתה תורם את היגיעה שלך לחברה.
וודאי שכך אנחנו בורחים מתשלום מיסים, המדינה לא מרוויחה על כל פעולה ופעולה שלנו כמו שהיא רגילה להרוויח, אנחנו חוזרים לחיים כמו שהיו לפני כמה מאות שנה. כי בדרך כלל אם אני נותן שירותים בחליל ואתה באינסטלציה והוא בחשמל, המדינה מקבלת מכל דבר מס ומזה היא חיה. כאן אין מס.
אורן: אז עוד פעם יעלו לי את מיסי העירייה?
אנחנו מדברים על אנשים שלא סוגרים את החודש, לא על אנשים שרוצים להתעשר.
אורן: לא, מה זה להתעשר? אני אומר לך שאני לא סוגר את המינוס כל חודש.
לכן אנחנו אומרים שהחברה שנמצאת במצב כזה, במצוקה כזאת, כדי שהיא לא תתדרדר יותר, אנחנו מדברים על המצב כזה, ואם לא יבואו אליך הביתה ולא יעזרו, אתה תישאר בלי חשמל, בלי אינסטלציה, ועם כל מיני בעיות, הילדים בוודאי יהיו בלי חינוך, בלי שיעורים לחליל, וכולי. אתה לא תקנה זאת בשום בצורה אחרת.
אורן: את האינסטלאטור אין ברירה, אני אקח בכל מצב, אני לא אשב בתוך שלולית.
אבל את החליל אני לא אקנה בוודאות.
לכן בכרטיס המועדון אנחנו יכולים לכתוב מה כן ומה לא. אבל מה אנחנו רוצים בכך? אנחנו לא רוצים שהאוכלוסייה תתדרדר, אתה מבין? זאת בעצם צריכה להיות קודם כל הדאגה של המדינה, אם כל הערים יהפכו להיות כמו עיירות הפיתוח שנמצאות בנגב או מקום אחר, מזה אף אחד לא ירוויח. זה יעשה המון בעיות וצרות, עד למצב שיכול בסופו של דבר להביא למלחמת אחים. כי אם יש לך מסות, המונים שיוצאים לרחובות ואין להם לא רק איך לסגור את החודש, אין להם במקרר דברים ממש הכרחיים, אז האדם נהיה מסוכן.
אנחנו לא מדברים כאן על המיסים, שלא יהיה ממה לשלם, מה זה "לא יהיה ממה לשלם", אין מה לאכול. אתה מבין שהמזון הוא הדבר העיקרי? אם אתה אומר שבעוד שנתיים המצב יתדרדר כך, אז לא יהיה לך במה לסגור את החודש, ואיך לתת לילדים שלך מזון, אז לא מדובר כאן על "האם יבוא אינסטלאטור או לא", הכרחי שאתה תקבל צורה כלשהיא שירותים הכרחיים. אחרת אתה תהפוך מרואה חשבון להיות עבריין, עבריין בפועל עם אקדח ,לא עם עט ביד.
אורן: בוא נחזור רגע לאינסטלאטור. אני הבנתי שהכלל הבסיסי בחברה של העזרה ההדדית הוא שאתה נותן ארבע שעות בשבוע ומקבל כרטיס מועדון. בוא נדבר רק ביחס לאנשים עובדים.
האמת, אני לא כל כך רוצה לדבר על אנשים עובדים, כי הדבר הזה חולף.
אורן: אני נותן X שעות בשבוע בהתנדבות מהזמן הפנוי שלי, ומקבל כרטיס מועדון. נניח שאני אינסטלאטור, ובארבע שעות בשבוע שאני נותן בהתנדבות, יכולתי גם לעבוד בהן?
כן, יכולת לעבוד בהן.
אורן: זאת אומרת, שאתה צריך לתת לי כרטיס מועדון כזה שהרווח השבועי שלי ממנו יהיה שווה יותר מארבע שעות שלי באינסטלציה?
זה בתנאי שאתה שומע את ההרצאות, השיחות, הסדנאות שלנו, השולחנות העגולים. בתנאי שאתה מבין שבכך אתה נכנס לחברה חדשה, שמספקת לך פיצוי פנימי, נפשי, שאתה מרגיש אחרת, את מה שאתה לא יכול לתרגם לכסף. בבקשה, תישאר חיצוני, אנחנו נותנים לך אפשרות כזאת, אם אתה רוצה להיות אינסטלאטור עצמאי, לך, אנחנו נמצא מישהו אחר. אפילו אם אתה רופא, אתה שווה לכולם.
זה לא שאתה אינסטלאטור דגול, אתה שווה לכולם, אתה נותן את השעות שלך ומקבל תמורתן מהחברה שלנו כמו כולם, לא חשוב מי הוא הרואה חשבון, האינסטלאטור, המורה לחליל, הרופא, ומנקה הרחובות. אם אתה לא יודע כלום, אתה הולך לנקות רחובות, ואתה מקבל אותו דבר כמו שכל אחד. אין כאן חשבון של כסף, יש כאן חשבון של השתתפות מצד האדם שרוצה לתרום לחברה, ועל ידי כך הוא מקבל השלמה של ביטחון, יחס, סביבה יפה, חינוך ילדים הדדי. אלה הרווחים שהוא יקבל.
הוא חייב מזון הכרחי, הוא חייב גג ובית כדי להתקיים עם המשפחה, אבל על כל יתר הדברים חוץ מהמינימום הזה הוא צריך פיצוי פנימי, ואת זה הוא יקבל מהחברה. כמו שהקיבוצים רצו שיקרה, שלכל אחד יהיה את הכל, אבל עיקר הפיצוי הוא נפשי, פנימי.
אורן: הזמן שלנו כבר הסתיים, תודה לכם שהייתם איתנו, אנחנו ממשיכים, תבואו, מבטיחים שיהיה מעניין.
איך יתבצע המעבר לשלב הבא בו החברה תצליח לספק לאדם את הביטחון לקבלת הצרכים למחיתו ובנוסף למלא ולהשלים לו את הצרכים האנושיים כמו כבוד וגאווה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מברר את התהליך עם אורן לוי וניצה מזוז
אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום לך ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו מדברים על החיים החדשים שאנחנו רוצים לבנות ביחד, בינינו, חיים שכל אחד מאיתנו ירגיש בהם הרבה יותר טוב, בטוח יותר ממה שאנחנו מרגישים היום.
ניצה, בהמשך לשיחות הקודמות שהיו לנו, יש איזשהו כיוון שאליו את רוצה להוליך את השיחה שלנו היום.
ניצה: כן. אנחנו מדברים על חיים חדשים, ואנחנו באמת רוצים לדבר על התחדשות. ברור לנו שאנחנו הולכים על צעדים חדשים, צעדים שאולי יכולים להראות או להזכיר משהו ממה שהיה לנו פעם, אבל זה כבר ממקום חדש, עם כוונות חדשות, עם הבנה חדשה. אם היית יכול לצייר לנו את ההבנה החדשה הזאת שנוצרת באדם.
במשך ההיסטוריה עשינו הרבה צעדים כאלה לכיוון החיבור. בדרך כלל, בהיסטוריה האחרונה שלנו, אנחנו עשינו את זה בגלל שכולנו הגענו מהגלות, מארצות הגולה, ולא היה לנו כאן שום דבר, והאדם לא היה יכול להתקיים לבד במצב החדש, במקום החדש, בחוסר כל. ואז על ידי מערכות שאנחנו בנינו לעצמנו, כמו "חומה ומגדל", וכל מיני סוגים כאלה של חיבור, אנחנו קיבלנו איזה חיזוק זה מזה ויכולנו להתקיים. בנינו כך קיבוצים, אחר כך מושבים, בנינו כל מיני מערכות עזר זה לזה. "ההסתדרות" בסך הכל קמה מתוך זה. גם הצבא זה איזו מערכת שאנחנו מחזיקים מפני שאנחנו צריכים אותה להגנה, וכן הלאה.
אבל אחר כך, במשך הזמן כשכל אחד היה יכול כבר להתבלט בתוך המערכת הזאת ולהיות יותר גדול מאחרים, התחלנו להשתמש באגו שלנו יותר ויותר. וכך הרסנו למעשה את המערכות הקודמות והמשכנו עם בניית החברה האגואיסטית, תחרותית.
עכשיו, כשאנחנו מגיעים למצב שהתהליך טבעי, לא כמו שאז נאלצנו לבנות כאלה מערכות, עכשיו אנחנו צריכים להבין שאנחנו אמנם גם ודאי שנאלצים לבנות כאלה מערכות, אבל הטבע מחייב אותנו. זאת אומרת, הטבע מחייב לא רק אותנו אלא את כל העולם להיות יותר מקושרים, להיות יותר בחיבור הדדי, בעזרה הדדית, לחבר לכל הקשר בינינו את המרכיב האנושי, כי ברחנו מזה בינתיים לאיזושהי תקופת מה, נניח מקום המדינה ועד המצב הנוכחי. ועכשיו אנחנו רואים, גם מאין ברירה, אבל כבר בהבנה ובהכרה, כדי לא לחכות שאנחנו נהיה שוב כמו אז במעברות ובמצבים כאלה, אנחנו צריכים להבין ש"החכם עיניו בראשו", אז בואו נראה לאן בעצם האבולוציה הזאת, תהליך ההתפתחות שלנו, מוביל אותנו.
אם העולם הוא אינטגרלי, אם העולם נעשה עגול, אם כל כולנו קשורים זה לזה, אז בואו רק נעשה שהקשר הזה לא יהיה קשר תחרותי, לא יהיה קשר שאחד בונה את ההצלחה שלו על ידי דיכוי השני, אלא ההיפך, שכולנו נשתדל להגיע לרמת חיים אחידה פחות או יותר, לאספקה, לחיבור, להרגשה שאנחנו נמצאים יחד. בהרגשה שאנחנו נמצאים יחד יש הרבה דברים שאולי זה המקום יותר לפסיכולוגים לדבר, אבל רק נבין שהאדם בכך קודם כל מעלה את עצמו לרמת ביטחון אחרת, יש לו ביטחון חברתי. אין לו חרדה מכך שהוא לא יכול "לסגור את החודש", כי כולנו סביבו גם דואגים לזה חוץ ממנו, והוא יודע שבחברה בסך הכל דואגים לזה וסך הכל פותרים את הבעיה. הוא בסופו של דבר, יחד עם האחרים, צריך רק לסגור את כל השירותים שהחברה צריכה כדי להתקיים.
אנחנו לפחות דואגים להתקדם אל הסיפוק של האדם. זה למעשה האגו שלנו, הוא רוצה שאנחנו נמלא אותו. במה למלאות? אז ודאי שאנחנו חייבים למלא את האגו שלנו, של האדם, הצרכים שלו ההכרחיים לקיום, זה אוכל, מין, משפחה, בצורה שהוא ירגיש בכך שיש לו, שאת הקיום הזה יש לו. אני, עם אשתי והילדים, בית, וכל מה שאני צריך כדי שהכל יתקיים, התא הזה מתקיים. זהו. זה דבר אחד. דבר שני, שכל יתר הדברים שהריצו אותנו להיות בתחרות זה עם זה, ואחד גבוה מהשני, זאת אומרת כסף, שליטה, כבוד, קנאה, במיוחד כל הדברים האלה ששייכים כבר לסיפוק האנושי, כאן אנחנו צריכים, על ידי חינוך, לתת לאדם פיצוי אחר, שיהיה לו מילוי ואספקה מלאה מכך שהוא נמצא יחד עם האחרים, בחברה טובה. ושגם הדברים ההכרחיים שהוא מספק למשפחה תלויים ביחסים בחברה. זאת אומרת, סך הכל האדם מתחיל לראות שבבניית חברה הוא לא רק מספק לעצמו עוד איזושהי תוספת יפה, אלא שבלי זה גם בהכרחיות הוא לא יכול להתקדם ולהתקיים.
לכן כאן הכל תלוי בחינוך. חינוך זה לא לטווח ארוך כמו שאנחנו רגילים, שאנחנו נותנים השכלה לילדים והם גדלים, וזה לוקח שנים עד שהם מקבלים את זה וגדלים מזה, נניח חמש עשרה שנה, מגיל שלוש עד שמונה עשרה. אלא אנחנו מדברים כאן על חינוך שדרך כלי תקשורת מקומיים וארציים, אנחנו מפתחים את האדם, מראים לו את ההתפתחות האנושית, התפתחות האדם, התפתחות החברה, עד כמה שהדבר הזה נעשה עגול, מחויב על ידי הטבע, ושאין לנו ברירה. שאנחנו צריכים לפתח מערכות כאלה לפני שאנחנו נכנסים לקריסה, וכך אנחנו נהיה מוגנים גם עם עצמנו, גם עם הטבע. וכשאנחנו נכנסים להרמוניה גם עם הטבע, בהדדיות, אז אנחנו מקבלים מהטבע תגובות יפות ונכונות, אז לא יהיו לנו מכות כמו שאנחנו רואים עכשיו, שהטבע כבר מתחיל להיות עוין.
אנחנו גם צריכים להראות, לעשות ממש חשבון לאדם, להראות לו עד כמה הוא מרוויח כשהוא נכנס לחברה שיתופית. שיתופית לא בכל דבר ודבר, כמו שזה היה בקיבוצים, שלא היה כלום לאדם, היו כאלה שלא רצו אפילו שיהיה לאדם משהו אישי, אפילו לא את החולצה שלו. אלא אנחנו מדברים על השירותים הנוספים, אנחנו עוטפים אותנו במערכות כאלה, שהן קיימות על ידי עזרה הדדית והתנדבותית מכל אחד. ועל ידי זה, מחוסר אמצעים מצד אחד, ומצד שני מכך שאנחנו מרגישים בזה גם סיפוק נפשי, כדאי לנו לבנות מערכות כאלה.
אני לא חושב שיש כאן חזרה לעבר, מפני ששם זה היה מאין ברירה בלבד, ואנחנו היינו במצב כזה, ובינתיים כל העמים וכל המדינות היו בהתפתחות תחרותית. אלא אנחנו נהיה עכשיו ראשונים דווקא בכך שאנחנו מתקדמים לפני כולם לאיזון עם הטבע. כי בסך הכל זה מה שנדרש מאיתנו, בעולם גלובלי להיות גם גלובליים, גם מחוברים יחד, מפני שזוהי למעשה הצורה החדשה, החדשנית, של האנושות. ואין בכך חזרה, אלא ממש התקדמות. יש על זה גם הרבה מחקרים ודעות של אנשים חכמים, פוליטיקאים, פוליטולוגים, סוציולוגים, שמדברים על זה.
ניצה: יש תהליכים כאלה, שמראים גם על האדם וגם בכלל על החברה, שעוברים ממצב ראשוני של תלות, למצב שני של עצמאות, רכישת עצמאות, כל אדם וכל חברה רוכשת את המהות שלה, את העצמאות שלה, היא מבינה במה היא מיוחדת, איפה הייחודיות שלה, ודווקא כשהיא מגיעה לשם זה נראה כאילו שזה איזושהי נקודת שיא, אבל פה היא פתאום מבינה שזה לא הסוף, אלא זו רק איזו התחלה חדשה. והשלב הבא הוא באמת החיבור מתוך איזושהי תלות הדדית, מתוך איזושהי ערבות. אחד הדברים המאוד חשובים שצריך להסביר זה איך באמת שומרים על הייחודיות של כל פרט ופרט כזה, גם בחברה וגם בצורה של מדינה?
הרי אף אחד לא באמת רוצה לאבד את מה שהוא כבר השיג בעצמאות, לאחר שהשיג משהו, איך שומרים על הדבר הזה ויחד עם זה יוצרים את האחדות הזאת, את החיבור הזה? כי זה החשש הכי גדול של האדם, שאם הוא יעשה איזשהו תהליך של איחוד, אז הוא יאבד משהו ממה שהוא כבר השיג, מהעצמאות הזאת שלו. וזה משהו שהוא מאוד משמעותי, אפילו פסיכולוגית להבין אותו, שלא רק שלא נאבד, אלא אפילו נעלה לאיזה שלב מתקדם יותר?
אנחנו חשבנו שאנחנו מתקדמים, כי בסך הכל האדם הוא תוצאה מהסביבה. ועל ידי הסביבה קבענו לעצמנו ערכים שקריים. שאם אני יותר חזק, אם אני יותר שולט, אם אני יותר עשיר, אז מזה אהיה יותר "אני". היה כדאי לאנשים החזקים, השולטים, העשירים, לפתח דווקא נטייה לזה כדי לגרום לתחרות בין בני האדם, מפני שמתוך התחרות הזאת הם היו מקבלים לעצמם יותר כוח. הם היו יכולים לארגן את האנשים האלה שרוצים להתקדם, ובצורה כזאת הם יתקדמו עוד לפניהם. הערכים האלה שאנחנו פיתחנו בחברה, בזה אנחנו ממש חינכנו כמה דורות, וכך התקדמנו.
עכשיו אין לנו ברירה. או על ידי קריסת המערכות התחרותיות האלה, או על ידי זה שאנחנו בעצמנו נביא לשם ערכים חדשים, אבל אנחנו צריכים להשתנות. זאת אומרת, הבעיה שלנו היא איך אנחנו יכולים לחנך את האדם החדש על ידי החברה. ולהביא לו מילויים כמו שהוא רצה, עושר, כבוד, שליטה, חשיבות, ושנביא את זה לכל אחד ואחד על ידי הערכת הסביבה. שכל אחד יתגאה שהוא נמצא בזה. על זה צריכים לעבוד, זו צריכה להיות ממש תעמולה בלתי פוסקת. וכל הזמן צריכים לכבד את האנשים שמשקיעים בחברה.
ואנחנו נראה, כולנו, עד כמה האדם ממלא את האגו שלו מזה. אנחנו לא מקטינים ולא הורסים את האגו, ההיפך, אנחנו צריכים לפתח אותו רק לכיוון החדש. שהוא יהיה אגואיסט עוד יותר גדול בכך שהוא גדול באמת, שהוא משפיע לכולם. עד כמה הוא נותן לכולם, עד כמה כולם מעריכים אותו, ועד כמה מכבדים, עד כמה הוא מקבל איזשהו סימן של הצלחה, ייחודיות מיוחדת, עד כמה הילדים שלו שומעים בכל מקום, "איזה אבא, ואיזו אמא יש לכם" וכן הלאה.
זאת אומרת, לתת לאדם פיצוי גדול, הרבה יותר מקודם, לאגו שלו, רק בצורה כזאת שזה נקרא "הערכת הסביבה". ולא בכך שאנחנו משקיעים, ומשקיעים בזה אין סוף כסף ודברים שהם בסך הכל מרוקנים לנו את כל כדור הארץ מאוצרות הגלם, והאדם מייצר סתם דברים שאין בהם שום צורך כדי לייצר אותם היום, אלא כדי שיזרקו אותם מחר ויקנו ממנו שוב, וכן הלאה. זאת אומרת, החברה צריכה להיות יותר איכותית. היא צריכה בסופו של דבר לחלק את כל הצרכים של האדם לשניים, הכרחיים גופניים, שהוא חייב כדי להתקיים בצורה נוחה, יפה, בבריאות, בביטחון לגוף שלו, בחוסר חרדה ודאגה, אלה צרכים גופניים. וגם את זה הוא ירגיש שהוא בטוח יכול לספק אותם רק על ידי החברה האינטגרלית שנמצאת סביבו. וחוץ מזה, מה שנקרא הצרכים האנושיים, שלא שייכים לקיום הגופני, אלא אנחנו כבני אדם מעל דרגת החי, החיות, אנחנו צריכים גם אותם. זה הערכת הסביבה, זה הרגשת "האני" שבאדם. ואת זה אנחנו יכולים לספק במאה אחוזים על ידי הערכים החדשים של הסביבה.
והם למעשה אותם הערכים שהחברה הקפיטליסטית, הבורגנית, התחרותית, לקחה ורצתה לתת אותם לאדם על ידי תוספת של כסף, של שליטה, שגם מתבטאת בכסף. אבל יוצא שעל ידי מילוי כזה של הרצונות האנושיים שבאדם, אנחנו צריכים להיות כל הזמן בתחרות, אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד, אנחנו צריכים לפתח כל מיני בועות, פיננסיות, כלכליות, תעשייתיות וכולי, עד שהם קורסים. התעשייה ההכרחית שצריכים באמת לקיום שלנו, היא לא מגיעה לקריסה כי את זה האדם צריך באמת. מה שהטבע עומד עכשיו לנקות מאיתנו, להוציא מאיתנו, זה רק את החלק הזה האנושי, כדי שאנחנו נחליף את המילוי האנושי מכסף לכבוד.
ניצה: אני מרגישה שמה שהסברת עכשיו ותיארת בתמונה רחבה מאוד, זה החלק שהכי חסר כרגע באנושות. כי כשאנחנו עוברים מצבים מסוימים, אז בצורה הכרתית אנחנו עוד לא מבינים את זה. זה נכון שבצורה תת הכרתית אנשים מתחילים להרגיש. אתה הזכרת חרדות, וזה מאוד נכון, ההרגשה היא שסף החרדות עלה. זה ברור שאנשים מרגישים שהניתוק הזה וחוסר הקשר כנראה גורם להם לאיזו הרגשה מאוד קשה ולא נעימה פיסית בגוף, למרות שהכרתית הם לא מצליחים להבין את מה שכבר מבפנים מתחיל לעלות.
אחד הדברים הכי קשים, לחברה בכלל ולאנשים, זה שהם עוברים ממצב אחד למצב שני, הם לא יודעים מה מחכה להם במצב החדש והם מנסים לשמר כל הזמן את המצב שקיים כרגע. זאת אומרת, אם אני מסתכלת על כל התהליך, אני לא רואה בתהליך הזה של רכישת העצמאות משהו רע, זה היה חלק מתהליך התפתחותי. מתי זה מתחיל להיות בעייתי? כשאנחנו כבר מובלים לשלב הבא אבל אנחנו מתעקשים לעצור ולשמור על המצב הקיים, כאילו לשמור על איזה סטטוס. אבל זה כבר לא עובד יותר. ופה, בגלל שאנחנו לא רואים את המהלך הבא, קשה לנו לעשות את הצעדים האלה. אנחנו עדיין נאחזים בכל המערכות הישנות שלנו שקשורות בעצם בתהליך רכישת העצמאות. כל הערכים הם כאלה. ופה בא המעבר.
לכן החינוך חייב להיות קודם. תעמולה, פרופגנדה, הסבר, מערכות חינוך אינטגרלי.
ניצה: בעצם אנחנו הולכים לעבור היום שלב מסוים. אם קודם היה לנו "יום העצמאות" וזה היה הדבר הכי חשוב, זה כאילו שעכשיו אנחנו הולכים לעשות את "יום הערבות". זה כאילו מעבר מעצמאות לערבות.
צריכים להראות לאדם שסך הכל המילוי שהוא מקבל הוא לא פחות אלא יותר מאשר קודם. צריכים להראות לו שהתחרותיות נשארת, רק זו תחרותיות טובה, עד כמה שאני מועיל לחברה לעומת האחרים, ותמורת זה אני מקבל הערכה כבוד ויחס מיוחד גם בתוך המשפחה, גם מהשכנים, מכולם. זאת אומרת, שבזה אני הופך להיות גיבור.
הכל תלוי בהערכת הסביבה. אם הסביבה תעריך את זה, אין לי ברירה, אני אהיה כפוף לזה ובטוח שאקיים. אבל איך אנחנו בונים את הסביבה הזאת? על ידי סדנאות, שולחנות עגולים, קצת הסברים, על ידי כל מיני צורות, תיאטרון, שירים, כל מה שעל ידו יכולים להשפיע על האדם. להביא לו את זה לאט לאט. בינתיים יש לנו זמן וזמן שמתקדם בכל זאת לרעה, זאת אומרת האוזן נעשית יותר קשובה והאדם מתחיל להיות יותר מודאג ומרגיש, ואז כלי הקליטה שלו נעשים יותר ויותר רגישים. וכאן אפשר להתחיל לעבוד על זה בכל מיני צורות מדיה, במה שאנחנו משפיעים על האדם. אם אנחנו יכולים להכניס לו קוקה קולה כטעם החיים, אז ודאי שאנחנו יכולים להכניס לו גם את הערכים האחרים. בפרט שיש לנו על מה להסתמך.
אורן: עכשיו שאתה מדבר על זה, ראיתי לפני ציור כזה, נזכרתי במילואים. ולמה נזכרתי במילואים? כי אם אני מבין את המודל הזה שאתה מצייר של עזרה הדדית, יש פה טריק כזה שאני נותן, אני תורם משהו, ואני לא מפסיד בזה שום דבר חוץ מהזמן שאני משקיע בזה, והאחר יוצא נשׂכר. וכשאני נמצא עם האחרים בכזה מנגנון, אז כל אחד מכניס את האינפּוּט שלו, את מה שהוא יכול, הוא לא מפסיד בזה שום דבר חוץ מלהשקיע את זמנו, ובסך הכל אנחנו יוצרים בינינו איזו תוספת שמשלימה את כל מה שחסר לכל אחד.
ולמה המודל של מילואים עלה לי בראש? כי אם אני מתרגם את מה שאתה מציע, אז יש פה מודל של לעשות מילואים שעה, שעתיים בשבוע, שאותן אני מקצה לצורך זה. ולא חשוב מי אני, אני יכול להיות עורך דין או אדם מובטל, כל אדם באשר הוא, אם הוא חלק מהחברה הזו, מהעיר הזו שבה מתחילים כזה פרויקט של עזרה הדדית, אז הוא תורם את השעה או שעתיים שיש לו בשבוע וזה כמו שירות מילואים. מה יפה בשירות מילואים? זה one size, זה לכולם אותו דבר, לא משנה מי אתה ומי הוא ומי היא, אלא כולנו באים מתייצבים ומשרתים.
כן.
אורן: היום שירות המילואים מתקיים מתוקף חוק, אבל מלכתחילה כמו שאמרת, הקמנו מערכת צבאית כי מובן שאם אנחנו מתחברים אז אנחנו יכולים להגן על עצמנו. אני בטוח שמערכת העזרה ההדדית תהיה מאוד מכובדת כי זה נראה מאוד טוב אם נקים כזו רשת חברתית.
כן.
אורן: רק עולה לי השאלה הבאה, מה דעתך על הציור הזה שזה כמו שירות מילואים שבועי, מה דעתך על ציור כזה?
אני רק לא יודע אם זה מספיק או לא, אם האדם צריך בהכרח להשתתף.
אורן: לא. נניח שהאדם מצטרף על בסיס רצון לכזו מערכת.
על בסיס רצון, אז ודאי שכל אחד ואחד מצטרף מתי שיש בו צורך, וודאי שיהיה שם מנגנון שיקבע מתי כן, מתי לא, לאיזה כיוון החברה צריכה את האדם. לפני ארבעים שנה הייתי פעם בקיבוץ ליד הכנרת, ולידי היה אדם שהיה תורן במטבח. אמרו לי, "אתה יודע מי זה? זה אדם חשוב, מהממשלה." הסתכלתי והיה לי מוזר מאוד, הייתי חדש בארץ, זה היה לפני ארבעים שנה. אבל כך היה, והוא מילא את תפקידו בצורה רצינית, מסורה מצידו והאחרים התייחסו אליו כשווה, כי עכשיו הוא בתפקיד כמו כולם. היה שם אחראי מטבח, והוא אמר לכולם מה לעשות וגם לאותו אדם. ראיתי שזה באמת פלא, זה יחס מאוד מיוחד.
אורן: אז למקום כזה אתה מכוון?
לא.
אורן: למערכת שהאינפוט שלה הוא הזמן שאנשים שמים בה לטובת הכלל?
כן, אבל לא בצורה כזאת. הקיבוצים עשו את זה בהקצנה ובצורה אחרת.
אורן: אני לא מדבר על קיבוצים.
אנחנו צריכים להשתמש בכל אדם ואדם בצורה המרבית שלו, בכמה שהוא מסוגל לתרום בגובה לְמה שהוא מתאים. אם הוא מוזיקאי, שיתרום מה שהוא יכול בארגון המוסיקאים. אם הוא מורה, שיתרום לילדים, שיתעסק בחינוך ילדים וכן הלאה. זאת אומרת, כל אחד תורם במה שהוא הכי מוצלח. שאנחנו נקבל מזה כחברה את התועלת המרבית. ואם הוא איזה רואה חשבון גדול, אז שלא ירחץ כלים, כי אם צריך להשתמש בו דווקא כרואה חשבון, אז למה להשתמש בו כמו בכל אדם, הרי החברה יכולה להרוויח ממנו יותר.
אורן: זאת אומרת, יש פה איזשהו מנגנון שהאדם מגדיר למנגנון הזה את היכולות והכישורים שלו.
כן.
אורן: ובנוסף, הוא מגדיר כמה שעות הוא יכול להקדיש בשבוע לצורכי הכלל.
כן. וכמה שיותר, יותר מכובד. אנחנו בזה נפעיל כזה חינוך והערכה מצד הסביבה, שהאדם ירגיש תועלת מזה שהוא משקיע בחברה, וזה ימלא אותו. כי במה הוא ימלא את עצמו אם הוא מקבל את כל הצרכים ההכרחיים ואין יותר מזה? כבר עכשיו אנשים מפסיקים לטוס לטיולים בחוץ לארץ, כבר עכשיו הם מפסיקים עם כל הדברים המוגזמים שהיו להם. מה יהיה לך חוץ מהמילוי הזה, הפיצוי הזה על ידי החברה? לא יהיה לך שום דבר. פשוט אין אפשרות.
אורן: לא הבנתי.
תאר לך שתרוויח רק כדי להחזיק את המשפחה, ואפילו בצורה יותר יפה מהיום. היום אתה לא סוגר את החודש, ואז תסגור את החודש. יהיו לך כל הדברים ההכרחיים, כולל חוג חלילית לילד וחוג בלט לבת וכל מיני דברים.
אורן: הלוואי. מה שתגיד עכשיו, מראש אני מסכים.
במה תמלא את עצמך אם חוץ מזה שאתה נמצא באותה המסגרת, אין יותר מזה, אין אפשרויות? לא נסיעות לחו"ל או לאיזה נופש מיוחד, אלא אתה יוצא לאיזה פיקניק עם החברים, עם השכנים, עם הקרובים, זה הכל. אין, פשוט העולם הצטמצם.
וכאן יש לך יכולת, חוץ מזה שאתה מתנדב בצורה הכרחית כדי שיספקו גם לילדים שלך שירותים הכרחיים כאלה, לתרום לחברה, על ידי הערכה, שכולם כאילו מצפים ממך למשהו. ואם הם מצפים, אתה מרגיש מהם איזה לחץ פוטנציאלי וגם לך בעצמך חסר לקבל איזו הרגשה שאני אדם, אני מיוחד, אני תורם, אני זוכה לכבוד, לחשיבות. זאת אומרת, החברה צריכה לגרום לך לחוסר שקט פנימי אם אתה לא משפיע לה. זה נעשה על ידי חינוך, על ידי תעמולה, על ידי פרסום. ואז אתה תרגיש שאתה חייב לצאת ולעשות עוד ועוד, ובזה אתה תרגיש שאתה לא נותן אלא מקבל.
כמו שקודם הרווחת נניח פי שניים, פי שלוש או פי חמש מהאחר, וזה אִפשר לך לנהוג ברכב יותר מפואר, לנסוע לטיול יותר מיוחד, לעשות עוד משהו, וזה עזר לך סך הכל למלא את האגו שלך, כי כל הדברים האלה מעל ההכרחיות הם למלא את האגו, אז גם עכשיו יש לך אפשרות למלא את האגו. אם לא, הוא נשאר ריק. ואתה לא מסכים עם זה שהוא נשאר ריק, כי אז אתה כאילו מאבד את האני שלך כאדם, ואין לך במה להתקדם. וכאן אומרים לך, במה אתה יכול להתקדם.
אז אנחנו נבנה עכשיו יחד עוד איזשהו אולם ספורט לילדים. נכשיר איזה בניין כדי שיהיו חוגים מיוחדים לכל הילדים שלנו. נעשה לעצמנו איזה ערב יפה בכיכר העיר. אתה תרצה להוסיף מתוך המוגבלות שלך. ואנחנו נהיה מוגבלים, לזה כבר הטבע דואג. וחוץ מזה, אותה הערכה אישית, תחושת "האני", מאיפה תקבל לזה מילוי?
מכך שהחברה שמה כאלה ערכים, שאנחנו מעריכים את האדם רק לפי כמה שהוא תורם. הוא מקבל מדליה, הילדים שלו מדברים עליו, איזה גדול אבא שלהם, כולם מתגאים בו. הוא בעצמו צריך להתגאות כלפי האחרים, איפה הגאווה שלי, איפה אני בן אדם, איפה אני מיוחד. כל אחד חייב להתגאות, בתת הכרה אנחנו עובדים על זה רוב הזמן.
אז אם הסביבה תיתן כזאת הערכה וכזאת הזדמנות, אין לך ברירה, אתה תרוץ לזה. אתה תרוץ לזה כמו שאתה רץ היום להרוויח עוד שלושים, ארבעים אלף שקל. בשביל מה? הרי יש לך ספה, יש לך טלוויזיה, יש לך תנאים נוחים בבית, הכל בסדר, מה אתה צריך את זה? אתה צריך את זה כדי להרים את עצמך. אז אתה תרים את עצמך על ידי השקעה. לא בזה שאתה עובד קשה כדי להרוויח עוד כסף לדברים מיותרים, שאתה מתגאה שיש לך אותם, אלא אתה מקבל פיצוי, מילוי ישיר מהסביבה. אתה משקיע את הלב שלך, ומקבל את הלב שלהם, את הערכה שלהם. זה הדבר הכי פשוט והוא בלי תוספת מיסים.
ניצה: אורן ירד לצעדים הפרקטיים ואני מרגישה שעדיין חסר לי החלק של ההסברה שהוא חלק מאוד משמעותי עבורי לפחות. נניח אם אני עכשיו הייתי מדמיינת לעצמי שאני צריכה לכתוב איזה מסמך הַסברתי כזה, איך אני מתחילה לכתוב אותו? והייתי רוצה לחבר את ההסברה הזאת הפעם באופן מיוחד ושונה אולי דרך העיניים של הקהל שבאמת משתוקק להרגיש בחזרה את הרגשת הביטחון וההגנה. זאת אומרת, מהמקום הזה נראה איך אפשר לבנות את המסמך הזה.
קודם כל הקהל הרחב לא מבין הסברה, הוא לא מבין שום חוכמות. הוא מבין מתוך הרגשה, מתוך מעשה. לכן היום אנחנו עושים כל מיני שולחנות עגולים וכל מיני הפעלות מסוג זה כדי להכניס אותם להערכת החיבור. ואפשר לראות עד כמה שהאדם יכול לקבל על ידי זה, אילו מילויים, מאילו צרות לצאת ומה יכול לקבל, מה החברה יכולה לתת לו אם היא נמצאת כלפיו בצורה כזאת עגולה. מההתרגשויות האלה, מהדיבורים האלה, מסדנאות מסוג זה, הוא מתחיל לקבל את ההרגשה החדשה למערכת המחוברת למערכת האינטגרלית.
ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים להעביר להם את זה. לא בכך שיהיה איזה מישהו בטלוויזיה שיקשקש אליהם חצי שעה, כלום לא ייכנס מזה ואפילו ידחה. הגישה הזאת היא גישה פסולה מראש. זאת אומרת, רק על ידי כל מיני צורות של משחק, צורות של חיבור, צורות של הסברה כללית פשוטה אנחנו יכולים להעביר להם את זה. דרך חינוך הילדים, כשאני עושה את החינוך הזה לילדים בבית ספר, שאני מארגן כיתות, לא בצורה פרונטאלית אלא בצורה עגולה, שאנחנו מארגנים בצורה כזאת קודם את המורים ואחר כך את הילדים, שם יש לנו אפשרות לעשות את זה, מפני שבטוח ששם הכיתה נעשית אחרת לגמרי והציונים עולים והילדים נעשים פחות אכזריים ועוד ועוד.
אז אנחנו יכולים מתוך זה להשפיע על הבית. אנחנו יכולים לבוא אחר כך להורים ולהגיד, הילדים משתנים, הם משתפרים, אנחנו מזמינים אתכם לאסיפת הורים. בואו נחשוב במה עוד אנחנו יכולים להיטיב להם. אנחנו צריכים שהאווירה הזאת תהיה גם בבית. אז בואו, תעברו קורס הורים. ואז אנחנו לא מדברים אליהם ומסבירים שהם צריכים לשנות את עצמם במשהו, רק לטובת הילדים, כי אצלם זה בא בצורה הטבעית. ואז אנחנו מכניסים אותם לחמש, שש הרצאות, סדנאות מסוג החיבור. וכבר הם מתחילים להרגיש מה הם צריכים להיות, באיזו צורה עגולה בבית, איך לפתור בעיות בבית בצורה עגולה בישיבה סביב השולחן העגול, איך להתייחס אחד לשני בצורה אחרת. אנחנו מעוררים בהם את הכלים החדשים, את היחסים החדשים, את הערכים החדשים, ומראים להם שמצורת הקשר אנחנו יכולים כולנו ליהנות.
ואז נכנסנו לתוך האדם, לתוך ההורים בדלת האחורית וטיפלנו בהם, כבר התחלנו לטפל. אחר כך דרך זוגות צעירים או דרך שלום בית וכל מיני כאלה דברים. אנחנו יכולים להגיע גם דרך מקום העבודה ולשפר שם המצב בין העובדים, ובין העובדים להנהלה וזה פותח את כל הדלתות, כולל אפילו בבתי סוהר.
אז יש לנו אפשרויות, אנחנו לא צריכים להגיע לאדם בצורה פרונטאלית ולהגיד ש"במקום כדורגל, תשמע מה שאני אגיד לך" ולהתחיל להעביר לו איזו תעמולה שלי. לא. אלא היא צריכה לבוא דווקא דרך הצרכים הטבעיים שלו.
ניצה: אז כשדיברת על תעמולה או על הסברה, למה בדיוק התכוונת?
התכוונתי לצורות כאלה. אבל בסופו של דבר זה צריך לבוא אליו בהתפעלות והתרגשות מהמעשים שאנשים נמצאים בכל מיני הפעלות. במקום עבודה, בבית, דרך הזוגיות כפי שדיברנו, דרך הילדים בבתי הספר, בערב שאנחנו מארגנים להורים את החינוך להורים, לגיל הזהב ועוד ועוד כאלה דברים. וחוץ מזה, אנחנו עושים שולחנות עגולים, דרך העירייה בכיכר העיר, דנים איך אנחנו יכולים להקטין צרכים שיש לנו בתשלומים, בעירייה, ובעוד משהו, אבל בצורה עגולה, בלי להתקיף אף אחד.
ניצה: כמו שעשינו עד עכשיו.
כן, בצורה כזאת. יש לך אלף דרכים. אבל שוב, אף פעם לא בצורה ישירה אלא דרך חיסרון שיש לאדם. ואז הוא מקבל לאט לאט את ההרגשה שרק בהידברות, בהתחברות דרך עיגול הוא מגיע לאותה המטרה שיש לו, והכל נרגע והכל מסופק. והוא אישית מגיע לסיפוק דרך העיגול.
אורן: מה ההבדל בין המודל שעובד היום למודל החדש הזה שאנחנו מפתחים כאן? נאמר שבמודל ההתנדבותי הזה של חברת העזרה ההדדית, שאנחנו על ידה משלימים את כל מה שחסר לכל אחד מאיתנו, אני תורם שעתיים בשבוע. והמנגנון המפעיל הזה חושב איך לנצל את זה בצורה המועילה ביותר לטובת כלל החברים בתוך הרשת החברתית הזו.
מה ההבדל בין זה שאני שמתי שעתיים שיש לי בשבוע, לבין זה שמחר היית מטיל עלי מס חדש שבעזרתו היית מקבל ממני כספים ומממן את מה שאתה רוצה להשיג? מה ההבדל לא בתוצאה, שאז אולי היית מקבל כוח כספי שמאפשר לך לבצע דברים שעכשיו אתה מבצע אותם דרך השעתיים שיש לי, אלא מה ההבדל כלפי כפרט, זאת אומרת למה, אם היית אומר, תשמע, אנחנו מטילים עליך כפרט מס חדש, הרי אני הייתי יוצא נגדך, הייתי מתנגד לזה.
גם כאן זה מס חדש כביכול, אבל ללא כסף.
אורן: נכון. אז אני שואל, אם היית בא אלי היום עם גזרה כלכלית של מס חדש, אין ברירה, חייבים להטיל עליך מס כזה של נניח עוד חמש מאות שקלים למס הכנסה?
כמו שממשלה עושה עכשיו.
אורן: ועכשיו אתה תרגמת לי את החמש מאות שקלים האלה.
להשתתפות.
אורן: בדיוק, אני תורם שעתיים. השעתיים שלי הן אולי יותר מחמש מאות שקלים, ואני לא שואל עכשיו על הכוח שהקנה לך לבצע דברים, אלא כלפי התחושה שלי כפרט בתוך חברה, כלפי התחושות כפי שציירת עכשיו, הביטחון שלי בחיים, התמיכה ההדדית שאני מרגיש. בוודאות יותר קל לגייס אהדה למשהו חיובי כזה מאשר שתביא עליי גזרה חדשה של מחמש מאות שקלים בחודש.
ודאי, כי אתה מקבל כאן פיצוי. בכך שאתה תורם לחברה, אתה צריך להרגיש שאתה לא תורם, שהם נותנים לך הזדמנות.
אורן: לא הבנתי.
זה כל העניין, בשביל מה אנחנו אומרים שהחינוך חייב להיות קודם? "חינוך" זה נקרא בניית הערכים החדשים בכל אחד ואחד. שאתה מתחיל להעריך את ההשקעה שלך בחברה והיחס של החברה אליך בצורה האנושית, לא בכמה כסף זה שווה. זה לא כסף, אני לא יכול לפרוט את זה לשקלים. זה שאני משקיע בחברה, זה נותן לי אפשרות למלא את עצמי בתענוג מיוחד, שאני שווה, שאני גדול, שאני זוכה להערכה שלהם, שאני חשוב בעיניי. זה הכל תלוי בתעמולה או זה הכל תלוי בערכים של החברה שהיא כסביבה מייצבת בפניי, ואני מתחיל להרגיש שאני מוקף בערכים החדשים, כמו בכמה אתה תורם ובכמה לא. זה חייב להיות ממש ברור. הילדים צריכים להתגאות בכך שאבא שלהם אתמול ניקה רחוב, ממש כך. "האבא שלי עשה את זה למען כולם". זה הכל תלוי בחינוך.
אורן: אם תטיל מס חדש, ברגע אחד אחרי שחוקקת את החוק, רכשת תוספת עוצמה ויכולת ביצוע.
נניח, לנקות אותם הרחובות.
אורן: עזוב את זה, בוא נלך למס, עכשיו אני בוחן את האלטרנטיבות כדי להבין.
אתה לקחת מכל אחד 500 שקל, ואז אתה יכול לנקות רחובות בלעדיהם.
אורן: כן, למשל, או כל דבר אחר, זה נותן לך יכולת.
מה הם יקבלו מזה?
אורן: שירותים.
א', יהיה לכל אחד פחות 500 שקל.
אורן: כן, אפילו דיפרנציאלי, לא משנה.
דיפרנציאלי, זה לא חשוב. יש פחות כסף בכיס.
אורן: לא חשוב, שיהיה פחות כסף.
ולרוב האוכלוסייה זאת כבר מכה, זה סכום קריטי, או למעלה מהסף או למטה ממנו. ב', איזה סיפוק הם מקבלים מזה?
אורן: שום סיפוק.
שלילי ולא חיובי.
אורן: ברור, נכון.
כאן אני נותן להם סיפוק חיובי מלכתחילה, הוא מרוויח חמש מאות שקל ולא מפסיד. הוא מרוויח, הוא לא משלם.
אורן: הוא לא משלם, אבל הוא בא לשעתיים התנדבות.
על השעתיים האלה הוא מקבל תשלום בצורת גאווה והערכת הסביבה. הוא מרוויח כפול, והרבה יותר מכפול, את הכסף, 500 ₪, הוא לא בזבז וקיבל עיר נקייה ואת הערכת הסביבה, בשמחה, בשירה, אני לא יודע מה נותנים שם, אבל זה ממש כך.
אורן: כמו שהוא הולך למילואים ומרגיש טוב. הרבה גברים אוהבים ללכת למילואים.
כן, אני יודע, אני מכיר את זה.
אורן: הרבה יותר קל להטיל את המס, כי אז ברגע אחד קיבלתי את המס מכל האזרחים?
שום דבר לא תיקנת. ברגע אחד קיבלת מחאות, שבירת חלונות, צעקות בכל הכיכרות. זה מה שקיבלת.
אורן: בוא נבחן את האלטרנטיבה השנייה, קידום מודל העזרה ההדדית על בסיס רצון טוב, לא יהיה באונס, אלא על בסיס הכרה ורצון.
זה יהיה הדדי. זה לא יכול להיות באונס, אבל זה לא חשוב לי בינתיים. לפני שאני פועל בצורה כזאת, אני מפעיל את הזוגות הצעירים, שלום בית, חינוך ילדים, חינוך הורים.
אורן: נניח שמחר תעשה קמפיין בכלי התקשורת. ייתנו לך את כל כלי התקשורת, מה שתרצה.
לא, אמרתי כבר שבצורה ישירה אין לנו מה לעשות. רק במצבי חירום זה בצורה ישירה, כשכולם בוודאות, בשום צורה כבר לא יכולים לסגור את החודש.
אורן: זה המצב של רוב האוכלוסייה.
לא, עדיין לא שומעים שזה כך.
אורן: לא דיברתי על הצורה. בצורה שאתה חושב, סיימת כל מיני הפעלות ודברים תרבותיים.
קודם כל חייב להיות חינוך. בתוך האדם, בתוך כל אחד ואחד, חייבת כבר להיות התחלת המערכת האינטגרלית.
אורן: כן, אבל זה חלק מתהליך שצריך לבצע. בוא נתמקד במטרה ונבחן שתי דרכים שונות.
אני צריך שהחינוך יהיה קודם.
אורן: אין בעיה, זה חלק מהעבודה שצריך לבצע.
גם בעל הסולם כותב על זה שחייב להיות קודם חינוך.
אורן: כדי שהאזרחים במדינה יחיו ברמת חיים סבירה, אנחנו צריכים תוספת של משאבים שאין לנו. אני שוקל שתי דרכים שכדאי לפעול בהן, הדרך הראשונה היא הטלת מס.
זה מה שעושים עכשיו.
אורן: נכון, כמו שנוהגים היום. הדרך השנייה היא פיתוח.
זו הדרך שאנחנו רוצים להמליץ לממשלה.
ניצה: נכון. זו המערכת המשלימה.
אורן: הדרך השנייה היא שיטה אלטרנטיבית משלימה, שמקדמת איזו תובנה חברתית ואישית של "בואו נפָתח בינינו מנגנוני עזרה הדדית, לא תפסידו מזה כסף והכול יהיה פה הרבה יותר טוב". אני אומר שבנתיב הזה אני רואה באופק, תהליך של עשרים שנה. על מה אתה מדבר?".
לָמה?
אורן: נניח שילך טוב. אם נתחיל למדוד, לאחר חודש אקבל X עבור כמה שעות התנדבות, לאחר חודשיים אקבל X5, לאחר שלושה חודשים X100. אפילו אם אצליח מאוד, הסכום המצטבר של השעות יהיה כל כך קטן.
לָמה? כמה עולה לנו חברת ניקיון עירונית?
אורן: ברור שייחסך כסף, אבל קצב ההתפתחות יהיה כל כך איטי. אם אטיל מס, במהירות תהיה בידִי תוספת משאבים.
אתה לא מבין עד כמה הדבר בעייתי היום, כי אם אתה מוריד אנשים למטה מרמת הקיום תקבל עוד מאה אלף לא מרוצים. תפסיד בבחירות והכיכרות יהיו מלאות באנשים שבאמת לא יודעים איך לגמור את החודש, זה לא שחסר להם משהו מהשמנת. זו בעיה. אם תעלה את מחיר הלחם האחיד אפילו בשקל אחד, כל אחד יאכל כמה פרוסות פחות, והפרוסות האלה הכרחיות בשבילו, מדובר באוכל, במזון, אתה כבר מתחיל לגעת במזון. יש באדם קודם כל את דרגת החי, את הגוף, הוא חייב את הדברים האלה. "אם אין קמח אין תורה", אין כלום.
אתה מבין שיש לך כאן הגבלה, לא 500 שקל הפעם, 500 שקל בעוד פעם או פעמיים. אתה רוצה שיהיה כאן כמו בסוריה או בלבנון, או בכל מיני מקומות דומים? יהיה. יש כאן מפלגות, אתה חושב שלא יהיו מהומות? אנשים לא ישרפו את עצמם?
אורן: הם כבר שורפים.
נכון. והם לא ירצו לשרוף אותך? אתה רואה איך הרייטינג של ראש הממשלה נופל, מ- 50% ל- 30% מייד. מה יהיה עוד? והשונאים שנמצאים איתו בתחרות, לא רדומים הם רוצים לתפוס את מקומו. ואז אפשר לפנות אליהם, והם מבינים שאם הם יגיעו למקומו הם לא יכולים שוב להמשיך כמוהו, יהיה להם אותו דבר. איזו תכנית הבראה יש להם? תִפנה לכל אחד ואחד מהם ותראה, לאף אחד אין תכנית ברורה. ואנחנו לעומת זאת, מדברים על פיצוי ממש מושלם לאדם, פיצוי שהוא מעל גובה ההכרחיות שלו. הכרחיות חייבים, וגם בה, על ידי החברה אנחנו יכולים להקטין את הקניות. הקוטג' והלחם יעלו שליש. בכל דבר ודבר המחיר יכול לרדת בחצי אם לא יותר.
אורן: גם היום אנשים מתנדבים בכל מיני מערכות. ערך ההתנדבות הוא הרי לא המצאה חדשה, הוא קיים פה מאז ומעולם. לָמה זה לא גורם לאחרים להתנדב? מה חסר היום? מה אתה מציע כדי להוסיף כוח התנדבות.
תלוי מאילו סיבות הם מתנדבים. היום אני גר בפתח תקווה, אבל שלושים שנה גרתי בבני ברק, יש שם הרבה מאוד מערכות עזר, ממוצצים ועגלות ושפע בכל מיני דברים השייכים לתינוקות ועד החפצים הכי פשוטים שיש בכל בית. אם אתה צריך מזוודה כדי לנסוע, בשביל מה לך לקנות מזוודה? תבוא לשם, תקבל, תחזיר אחר כך. חסרים לך עשרה כיסאות? תבוא לשם ותקבל. יש בלי סוף רשימת גמ"חים, מקומות שבהם אתה יכול לקבל את הדברים. אני זוכר שלא היינו צריכים לקנות שום דבר, לא עגלה ולא עריסה לתינוק, אלא רק להחזיר. תמורת שימוש נניח, של חודש ימים, זה עלה לך עשרה שקלים. כך כולם השתמשו, שילמו על הבלאי וכך זה מתחדש. אתה צריך מקדחה גדולה, איזה מכשיר גדול, אתה יכול לבוא לשם, יש שם כלים שאיתם תוכל לבנות בית. כל דבר ודבר, בבקשה, רק תחתום שאם זה יתקלקל אתה חייב להביא חדש או מתוקן. זה הכל. אתה נותן שם משכון, את שוויו של הדבר, נניח 200 שקל, ואחר כך מקבל את הכסף בחזרה פחות חמישה שקלים.
הדברים האלה מאוד מקלים על האדם. אני זוכר שלא היה לי כלום בבית מלבד מה שהייתי צריך. אולי היה לי מברג קטן לתיקון החשמל אם היה צורך, אפילו מכונת תפירה שאשתי הייתה צריכה מפעם לפעם אפשר היה לקבל. בשביל מה להחזיק בבית? זה רק תופס מקום. אם נתחבר בצורה כזאת, לא נצטרך לקנות את כל הדברים האלה.
עכשיו עברתי לפתח תקווה ואני גר בבית משותף. בבית המשותף הזה למטה, יש חדר אורחים. כל אחד מהדיירים שיש לו יום הולדת לילד, או איזו חגיגה קטנה, הוא מזמין לשם את האנשים, את הקרובים שלו, הוא לא עושה זאת בבית שלו אלא שם למטה. כמה זה עולה לנו? זה ממש לא עולה כלום. קנינו פעם כמה כסאות ושולחנות וזהו. ילדים חוגגים שם את האירועים והחופש שלהם.
את החופש שלהם, כל הקייטנות שלהם, ועושים שם וזהו. זה נוח וטוב. אני לא מבין לָמה כל אחד צריך לעשות זאת בבית? האם אתה צריך לילד שלך אופניים בבית? כמה זמן הוא עסוק וכמה זמן נותר לו לרכוב על אופניים? תקנה מאתיים כאלו במרוכז, לפי המחיר הזול, תביא את זה לכל הילדים, שמישהו יהיה אחראי על תיקוני האופניים האלו, כדי שלכל ילד בעיר תהיה אפשרות כשיש לו זמן לרכוב על האופניים. ובזה אתה ממלא את כל הצרכים הקטנטנים, המאוד חשובים לכל אחד ואחד.
אורן: אתה רציני לגבי האופניים?
אני רציני לגבי האופניים, לָמה לא? אני זוכר, לבן שלי קניתי אופניים ב- 700 ש"ח, אז זה היה מאוד יקר, והוא היה בישיבה כל השבוע, והיה בא שעתיים לפני כניסת שבת לרכוב על האופניים. בשבילו זה היה ממש שעתיים בשבוע. ומה עם יתר הזמן? שיתר הילדים ישתמשו, אלה שלא נמצאים בישיבה כל ימות השבוע. לָמה לא?
אורן: כהורה הבנתי מבחינה כספית ומבחינה פונקציונלית פשוטה. אבל נניח שאתה אבא שלי ואני הילד, לא כמו שהיה עם הילד שלך אלא שהיום למשל אני הייתי הילד שלך, אז מה היית אומר לי, "תשמע בני, יש שתי אופציות"?
אין שתי אופציות. אין לי כסף לקנות לך אופניים. אילו שתי אופציות? אני אומר לך ברצינות, אין לי אופציות.
אורן: אז אתה לא תקנה לי אופניים?
בטח שלא, מאיפה? אם אני צריך כסף לאוכל אז איך אני אקנה אופניים, ובשביל מה לי לקנות אם יש אפשרות כזאת?
אורן: כי אני רוצה אופניים שיהיו שלי, לקשט אותן, לצייר עליהן, להדביק, "זה של אורן", "האופניים של אורן".
לא, כי אתה מקבל חינוך שאין צורך בזה, שיש לך את זה מתי שאתה רוצה.
אורן: לגבי החינוך אני לא יודע, אבל הבנתי מאוד את התשובה האחרת, שפשוט אין לך כסף לקנות. אתה יכול לרצות עד מחר אבל אין לנו כסף.
גם אין כסף לקנות, רק שבצורה כזאת אנחנו ניגשים אליהם ומסבירים להם, "שאפשר לפצות אותך". אבל רק תבין שהטבע מסדר אותנו בכל זאת בצורה כזאת שלא יהיה לך כלום. אפילו פת לחם לא תהיה לך אם אתה לא תתחבר עם אחרים, מכל שכן אופניים. זאת אומרת, אפילו בצורה הכרחית, לא תוכל לספק לעצמך אוכל נפש, אם זה לא יעבור דרך החברה, בסופו של דבר. בינתיים מלמדים אותך על השומן, קצת מגרדים את השומן, כמו שאתה אומר שכבר לא שומן.
אורן: לא בטוח שאת הסוף הבנתי, אבל מאוד מאוד תפסתי את עניין האופניים, ותגיד לי אם הבנתי נכון. במציאות של היום, שילד לא יכול לקבל אופניים מההורים שלו, ואני בטוח שזו היום מציאות שהולכת וגוברת, עוד ועוד ילדים לא יכולים לקבל אופניים מההורים, אז אתה מציע לילד כך, בוא תגיד להורים שלך, יש פה איזה סטרט-אפ, בוא נקנה ביחד את כל הבניין, כמו בדוגמה שנתת לגבי הבניין, יש שם בניינים רבי קומות, בוא נקנה בבניין עשרה אופניים משותפים?
כן. לכל אחד כמה זה יעלה? בטח, עשרה אופניים, יש לנו מאה דירות למשל, אז כמה יעלו האופניים סך הכל?
אורן: אבל אתה גם יכול לומר לבן שלך, שיש שתי אפשרויות, או שאתה מקבל השבוע עשרה אופניים בכניסה לבניין לשימוש לפי רשימה, מתוזמן, כך מישהו לא ישתלט. או שבעוד חצי שנה, שנה תקבל אופניים משלך, מה אתה מעדיף? אם הייתי אומר לך, מה היית מעדיף?
עכשיו. מה יש לי בעוד שנה? אני לא יודע מה בעוד שנה בכלל. גם ילד לא מבין מה זה בעוד שנה, הוא רוצה עכשיו. שלי, לא שלי, אבל אני יכול לרכוב. מה אתה מדבר בכלל? איזו פסיכולוגיה זאת? הילד מרגיש רק עכשיו. הוא רוצה עכשיו, וזהו. לא אכפת לו אחר כך. עכשיו אני יכול לקפוץ עליהן, וביחד עם החברים שלי לעשות סיבובים בכל מיני מקומות, אדרבה. למה לא? ואנחנו מתמלאים על ידי זה שזה שייך לכולם, כי מהו החינוך? תוסיף לזה את ערכת החינוך, אילו ערכים הוא נותן להם? שכך זה של כולם.
ומה אתה אומר היום לילדות כשהן רבות על משהו? עכשיו שרה תשחק בזה ואחר כך חיה ואחר כך דבורה וכן הלאה. האם הבנות מסכימות לשחק ואחר כך לחכות עד שהאחרת תשחק?
אורן: אין ברירה, יש אחת, אין לי כסף.
אין לך ברירה. אז תתאר לעצמך עכשיו שאתה קונה עשר בובות לכל עשר הבנות. אז רק בצורה כזאת אתה יכול לספק, אחרת לא.
אורן: טוב, מה הסיכום האופטימי?
רק על ידי חיבור הדדי, אתה יכול לספק צרכים אנושיים של האדם, מעל הגובה ההכרחי, שאת זה הוא צריך כאוכל, בית, דברים הכרחיים לגוף, לדרגת הגוף שלו, לדרגת האנוש שבו, ואנחנו יכולים לספק את זה רק דרך החברה. ואם לא נגיע לזה, אז הטבע ילחץ עלינו וימנע מאיתנו גם סיפוק צרכים הכרחיים, ממש בלחם, ומאין ברירה נצטרך בכל זאת אז ללמוד שרק בחברה הדדית אנחנו יכולים להגיע לאספקה גם הכרחית וגם מֵעבר לזה, לאספקה המלאה, השלמה ממש. שהאדם ירגיש ש"יש לי הכל, לא חסר לי כלום. אני לא צריך להסתכל על אף אחד".
לומדים שבחירה חופשית היא תלויה כולה בסביבה. איך שמחנכים את האדם, איך שמלמדים אותו, כך זה יהיה.
על הפתרון של איחוד בעם כמענה לצרכי השעה של הציבור, ומהו ההבדל המהותי בין עזרה הדדית שנובעת מאחדות לבין ארגוני הצדקה שקיימים כיום? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה על העתיד הצפוי ואיך ניתן להתכונן אליו
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו כאן לאולפן. בסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן, שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: בימים האחרונים אמרת שאתה מרגיש שאנחנו צריכים להתחיל לפתח חומר הסברה לקראת מצבים חריגים שיכולים להתרחש כאן במדינה שלנו, והייתי רוצה להקדיש את השיחה שלנו לזה. השאלה הראשונה היא איזה מצב חריג למשל אתה רואה שיכול להגיע, אם תוכל קודם לצייר לנו אותו כנקודת פתיחה ואחר כך אולי דרכי התמודדות או איך שאתה מרגיש.
קודם כל זה נובע מזה שישראל היא במרכז העולם, אנחנו צריכים לבוא עם התיקון לעולם, לתת דוגמה לעולם, להיות "אור לגויים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כל הדברים האלה שבעל הסולם כותב. לכן וודאי שהדגש של התיקון ומרכז התיקון, זאת אומרת השינוי שהעולם צריך לעבור בו לרמת קיום חדשה, הכל צריך לבוא מכאן. מהיהודים שבארץ ישראל והיהודים שבעולם וגם כן כל החברים שלנו שבכל העולם, בכל מקום ומקום שהם נמצאים, ואחר כך כבר ביתר האנושות. כך, בצורה כזאת, בעל הסולם מסביר לנו בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שהתיקון בא מפנימיות העולם לחיצוניות העולם.
לכן אנחנו צריכים קודם כל לדאוג לחיבור בינינו כאן, בארץ ישראל. והצרות והבעיות, אמנם בינתיים מתרחשות שם באיזו פריפריה, במקומות רחוקים מאיתנו כביכול, ואנחנו עד הזמן האחרון ואפילו עכשיו עוד לא כל כך מרגישים שאנחנו נמצאים במשבר אלא שומעים שמשהו מתרחש שם באירופה. כמו איזו הפצצה רחוקה מאוד, ואנחנו נמצאים כאילו בעורף, אבל זה לא נכון. כי במידה שאנחנו מתקדמים הלאה אז המיקום של כל הבעיות והלחצים יעבור לכאן.
ואילו בעיות אני צופה? מכל הסוגים. כי אם אנחנו מדברים על זה שאנחנו לא מספיקים, שאנחנו מפגרים בהבאת האור לעולם, להיות "אור לגויים", בכלל קודם כל לעצמנו כדי שנהיה מסוגלים לעשות זאת גם כלפיהם, אז חיסרון האור מורגש בכל רמות החיים, בכל אופני החיים. ולכן לא סתם אנחנו מרגישים עכשיו שיש בעיות בחינוך, בבריאות, בכל מיני דברים שם, הקיץ חם מידי, זה כמו בכל העולם. ובאמת, בזמן האחרון איכשהו נשמרנו לעומת כל העולם מהבעיות המתגברות. אמנם תמיד אנחנו אוהבים לבכות ולהגיד "אוי קשה, המצב קשה " וכולי, אבל לשמחתנו זה לא באמת עד כדי כך.
מה שכן, אם אנחנו נמשיך לפגר בהתפתחות הפנימית שלנו ולא נדאג לליכוד שלנו, לחיבור שלנו, לאיחוד שלנו, כדי להיות מקור לרוחניות, לאור, לגילוי הא-לוהים גם לעצמנו וגם לכל העולם, אז וודאי שהלחצים האלה מסך כל העולם הרחב יתקרבו, יתרכזו ויתלכדו כאן סביב מדינת ישראל ובתוך עם ישראל. וכדי שזה לא יקרה, לכן אני אומר שאנחנו צריכים להכין את עצמנו למצבים יותר קשים. להכין את עצמנו, זה נקרא להיות הרבה יותר מחוברים, הרבה יותר מלוכדים, לקבל כמה שאפשר צורה אחידה כ"איש אחד בלב אחד", בערבות, בחיבור, "כל ישראל חברים", "אהבת ישראל", וכן הלאה. מה שאנחנו יכולים לפרש, מסוגלים לפרש, גם מתוך הלימוד שלנו וגם בכלל מתוך ההיסטוריה שלנו עצמה, היא נותנת לנו דוגמה מהעבר.
לזה אני קורא הכנה לזמנים הקשים. כי אם אנחנו נעשה זאת אז הם לא יבואו. זאת אומרת "החכם רואה את הנולד", אז הוא מכין את עצמו לקראת זה. "זקן" נקרא מי שיש לו חכמה, אז הוא הולך כפוף כזה כאילו שאיבד משהו, כי לפני שאבד לו הוא כבר מחפש מה זה החיסרון הזה שיכול להתגלות? כי מלכתחילה אני רוצה להיות מוכן אליו ולסדר את עצמי כך שאני אקבל אותו כבר בצורה המוכנה. ואז הבעיה הזאת, החיסרון הזה לא יבוא אלי ויפַּתח בעומק, במרירות שלו. אלא ההיפך, אני אשתמש בו אז בצורה נכונה, רציונאלית, שעל פני החסרונות האלה אני דווקא אגדל, ארכוש עוד יותר חכמה ועוד יותר ועוד יותר חכמה. זאת אומרת, למשוך את אור החכמה לתוך הכלים שלי. כך חושב הזקן החכם.
לכן אנחנו צריכים מראש להשתדל לאתר את הזמנים הקשים כביכול, אבל שהם יבואו אלינו בכוח ולא בפועל. שכבר מראש אנחנו בונים את עצמנו בשימוש בהם מכבר, לפני הזמן, זה נקרא שאנחנו "מזרזים את הזמנים". כמו שבכלל תפקיד עַם ישראל זה לעבור מדרך "בעיתו", שזה בא, לכך שאני עושה זאת בדרך "אחישנה", שאני מקדש את הזמנים, אני מקרב אותם בשימוש הנכון בהם. בזה אני גם מראה את עצמי כך שאני מקבל בשמחה את שלבי ההתפתחות, את תהליך ההתפתחות. ובצורה בריאה, בהכרה, בהבנה, אני הולך קדימה כגיבור באמת ולא כאומלל. אני רוצה שיבואו החסרונות, הבעיות, כי אני מוכן דווקא מהם לבנות את דרגות העלייה שלנו.
ולכן אני מזמין את כל החברים שלי להתייחס כך לחיים ולעתיד, בואו נקרב אותו ונעלה.
אורן: המטרה בשיחה הזאת היא לייצר הסברה עבור הקהל הרחב כאן בישראל. כשאתה מדבר על זה שכדאי לנו להתחיל להיערך בארץ למצבים חריגים, האם אתה חושב שבהסברה שלנו בישראל צריך לדבר על כך שאנחנו עומדים בפני מצבים חריגים? אם כן אילו מצבים, על מה בדיוק לדבר?
לעצמנו אנחנו מייצרים חסרונות שעוד לא התגלו בפועל, אבל לקהל הרחב אני לא יכול לפנות כך ולהגיד "אוי ואבוי, מה שיהיה", חלילה זה "נביא רע", אין דבר כזה. זאת אומרת, אי אפשר לבוא בצורה כזאת, אף אחד לא אוהב את זה, כולם ישנאו את זה, אף אחד לא יקבל את זה. אלא אני צריך לבוא לפי החסרונות שמגוּלים היום, ולהלביש את הגישה שלי לפי החסרונות של היום.
נניח היום חסר להם קוטג', דירות לסוג מסויים של אנשים, כמה חוגים לילדים, ועוד כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, בינתיים זו "השַמנת" של הדברים ההכרחיים, זה לא עד כדי כך הכרחי, אבל אני צריך לפנות לזה. ובאמת לא חשוב לי לאילו בעיות וצרות אני פונה, כי השיטה שלי היא אותה שיטה. ואם אני יכול לעורר לאדם חסרון במה שחסר לו, קצת יותר ממה שהוא מרגיש בעצמו, כי אלה חסרונות כאלה ש"בסדר, אני לא אזוז עכשיו ולא ארוץ מפני שחסר לילד שלי איזה חוג, אז חסר". מה שכן, חלילה, אם חסר בבריאות או במזון אז אין ברירה אני קם ורץ.
אבל אני יכול לחדד קצת את החסרונות האלה כדי שהרגשת החסרונות האלה תספיק לאדם, כך שישמע מה שאני הולך להגיד לו. כי אם יש לו כל מה שהוא צריך אז הוא אטום ולא שומע שום דבר שאני אומר לו. זאת אומרת, אנחנו צריכים בכל זאת לפתח קצת יותר דווקא אותו החיסרון שהאדם מרגיש. זה ברור.
אנחנו צריכים להתלבש על אותם החסרונות לקהלים שונים, בצורה שונה, לחסרונות השונים שבכל קהל וקהל בישראל, ובהתאם לזה להביא להם את שיטת התיקון, את הפתרון. הפתרון צריך לבוא תמיד מצד החיבור, האיחוד, ליכוד האומה שצריכים בסופו של דבר לבנות. וודאי שבהסבר שונה לכל פלח בעם.
אז אני לא צריך לחכות לחסרונות האמיתיים, העמוקים, שבאמת נכנסים כבר לצנע ולחוסר בחשמל ובמים ולבעיות ביטחוניות ובריאותיות, לא. מספיק אפילו אותו דבר שקיים עכשיו, במידה הקטנה ביותר, אם אנחנו כבר נתחיל לטפטף להם שכל הצרות והבעיות הם עקב חוסר החיבור שבעם ושבזה הם יכולים להיפטר מכולם, אז לאט לאט הם יתרגלו לפיתרון הזה. הם ישמעו. זה יהיה מונח באיזה מקום בתוך הקופסא של האדם ואפילו במקרה שעכשיו הוא לא רוצה להשתמש בזה, כשזה יתגבר במקצת אז הוא יקשור זה עם זה.
אנחנו צריכים לעבוד בזה בלי הפסק. לא מספיקה איזו ירייה קטנה אחת, אלא כל הזמן ועל כל דבר ודבר, על כל חסרון שמתגלה להביא להם אותו הפתרון רק בצורה שונה, באופנים שונים. אנחנו צריכים וודאי להסתמך כאן על מדענים ועל כל מי שיכול להיות בעיניהם כמחייב, מכריע, משכנע.
אורן: אני רואה שאתה לא ממשיך את הקו הזה שדברת עליו לפני כמה ימים. אמרת שאנחנו חייבים להתחיל לייצר חומר על מצבים חריגים במדינה, להתחיל להשתדל להתקרב לזה ועד שנוכל לבצע את זה בפועל זה ייקח אולי כמה חודשים אבל חייבים להתחיל את זה עכשיו.
כן. אני אומר שיחד עִם מה שאנחנו יכולים לצאת עכשיו, אנחנו צריכים להכין חומר הסברתי למצבים יותר קשים שחלילה והם ממש בפועל באים ונופלים על העם, אז שהחומר הזה גם כן יהיה לנו מוכן. וברגע שחלילה משהו מתרחש ומגיע הגל הראשון של הצונאמי הכלכלי הזה, הבריאותי, הבטחוני, אפילו מדיני, פוליטי או בתוך המדינה העַם עִם המחאות, ועם כל מיני הבעיות, אז אנחנו תמיד יכולים לשחרר את החומר הזה שברובו יהיה מוכן. יכול להיות שאנחנו נצטרך להתאים אותו קצת לאותם המצבים, אירועים שיהיו, אבל בסך הכל אנחנו נהיה מוכנים. לזה התכוונתי.
זאת אומרת, לעשות מעכשיו, לטפטף בצורה קטנה בכל מקום שאפשר על מה שקורה, כי בכל זאת המשבר כבר דופק בדלת של כל אחד ואחד, והממשלה כבר מדברת על זה, החדשות, העיתונים, כולם. כך אנחנו כבר לא כמו חוזי הרע, השקר, אלא אני הולך אחרי הכלל, לא לפניו. לכן קודם לא דיברתי כל כך על זה שאנחנו צריכים לצאת בצורה עקבית, שיטתית, בהסברה בלתי פוסקת, אלא מאז אוגוסט 2012 כשכבר התחילו לדבר כאן על זה ברייש גליי, גם ראש הממשלה.
אורן: על מה?
על זה שהמשבר הכלכלי מגיע אלינו עקב המשבר באירופה, עקב כל מיני דברים ובעיות, יכול להיות שעוד מעט יבוא גם משבר מדיני, עד שיבוא גם משבר פוליטי והמשבר הכי גרוע זה המשבר הרוחני. המשבר הרוחני זה כשכל המדינות וכל אומות העולם ממש יקומו על ישראל. ואנחנו רואים שהדברים האלה מתחילים להתרחש באירופה ומתגברים מיום ליום. שנאה, אנטישמיות, כל מיני אירועים, בריחת היהודים משם, שליטת האסלאם הקיצוני ועוד.
התופעות הן נראות לעין ובאמת שבכל העיתונות שם ובכל כלי התקשורת זה מופיע, הם לא מתביישים ובכלל לא חושבים שזה צריך להיות אחרת. בינתיים כל הממשלות והעמים בעצמם הולכים יחד עם האסלאם הקיצוני. ובכל אירוע ואירוע נגד יהודים הם מקבלים את זה כדבר שטבעי שיקרה, כי גם מצידם, מעצמם, הם מרגישים אותו דבר רק שלא יכולים לגלות את זה בפועל. וכאן הגיע האסלאם הקיצוני עם מיליוני המהגרים ומבצע את הפעולה שכל האירופאים מסכימים אליה מראש. הדברים האלה יתגברו והם יפעלו לבידוד של מדינת ישראל ועם ישראל שבכל העולם.
ולכן אנחנו צריכים את ההסברה שלנו כאן לעם ישראל על כל הדברים האלה. כי כאן לא כל כך מרגישים ומודעים למה שקורה שם ובכלל לא מרגישים את האנטישמיות והלחץ. זה "משהו שולי שנמצא אי שם". בהתאם לכך אנחנו צריכים לכוון את ההסברה שלנו ליהודים באירופה ובאמריקה. זה כבר הגל השני שאנחנו צריכים לפתח. קודם לעם ישראל שבארץ ישראל ואחר כך לעם ישראל בכל ארצות הפזורה.
אורן: נגעת פה בכל מיני תחומים. התחלת מהמשבר הכלכלי, ואמרת שבעצם הממשלה כבר מדברת על כך שהמשבר מתקרב מאירופה לכאן.
אם הם התחילו לדבר על משבר הכלכלי, אנחנו יכולים כבר לפתוח את הפס הזה.
אורן: איזה פס?
של הכלכלה, לאן זה התדרדר ועד כמה זה יתדרדר ומה יהיה, אנחנו יכולים להתקדם בזה כבר בצורה מסוימת. כל פעם ללכת עוד צעד קדימה, ועוד צעד קדימה. יש דברים שאנחנו לא רוצים לפתוח. אני לא רוצה עכשיו לדבר על המצב של עם ישראל שהוא נמצא במצב שכל העולם בא אליו ודורש ממנו ורוצה להשמיד ויש כאן ממש מלחמות גוג ומגוג וכן הלאה. לא רוצה לדבר על דברים כאלה, זה באמת נראה מוגזם. אבל על מה שכבר נעשה נחלת הכלל, על זה אני כן יכול להלביש את השיטה שלנו.
אורן: ברור. אז על מה אתה מדבר, על המשבר הכלכלי?
במיוחד על המשבר בכלכלה, בחינוך, כל מיני דברים כאלה קלים, רכים, שנמצאים במדינה. כלכלה, חינוך, טיפול באדם הפשוט, באזרח הפשוט מצד הרשויות, מצד הממשלה, מערכת הבריאות, הפנסיה, כל מה ששייך לחיים הרגילים של האדם הרגיל הפשוט. וכאן שיטת ההסברה שלי צריכה להיות בהתאם לכך. אני צריך להוכיח להם איך על ידי החיבור בינינו, דווקא הבעיות האלה שעכשיו האזרח המצוי מרגיש, יכולות להיעלם, איך אנחנו מנטרלים אותן, אבל דווקא הבעיות האלה.
אני לא נוגע בינתיים באקלים כי לאף אחד זה לא חשוב. "אז יהיה קצת יותר חם, בסדר, כל העולם סובל", "צרת רבים חצי נחמה". גם בעיות הביטחון הן לא עד כדי כך, "יש איום איראני, אבל כאילו נגד זה אין מה לעשות". אם אתה מתחיל להגיד להם שהשיטה שלנו תבריח את האיום האיראני, אז כאן אתה כבר נעשה לא מציאותי. זו מיסטיקה או הכוחות הנסתרים שבטבע, עם זה אתה לא יכול להגיע לעם. העמךָ מבין מה שיש לו ביד.
אורן: אז ביחס לזה מיקדנו את עצמנו ואנחנו אומרים שהעמךָ מבין מה שיש לו ביד ואתה מדבר על משבר בכלכלה בטיפול באזרח הפשוט מצד הרשויות, בריאות, פנסיה וכן הלאה.
כן.
אורן: מה קורה אחרי שהתמקדנו בתחום הזה של החיים, בעיות שכבר מורגשות היום אצל כל אזרח ואזרח?
אז אני ממליץ ואומר להם, בשביל מה לך לסמוך על המדינה, מתי המדינה תבוא אליך ותעזור לך? היא לא תעזור לך. בואו, אנחנו נפַתח עזרה הדדית. קודם כל נעשה גל של היכרות הדדית, "מי אנחנו עם ישראל?", "מי אתה עם ישראל?". נעשה בכיכרות, בכל מיני מקומות שולחנות העגולים, סדנאות. בואו נעשה הידברות בינינו, נשוחח, נכיר זה את זה, לא דרך הזכוכית של המכונית ולא דרך הפלאפון או אחרי מסך המחשב אלא ממש בואו אנחנו נשב יחד, נדבר יחד.
ואז אנחנו צריכים לפעול, כמו שאנחנו כבר מתכננים, באלפי חוגים שנקראים אצלנו או סדנאות או שולחנות העגולים ולעשות מזה גל ממש, אלפי אירועים כאלה. אנחנו רואים שהעם אוהב את זה. יחד עם זאת, אנחנו יכולים לפנות לממשלה ולרשויות מקומיות שיעזרו לנו לעשות את זה. אנחנו יכולים לארגן, והם יתנו לזה תמיכה מקומית, תמיכה כספית בחומר, כסאות, שולחנות, כיבוד, תאורה וכולי, דברים כאלה, אז אנחנו צריכים לעשות זאת.
לא רק לרשויות מקומיות אנחנו יכולים לפנות אלא גם לממשלה מפני שאנחנו יכולים כבר להוכיח להם ממה שהיה, וזה לא קשה להבין, שעל ידי פעולות כאלה אנחנו מרככים את העם. הפעולות האלה הן כמו חומר שמרכך, שהעמךָ לא ייצא למהומות ומחאות ומהפכות לצעוק, אלא למרות שיהיו צעקות, יהיו דברים, אנחנו יוצאים בצורת מחלקת הסברה, במה אנחנו תלויים, למה זה קורה? כי אם אנחנו רוצים להביא להם את שיטת התיקון, אז לפני כן אנחנו מסבירים מהו הקלקול, מאיפה הוא נובע.
אם היה קלקול שנבע מהממשלה, מזה שהיא לא בסדר או שאדם מסוים לא היה בסדר, אז תחליף את האדם או תחליף את הממשלה והקלקול יעלם. אנחנו אומרים ההיפך, בניגוד לכל אלה שיוצאים למחאות, אנחנו מסבירים להם שהקלקול לא תלוי באף אחד כאן אלא רק בחוסר חיבור, מחוסר איחוד של העם. ולכן אנחנו כאילו מנקים את הממשלה, כל ממשלה לא חשוב לנו איזו, מכל אשמה.
אנחנו אומרים שזאת התדרדרות של העם, זה המצב של האומה. שאם אנחנו נתחבר בינינו כל הקלקולים האלה ייעלמו עם אותה ממשלה עם אותו תקציב, עם אותן הפעולות שלהם. הכל תלוי בחיבור בינינו. אז הגישה שלנו היא טובה לכל עירייה, לכל רשות מקומית, אזורית או אפילו לממשלה כי אנחנו לא באים עם אצבע מאשימה לאף אחד והפיתרון שלנו הוא כזה שהוא לא דורש מהם שום דבר חוץ מתמיכה קלה. מצד הממשלה אולי נצטרך תמיכה בכלי התקשורת שאנחנו נעזר בהם, במתנ"סים, בכל מיני רשויות מקומיות.
זאת אומרת, אנחנו יכולים כאן לפתח גישה מאוד רחבה בתמיכה גם ממעלה וגם ממטה. וכשאנחנו מדברים על איחוד העם אנחנו בעצם לא זורקים לשוליים אף אחד, כולל את בני הדודים שלנו, כולל כולם.
אורן: אמרת שהדבר הראשון זה להסביר ממה נובע הקלקול ושהקלקול נובע מזה שיש חוסר איחוד בעם. ולכן זו לא בעיה של שלטון או של ממשל כזה או אחר אלא חוסר איחוד בעם. זה אולי נכון ברמה הפסיכולוגית.
לא אני לא הסברתי את זה, אני רק נתתי כמה נקודות.
אורן: אז בוא נפתח את זה, זה מעניין.
כי אני רציתי כאן להגיד שאנחנו לא הולכים נגד אף אחד, לא מאשימים אף אחד, לא אומרים שעקב טעות שלהם זה קרה ואם נחליף אותם, אז הבעיה תעלם. אנחנו כאן נמצאים בשיטה שלנו בעדיפות כלפי כל היתר, אלה שיכולים לבוא עם כל מיני עצות אחרות, כי כאן אנחנו ממש לא בעד להחליף, ולא נגד, ולא לקלקל, או לקלל, או לשבור, או לבנות, כלום. וגם כשאנחנו פונים לעם, אנחנו אומרים שאנחנו לא תלויים באף אחד, וזה לא עולה לנו כסף.
ובוא נבדוק תוך כמה שבועות עד כמה שאנחנו נתחיל להרגיש שהכל מסתדר ממש מהיום למחר. כי יש לך היום הרבה נתונים אפילו בכלכלה, שמודדים לפי ההרגשה את האושר, לא לפי הכסף. ואם אנחנו נפתח עכשיו מחסנים לחלוקת חינם, נפתח מקומות לאוכל חינם, נפתח מקומות לחוגים לילדים חינם, נפתח עוד כל מיני ארגוני עזר בינינו מטעם העירייה, מטעמנו, שנתחיל לעבוד בהתנדבות עם כולם, אז אנחנו נרגיש שאנחנו בזה חוסכים המון כסף. שפתאום יש לנו אפילו עודף.
בוא ניקח על עצמנו ניקיון, סדר, תיקונים, חיסכון במים, בחשמל בעיר עצמה ועוד ועוד דברים. בואו נעשה תחרות מי ישתמש פחות מכולם במשהו מסוים. פתאום אנחנו נתחיל להרגיש שיש לנו "שומן" וקודם לא חשבנו, אפילו לא השתמשנו בו, הוא נעלם בינינו. עכשיו אנחנו חותכים אותו ושמים במקום הנכון. נניח לילדים, לחוגים, לנזקקים ועוד ועוד.
אנחנו יכולים לארגן את הדברים האלה, זה תלוי בנו. אם אנחנו נחדד את הראייה שלנו כמו בעל בית אחד שהוא טוב שרואה כל דבר ודבר בביתו, איפה שהוא יכול לסדר כדי להיטיב, ממה שיש לו הוא מסדר הכל נכון. מה שאין כן בעל הבית השני, שאין לו ידיים, אין לו עין והעיקר אין לו רצון, אז אצלו הכל הולך עקום.
זאת אומרת הכל תלוי בחינוך העם, ביחס האדם לסביבה, וגם עם הילדים שלנו במיוחד. בואו אנחנו ניכנס לתוך בתי הספר, בואו אנחנו נפתח להם חוגים, בואו אנחנו נושיב אותם בשולחנות העגולים, בואו אנחנו נשתדל להביא אותם ליחד בהשתתפות איתנו, שירגישו את עצמם חשובים ועוד ועוד. וכך, בבית ניתן להם גם אותה הסביבה הנכונה העגולה, באיחוד, בשיתוף, בחיבור. אנחנו נראה תוצאה גם בבתי הספר, וגם בכלל, באחוז הפשיעה, בסמים, בכל מה שמתרחש בעיר.
החיים המודרניים שלנו ניתקו את האדם מלהיות בעל הבית על החיים שלו, הוא מתחיל להיות רגיל לזה שאת הכל מישהו צריך לעשות לו, ואנחנו רואים שזה גרוע מאד, שאף אחד לא עושה. משרד הבריאות דואג לבריאות? משרד החינוך דואג לחינוך? ואם תחליף אותם, אז גם יקרה אותו הדבר. בואו נדאג אנחנו.
אני יכול להחליף את כל המשרדים, חוץ ממשרד הביטחון. כל יתר המשרדים אני יכול להחליף. כאן אין שום בעיה, אנחנו ביחד ננהל את העיירה שלנו. תראה מה קורה בארצות הברית, היום יש שבעים ערים קטנות שנמצאות בפשיטת רגל, נכון לאוגוסט 2012. מה יהיה בעוד כמה זמן? זה יגיע לערים יותר גדולות ואפילו לגדולות ממש. עכשיו גם בסין זה מתחיל לקרות.
אז איזה פתרון בכלל יש לתושבים? שייקחו על עצמם את האחריות, שיתחילו לנהל בעצמם את כל השירותים שהם בעצמם צריכים לקבל וזהו. אבל למה הם לא מסוגלים? כי אין ביניהם חיבור, אין מי שיארגן את החיבור, כי כל חיבור שמתחיל, כבר מתחילים לשאול, "מי בראש?" ולכן כאן חייב להיות קודם חינוך, כמו שכותב בעל הסולם. לכן אנחנו צריכים קודם לשבת על ספסל הלימודים. אבל קצת מקודם, זאת אומרת, לפני שאנחנו עושים, צריכות להיות כמה סדנאות כמה שיחות, במה? חייבים לעשות הכל בשווה, אין חלוקת משרדים, אין חלוקת תפקידים כזאת. ודאי שתהיה חלוקה, שלא יהיה בלגן, אבל לא שיעבדו כאן אנשים כמו שבכל הארגונים האגואיסטים. הכל יהיה בהתנדבות, הכל כדי שבכל פעולה שאנחנו נעשה, אנחנו נרצה בסופו של דבר לעשות טוב לאותם התושבים. שיהיה איחוד. איחוד זה שכולם שווים.
לכן, בלי חינוך שהוא הולך במקביל לכל הפעולות בשטח, אי אפשר. וכך אנחנו בונים גם את איחוד העם, גם עוזרים לעצמנו בכל הפעולות, בכל הצרכים היומיומיים שלנו, ומגיעים למצב שמתחילים להרגיש בתוכנו כוח מיוחד של איחוד שנקרא "כוח עליון". כי הכוח שלנו הוא כוח הפירוד. הכוח העליון מאיתנו נקרא כוח האיחוד, מתחילים להרגיש אותו, ואז בתוכו אנחנו מתחילים כבר באמת להרגיש את החיים האחרים. מסתם חיבור למשהו שמתפתח ומתפרץ ומביא את האדם להרגשת החיים ברמה אחרת, לרמה החדשה של האנושות.
אורן: אם אני מבין את הדברים שלך, אז אתה מדבר על כך שהאדם צריך לעבור מפסיביות לאקטיביות?
כל אחד ואחד. למשל אתמול עשינו סדנה, אז אחרי הסדנה ואחרי ערב כזה, אני חושב שהיה טוב אם היינו יכולים להציג תכנית, שבה נארגן את החברים שלנו, שהגיעו מארבעים מקומות במדינה, ובעוד שבוע, שבועיים, או שלושה, כל קבוצה וקבוצה במקום שהיא נמצאת, נארגן אותם השולחנות העגולים, או סדנאות במקומותינו. ועל ידי זה אנחנו מגיעים לקהל הרחב.
נעשה זאת כמו שהיה אתמול, עם כיבוד, עם תרבות, שירים וכולי. מגיעים שמחים, משתתפים, אוהבים את זה. אנשים מתחילים להרגיש שיש בחיבור בינינו משהו מיוחד, טוב. עכשיו בואו נגיע להסבר פשוט, איך אנחנו יכולים לארגן משהו בהתאם לעיירה, בהתאם לבעיות שיש שם.
בהתחלה נעשה שם פעולה בהשתתפות של כולם. למשל נפתח איזה מחסן, נחלק אוכל לנזקקים, או נעשה פעולות חינוך, או חוגים לילדים. בואו נעשה איזו פעולה הכי קרובה לתושבים, פעולה התנדבותית. ודאי שהעירייה נותנת את התמיכה שלה, ונניח שאנחנו אוספים עשרה שקלים מכל אחד. אם יש לנו אלף אנשים, אספנו אלף שקל, מתוך זה אנחנו יכולים להתחיל לעשות משהו. סתם כך דברים קטנים.
ואז עושים עוד מגבית מכל העיירה הזאת ומחליטים, שאנחנו לוקחים איזה מקום או מחסן, ומביאים לשם חוגים לכל הילדים השונים, גם ספורט, גם מוסיקה, גם ציור, ריקוד וכן הלאה. פותחים עוד מקום בחינם. מי יכול להתנדב? כל אחד מספר שעות בשבוע, אחד בחוג כזה ואחר בקורס שונה, בואו נתחיל לארגן את החוגים האלה וכן הלאה, ועוד כל מיני דברים כאלה. בואו נעשה זאת לגיל זקנה.. לא חסר. חסרה רק השתתפות. וכל זמן ההשתתפות הזאת אנחנו צריכים להשתדל שהוא יקבל כוח מבפנים, כוח מפנים. זאת אומרת, על ידי ההפעלות האלו שנקראות סדנאות, ועל ידי פרסום האנשים שנמצאים בזה, עד כמה שהם חשובים ותורמים לכולם, תראו ממי לקחת דוגמה, ועוד ועוד.
דרך הפרסום שלהם בעיני הילדים שלהם, לעורר אותם לזה, כי אדם מאד אוהב, מאד נהנה להרגיש חשוב בעיני הצאצאים שלו. אין לו מילוי יותר גדול, תענוג יותר גדול, אלא שמי שנמצא אחריו בהשתלשלות הדורות, מעריך אותו, מעלה אותו. כך זה הטבע. אז נשתמש בכל הדברים האלה. סך הכל אנחנו צריכים ללמוד איך להשתמש נכון בכל הדברים האלה, זה כמו מפה גדולה רחבה. ואז נתקדם.
אורן: אתה אומר שמה שחסר זו רק השתתפות, השתתפות של הציבור, של האזרחים?
אז נלמד אותם להשתתפות מתוך הדברים שהם מרגישים שיטיבו להם את החיים. נפתח כל מיני דברים, מחסני כלים, ריהוט, בגדים, ועוד ועוד. נעזור בזה אחד לשני. נתחיל להכיר בזה את בני האדם, להעריך אותם, להעלות אותם. פתאום העיירה מתחילה לקבל צורה שהיא מין חיבור. נביא לכיכר להקה שתנגן באיזה ערב בשבוע ועוד כל מיני דברים.
נתחיל אולי להתארגן ולקנות מצרכים הכרחיים, נקבע סל הכרחי ומי שרוצה ירשם, ואחרי שנארגן את הרישום ואחסון והכל, אז נלך ונקנה במרוכז, ואז מי שנרשם מקבל בשני שקל פחות על כל פריט ופריט באוכל, כבר הרווחת. כבר יש לך תוספת אלף או אלפיים שקל בחודש, שזה לא הולך ברגל. יחד עם שאתה לא משלם עבור החוג חמש מאות או אלף שקל בחודש, אז כבר הרווחת אלפיים. הילד שלך כבר יכול לקחת אופניים חינם להשתמש בהם, הרווחת עוד חמישים שקל בחודש, כמה שעולה לך אופנים בתשלומים, ועוד ועוד. ואתה פתאום מתחיל ליהנות מהחיים שאתה לא משלם על זה. אתה מעלה את רמת החיים שלך. אני כבר לא מדבר על הסיפוק הפנימי. פתאום אתה לא פוחד שהבת שלך יוצאת בערב החוצה. העיירה עצמה מקבלת צורה אחרת. אפשר למדוד שימוש בסמים, אלכוהוליזם, אונס, כל מיני מקרי בריונות, עבריינות, הכל אפשר למדוד, המשטרה עצמה תוכל להגיד לך מה קורה.
בבעיות ובעצבים ואפילו בבריאות, אתה יכול לעשות סטטיסטיקה מה קורה.
אורן: כל התהליך נשמע מקסים, והוא בנוי על כך שהאזרחים בעצם יתרמו מזמנם, מרצונם.
אבל כמה כל אחד מרוויח? אם יגידו לך עכשיו שאנחנו משלמים לך אלפיים שקל בחודש, ועוד חמש מאות שקל לחוג אחד, ועוד אופנים בחמישים שקל ועוד כל מיני דברים מהעירייה, נניח שמחיר המים עולה בחצי מחיר, כי אנחנו לא מגזימים בכל העיר וחוסכים ועוד משהו עושים. ואותו חשמל ומי יודע? ויש עוד המון דברים, קונים מצרכים במרוכז, בסך הכל אתה יוצא עם משכורת כפולה. אתה יכול לעשות חשבון. אז האם אתה לא תתרום תמורת הגאווה, ההכרה, הכבוד שתקבל? האם לא תתרום כמה שעות בשבוע לעבוד באיזה מחסן? או לשרת במשהו אחר את התושבים שיחד איתך? יש רואה חשבון, רופא, נהג, מוזיקאי ואדם פשוט, וכולם כשווים, ואתם מתגאים שאתם מתנדבים.
אני זוכר שבזמני היה המשמר האזרחי, בשנת שבעים וחמש בערך. אז הייתי מסתובב עם רובה צ'כי ברחובות, תמיד היינו מסתובבים שניים שלושה אנשים בשכונה, אז פעם הייתי מישהו שהוא מורה ופעם עם מהנדס ופעם עם פרופסור, מדען, אהבתי לדבר איתו הרבה. וכולנו היינו מתגאים שאנחנו יוצאים עכשיו למשמר האזרחי כאילו כדי להגן, לשמור על השכונה שלנו. וזה היה בכבוד. אני זוכר איך אשתי הייתה מבינה שאני הולך לפעולה כזאת.
אורן: הדברים האלה כמו שאתה מתאר, משמר אזרחי, זו לא איזו המצאה חדשה.
ברור.
אורן: אין פה איזה חידוש גדול.
לא, אבל אני אומר שזה לא היה לגנאי, זה היה לכבוד.
אורן: תמיד.
אז גם כאן אותו דבר. אנחנו עושים לטובת השכונה, לטובת העם, לטובת כולנו, ואני מתנדב ועושה את החלק שלי בזה. ואני אומר לך שבזה כולם שווים, זה מה שמושך את בני האדם.
אורן: למה?
כי השוויון שומר עליך מהפגם, מכל מיני דברים. אם אתה גבוה, אתה נהנה מזה שכולם רואים שאתה כמו אחרים, אתה יורד אליהם, אתה פשוט. אתה יודע מה זה פשוט, מושג בעם, איש פשוט. פשוט – שהוא לא מתגאה, הוא יכול לרדת לכל אחד ואחד. זה מאוד מכובד. או הפוך, שאני קטן, אבל אני עם כל האחרים, עכשיו אנחנו יחד. עכשיו אני כמו כולם. באיחוד יש לך הרגשת הפיצוי על כל הדרגות.
אורן: לא בדיוק הבנתי למה. אמרת שהשוויון הוא שמושך את בני האדם בשירות כזה אזרחי, למשל כמו המשמר האזרחי. למה? מה מושך בזה?
זה שאנשים רצים להראות את עצמם בזה שהם תורמים, שהם אנושיים, הם מוכנים לתת ללא שום קבלה עצמית. זה מעלה אותם למעלה מכל העולם הזה. יש כזאת הרגשה. למה כל השחקנים או כל הזמרים הגדולים מופיעים בהתנדבות בפני ילדים חולים? לא רק בגלל שזה נותן להם שם יפה בציבור, אנחנו בדרך כלל אפילו לא רואים ולא מרגישים את זה, זה נותן להם עצמם הרגשת הגדלות, שייכות למשהו יותר גבוה מהחיים, שבהם רק כסף הוא החשבון בינינו.
זה כמו שמבקשים ממך לעשות איזו פעולה לפני כולם לטובת העיר, ואתה מסוגל לעשות את זה, ואתה מתגאה שאתה עושה את זה. אנחנו צריכים לתת על זה פיצוי יפה, לפרסם כל השקעה והשקעה של כל אחד ואחד, אחרת זה לא יהיה להם חומר דלק. אם לא כסף, אז רק כבוד, הערכה, וזה הרבה יותר מכסף.
אורן: למה?
כך אנחנו בנויים, כי זה האגו מקבל. אדם יכול למלא את האגו לא על ידי כסף. כסף זה משני, כי הוא לא מרגיש את זה. אחרי אוכל ומין ומשפחה – כבוד. כבוד זה העיקר.
אורן: בכל ההסברים שאתה נותן, שהם כולם הגיוניים בצורה פשוטה ביותר, יש פה התעלמות מתהליך שקורה במדינה בשנים האחרונות. כל הרעיון היפה פה נשען על רוח של התנדבות והשתתפות ותרומה לכלל. למרות שלא חייתי אז אני מניח שזה היסוד, שעל ידו נוצרה כאן המדינה. מתנאים קשים הצליחו לבנות כאן מדינה לתפארת. זה כמו שאתה מתאר, שלפני כמה עשרות שנים היית במשמר האזרחי וכן הלאה. אני לא עשיתי מחקרים אבל אני מניח שכל התהליכים האלה, שנשענים על כוח התנדבותי קיימים גם היום, אלא שכמות ההשתתפות בהם היא בירידה לאורך השנים.
איך אני יודע? לא צריך להיות חוקר גדול, אני אסתכל על המקום המובהק ביותר שבו נמדדת השתתפות האדם, צבא הגנה לישראל. עם השנים אחוז המתגייסים לצה"ל למשל הלך וקטן. ואם בעבר כל אחד היה חולם להיות ביחידה הקרבית ביותר ולתרום כמה שיותר לפי היכולות שלו, אז היום כל בחור צעיר, כמעט שני או שלישי ודאי, כבר פשוט מוותר על הגיוס לצבא, יש לו מחשבות משלו בראש. וזה מוכיח שהתהליך שאתה מתאר לא רק שאנחנו לא בדרך אליו, אלא אנחנו בדרך התרחקות ממנו.
מה אתה מציע שיוכל לרתום ולגייס רוח חדשה של התנדבות בקרב הציבור? כי אחרת כל הדברים האלה הרי לא יעבדו.
אם אנחנו לא נוכל לשכנע אותם, אז החיים ישכנעו, ואסור לנו לחכות לזה. זאת אומרת, כלפינו אנחנו צריכים להרגיש התחייבות למצוא דרך ושביל לליבו של האזרח, לעורר אותו בנחיצות לחיבור. ואנחנו לא סתם מביאים לו את החיבור ומסבירים לו להיות ילד טוב, כי להתחבר זה טוב, רוחני. אלא אנחנו מלבישים את זה על הצרכים האמיתיים שלו. אבל שוב אני אומר, הכל צריך להיות מלווה בסדנאות, בהרצאות, בהסבר ובהפעלות כאלו שכל הזמן הוא ירגיש בזה שבחיים שלו בעצם אין יותר כלום.
אורן: מה פירוש?
עד כמה שאנחנו נמצאים בחיים שלנו אנחנו יודעים שהם נעשים יותר ויותר ריקניים, וכאן אתה נותן לו מילוי. אני ראיתי אתמול עד כמה שאנשים שמחים מזה שהם באו לאירוע כזה והשתתפו, וקיבלו הרבה כוח והתפעלות והתרגשות מזה שהיו בהידברות זה עם זה, בחיבור זה עם זה, בשירה. קיבלו כיבוד. הם קנו בשמחה כל מיני מתנות רק כדי להשתתף בבניית העסק המשותף, בבניית הבניין שלנו וכן הלאה. זאת אומרת, הכל תלוי בתעמולה שלנו.
מי שישתתף ישתתף, מי שלא לא. זה הכל בא בחוגים. בכל איזור ואיזור, בכל עיר ועיירה. יש חוגים שירוצו לכך מתוך שהם מבינים שזה טוב, יש להם קרבה, נקודה שבלב. יש חוגים שמבינים שכדאי לעשות כך, כי זה טוב לציבור, אלטרואיסטים כאלה, יפי נפש. יש חוגים שיבואו בגלל שיש חוגים לילדים, וצריכים להשתתף, או נזקקים, או זקנים וכולי, כל מיני מחסנים וכן הלאה. פותחים מטבח לרעבים שפעם ביום תהיה שם סעודה, פשוטה, אבל לכולם, וכל אחד שיש לו כרטיס יכול לבוא. זה לא לכולם, כי מי שלא משתתף, לא מקבל כרטיס, וכל המחסנים האלה הם לא בשבילו, זאת תהיה רשת. ועוד ועוד דברים.
זאת אומרת, אתה מקבל מילוי הצרכים היומיומיים שלך, של המשפחה, הילדים והבית, בכל דבר ודבר, על ידי זה שאתה גם משתתף. לא בכסף, כי אין לך, אבל זה שווה ערך הרבה יותר מכסף. תעשה חשבון ותראה שאתה מרוויח בזה הרבה יותר. זה שווה אלפי שקלים בחודש. וחוץ מזה אתה מקבל פיצוי – גאווה, חיבור, איחוד, הרגשה יפה וטובה. זאת אומרת, יש כאן מילוי מכל הצדדים. כאילו קיבלת עוד כמה אלפי שקלים בכיס וקיבלת גם טוב בנשמה.
ובינתיים הצרות והבעיות מתגברות מיום ליום, מחודש לחודש בטוח. ובהתאם לזה אתה מחפש איך להשלים אותן. איך מעליהן לבנות משהו משלים, כי כל פעם שבאה איזו מכה ומגלה עוד חיסרון ועוד חיסרון, אז אנחנו יחד כולנו, בציבור שלנו, משתדלים לבנות כרית ביטחון, כרית כזאת שלא נרגיש עוד צרה ועוד צרה שהיא באה.
חוץ מביטחון מדיני אנחנו כך יכולים להגן על הכל, עד כדי כך שאנחנו אפילו קונים איזה גנראטור ומפעילים את החשמל בעיירה שלנו בעצמנו ולא תלויים בחברת החשמל. הייתי ביישוב שנקרא "אור הגנוז" ליד מירון, הם משתמשים בגנראטור משלהם, הם אומרים שזה הרבה יותר זול. אני לא יודע אם גם היום זה נכון עם המחירים של הסולר, אבל הם אומרים שזה הרבה יותר זול ממה שאנחנו מקבלים מחברת החשמל. עד כדי כך אנחנו יכולים לעשות. זאת אומרת, אנחנו יכולים לשחק עם כולם, עם רשתות השיווק, עם כל דבר ודבר. למה לא? ואיזה רווח אנחנו מקבלים לדור הצעיר, איך הוא מתחנך מתוך זה? כשהיום זה רק מביא לך צער בלב.
היתר תראה בעצמך. אני לא מדבר כאן על האור המחזיר למוטב, הכוח הפנימי שטמון בזה, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבכל פעולה ופעולה מתעורר משהו מבפנים, איזו אנרגיה חדשה, איזה כוח חדש. תקרא לזה "האיחוד", כוח האיחוד שמתעורר הוא פועל. אתה יכול לשאול את הרופאים, אני לא מדבר על פסיכולוגים, אני מדבר על רופאים ממש, עד כמה שאחוז הבריאות יעלה. אנחנו יודעים שרוב המחלות, אני הייתי אומר כולן, אבל רובן הן מכל התסכולים, מכל החסרונות.
זאת אומרת, מה אני מרוויח כאן לעומת מה שאני מפסיד. הכל תלוי בתעמולה, איך אני מסדר את ההסבר ומביא אותו לכל אחד ואחד. ואם בחודש הראשון לא יהיו מספיק אנשים, אתה תראה מה שיקרה בחודש השני והשלישי, כי המכות יבואו, ואנחנו כבר נהיה מוגנים. אבל יחד חייב להיות כל הזמן חינוך, במקביל, כל הזמן.
אורן: אם אני מבין נכון, החידוש פה ביחס לארגוני מתנדבים וארגוני חסד שפועלים היום, והם רבים, שיש כאן משהו שהוא דו סטרי.
בארגוני צדקה וחסד שיש היום לא דורשים מהאדם שום דבר, לא דורשים ממנו השתתפות. הם אוספים כסף, פותחים מחסנים, ונותנים את זה, זה נקרא "חסד". מלמעלה למטה פועלים כלפי האזרחים. זה גם טוב, זה מקל על האדם. אני בא לשם, נותן משכון, למשל חמש מאות שקל, לוקח עגלה שזה השווי שלה, ומשתמש בה. אני חייב להחזיר אותה בעוד חודש, לוקח את הכסף שלי חזרה, ומשלם להם עבור השימוש עשרה או עשרים שקל, לפי ערך הבלאי. זה כדאי, זה טוב. אבל כך יכול לעשות כל בעל בית. אז הוא לא ייקח ממני עשרה שקלים בלאי, אלא ייקח עוד חמישה שקלים רווח. אין שום בעיה. וזה קיים בכמה מדינות, שאתה בא לוקח ומחזיר. לא חשוב מה, אפילו שואב אבק. זה דבר שכמה שהוא עולה ונמצא בבית.
אבל כאן זה לא כך, אנחנו לא בונים את זה על רווח והפסד, אלא אין לי מאיפה לקחת, אין לי ממה לקחת, אני משתמש רק ברצון היפה של בני אדם שרוצים להתחבר יחד לעזרה הדדית. זה הדדי. בגמ"חים האלה אין שום דבר הדדי. פשוט פותחים למסכנים או לכל מיני נזקקים מקומות כאלו שיוכלו קצת יותר ליהנות, להקל עליהם את הדברים. וגם כמה שהם לוקחים ומקבלים, בזמן האחרון זה הופך להיות עסק לא רע.
אורן: אז זה החידוש.
זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם.
אורן: את זה הבנתי, אני לא שואל על איחוד העם, אני שואל על ההדדיות. זאת אומרת, כאן יש תנאי, שכדי ליהנות מהשירותים האלה, שבעצם נוצרים על ידי כוח התנדבותי, אני חייב בעצמי לתרום כוח התנדבותי למערכת.
כן.
אורן: זה התנאי? אז לדעתי זה דבר חדש, זה חידוש שלא קיים בארגוני המתנדבים שיש היום. לַמה אתה חושב שזה יביא לשיפור המצב של כלל האוכלוסייה בישראל? לכאורה אתה מחמיר את המצב. מה הכוונה? היום ארגונים התנדבותיים שקיימים בשטח, ארגוני חסד נותנים שירותים לציבור בעצם ללא תשלום או בתשלום סמלי. שם אם אני נזקק לתמיכה, אני בא אליך ומקבל. עכשיו החמרת את מצבי, לַמה? כי אתה אומר לי, אתה לא יכול לקחת. אתה תרמת במשהו לרשת ההתנדבותית הזאת? תראה לי כרטיס שלך, אם אין לך כרטיס חבר מועדון, אז אתה לא יכול לקבל.
נכון.
אורן: אני כאזרח הקטן, כאדם מן הישוב, מצבי הורע עכשיו. עד היום פעלו כלפי ארגוני התנדבות שעזרו לי. עשו כלפיי חסד והקלו עלי את מצוקת החיים. עכשיו אתה פותח רשת מקבילה שיש בה חוק חדש, אין כזה דבר לקבל חופשי, זה שאתה צריך עוד לא אומר שאתה זכאי. היום כל הארגונים האלה פועלים כלפיי, אתה אומר שאתה צריך, בבקשה, קח. הכרזת על צורך מסוים שלך, יש בידינו, אנחנו נותנים לך. עכשיו התנאים של האזרח נהיו עוד יותר קשים.
לא.
אורן: לַמה?
כי כמו שהארגונים האלה קיימים, אתה יכול לקבל מהם שירותים מוגבלים. אתה בסך הכל מוזיל רק כמה מוצרים או כמה שירותים שהם יכולים לתת לקהל. אבל אתה לא משתף את כל התושבים. שזו המטרה שלי. וחוץ מזה, אתה לא משפר כאן את היחס ביניהם, את האווירה שבעיר. אתה לא לוקח בחשבון את האווירה שהם חיים מתוך שיתוף, זה דבר אחד. ודבר שני, אתה לא יכול לתת להם פיצוי בחוגים לילדים, ובכל מיני מחסנים. תראה מה שהם עושים, אפילו שיש עשרים שלושים גמ"חים, הם כולם סך הכל רק לתת לזמן קצר איזו מזוודה או כסאות, שולחנות, דברים מאוד מאוד מוגבלים. כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה. מה זאת אומרת? שיוכלו להתארגן ולקנות הכל יחד בצורה יותר זולה, להשתמש בחשמל ובמים יחד, להגיע להדדיות כזאת שזה יתחלק לכולם בצורה שווה יחסית, בהתאם ליכולת האדם.
אורן: שמה יתחלק?
הכל. אנחנו מתקרבים למצבים יותר ויותר קשים, הגזירות הכלכליות יותר ויותר קשות. אנחנו צריכים בהתאם לזה לראות עד כמה שאנחנו נהיה יותר ויותר מלוכדים כדי להקל על כולם, שנוכל לשמור לפחות על רמת החיים ההכרחית, ולתת בנוסף לזה כמה שיותר שירותים של מה שאנחנו צריכים. הגמ"חים עצמם לא מקלים עליך הרבה. לא מדברים על זה שאתה לא צריך לקנות, אלא לוקח מהם עגלה או איזה שולחן או כסא בעת הצורך, כשאתה עושה מסיבה, למרות שזה גם טוב.
אורן: הם נותנים אוכל לרעבים. קבלתי אתמול במייל דו"ח סיכום שנת פעילות של אחד הארגונים. והם כותבים מה הם עשו השנה. אני זוכר שורה שלמשל נתנו אוכל לנזקקים. הרבה פועלים בתחום הזה.
כן, זה רגיל.
אורן: אז אוכל לנזקקים זה לא רע. זאת אומרת, אם הייתי נזקק ובאתי אתמול וקבלתי מהארגון הזה אוכל, עכשיו מהרשת החברתית החדשה הזו אני לא אוכל לקבל אוכל.
לא, אתה לא תוכל. אתה נותן משהו, תורם משהו? אם אתה אדם רגיל עם כוח שאתה יכול לתרום ולא תורם, אתה לא יכול לקבל.
אורן: ובעיניך המודל הזה הוא מודל עדיף?
מכל אחד לפי היכולת שלו, ולכל אחד לפי צרכיו. זה המודל.
אורן: לא הבנתי. אם תוכל תסביר.
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים. הכרחיות מצידי והכרחיות מצידך. קשר הדדי, זה מביא את החיבור בינינו. אם אתה לא מבין את העיקרון הזה לא מגיע לך לקבל כלום. זה לא סתם חסד, זה חסד ודין יחד, כי אנחנו ארגון חינוכי. ולכן לא יתכן שאדם יקבל משהו בלי לתת, זה לא גמ"ח. הקשר יכול להיות רק בתנאי ששניהם מקבלים ושניהם נותנים. ואם אחד נותן והשני מקבל זה לא קשר. קשר זה הדדיות בין שווים. שווים זה שאחד נותן לשני וכל אחד מקבל מהשני.
אורן: בהתארגנות כזו יהיו מדדים? זה נכון בכלל להגיד שיהיו פה מתנדבים? כי בגלל שזה דו סטרי, זאת אומרת אני מַקצה, שעה שעתיים בשבוע לפעילות כלשהי שברשת הזאת.
אם אנחנו מסכימים שזה מספיק. אם הארגון מסכים. ואם לא מסכים, אז הוא יגיד לך שזה לא מספיק.
אורן: אז תהיה התחשבות ביכולות. רוב האנשים עובדים משרה מלאה, אז הארגון הזה יצטרך להציב, אלא אם כן הוא מתכוון שיבואו אליו רק מובטלים לתרום. אם אתה מתעסק רק עם מובטלים אז יש להם הרבה זמן.
לַמה מובטלים? במשהו יתחשב ובמשהו לא, כי הוא ארגון חינוכי, הוא רוצה לאזן קבלה והשפעה.
אורן: אני אומר שאי אפשר יהיה לדרוש ממני עשרים שעות התנדבות בשבוע, אין לי אותם פשוט בלו"ז שלי, אין עשרים שעות. הנה, כבר נתת לי סוג של מדד אחד, הזמן.
בצורה יחסית, סגולית.
אורן: מה הכוונה סגולית?
כמה שיש לך זמן פנוי.
אורן: זאת אומרת יצטרך להיות פה איזשהו תהליך או שהאדם יגדיר או שיבקרו או מה, איך זה יעבוד?
אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה אדם מאוד מוכשר, ואתה פרופסור ובאמת עסוק מבוקר ועד לילה. אבל אתה מאוד רוצה להיות ברשת הזאת. אתה לא נזקק, אבל האידיאה הזאת קוסמת לך, ואתה מצליח מהלו"ז המפוצץ שלך למצוא שעה בשבוע, ואתה בא מכל הלב ותורם את השעה הזאת.
אני לצורך העניין, פקיד במוקד שרות של אחת מחברות הסלולר, בא מחתים כרטיס בבוקר, חוזר אחר הצהריים. אני יכול למצוא לעצמי שמונה שעות בשבוע לתרום. כלפי הרשת החברתית הזו, מי מוגדר כתורם יותר, אתה שהצלחת ממש במאמץ על למצוא שעה בשבוע? אתה מתרוצץ בין אוניברסיטת באר שבע לחיפה, אתה אחד מטובי המומחים בארץ, ולי יש יותר זמן פנוי ממך.
שניהם תורמים יחסית, שעות יחסיות, פרופורציונליות, בהתאם לכמה שהם עסוקים ופנויים.
אורן: מי יגדיר את זה, האדם עצמו?
גם עכשיו זה קורה בעבודה שלי. כי אני כפרופסור, נתתי הרצאה באמריקה, שם אני נותן הרצאות, מקבל צ'ק על אלף דולר, היו לי צ'קים כאלה. אתה נותן שרות של שעה, מקבל חמישים שקל. אז גם עכשיו אנחנו פועלים בצורה כזאת.
אורן: לא הבנתי, זה כלפי המשכורת שלך בעבודה או מה?
כן. אבל אני אומר לך שגם עכשיו מודדים אותנו, מודדים את ההשקעה שלנו בצורה יחסית, כמה אני יכול לתרום וכמה אתה יכול לתרום. התרומה שלי היא, נגיד, פי עשרים מהתרומה שלך, לכן בשעות כלפי הארגון, אם אתה יכול לתרום יותר, אתה תורם. אני יכול לתרום פחות, אז אני תורם פחות. מה לעשות?
אורן: הבנתי את ההערכה כספית.
אבל אני אומר לך שלא זה העניין, אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור. כמו שכותב בעל הסולם, כל אחד יעבוד עשר, שתים עשרה שעות ויותר, למען הציבור.
אורן: זה נראה לי כמו מטרה שאליה אנחנו רוצים להתקדם.
כן, אבל זה תלוי בחינוך.
אורן: ברור. המצב הזה, נשמע לי כמצב מתוקן שבו האדם נותן את כל מה שיש לו. אנחנו בונים איזשהו תהליך מדורג, זה עוד לא קיים היום. עוד לא קבלתי לגמרי את התשובה. אתה הפרופסור ואני הפקיד בסדר? אתה הצלחת במאמץ עילאי למצוא שעה בשבוע, אני מצאתי שש שעות בשבוע. הרשת החברתית, התנדבותית הזאת, תתייחס אליך פחות טוב מאלי?
לא.
אורן: לַמה, איך היא תדע שלא?
כי זה מה שאני מסוגל לעשות.
אורן: מי יגדיר, אתה או הרשת?
הרשת.
אורן: איך היא יודעת? היא תשאל אותך, היא תראיין אותך?
כן.
אורן: זאת אומרת על פי הדיווחים שלך. לא נלך עכשיו להתחיל לבדוק.
גם בעל הסולם כותב, שאנשים הולכים מבית לבית ומבררים דברים כאלה, מה הנחיצות ומה היכולת.
אורן: זאת אומרת, אתה תספק איזשהו מידע ועל פי המידע הזה.
כן
אורן: זה מבחינת האינפוּט, מה אתה מכניס. זו המדידה של מה אתה מכניס לתוך הרשת. עכשיו אתה תקבל כרטיס חבר, וגם אני אקבל כרטיס חבר. הכרטיס חבר יהיה "וַואן סַיְיז", כרטיס אחד לכולם?
אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. זה כל כך לא מציאותי בינתיים, שלא נראה לי שאם עכשיו אנחנו נתחיל להתווכח ולברר זה יעזור לנו במשהו.
אורן: אז עיקרון בסיסי אחד, השתתפת, יש איזה רף מינימום?
כעיקרון כן, כולם שווים.
אורן: השתתפת, אתה בפנים. ואנחנו נשלם.
כן.
אורן: אנחנו נסיים כאו את השיחה שלנו להיום. אז תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם שהייתם איתנו, נמשיך בשיחות הבאות, תצטרפו אלינו, נשמח. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
כיצד אותו אגו שקידם אותנו לשגשוג חברתי ומדיני פועל כיום נגדנו ומדוע חשוב שתועלת האדם הפרטי והחברה יהיו קשורים זה לזה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה מעוררת על חשיבות החיבור והחינוך אינטגרלי
אורן: תודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן.
שלום הרב לייטמן, הגברת ניצה מזוז.
בשיחות האלה אנחנו מנסים להבין וללמוד, מה הם החיים החדשים שאנחנו יכולים ליצור בינינו במדינת ישראל, מתוך כל המצוקות שמתגלות וגוברות מיום ליום, ואיך אפשר לפתוח לעצמנו אופק חדש, עתיד חדש, ותקווה כדי שנוכל ללכת לעבר משהו טוב.
הרב לייטמן, אנחנו מקבלים הרבה תגובות, שאלות וסקרנות שהתעוררו מהשיחות האחרונות שקיימנו. והנושא שהוא השורש של כל השיחה שלנו היום, והכיוון שמושך ביותר שכדאי ממנו להתחיל, הוא הדרישה שתסביר ותוליך את החברה הישראלית בכלל, ואת מדינת ישראל למקום של חשבון נפש. לא ממקום פילוסופי, לא ממקום של מותרות, אלא מתוך מצוקת הקיום.
יש תחושה בציבור הישראלי שהתחילה כבר לפני שנה והולכת ומתעצמת, שאיבדנו את הדרך. באנו לארץ לפני יותר משישים שנים והתחלנו להקים פה חברה, בדרך עברנו כל מיני תהליכים, והיום כשאנחנו רואים לאן הגענו, אנחנו מאוד לא מרוצים מהמצב. המחשבה הרווחת בציבור היא שאם נבין את התהליכים שעברו עלינו מאז ה"יחד" הראשוני שמתוכו קמה המדינה, שבעצם נבנה משום דבר מלבד בסיס של רצון טוב ושיתוף בין אנשים, אל המצב הלא נעים, הלא סימפטי, הלא מכבד, ושאינו מקנה תחושה של ביטחון לכל פרט ופרט, שאנחנו נמצאים בו היום.
ההיגיון הפשוט הוא שאם נבין מה קרה לנו, נוכל מתוך זה לדעת מה אפשר לעשות מכאן ואילך כדי לגרום לכך שכל אזרח במדינה, לדוגמה, לגרום לי, כאדם נשוי, אב לארבעה ילדים, שעובד ומפרנס, אשתי גם היא עובדת ומפרנסת, שנינו עובדים מבוקר ועד לילה, יוכל לחיות פה עם תקווה, עם ביטחון מינימאלי שיהיה בסדר. אז אם תוכל להוליך אותנו בניתוח הבנת התהליכים, נוכל להתקדם ולהבין מה יהיה מכאן ואילך.
ראשית אני חושב שהבעיה היא לא רק במדינת ישראל אלא בכל העולם. אז מצד אחד, זה עוד יותר מחזק את העובדה שהמחקר שלנו מאוד אקטואלי. ומהצד השני, ההבנה שאת התהליך שאנחנו עוברים, עובר כל העולם בקצב שונה בהתאם למידת ההתפתחות והמנטאליות של כל מדינה ואומה. וההתפתחות הזאת נקראת התפתחות האגו שבתוך האדם.
אני זוכר שלפני כשלושים וחמש שנים בערך, בתקופת מלחמת "יום כיפור", הייתה בצבא היסטריה כזו שחיילים התחילו לסגור את התיקים האישיים שלהם עם מנעול. כך שאם היית מעמיס את כל הדברים על הטנקים, סגרת אותם עם המנעול האישי שלך. אני הייתי אז בחיל אוויר, עבדתי באלקטרוניקה ואני זוכר כמה שהמצב הזה היה מאוד לא נעים ולא טוב, אבל היינו צריכים לנהוג כך מחוסר ברירה, ואני ראיתי שזה קרה בצבא במשך השנים, כשעבדתי שם, הייתה הסכמה והדבר כבר נכנס להרגל, וזה היה בסדר. וכך זה לגבי כל דבר ודבר.
וודאי שאנחנו לא יכולים להתנגד לטבע, ואנחנו גם לא יכולים להמשיך כך ולשמור אותן המסגרות הקודמות האלה, כמו שגם אי אפשר לשמר את המשפחה, את הבית, ואת הילדים במתכונת הקודמת. אתה יודע יש הרבה שירים נוסטלגיים כאלה, על מה שהיה אז בהרצליה ובתל אביב הישנה והמתוקה, בכפר סבא ועוד. אלה היו דברים טובים. אבל התהליך הוא תהליך, התפתחות היא התפתחות. אנחנו רואים שאפילו במצרים, ביוון, ברומא ואפילו בבבל מצאו כאלה כתבים שמספרים שגם שם התלוננו שהדור החדש כבר לא בסדר לעומת הדור הישן והילדים לא רוצים לשמוע את ההורים. זה היה כך גם לפני שלושת אלפים וארבעת אלפים שנים.
לכן זהו התהליך שאנחנו עוברים, ואי אפשר לעצור אותו. אנחנו רק צריכים להבין, האם מה שאנחנו עושים הוא בהתאם לטבע, האם זה מקדם אותנו בהתפתחות. האם זה לא מנוגד להתפתחות הטבעית? או שאנחנו עושים כאן עצירה מלאכותית ולא רוצים לגדול, ומחזיקים לדוגמה, את הדור השלם של הילדים שלנו, בתוך קיבוץ ולא נותנים להם לברוח. זה דבר שהיה קיים בכמה מקומות.
וכשאנחנו בודקים זאת, אנחנו מבינים שדווקא ההתפתחות שאנחנו עוברים עכשיו, היא התפתחות הפוכה. כי סיימנו את ההתפתחות האגואיסטית והגענו לקריסה הסופית, ועכשיו אנחנו צריכים להיכנס לשיתוף, לקשר, ולאו דווקא כדי לשרוד כמו שהטבע מחייב אותנו. אלא מפני שכל הצורות שמתגלות עכשיו בחברה האנושית ובכלל בכל מקום, נמצאות בעיוות אפילו מההתפתחות האגואיסטית. בכך שאנחנו מתחילים "לאכול" זה את זה. התחרות היא לא תחרות בונה, אלא תחרות הורסת. היא לא מוסיפה לנו ביצירה של דברים טובים, נכונים, כשכל אחד דואג איך להתקדם ושבזה הוא מקדם את הסביבה, כמו שזה היה בהתפתחות הקפיטליזם.
אני זוכר שאני הסתכלתי על הקפיטליזם מרוסיה, והיה לי ברור שברוסיה כל המשטר וההתפתחות ייהרסו בסופו של דבר, כך שלא תהיה התפתחות. כי הם היו מדכאים את טבע האדם להתפתח. היית חייב להיות בתוך החברה, חייב להיות יחד עם כולם, ולא קבלת משכורת יותר גבוהה. ואם אתה רוצה לפתח דברים חדשים, לא ניתן לך כי בזה אתה תהיה בולט מהאחרים. ואז העצירה המלאכותית הזאת, הייתה הרסנית, היא זו שהרסה את המדינה.
לעומת זאת, באמריקה או באירופה, ראיתי שאירופה קמה אחרי מלחמת העולם השנייה ותוך עשר, חמש עשרה שנים, לא ראו בכלל שהיה שם הרס כללי של ממש. הכל הוקם מחדש, היה יפה, נקי, התפתח ושגשג. ואותו הדבר קרה באמריקה. וברוסיה כשאתה עושה משהו כזה כמו הקפיטליזם, במיוחד כשאתה זורק לשם את כל התקציב המדיני, את כל הכוח. אז אתה מצליח עם תכנית החלל או עם משהו כזה. אבל בעצם כל העם נמצא בשבי.
אז ודאי שהיה ברור שהתחרות וההתפתחות לפי האגו הפרטי של האדם, היא התפתחות טובה ורצויה, ומביאה תוספת טובה ויפה לכל אחד ואחד. עד לזמן מסוים, שהתחיל להיות בה סוג של עיוות. שהתחרות הזאת שהיא התחילה לצרף לעצמה, לא הייתה תחרות חופשית, אלא הגבלות אישיות. לדוגמה, כשאני מעביר במסחר או בתעשייה חוק שאוסר משהו, ואנחנו עושים יחד הסכם נגד הצד השלישי, למרות שהוא יותר טוב מאיתנו. זה המקום שבו אנחנו מתחילים לשחק עם זה, כמו שהאמריקאים עזבו את הזהב שהערך שלו היה ממש במשקל בכל דולר ודולר, והעבירו אותו לסתם לניירות שאין להם שום ערך ועוד כאלה דברים.
וכאן אנחנו הרגשנו שכשהאגו גדל, הוא נותן תוצאה יפה, אם הוא באמת לשם ההתקדמות. אבל אם הוא לא לשם ההתקדמות, אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר, כאשר הוא מתחיל להיות אחרי רף כלשהו, אחרי איזו נקודה, אז הוא כבר מתחיל לייצר בועות שאין בהן התקדמות ממשית. כמו שקרה לדוגמה במחקרים שייצרו נורות חשמל שהיו יכולות לעבוד עשר אלף שעות. אבל לאחר שראו שאין בזה רווח, הקטינו את האיכות שלהן כך שיעבדו רק עד אלף שעות. ואחר כך אפילו פחות.
זאת אומרת, שאתה כבר לא מתקדם, האגו שלך לא מקדם את התעשייה, את המסחר, את חיי האדם בכל מקום. ברפואה היו מייצרים תרופות טובות ומכשירים, שהאדם היה נהנה מהם. פתאום התחילו לייצר תרופות שאין בהן צורך, ולמכור אותן רק כדי שיקנו בכל מקום. זאת אומרת בכל דבר שהשגנו בעבר על ידי התחרות, על ידי האגו שלנו, והיינו בהישגים טובים, פתאום זה נעלם. פתאום הייתה תחרות לא נקייה, שלא למען האזרח, ולא למען המדינה והעולם, בסופו של דבר. אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר וזהו. אם יש לפנַי בדרך עוד מישהו, אז במילים אחרות אני "הורג אותו", פיזית או אחרת. ואני נשאר לבד. ואם אני לבד, אז אני יכול על ידי החוקים לייצר מה שבא לי ומוכר את זה לאנשים והם קונים בלית ברירה. ואם הם לא רוצים לקנות, אז אני מעביר חוק שהם יקנו בכוח, או משהו כזה.
זאת אומרת, שזה קרה בערך בשנות השישים, ואפילו התחיל בארצות הברית במאה הקודמת, באירופה זה קרה קצת יותר מאוחר, כי המלחמה אפשרה שם שוק יותר גדול, יותר מגוון, בגלל השוני שהיה בין הארצות באירופה, כמו גרמניה לעומת יוון, כשאיטליה סיפקה להם את הכל. אבל בעצם הגענו למצב שהאגו מתחיל לעבוד נגדנו, והתחרות היפה שהייתה לטובת האזרח ולטובת המדינה פסקה. ובמקום זה התחילו פרוטקציה, חוקים מלאכותיים, וכל מיני דברים שמתוכם יש לנו ממש בעיה להתקדם היום.
והאגו שלנו בכל הרמות, בכל השטחים, בכל חלקי החברה, בתעשייה, בחינוך ובכל דבר, התחיל לעבוד בצורה מעוותת. הוא עבר סוג של שינוי, עיוות, קלקול, מוטציה, ובמקום להיות הכוח המניע להתקדמות, התחלנו להשתמש בו למטרות מלאכותיות, כדי להצליח בכל מחיר. וכבר כמה עשרות שנים זה מה שקורה.
לפני כארבעים שנים, כשהייתי מדען צעיר, לקראת גיל 30, זה היה מכובד להיות מדען, היה מספיק להביא רעיון יפה וטוב לטובת המדע, המדינה, האדם, הטכנולוגיה, ההתפתחות תעשייתית, או בכל תחום שהוא, ואז יכולת לקדם אותו. כי האנושות הייתה מעוניינת במשהו חדש, והיית מסוגל ללכת לקראתו גם אם אין לך כלום חוץ מהרעיון הטוב עצמו.
אחרי שעזבתי את המדע בגיל 30 בערך, ואפילו לפני כן כשהתחלתי את העלייה לארץ, התכתבתי מהארץ עם החברים שלי מהעבר, ושמעתי שהם נעשו מדענים והם סיפרו לי איך שהמדע פתאום התחיל לקבל כיפוף, עיוות, שכבר לא חשוב לאף אחד אם יש לך רעיון טוב או לא, אלא שהכל נקבע לפי פרוטקציה, הכל נקבע לפי כמה שאפשר לקבל עליו כסף ובאיזו צורה ניתן לחלק אותו, כך שיהיה יפה וטוב לאחרים. שכל המדע הוא רק לשם קבלת איזו מדליה, בשביל שם יפה, ולא יותר מזה.
זאת אומרת, שהוציאו גם את כל הדברים שהיו ממלאים את האגו של האדם ומקדמים אותו בכבוד, במושכלות, וברצון של אדם לשלוט על הטבע, אין דבר כזה כבר. זאת אומרת שמכל העיסוק של האדם יצא האגו הבריא, המקדם, שמפתח אותו ואת הסביבה, ובמקום שהיה יכול על ידי זה להיטיב לסביבה, האדם התחל להרוס את הטבע מסביב, ולאף אחד כבר לא אכפת מה עושים. לפני כן לא היה דבר כזה, האנשים היו דואגים לסביבה.
זאת אומרת, האדם נעשה צר עין כל כך שהוא כאילו לא מסוגל יותר לשלוט על זה, אין לו כוח לבוא לאדם ולדבר איתו עבור הכלל, כמו שעכשיו אין לנו כוח להתמודד נגד מכות הטבע, נגד האקולוגיה. אף אחד לא יכול, ולכולם זה בעצם לא אכפת, חוץ מאשר לעיתונאים שכותבים בכל מקום על מה שקורה, כי זו העבודה שלהם. זאת אומרת, שהאגו עבר מוטציה ונעשה הרסני. כשאנחנו מדברים על השימוש הנכון בטבע האדם, אנחנו צריכים להביא לו את הכרת הרע, במה האגו שלנו רע ובמה האגו שלנו טוב, כי חוץ מהאגו אין לנו שום דבר.
הרצון להתקדם, הרצון לעשות משהו, להיות במקסימום הנאה ובמינימום השקעה, זה הטבע שלנו. כל תא ותא וכל צמח וכל החי תמיד כך מתקדם וחושב. כשאתה מסתכל על חתול, על זאב או על צמח, זה תמיד כך שהוא מנסה בצורה אופטימאלית כמה שפחות לבזבז אנרגיה וכמה שיותר להרוויח מכל מצב ומצב, זה בעצם חוק הקיום בכל מידת הזמן של כל דבר קיים. גם בדומם זה אותו דבר, הוא תמיד מוצא לעצמו מצב, קיום, תנאים שבהם הוא מחזיק את עצמו בצורה הבטוחה ביותר.
ולכן אם אנחנו הולכים עם הטבע הזה, אנחנו רק צריכים לראות איך אנחנו חיים היום, ומה אפשר לעשות במקום ההרס שנגרם על ידי האגו, כי אם הוא יתפתח הלאה זה כבר יהיה לא טוב, אנחנו רואים שמאז שהתחלנו להשתמש באגו בצורות המעוותות האלה, התחלנו לייצר לעצמנו בעיות, שלא ראינו אותם מייד, אבל תראו למה הגענו במשך הזמן.
אז איך אנחנו חוזרים ורואים איפה השימוש הנכון ברצון של האדם למלא את עצמו, להתקדם, לשגשג, ואיפה זה מעבר ליחס הנכון שאנחנו מייצרים לעצמנו רק בעיות. אם אנחנו עושים חשבון, בדיקה, ביקורת, אם אנחנו לומדים את זה, אנחנו רואים שכשאדם משתמש באגו שלו בצורה אישית זה מהר מאוד מביא אותו להחלטות "שיהיה לי טוב לעומת האחרים", על חשבון האחרים בכל מחיר, ועל זה אנחנו צריכים לשים דגש. זאת אומרת, אם אתה רוצה להשתמש בטבע שלנו בצורה הנכונה, אתה חייב לעשות חשבון שהתועלת של האדם הפרטי והתועלת של החברה יהיו תמיד קשורים זה לזה.
מתוך זה אנחנו מבינים, שכדי שיהיה לאדם כזה יחס לסביבה, לאנושות ולעצמו, למשפחה ולכל דבר, הוא צריך לקבל חינוך, הוא צריך בעצם להבין את הדברים. לא יכול להיות שהוא יתייחס יפה סתם כך. הוא לא יתייחס. אנחנו רואים שבצורה טבעית, באגו שלנו, בכל השטחים שאנחנו נמצאים, הגענו להרס כללי. אנחנו נמצאים במולטי משבר, בחינוך, בתרבות, בחיי המשפחה, בתעשייה, במסחר, בכל מה שאנחנו עוסקים, כי זה הטבע הכללי שלנו, לכן יש לנו משבר.
אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים. אדם צריך להבין ולהרגיש שהוא חלק אינטגראלי מהחברה. ואם הוא מוציא את עצמו מהחברה ועושה חשבון שיכול להיות לו יותר טוב מאשר לכלל החברה, זה מביא לו הרס. אם היינו יכולים לבנות מנגנון כזה, שברגע שאני עושה חשבון בכל דבר, שיהיה לי מזה טוב יותר מאחרים, מיד אני נכנס למשבר, מיד אני נכנס לחוסר הצלחה.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כי כל עודף האגו שיש לנו לעומת הדומם, צומח וחי, אנחנו משתמשים לרעת הזולת, ואנחנו צריכים להשתמש בו לטובת הכלל, לטובת כולם, אפילו לטבע הדומם, צומח וחי. אנחנו צריכים לראות את כל הדומם, צומח חי והחברה האנושית יחד בצורה אינטגרלית, זה אותו דבר, במילים אחרות. ואז אם אני דואג לכולם שווה, כי אני מבין שבמערכת כזאת כשהכול קשור זה לזה לא יכול להיות שלמישהו יהיה יותר טוב מהשני, אז כל המערכת תהיה באיזון.
אבל כדי להביא את זה למודעות של כל אחד ואחד, אני צריך חינוך. מערכת מאוד חזקה של חינוך, של דעת קהל חברתית, חוקים ברורים, כך שאנחנו שמים מחסומים להתפתחות האגואיסטית המעוותת, כי טבע האדם תמיד יהיה כך. אז חייבת להיות דעת החברה, חוקים, כל מיני הגבלות כדי לייצב את האדם בכל פעם, בכל רגע ורגע ללא הפסקה. אנחנו כל הזמן מייצבים אותו, מחנכים אותו להיות יחד עם החברה. עד המצב שהחברה תקבל כזה כוח, מודעות עצמית, אווירה, שדה כוח שימצא בידי החברה, כך שהאדם לא יוכל לצאת ממנה. אנחנו לומדים את זה בחלק מהלימוד שלנו שנקרא "בחירה חופשית", שהאדם הוא תוצאה מהסביבה.
אם אנחנו נבנה סביבה נכונה, ובמשך כמה שנים היא תתייצב בצורה כזאת והיא תשפיע על כל חבריה ברדיוס גדול, או בכל העולם, אז לאט לאט, גם החברה וגם אלה שיתחנכו בה, יקבלו את ההגבלות האלה בצורה טבעית, ויחשבו רק לטובת הכלל. ובתוך הכלל, כי אני חלק מהכלל, בטוח יהיה לי כמו לכולם.
לפני שאנחנו בונים את ההגבלות בתוך החברה, לפני שיהיה ברור לכל אחד ואחד איך ועד כמה רצוי להשתמש באגו שלו וכמה לא, בכל דבר, בכל מקום, בכל עיסוק, אני לא חושב שאנחנו נוכל לצאת מהמשבר הזה. כי הוא נובע מתוך השימוש המוגזם בתוך האגו של האדם. אנחנו רואים שכל אותן הצורות שאנחנו נמצאים כנגדן, נגד הצורה של הטבע שאנחנו הורסים, אנחנו רוצים לעשות הכל מלאכותי, לא אכפת לנו מה שאנחנו עושים עם כדור הארץ, אנחנו חושבים שכל המערכת הזאת היא בעיקר לטובת עצמי ולא חשוב מה יקרה בעוד דור.
תראה עד כמה שהאגו שלנו לא נותן לנו לאזן את החיים שלנו בצורה נכונה. מה אני מכין לילדים שלי, לנכדים שלי. אני לא יכול לעשות כלום. אני מסתכל על עצמי ורואה שלמרות שאני אוהב אותם, לא אכפת לי מה שיקרה, אני לא יכול לראות את העתיד, עד כדי כך האגו סותם לי את הראייה. ואני מודע לזה ולא יכול לעשות שום דבר.
למה? אני אישית לא יכול לעשות שום דבר. אם אתה תשאל אותי, אני יודע שאני הורס את החברה, שאני הורס את הטבע, שאני עושה כך. אני משתמש בדברים שהם הרסניים, שהם ממש מזיקים לכל, למה אני לא יכול לעצור את עצמי? מפני שאין לזה דעת הסביבה, שאני כל הזמן ארגיש שאני יחד עם האחרים. כי אני שייך למערכת האנושית, ומה שמקובל אצלם, אני רוצה או לא רוצה, אני מכבד את זה. את הדברים הכי גרועים אני יכול לכבד, הכי מזיקים אני יכול לכבד אם זה על דעת כולם. כך אני בנוי.
ולכן עד שאנחנו לא נחדיר לתוך החוג הרחב של החברה האנושית או בתוך המדינה, את הידיעה הזאת, שאנחנו צריכים לאזן את האגו שלנו ולא לתת לו לגדול היכן שהוא לא מתחשב עם הכלל, עד שאנחנו לא נביא את הידיעה הזאת לחוג הרחב, לאנושות, אנחנו לא נצליח בעצמנו. אף אחד מאיתנו, עד כמה שיהיו לו רצונות טובים, לא יוכל להתקדם לטוב, להתנהג בטוב.
לכן אני אומר, שבכל מצב, אין לנו שום דבר לעשות חוץ מחינוך. כדי להתחיל בחינוך עם העם, עם הקהל הרחב, אתה יכול לפנות אליו עם הסברים יפים, קטנים, קצרים, איזה תועלת הוא מקבל אם הוא מתחיל להתחבר, אם הוא מתחיל לחשוב על הזולת, אם הוא מתחיל להתחשב בכולם ומסתכל על עצמו שהוא לא מנותק מהכלל. אנחנו צריכים לעורר את כוח החיבור, האיחוד, הערבות בתוך הכלל.
אורן: איך התהליך שתיארת פה על התפתחות הטבע האנושי בעשרות השנים האחרונות, משנות השישים בערך כפי שאמרת, איך אתה רואה את ההשתקפות שלו כאן, בהתפתחות החברה הישראלית?
מה שקרה בכל העולם, באמריקה, באירופה?
אורן: לא. תיארת כאן תהליך שאני מבין שהוא כלל אנושי.
כן, רק לסין זה עדיין לא הגיע או לדרום אמריקה, זה רק עכשיו מתחיל להיות.
אורן: תיארת פה איזשהו תהליך שבו האגו של האדם מתחיל לקבל עיוותים, הופך לכל מיני צורות מוטאציוניות, שמשם מתחילות בעצם הצרות שלנו.
כן, כי במקום לקדם אותנו בצורה יפה, לשגשוג האדם והחברה, מתחיל להיות שגשוג לאנשים בודדים, אפילו על חשבון הרס חברתי.
אורן: בהקשר לתהליך שעכשיו תיארת, כשאתה מתבונן במדינה שקמה לפני שישים ומשהו שנה, על הציר הזה של ההתפתחות, איך אתה רואה את השלבים שהחברה כאן עברה? כשהקימו את המדינה, הייתה איזושהי רוח של שיתוף, של חיבור, איך אמרת עכשיו בסוף דבריך, "אנחנו צריכים לעורר את כוח החיבור והערבות בתוך הכלל".
אני חושב שזה היה מקודם, כי אנחנו עם מפותח, והגענו מכל העמים לארץ ישראל, מאוד מפותחים ומסוגלים מהר מאוד לבנות כל מה שבנינו כאן. והתחרות הרעה הייתה בישראל מתחילת המדינה ואפילו לפני זה. "אגד", "תנובה", כל הגופים הקפיטליסטיים הגדולים, מלכתחילה הם היו כאלה, לא לתת לאחרים לקום ולהיות בתחרות איתם וכן הלאה.
אנחנו עם מפותח, עם אגו מפותח, ולכן זה לא קרה כאן, כמו שבכל העולם, לא בקצב ולא באותם הזמנים. אני חושב שזה גם מה שעברנו בזמן חורבן בית המקדש. ממה הגיע החורבן, שנאת חינם? גם כאן, בתחרות הזאת שאני עושה בשביל להצליח בכל מחיר, ואפילו שאתה צודק, אתה נהרס, זו השנאה שישנה במקום אהבה או לפחות איזשהו רגש ניטראלי או משהו. זה אותו האגו, שעובד בצורה המוטאציונית שלו.
אורן: אז אנחנו חברה שבה התהליכים האלה עובדים באיזושהי דינאמיקה קצת שונה, מכלל העמים האחרים.
כן. בצורה יותר מהירה, יותר בולטת, יותר קונקרטית.
אורן: בוא נעזוב רגע את המבט אחורה, כי מטרתנו היא להבין איפה אנחנו עומדים, איפה אנחנו מצויים היום, איפה מצויה החברה הישראלית היום, מה הסיבות למצב הלא טוב של היום, ואיך ממנו אפשר ללכת קדימה. איך את הניתוח הזה, של התפתחות האגו מאגו מקדם, בונה, מפרה, שמוליך אותנו למצב טוב יותר, לטובת כלל החברה, עד למוטאציה שבו זה רק לרווח אישי, רק לאינטרס הפרטי על חשבון כולם. איפה בתוך הסקאלה הזאת של ההתפתחות, אתה יכול לנתח את מצבה של החברה הישראלית היום ולאן אנחנו הולכים, כלפי הציר הזה?
הבעיה היא, שלמרות שאנחנו עם מפותח, אנחנו נמצאים בחברה מאוד מיוחדת. מצד אחד, אנחנו עם שביסודו לא מחולק לחלקים אלא כל אחד ואחד מרגיש שהוא שווה לכולם. כל אדם ואדם יכול לבוא לראש הממשלה, לדפוק על הדלת.
אורן: לטפוח על השכם, "שיחקת אותה."
כן, ובצורה כזאת לדבר. זה לא יכול להיות באף מקום, שם יש איזו יראה, איזו הרגשת מעמדות ומדרגות למיניהם. כאן יש כמה דברים יחד, שמייצרים בנו, באומה שלנו, יכולת להגיע להכרת הרע ביחס המעוות שקרה לנו. לקחנו דוגמה מהקפיטליזם והחדירו אותו בכל מחיר.
לא יכולנו לעשות את זה קודם, כי ראינו בהתפתחות הקפיטליסטית תוצאה יפה וטובה, שכל אחד ואחד כמה שהוא משקיע מתוך האגו שלו, הוא מביא את עצמו לשגשוג וגורם לשגשוג המדינה, זה ברור. רק שוב, בהתפתחות הזאת האגואיסטית, עברנו איזו נקודה, שאחריה היחס של האדם לעצמו ולחברה, להצליח בכל מחיר ולא חשוב אפילו על חשבון החברה והאחרים, הוא נעשה הקובע.
וכך המשכנו עד היום. אנחנו רואים את זה יפה מאד בין חברי הכנסת שלנו. רואים את זה בכל מקום שאנחנו מייצרים דברים, לא אכפת לי מה טוב ומה רע. ובקיצור, אני חושב שרק רווח פרטי הוא עדיין הצורה המועילה הקפיטליסטית, שיכולה להביא לנו את השגשוג. ומרגע הזה והלאה, כשאנחנו כבר מתחילים לעשות חשבון לעצמי עבור הכל, לעומת החשבון הכללי, מתחילה להיות התנגשות זה עם זה, ואז אנחנו נמצאים במשבר.
לכן כבר בשנות השישים של מאה הקודמת, הוקם המועדון של רומא, שנקרא, Club of Rome, שבו התחילו לדבר על כך שהעולם נכנס למשבר גדול, שכך אי אפשר להתקדם, וצריך לעשות משהו. המועדון הזה התפתח באיטליה על ידי חברות כמו אוליבטי, פיאט וכן הלאה, זאת הייתה הגישה של המדענים, ושל אנשי התעשייה הגדולים. הם הרגישו שאי אפשר כך, כי זה ברור לכל בר דעת שאם אנחנו מערכת אחת, אז לא יכול להיות שמישהו מתפתח על חשבון האחרים, זה כמו סרטן בגוף, שאוכל את האחרים ואחר כך ממית גם את הגוף, וגם את עצמו, כי אין לו על מה להתקיים.
החיים הם רק באיזון, כמו שאנחנו לומדים זאת מכל צורות החיים, מדומם, צומח, חי, וגם מהגוף שלנו. מידת ההרמוניה בין כל החלקים, היא בעצם מידת הבריאות שבגוף החי. ואותו הדבר גם בחברה האנושית, ההרמוניה שבין כל החלקים, צריכה לתת לנו את מידת החוזק והעוצמה של החברה, את היכולת שלה לספק לכל אחד ואחד סיפוק פנימי ממשי, מילוי, גם נפשי וגם חומרי. עד כמה החברה דואגת לעצמה בצורה כללית וגם לכל פרט ופרט?
זאת אומרת, הגישה האינטגרלית חייבת להיות פשוט ביסוד. אבל לשם כך צריך חינוך, צריך הסברה, צריך להכין את האדם ואנחנו לא עשינו זאת. אמנם החברה נמצאת בקלקול כבר בארבעים השנים האחרונות, ההידרדרות הזאת מתקדמת לאט, ויש מחקרים על כך ויש המון אנשים שמבינים את מה שאני אומר עכשיו, אבל בסך הכל לא עשינו שיפוצים בחברה שלנו. לא עם הילדים שלנו שיכולנו לחנך אותם מראש לגישה אחרת לחיים, ולא עם עצמנו, ואז יוצא שאנחנו נמצאים בפיגור. נתנו לאגו שלנו לרוץ קדימה בכל מיני צורות לא בריאות, מעוותות ולא עשינו שום תיקונים בדרך, לא לעצמנו ולא לדור החדש.
ולכן היום אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם המשבר. מה זה המשבר? זאת אותה גישה מעוותת כמו סרטן שאוכל את הסביבה שלו ואחר כך מת בעצמו יחד עם הסביבה שהמית, לכזה מצב הגענו. היום אין דרך חזרה, אין קדימה ואין אחורה, אנחנו לא יודעים מה לעשות. כל האנושות נמצאת במצב הזה, וכבר ברור לכל בר דעת שאנחנו נמצאים במצב שמסכן את הקיום האנושי שלנו, אם דרך מלחמות אטום, או דרך מכות אקלים, או דרך מכות רעב או שאולי פתאום יבואו מחלות ומגפות.
היום אנחנו לא יודעים, פתאום נעשינו חלשים כל כך עד שלא יודעים להתמודד עם שום דבר. רק לכבות שריפות. כאן שריפה, כאן הצפה, שם צונאמי, ובכל זאת כולם ממשיכים באותו כיוון ככל שיכולים.
אפשר לראות איך מדינות ממש מציתות מדינות אחרות, גורמות למדינות אחרות להיכנס לכל מיני בעיות להתנגשויות כמו בלוב, כמו במצרים, כמו שקורה עכשיו בסוריה עם כל האביב הערבי הזה, וכן הלאה. אנחנו רואים, שהאגו הזה לא מפסיק, הוא לא מפסיק לעבוד בצורה ההרסנית שלו.
והמשבר הזה הוא לא משבר, הוא תוצאה טבעית, הייתי אומר אפילו רכה. לא ידעו עליו? אנחנו מדברים עליו כבר לפחות עשר שנים. הם הרגישו את מכת המשבר ב-2008, את הבועה הזאת שהתפוצצה, עשר שנים לפני כן אנחנו כבר דברנו על זה. אבל אז מי היה מעוניין לשמוע? אף אחד. ומי מעוניין לשמוע היום, אחרי כל המכות, כשעומדים מול הקריסה הזאת ולא יודעים מה לעשות וגם לא מסוגלים לשמוע? למה? כי השוחד סותם להם את העיניים, האגו שנמצא בטבע שלהם בצורה כזאת מופרזת, שהוא לא נותן להם לשמוע שחייבים לעבור לפסים חדשים,
שלום החברה ושלום האדם הם היינו הך. אחרת אנחנו מייצרים את הסרטן בתוך הגוף שלנו. אחרת הפרט אוכל את הכלל. אותה מחלה כמו שיש בגוף האדם כך היא גם בתוך החברה, גידול הרסני.
אנחנו לא יכולים לעשות שום שינויים לטובה לא בתעשייה, לא במסחר, לא במערכת החינוך, ולא במערכת הבריאות. אנחנו רואים שההרס פועל בתוך המערכות האלה עד כדי כך שאנחנו סתם משלמים המון כסף, סתם משקיעים בדברים שונים שאין בהם שום תועלת, זה הפך להיות ממש גרוע, בתי הספר הפכו למקום לא טוב. מערכת הבריאות לא עובדת לטובת בריאות הציבור אלא לטובת הוצאת כספים מהאדם, אפילו מוכרים לו דברים לא בריאים ועושים ניתוחים שאין בהם צורך וכן הלאה. הכל בתחרות, הכל כדי להוציא מקופת המדינה כמה שיותר, כל אחד לעצמו.
אם אנחנו לא ניגש לחינוך העם, לא נוכל לעשות שום תיקון. וכך זה ימשיך עד שהמין האנושי פשוט יגיע למלחמות, להרס כללי, למכות רעב. וודאי גם למכות כמו שאנחנו רואים כבר עכשיו, מיליונים יוצאים לרחובות ללא עבודה, והם יצאו לרחובות כדי להרוס את המדינה ואת הממשלה, כל אחד במקום שלו.
אז צריך לתת רק חינוך. וצריך להבין איך לגשת לכך. וכאן אנחנו כעם מפותח צריכים להבין שכמדינה קטנה אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר רגיש לכל השינויים האלה לעומת יתר הארצות. קודם כל אין להם שכנים כמו שיש לנו, אין להם בעיית ביטחון כמו שיש לנו, גם אין להם עד כדי כך תלות בעמים האחרים כמו שיש לנו, כי אין לנו שום דבר בגבולות המדינה שמאפשר לנו קיום בצורה בלתי תלותית, וחופשית.
לכן אנחנו תלויים מאוד באחרים, ודווקא כאן, במצב של משבר אנחנו צריכים להבין שאף אחד לא יבוא לעזור לנו, ההיפך, הם ירצו להרוס אותנו, זה נמצא בטבע של כל אומה ואומה בעולם כלפי עם ישראל. ובתת ההכרה הם דורשים מאיתנו שנביא פיתרון למצב, אחרת כרגיל הם יאשימו אותנו בכל דבר, בדברים הכי קטנים, כמו שאתה רואה עכשיו שהשכנים שלנו מאשימים אותנו. ברור לכולם שאלה הרגו את אלה, והם אומרים לא, ישראל עשתה זאת, אתה מבין, זה לא בכוונה, זה נמצא בטבע האדם. זה לא דורש מהם כוח ותחכום לתכנן שכך הם יעשו, אלא כך הם מרגישים בצורה טבעית. אם תשאל מישהו על כך הוא יסתכל לך בעיניים כמו תינוק ויגיד שוודאי שזה כך. אפילו אם אתה תיתן לו אלף ואחד תירוצים, איך זה יכול להיות, איפה אני ואיפה הם, אתה לא תוכל לשכנע אותו. זה בתוך הנשמה שלו, זאת אומרת בכל גוי נמצאת ידיעה טבעית פנימית שישראל אשמים בכל דבר רע שבעולם.
אנחנו נמצאים במצב מאוד מסוכן כי כל התומכים שלנו עד היום עומדים לעזוב אותנו, קודם כל מפני שהם בעצמם נמצאים בקריסה, ושנית מפני שבהתפתחות שלהם הגיע שלב של החלטה שכבר די. אז הם עוזבים אותנו ואפילו הורסים אותנו כמו שכבר ראינו במחאות שהיו לנו בארץ. וודאי שהייתה שם יד של כל הממשלות הזרות שנחשבות לתומכות בישראל.
לכן עלינו להבין ולא לחכות לאף אחד, אלא להביא את שיטת התיקון, את שיטת החינוך האינטגרלי קודם לאומה הישראלית. וברגע שאנחנו נתחיל לעשות זאת, נראה שזה מתלבש עליה בדיוק. שבתוך כל לב ולב יהודי יש הכנה טבעית שלא נמצאת באומות העולם. בלב היהודי יש הכנה להיות יחד, להיות מחוברים, להיות שווים. למרות כל האגו הגדול יש קירבה, יש הכנה. רק צריכים לדעת איך לגשת, ואנחנו עוד נראה את קבלת הפנים הטובה.
אורן: זה מאוד יפה.
ניצה: ההסבר שנתת מאלף. הוא מוסבר בצורה פשוטה, קל להבין מה קרה לנו בעצם, איך הגענו לנקודה שאנחנו נמצאים ממש במצב של מחלה.
אולי אפשר לקבל מהחברים שלנו שעוסקים בכלכלה כמה נקודות ציון, איפה האנושות התחילה לעבור מהתחרות הבריאה לתחרות המעוותת.
ניצה: איפה הייתה הנקודה שבה האגו הפסיק להתפתח והפך למעוות, איפה התחיל העיוות?
כן. לכל ארץ ולכל חברה יש צורה משלה.
ניצה: הרבה פעמים אומרים שכשאדם מבין שהוא חולה, זה שלב טוב. לפחות הוא מבין שהוא צריך להתחיל לרפא את עצמו. לפני זה הוא לא היה מודע לכך שהוא צריך לעבור תהליך ריפוי.
כן. לכן צריכים להביא את הרופא. כמו שכתוב "הרופא לשברי לב" .
אורן: בשיחה הבאה נתחיל לעסוק ברפואה, איך לרפא את החברה שבה אנחנו חיים ולהתחיל חיים חדשים. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
איך דווקא כשעם ישראל יעבוד בהדדיות האחד עם השני נוכל להגיע למה שנקרא "איזון חברתי", ואיך ניתן לעשות זאת בפועל? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר איך אפשר לקדם את החברה הישראלית לעבר חיים טובים יותר
אורן: בשיחה שלנו ננסה ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לקדם את החברה הישראלית שבה אנחנו חיים למקום טוב יותר, בלי להרגיש את המצוקה הפרטית שגוברת כל יום ואת הקושי לסגור את החודש. אנחנו רוצים לחיות ברמה סבירה, להרגיש בטוחים, ושיהיה לנו לתת לילדים שלנו את הצרכים הבסיסיים, ושנוכל לעשות זאת גם מחר, כמו שעשינו את זה עד היום.
כמו כן, המצב במדינה לא נעשה טוב יותר, גם העולם סביבנו נכנס לתקופה קשה מבחינה כלכלית, והאופק לא נראה וורוד. אנחנו מנסים ללמוד מה אפשר להציע לאנשים במציאות הקיימת, מתוך תפיסה חדשה של קשר בין אנשים כמפתח להתמודדות קלה יותר עם המצוקות שהולכות וגוברות.
הרב לייטמן, בשיחה הקודמת שלנו ניתחת את המצב שבו אנחנו נמצאים היום, את התפתחות האגו שלנו ממצב שבו הוא "מנוע" טוב הלוקח אותנו קדימה לשגשוג, לפריחה, לפיתוח יכולות שמקלות על החיים, אל מקום של אגו קיצוני, מעוות, שבו כל אחד הוא כמו סרטן שבולע רק לעצמו, דורס את כולם ולא רואה את האחר. זהו המצב הרע שבו אנחנו נמצאים היום. איך אנחנו יכולים להתקדם מההבחנה הזאת למקום טוב יותר?
אנחנו צריכים לראות את החברה האנושית או את העם, כמערכת אחת. כמו הגוף שבו כל החלקים וכל המערכות חייבות לעבוד באיזון הדדי, בהתקשרות נכונה זה עם זה. וכל אחד ואחד צריך להבין שטובת האומה וטובתו האישית תלויים זה בזה. ולכן בכל התכניות, המעשים, בכל מה שאנחנו מייצרים ועושים, אנחנו חייבים לסגור את התכניות והמעשים שאחרי התכניות בצורה כזאת, שקודם כל אנחנו דואגים לציבור. ובתוך הציבור, דואגים לטובת כל אחד ואחד כחלק אינטגראלי של הציבור.
אנחנו רואים שהאנשים רוצים תמיד להראות שהם פועלים לטובת הכלל, וזה קיים בכל תרבות ובכל מדינה. ואצלנו זה כך בצורה בולטת עוד יותר, כי העם מרגיש שאנו תלויים זה בזה, קשורים, זה עם קטן וסגור מכל הצדדים. לכן אנחנו צריכים לעורר בתוכנו את האהבה הלאומית, את היחס של "כל ישראל חברים", "כל ישראל משפחה אחת", זו גישה שתמיד הייתה ביסודה של האומה.
עם ההסברה הזאת אנחנו צריכים לצאת לציבור. המצב הזה היה פעם, ועכשיו כשהוא לא יכול להתקיים. אנחנו רואים שההתפתחות שלנו היא כמו התפתחות מחלת הסרטן, והיא מביאה למצב שאנחנו הורסים את עצמנו. התפתחות אינדיבידואליסטית, אם אני לא לוקח בחשבון את טובת כולם, מביאה אותנו להרס, גם אף אחד לא נהנה מזה אלא נהרס. ו"הטייקונים", האנשים שרוצים ליהנות בכל מחיר על חשבון האחרים, גם הם בסופו של דבר ניזוקים.
ההתפתחות הזאת הגיעה לכלל האנושות, ולכן המשבר הזה הוא משבר גלובלי. כל החברה האנושית היא כגוף אחד שמרגיש עכשיו את המחלה הגדולה שלו, שכל המערכות שלו יצאו מאיזון, ושלא נמצאים בקשר הדדי, ולכן אנחנו לא יכולים לנהל את המערכת הזאת.
אנחנו צריכים לפתח עכשיו את שיטת ההסברה הנכונה. במה השיטה טובה? לַמה היא צריכה להביא אותנו לאיזון? לַמה אם נתחיל להתייחס כך לעצמנו בתוך החברה האנושית, נוכל לאזן את עצמנו? לא נדאג לשגשוג ולעוד כמה וכמה אחוזים, כמו שמודדים בכלכלה המודרנית רק את אחוזי ההצלחה, אלא נמדוד את אחוזי ההצלחה דווקא באיזון החברתי, בעוצמת האיזון. וכך פתאום מתוך עוצמת הקשר הפְּנים חברתי, אם יהיה קשר כזה, הגוף יהיה בריא. זאת אומרת, לא נמדוד עד כמה כל חלק וחלק של הגוף משגשג, אלא עד כמה כולם פועלים לבריאות הכללית, לאיזון הכללי, להתקשרות הנכונה.
המטרה של הכלכלה, וכל הגישה, צריכה להיות גישה אינטגראלית. אנחנו צריכים להביא לעם את ההסבר, מה זה נקרא "איזון החברתי".
כל האנשים שיוצאים לרחובות וצועקים "איפה הצדק", כי זה בעצם מה שהם צועקים, הם לא מודעים עד כמה שהדבר הזה עמוק. גם להם, מתוך עיוות האגו שבהם, לא איכפת משום דבר, אלא כל אחד רוצה לעצמו. האימהות החד הוריות רוצות משהו, ואלה שנמצאים במצוקה רוצים משהו, וכל חלק וחלק בעם רק רוצה להרוויח על חשבון אחרים, ולא איכפת לו מהשאר.
כשמסתכלים על חלוקת תקציב המדינה, רואים שכל משרד מושך לעצמו ללא שום קשר לאחרים, ולא איכפת לו מהאחרים. משרד החינוך, הרווחה, הביטחון, הבריאות, וכל שאר המשרדים, העיקר הוא שהם שומרים על עצמם, ולא נותנים שייקחו מהם איזה חלק, ומהחשבון של האחרים לא איכפת להם. למה? כי אין גישה כללית לטובת המדינה, לאיזון, לשוויון.
אם ניקח כמטרה כללית את כולם ולא רק את הרווח הפרטי, כדי להביא את כל העם לרמה אחת של חיים, שכל אחד יקבל בשלב הראשון, לפחות את מה שהוא חייב כדי להתקיים בצורה נכונה, ואז בצורה הדרגתית נתחיל לאזן את החברה. בואו נקבע את זה ונתחיל לנוע לקראת זה.
וודאי שזה צריך להיות מלווה בחינוך. בלימוד מה זו מערכת אינטגראלית, מה זו מערכת אנלוגית, שכל המערכות פועלות בהרמוניה ביניהן, בהתחשבות כללית, ושקודם כל יש מטרה. חייבים להגיע על ידי החינוך שלנו להבנה והכרה מה זה נקרא "עם אחד", ואיך אנחנו מבצעים את הפעולות האלה בשטח, בכל מקום, בכל משרד ממשלתי, בכל גישה, בכל העבודה שלנו. ולא תוכל להיות שום פעולה גדולה או קטנה, פעולה אישית, עסקית, או כללית, שלא תביא תועלת בחיבור המאוזן לרמה השווה לכולם. אנחנו חייבים לעשות זאת.
אם לא נעשה את זה, המשבר בכל זאת יביא אותנו לכך, אבל בצורה הרסנית. או שהוא יהרוס אותנו לגמרי, כמו מחלת סרטן המתפתחת בגוף, או שאנחנו נהרוס את הסרטן שנמצא בתוך הגוף שלנו, שזהו האגו הפרטי שרוצה לאכול את כולם רק כדי להמשיך בקיומו.
לכן אנחנו צריכים להתחבר לאנשי חינוך ולהתחיל לעשות פעולות כאלה בתוך בתי הספר. הכי קל להתחיל מגן הילדים ובתי הספר. אנחנו מלמדים את הילדים איך להיות יותר מחוברים, איך לחשוב על החברה. ולא שכל אחד יתגאה בעצמו כמו בסרטים ההוליוודים שראיתי, ששם כל אחד מתגאה בכך שהוא מעל השני, מראים שבבתי הספר הכול סביב מאבק, בגאווה ובכוח, ונמדד באיזו מידה האחד גבוה יותר מהשני, וזה ממש הרסני לדור הצעיר. דוגמאות כאלה אנחנו לא צריכים, אלא הפוכות.
אנחנו צריכים לפתח גם מערכת חינוך גדולה לכל אלה שלא נמצאים במערכת החינוך, בבתי הספר ובגנים, למבוגרים שכבר עברו זאת. זה חייב להיות בצבא, זו חייבת להיות מערכת שבנויה דרך מקומות העבודה, וכלי התקשורת. צריכה להיות קודם כל הסברה רחבה לגבי מהי המחלה שאנחנו נמצאים בהתפרצותה ממש, ומהי התרופה. "איזון החברה", זו המטרה שלנו, זה נקרא מצב הבריאות שאליו אנחנו רוצים להגיע.
התרופה יכולה להיות רק על ידי הסברה, לימוד, ואחר כך ביצוע בכל מיני מערכות שאנחנו לוקחים על עצמנו, כל אחד ואחד משתתף בכל מיני מערכות כדי לבנות השתתפות יתרה בין בני אדם כדי להחזיק את החברה שלנו, את העם שלנו בצורה מאוזנת. וכאן חשוב מאוד, מצד אחד לפתח את צורות הקשר ההתנדבותיות, לתת להם הערכה, כוח, להעריך כל אחד ואחד במידה שהוא משתתף. ומצד שני חייבת להיות תכנית הסברה מצד המדינה, מצד הממשלה, ולא רק מלמטה מתוך העם. בסופו של דבר חייבים האנשים הנמצאים בשלטון להבין שהם חייבים לרסן את עצמם ולהתנהג בצורה אחרת, ולא רק לפזר מילים המבטיחות שהם עובדים לטובת העם, אלא להבין מה זה נקרא "לעבוד לטובת העם" בכל משרד ומשרד ממשלתי. שגם בהוצאות ממשלתיות, וגם בכל הכיוונים האחרים, שיעבדו יחד. ישיבת ממשלה צריכה להיות מתוך המחשבה "איך אנחנו מגיעים ליתר איזון בין כל המשרדים, בין כל הזרועות והפעולות שאנחנו מבצעים, על ידי הכוח, הכסף, ועל ידי כל הפקודות שיוצאות מהממשלה דרך הרשויות וכל הזרועות שלה".
איך על ידי חוקים חדשים נחדיר לתוך התעשייה, המסחר, והפעולות שמתקיימות על ידי כל העסקים והחברות למיניהן, שיהיה ברור שיש חוקים חדשים עכשיו, ושהממשלה מכניסה אותם לתוך כל מה שקורה בשטח.
ושלא ימכרו לנו תרופות רק כדי להרוויח, אלא למען הבריאות. שלא ימכרו לנו במחיר מוגזם כל מיני מצרכים הכרחיים, פי שלוש מאשר באירופה. או שלא ימכרו לנו סתם דברים שאין לנו שום צורך בהם, כמו חמישים סוגי גבינות כשאנחנו יכולים להסתפק בפחות. בשביל מה לנו כל הדברים האלה?
אנחנו צריכים להפנות את תשומת הלב לדברים הנחוצים, הבריאים, ההכרחיים לקיום של כל אחד ואחד, עד שנעלה את רמת הקיום של כל אחד לצורה אחידה, מכובדת, והכרחית לכל אזרח.
כל זה חייב להיות יחד עם לימוד וחינוך, ויחד עם הפעלה של כל אזרח ואזרח, כדי לתת כוח והשתתפות בבניית החיבור החברתי, בבניית האיזון.
אנחנו צריכים לפתוח גם מחסנים למיניהם כדי לעזור בצורה הדדית לאנשים שחסר להם, לאנשים שאנחנו צריכים לדאוג להם. צריך לראות את האומה כמשפחה, אין ברירה, וכולנו יושבים סביב שולחן עגול ודנים במה שכל אחד ואחד צריך, כמו במשפחה. מי קודם ומי אחר כך, ובאיזה אחוזים לחלק את הכוח והכיס שלנו להבראה הכללית. כמו בגוף שצריך לאזן ולדאוג לכל המערכות שיעבדו בהרמוניה אלה עם אלה, כי הבריאות היא דרגת האיזון.
צריכים לעבוד יחד עם כלכלנים שמסוגלים לחשוב בצורה אינטגראלית. וזה לא פשוט כי בגלל שיטת הלימוד שלהם, הם פועלים מתוך אותה רשת אגואיסטית מעוותת שכבר פועלת כך, והם חושבים רק בצורה כזאת. אנחנו צריכים להביא להם דרך חשיבה וגישה חדשה, והיא שלא הרווחים והאחוזים הם המטרה, אלא שיש לנו מטרה אחת, להיות ברמה אחת, ולו הקטנה ביותר, או הגדולה, לא חשוב, אבל קודם כל להיות באיזון.
ודאי שאי אפשר להגיע לזה בקפיצה אחת, וודאי שאי אפשר להגיע לזה בכוח, כמו שהקומוניסטים עשו ולכן הרסו את כל התעשייה והמסחר ועשו רק טרור. אלא אנחנו צריכים לעשות את זה דרך הסברה. ברוסיה הם עשו את זה בגלל רעיון מרקסיסטי שעלה בראשם של כמה אנשים בלבד, ואנחנו עושים את זה מאין ברירה, מתוך הכרת המחלה, מתוך זה שנמצאים בהתקדמות האגו ההרסני שהביא אותנו למבוי סתום.
צריכים לראות את התהליכים שאנחנו רוצים לעשות באיזון החברתי, לא כאיזו רגרסיה או צעדים אחורה לסוציאליזם המעוות שהנהיגו בכמה מדינות, אלא כקריאת הזמן המודרנית. בעצם קודם לכן אי אפשר היה להגיע לאותה הצורה של החלוקה הנכונה, והדאגה הכללית, מפני שהאגו לא הביא לנו את צורת ההרס הסופית שלנו. זה לא היה כך באף מקום.
הרוסים שהתחילו לבנות את הסוציאליזם שלהם, פשוט ביטלו את האגו בכוח, ולא נתנו לו להתפתח. האמריקאים במקום זה, הלכו עם האגו. בזמנו הרוסים נפלו עם הגישה שלהם, ועכשיו נפלו האמריקאים, זאת אומרת ששביל הזהב נמצא באמצע, במקרה שאנחנו משתמשים נכון באגו של האדם. אם האגו הפרטי והרצון הכללי של הסביבה יהיו מאוזנים, אז מתוך ההרמוניה הזאת, ההשתוות הזאת, אנחנו נגיע לחיים בריאים.
בתקופה האחרונה, בתוך המאה העשרים, ראינו את שתי הקצוות. אם לא נותנים לאגו הפרטי להתפתח לגמרי, כמו ברוסיה, או שנותנים לו להתפתח איך שבא לו, כמו באמריקה, אנחנו רואים ששניהם קרסו. אלא רק באמצע, כשלא שמים רק את טובת החברה על מנת להרוס את האגו הפרטי כמו שעשו ברוסיה, ולא נותנים לכל אחד לגדול על חשבון הסביבה והחברה כמו באמריקה, אלא באמצע, כשהפרט והכלל יהיו שווים. אנחנו גם רואים שבכל מקום שבו יוצאים אנשים לרחוב, וזה גם בישראל, ברוסיה, או באמריקה, הם צועקים לשוויון וצדק. וזה יכול להיות רק בתנאי שהפרט והכלל יהיו באותה דרגת חשיבות.
אז לפתח כלכלה, שהיא תהיה כלכלה כזאת שפרט וכלל יהיו במערכת הכלכלית בגובה אחד, זו גישה כלכלית מסחרית עסקית חדשה, בקו האמצעי, באיזון. ואם אנחנו שמים את הנקודה הזאת של האיזון כמטרה, כסיכום של כל חשבון וחשבון, למה אנחנו צריכים להגיע, אז אנחנו יכולים כאן לבנות תשתית עסקית מדינית, חברתית, חדשה, בריאה. וזה לא מפני שבא לאף אחד סתם לעשות את הרעיונות האלו כמו באמריקה או ברוסיה, אלא מתוך זה שהזמן גורם. המצב עצמו הוא מחייב אותנו כך לעשות. אחרת מכל התנועות האלה או המחאות בכל מקום ומקום, אתה תראה הרס כללי. להרגיע את הרוחות, להביא את האדם להסכמה, אתה יכול רק בתנאי, אם הוא ירגיש שזו נחלה של כולם, כולם שווים. ואף אחד לא יכול להרוויח מזה יותר מאחרים, כי אם הוא עושה כך, בסופו של דבר את הבומרנג הזה, דרך החברה, בכמה שהוא הכניס עיוות לתוך החברה, זה חוזר אליו.
אם אנחנו נביא את החינוך החדש הזה, אז אנחנו נגלה בתוך המערכת החברתית הזאת שקמה, אנחנו נגלה בה את הכוח הפנימי שלה, כוח הכלל, שאף פעם לא היה. באמריקה. זה לא היה מפני שבכלל לא פיתחו את זה שם. ברוסיה זה לא היה, כי לא היה שם כלל, אלא הממשלה בכוח הכניסה את כולם לצורת עבדים לעצמה. ורק כשאנחנו נעשה את זה על ידי החינוך, על ידי הכרה, על ידי הבנה, על ידי התוכנית הכללית, המקובלת בהדרגה על כולם, לא בכוח, אלא מתוך ההכרה, מתוך חוסר ברירה, מתוך התעמולה הנכונה, אז אנחנו נגלה בתוך החברה כוח איחוד, ערבות, הדדיות.
שהכוח הזה הוא בעצם, שאף פעם לא הרגשנו אותו, זה כוח של גוף בריא, כמו שהוא פתאום מרגיש את עצמו באיזון של כל המערכות, כמו אדם בגיל עשרים המרגיש את עצמו מלא כוח, מלא תקווה, מלא רצון, מלא יכולת. הזרם הנכון שנמצא בתוך החברה ונמצא בה כך, ככוח החיים, כוח חיותי כזה, הוא ייתן לכל אחד ואחד הרגשה אחרת, של הבריאות החברתית, הרגשת החיים. את זה לא הרגשנו אף פעם. ועל ידי הסדנאות, על ידי השולחנות העגולים, על ידי כל מיני כאלה פעולות בחיבור, פעולות קטנות כאלה, מצומצמות, לוקאליות, אנחנו יכולים לתת לאדם להרגיש, מה זה נקרא אם בכל האומה אנחנו נעשה זאת.
בנוסף לזה, אם אנחנו כך בונים את עצמנו, עד כמה שהכוח האינטגרלי הזה, הכללי, שורה בתוך החברה, אז אנחנו נהיה בזה באיזון עם הטבע הכללי, עם דומם, צומח וחי, עם כל המערכות שאנחנו נמצאים בתוכן. אנחנו ניכנס באיזון עם האקולוגיה, עם אותה העטיפה שבה אנחנו מתקיימים. ואז אנחנו נרגיש גם משם תגובה טובה. אז גם האקלים, התגובות של הטבע, הם יהיו טובים לנו, כי סך הכל אנחנו חלק מכל מערכת המציאות. ולכן בלאזן את עצמנו, אנחנו גורמים לאיזון של כל המציאות הגדולה.
הייתי אומר שאנחנו נמצאים עכשיו, בתקופה מאוד מאוד מיוחדת בהיסטוריה שלנו, שבזה שאדם עכשיו נמצא בהכרת הרע שלו, הוא רק עכשיו מתחיל להיות בכוח, בכושר, לשנות את עצמו, את החברה שהוא בונה, וביחס שלו להטבע, הוא מתחיל להגיע לאיזון הכללי, שזה יקנה לו יכולות חדשות. זה כמו שבגוף הבריא לעומת החולה, מתגלות פתאום כאלו יכולות, פתאום כאלו אפשרויות, שהחולה בכלל לא מרגיש אותן, הוא נמצא בתוך הרגשת המחלה שלו ואיך פחות לסבול. וכאן אנחנו חושבים על איך יותר לשגשג באמת, אבל שגשוג באותו קו האמצעי כל הזמן.
ניצה: אני חושבת שהאתגר הגדול הוא באמת להתחיל כמו שאמרת, שיש חוקים חדשים, איך מגיעים ליֵתר איזון. אבל אלו חוקים חדשים, חוקים אינטגרלים, שבעצם האדם לא מסוגל בכלל לחשוב עליהם, לא מבין איך הם פועלים, וגם אם הוא מסוגל לרגע, הוא מייד חוזר להרגלים שלו, הרגלי החשיבה הרגילים שלו?
אבל דורשים אותם, האנשים שיוצאים לכיכרות העיר, הם דורשים איזון, אז ללכת איתם.
ניצה: על האיזון?
אם אתם רוצים איזון? אז תראו מה זה. תראו מה זה צדק, מה זה שוויון, תהיה חלוקה צודקת ועוד, כל מה שאתם צועקים, מה שאתם רושמים שם על כל השלטים האלו כשאתם יוצאים, תראו מה זה. רק להסביר להם, בואו נעשה סדר, בוא נראה את זה כמערכת כללית, כמו מַה יהיה לכם אם אתם עכשיו תקבלו, אפילו דירות לכל אחד ואחד, מה יהיה בתוך הדירה, מה יהיה עם כל השירותים, מה יהיה עם כל הדברים? זאת אומרת, אם להגיע לאיזון הכללי של כל המערכות, זה מה שאתם רוצים? אז בבקשה. וחוץ מאותם האנשים, שנמצאים בהרגל להשתמש באגו המוגזם שלהם, בצורה המכוונת, לטובת עצמם בלבד, אפילו על חשבון האחרים, חוץ מכמה כאלו, בסופו של דבר אנחנו יכולים להגיע להסברה לכולם. וגם לאנשים שבסופו של דבר אפשר להגיע אליהם, ולהסביר להם בצורה הגיונית, מה היא בעצם קריאת הזמן, ולחייב אותם בהשתתפות יחסית, בכל הדברים האלו, כי אחרת הם מסכנים את עצמם.
ניצה: הצורך באיזון הוא ברור, זאת אומרת, הם מבינים שהם צריכים איזון. האתגר שדברתי עליו, זה איך הם בעצם יגלו את החוקים האלה? האם אנחנו צריכים להביא את החוקים האינטגרלים? איך הם ידעו על פי אילו חוקים להתנהל? אז חוק אחד או אפילו יותר הזכרת קודם, שצריך קודם כל לדאוג לקיום הבסיסי, שזה כתנאי ראשון, אבל האם יש עקרונות כאלה של חוקים אינטגרלים, שאם האדם, יאמץ לעצמו, אז יוכל להביא איזון?
זה רק על ידי החינוך וההפעלות האלה כמו סדנאות, שולחנות עגולים, הוא יתחיל לקבל את ההרגשה הפנימית, מה זה נקרא להיות חלק מהחברה, מה זה נקרא לחשוב דרך החברה? שהחשבון לעצמו והחשבון החברתי, הם לא צריכים להיות בהתנגדות, בהתנגשות, שאנחנו הגענו למצב שאף אחד לא יכול להרוויח, אלא אם מתוך הצלחת הכללית.
ניצה: אני מנסה לחשוב שאם הייתי תלמידה שלמדה למשל פיזיקה, אז קודם לימדו אותי את החוק ורק אחרי זה אמרו לי בואי תראי איך זה פועל. ופה זה נראה שזה לא בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, לא מלמדים אותי חוק, אלא אני צריכה איכשהו להבין שאני צריכה להגיע לאיזון, אולי אני צריכה לעבור איזה תהליך כזה, ולאט לאט כאילו לגלות את החוק. האם זה משהו כזה? או שאני יכולה לבוא עם איזו רשימה?
כן ולא. אנחנו יכולים לקחת דעתם של הרבה מדענים שמדברים על זה, שהסבירו לנו את זה דרך כל הצורות שיש בטבע, שסך הכל הטבע בעצמו תמיד שומר על איזון. זה כמו בין הזאבים והארנבות, כמו בין כל דבר ודבר. טבע תמיד נמשך לאיזון, בכל החלקים שלו. אם אלו יהיו פחות, אז יהיו פחות גם מאלו, או אלו יותר ואז אלו יותר וכן הלאה. זה תמיד נמצא באיזון. אלא אדם שנכנס, אז הוא בכל שטח ושטח מפר את האיזון. הוא עושה מה שבא לו, הוא לא מבין מה הוא גורם לעצמו בחוסר האיזון הכללי הזה, איך זה חוזר אליו.
אנחנו יכולים לקחת הרבה מדענים שמדברים על זה, אנחנו יכולים לתת דוגמאות איך זה בכל יתר המערכות, אנחנו יכולים להביא את דעת הקהל, סוציולוגים, פוליטולוגים, מי שמטפל בחברה. האדם הפרטי, הקטן, הוא לא רואה את זה ממש מול עצמו, אבל על ידי צורות ההסברה, אנחנו יכולים להביא אותו לזה, אבל יותר טוב להעביר אותו דרך ההתפעלות הרגשית. ולכן כאן אני אומר שאנחנו חייבים להעביר אותו דרך המשחקים מה שנקרא, סדנאות, כל מיני פעולות כאלה שמתוכן, הוא ירגיש שזה עובד כך, ואז אנחנו לא צריכים להגיע אליו דרך השכל, כי זה קשה מאוד, אלא כי זה מה שעובד עליו. הוא ירגיש שזה יותר טוב.
ואם אנחנו, אפילו בשכונה שלנו או בעיירה הקטנה שלנו נעשה כאלו וכאלו מערכות, למשל שלכל נושא הניקיון אנחנו נדאג בעצמנו, אבל אנחנו נשלם פחות לעירייה, שאנחנו נבנה איזה בניין יחד, שזה יהיה לכל הילדים שלנו, לחוגים, ונעביר שם חוגים בצורה התנדבותית, וכל אחד ואחד יתרום מעצמו כמה שהוא מסוגל לזה, ואז כולם מרוויחים, כולם מעלים את רמת החיים, והילדים שלנו מקבלים טיפול טוב. הדברים הקרובים אליו, שהם לא מראים לו איזון בכל העולם ובכל המציאות, שזו הגישה הפילוסופית, אלא גישה פרטית קטנה שכאן עושים ומקבלים מייד תוצאה, זה מה שאנחנו צריכים, ואת הכל לעשות יותר נכון בצורה הרגשית, כי אז לא צריכים הוכחות, טוב לי וזהו.
ניצה: יש פה כך, סדנאות שבעצם מעבירות התפעלות רגשית, ומשחקים להעברת התפעלות רגשית, אז אילו סוגי משחקים אני צריכה ללמד את האדם או החברה שמשתתפת בתהליך כזה כדי ללמד אותם איזה עקרון?
כשאני הולכת לבנות משחק, אני מתכננת את זה כך שדרך המשחק יעבור איזה עקרון או מסר למי שמשתתף, שדרך המשחק הוא פתאום יבין את זה, אז אילו מסרים או אילו עקרונות אנחנו יכולים לבנות לאדם שיוכל לעבור אותם כדי שהוא יבין בתוכו או שיגלה בתוכו מה זה להיות מאוזן?
אנחנו במשך ההתפתחות, הגענו למצב, שבהתחלה כל אחד ואחד היה מייצר לעצמו כל מה שהוא צריך. אני הייתי צד איזו איילה, מוריד ממנה עור ופרווה ובזה הייתי מתלבש, את הבשר שלה אני אוכל, אולי הייתי מגדל כמה דברים בקרקע שלי, בחלקה שלי, הייתי בונה לעצמי בית, הכל הייתי עושה בעצמי.
אחר כך הגענו להתפתחות כזאת שבשביל מה? כדאי לנו לעשות זאת בצורה שבה אנחנו נחלק את הדברים האלה, אחד מביא עורות והשני מביא בשר והשלישי ירקות וכן הלאה וכן הלאה. הגענו למצב שפיתחנו מכונות, וכל אחד על ידי המכונה המסוימת שבה הוא רכש מיומנות לעבוד הוא נעשה בעל עסק, נעשה אומן. אז ההוא חייט וההוא סנדלר ועוד, וכך החברה האנושית התחילה כבר לעבוד בצורה אינטגרלית.
במשך ההיסטוריה הבנו שזה כדאי, שהכל משתלם הרבה יותר, אנחנו מקבלים שירות יותר טוב, שאני לא יכול לתפור גם נעלים וגם בגדים וגם להיות חקלאי, כל אחד ואחד בשלו, ההוא פחח וההוא נגר, עד שהתקדמנו והתקדמנו, עוד יותר ועוד יותר, שהמקצועות נעשו כאלו מורכבים, שאני כבר לא מסוגל להיות במקום כל אחד, ויש כימאים ויש טכנולוגיה, מהנדסים וחשמל וגז ומים, אבל בסך הכל אנחנו רוצים להנות מכל השירותים האלה יחד, וזאת ההתפתחות הנכונה והיפה, כמו שכתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה", זו הגישה הנכונה. אז אנחנו רואים שזה בטבע של החברה האנושית להשתמש בזה נכון, בזה שכל אחד יהיה מיוחד, וכל אחד יתרום לאחרים. השאלה היא רק האם התרומה הזאת שכל אחד מביא לחברה היא שווה, ואנחנו לא מתחילים להשתמש כל אחד בייחודיות שלו בצורה המעוותת, "שאני על ידי זה רוצה לכופף את האחרים", שאני על ידי זה רוצה לשלוט על האחרים"? כי ברגע זה כבר מתחילה להיות בעיה.
זאת אומרת, הבעיה היא לא כסף, הבעיה היא לא במומחיות של כל אחד, הבעיה היא לא באגו של אחד, אלא עד כמה שאנחנו שומרים על ההדדיות. אז אנחנו עברנו בהיסטוריה שלנו כל מיני מכות, למדנו על עצמנו, אנחנו בעצם תמיד הבנו בתת ההכרה שהדדיות זה טוב, והאיזון זה טוב, רק האגו שלנו, הטבע שלנו, בכל זאת כל הזמן היה דוחף אותנו לנצל את האחרים. ובזה אנחנו לא מאשימים אף אחד אלא את הטבע, הטבע שלנו.
ועכשיו כשהגענו למצב שזה מביא לנו קריסה, זאת אומרת, שאנחנו מתחילים לא להיות גורמים טוב לחברה, כל אחד בשטח שלו, אלא כל אחד ואחד מתייחס לחברה האנושית כמו להזדמנות לשלוט, הזדמנות לנצל, שכל אחד בונה את עצמו על ההרס של השני, לא על זה שהוא תורם ומקבל שירותים מאחרים. ולכן כאן הגישה, עצמה הפכה להיות הרסנית. שכל אחד רוצה למשוך לעצמו, לא לעבוד בחליפין כמו שקודם, אני אתן לך נעלים ואתה תיתן לי בגדים וכן הלאה. ולכן אנחנו על ידי החינוך צריכים לנטרל את הגישה הזאת, כי אחרת אנחנו נהרסים.
והדוגמה לכך היא שאנחנו פיתחנו עכשיו בועות כלכליות פיננסיות, שהכל זה שקר גדול, כל אחד מציג את עצמו שהוא גדול ושהוא עשיר, ובעצם אין לו כלום, רק מספרים, משחקים עם מספרים. זאת אומרת, אנחנו רואים עד כמה שהגענו למצב, לא שמישהו תורם, אף אחד לא רוצה לתרום לחברה, אלא כל אחד רוצה לנצל את החברה, לנצל את האחרים, ואת זה בא המשבר והורס.
עכשיו השאלה, או שאנחנו בצורה הדרגתית, בעצמנו, נחתוך את כל הבועה הזאת ונשאר באיזון הנורמלי בינינו, בצורה הדרגתית, בהבנה, בהכרה, או שאנחנו כמו עכשיו שלא יודעים מה לעשות, כי אנחנו כל כך מחזיקים בכל הבועות האלו, ובכל הגישה ההרסנית הזאת זה לזה, עד שהמחלה הזאת תתפתח כך ותהרוס אותנו.
מה זאת אומרת תהרוס אותנו? שלא נוכל להיות בקשר הדדי, אפילו המינימלי ההכרחי לקיום החיים. זאת אומרת, לא נרד לאט לאט לחילופים הנכונים בינינו, אלא פשוט יבוא הזמן שלא נוכל בכלל להיות באף קשר, כי הקשר ההרסני, הוא בסופו של דבר יחתוך כל אחד מהאחרים, ויוצא שקריסה תהיה בכל דבר, פשיטת רגל בכל עסק, בכל בנק, בכל מערכת תעשייה, במסחר, בכל מה שמחבר בינינו.
אז כדי לא להגיע למצב כזה, אנחנו חייבים להביא את כל העסקים שלנו, כל המערכות שלנו שהן חברתיות, כלכלה, מסחר, תעשייה, כולן כאלו, אנחנו חייבים להביא אותן לאט לאט, בצורה הדרגתית, להוציא מהן בועות, הבועות זה לא בזה שכל אחד משקר לשני, הבועה היא בועה אידיאולוגית, שכל אחד ואחד רוצה לנצל את השני בכל מחיר, וכמה שרע יותר לשני, מרגיש את עצמו יותר מוצלח. זאת הבועה, האגו המוגזם.
אם האגו נותן לי דחף להתפתח ולתרום לחברה, אז זה אגו טוב, חיובי. ואם הוא עובד בצורה הפוכה, איך אני מנצל לעצמי את החברה, אז זה כבר אגו רע. זאת אומרת, הכל תלוי איך אנחנו בקו האמצעי הזה, מאזנים את היחס שלנו לחברה.
ניצה: זה כאילו שהגדרת מחדש מה זאת הצלחה בחיים החדשים. אמרת קודם שההצלחה שאנחנו מגדירים היום זאת הבועה שבה כל אחד מנצל את השני ומי שעושה זאת הכי טוב, נקרא מצליח.
אבל אנשים עכשיו מבינים שאנחנו מתקרבים לתהום לא ידועה, שאי אפשר יהיה לנהל שום דבר, אנחנו פשוט כמו חיות קטנות שמובאות לטבח, אז אני חושב שבמצב כזה, אפשר להתחיל להסביר להם מה בעצם קורה.
אורן: הדגשת קודם את הממשלה, שגם שם אצל אנשי הממשל צריך לבוא שינוי, אמרת שכל משרד לא ימשול לבד, זאת אומרת, שהעבודה הזאת, בניית האיזון צריכה לחול על כל הרמות מהרמה העליונה ביותר, שעבודת הממשלה צריכה להיות בהתאם, איך אנחנו נגיע ליתר איזון בינינו, קודם כל בין המשרדים השונים. הייתי רוצה לזרוק לך אתגר.
נאמר שנותנים לך קרדיט ואומרים, "אתה יודע מה? בוא תעביר סדנה למאה ועשרים חברי הכנסת שתיתן להם לטעום משהו מהרעיון הזה?
זאת לא סדנה, צריך לפתוח שם לימוד קבוע ומחויב, לא רק למאה ועשרים חברי הכנסת, חוץ מהם יש שם אלפי עובדים שנמצאים בכל מיני משרות, וכולם פועלים רק כדי להעלות את הכסא שלהם לדרגה יותר גבוהה. כשכל אחד מהם אומר ומצהיר שהוא פועל לטובת העם.
צריכה להיות שם באמת מערכת חינוך שתביא אותם לכך שהפה והלב יהיו שווים, שמה שהם אומרים, שהם פועלים לטובת העם יהיה לטובת העם ולא לטובתם. אתה מבין שבחברה אגואיסטית כל אחד שמגיע למקום יותר גבוה הוא האגואיסט המוצלח ביותר. אנחנו רואים זאת בברור, בכל המשחקים שלהם ובמסחר שיש ביניהם עבור הכיסאות.
אורן: נניח שקיבלת שעה בשבוע, וכמו שאמרת הם אלפים, אז בוא נצטמצם, אמרתי מאה ועשרים חברי כנסת, בוא נצטמצם עוד, לשרים בממשלה, כל אחד מהם שולט על משרד מסוים, ואנחנו מושיבים אותם בשולחן אחד, ויכולים להעביר להם הפעלה, או אפילו סדרה של הפעלות. איך היית מתחיל, מה תהיה ההפעלה הראשונה?
הייתי מתחיל בכך שהייתי מביא מליון איש שיעמדו סביב אותו בניין שבו אנחנו נשב, מיליון איש שיעמדו ויחכו שהשרים יתחילו לקבל החלטות נכונות לפחות לטובת המיליון הזה. שהם ירגישו לחץ, פחד, ממש פחד כמו קדאפי שהרגו אותו באמצע הרחוב. שהם ירגישו זאת ממש על העור שלהם, אז אולי אפשר יהיה לדבר איתם. אני לא חושב שבתנאים פחותים מכך אפשר לגשת אליהם. אני פשוט מבין את האדם שנמצא במשרה כזאת ובמקום כזה.
אורן: אז איך אנחנו מצפים לכך ששינוי יבוא לא רק מלמטה, אלא גם מלמעלה?
יכול להיות שבצורה הדרגתית, לא תוך שעה כמו שאתה נותן לי.
אורן: לא תוך שעה, אלא נותנים זמן קבוע, אפילו שעה ביום.
קודם כל הם צריכים להבין שהמצב מסוכן, בצורה שהוא נעשה מסוכן לחייהם האישיים, כי הם לא מרגישים את העם, לא איכפת להם מכל מה שקורה, רק מהכסא והמשרה, ואיך לעלות בדרגה לעומת האחרים וחוץ מזה שום דבר. אף אחד לא מאשים אותם, זאת ההתקדמות הטבעית האגואיסטית של כל אחד ואחד.
ברור שאדם במקרה כזה, במקום שלו, חייב להתנהג כך, וכל אחד חייב להתנהג כך. והוא צריך להרגיש כנגד האגו המפותח שלו, כנגד הדרישה שלו לנצל את האחרים, ולעלות בכל מחיר, כמו שאתה רואה שהיום הוא כך ומחר הוא כך, ואחר כך שוב כך, למה? זה טבעי, כי בכל רגע ורגע הוא מחליט "מה לטובתי", אין עקרונות אין יסוד שעליו אני עומד, אין דבר כזה. אם אפשר, גמרנו, אני מוכר את הכל, זה ברור.
אם כך, מה יכול לנענע אותו לשמוע שחייבים לשנות את הגישה. שהוא צריך לשנות את הגישה, מגישה אגואיסטית כזאת שאין לו כלום חוץ מההצלחה אישית שלו, לגישה של הצלחה לאומית. הרי ההצלחה הלאומית אולי אומרת לו, "אתה יודע מה? ממחר אתה צריך להיות מנקה רחובות, בזאת אתה עושה את העבודה הכי טובה לטובת העם". והוא יגיד בלב שלם, "איזה יופי, סוף סוף הבנתי את המקום האפקטיבי והמועיל ביותר שלי, הוא נמצא במקום התיקון שלי". שתא שנמצא אצלי בקרסול לא יחשוב שהוא תא שצריך להיות במרכז המוח, אלא הוא יבין שהוא צריך לרדת מהמוח לקרסול. וכך הגוף יהיה בריא.
אם הוא יבין שכנגד זה הוא בסכנה, רק בצורה הזאת ובתנאים האלה הוא יכול להקשיב. אולי בכל זאת גם לטפטף לאט בצורה כלשהיא, אבל זה מאד קשה. אני מבין את טבע האדם, ואם אני מעמיד את עצמי במקומו, זה כמעט בלתי אפשרי, זה יכול להיות רק בתנאי שתהיה סכנה אישית לחייו.
אתה רואה מה קורה עכשיו בסוריה, אסאד הרי נמצא בסכנה, למה הוא מחזיק הלאה? הוא היה יכול לקחת לעצמו כמה מהמיליארדים שנשארו בקופה ולצאת החוצה, והוא לא מסוגל. "אני השולט". איפה אתה שולט? אתה כבר לא שולט, אתה כבר לא מסוגל. ראית מה קרה עם קדאפי? וכך עם כל אחד ואחד. אותו דבר קרה במצרים עם מובארק. עד הרגע האחרון הם לא מסוגלים לחשוב בצורה אחרת, עד שהורגים אותם.
לכן אני אומר, שאותו שר בממשלה חייב להרגיש שהוא במצב של סכנה ממשית, ושאתה מביא לו פתרון איך להימנע מהסכנה, על חשבון זה שהוא יתרחק קצת מהמחשבות הגבוהות שלו על כיסא יותר גבוה, על יותר השליטה וכן הלאה. כי אדם ייתן כל דבר בעד נפשו. אם אין לי חיים, אז מה איכפת לי. אבל יש כאלה שאומרים, "אפילו שלא אהיה בחיים, אולי אחר כך אנשים ידעו שהייתי ראש ממשלה, אפילו אם יהרגו אותי, אני אהיה פקיר לשעה".
אורן: להימנע מסכנה זאת בהחלט מוטיבציה, מה הסכנה? שבממשלה הבאה אני כבר לא אשב, זאת סכנה מוחשית.
הוא כל פעם מוכר את עצמו למה שיותר כדאי לו, לא חשוב באיזו ממשלה.
אורן: האם יש לנו כלי, גם אם לא הצלחנו להגיע למצב שמיליון איש סובבים את הבניין, לא ממקום של לחץ, אלא ממקום של תבונה, מה זאת אומרת תבונה? אנשים כמו שאמרת עם אגו מפותח, מבינים שמחר הם יכולים למצוא את עצמם מחוץ למעמד המכובד שבו הם נמצאים היום. אנחנו אומרים שהממשלה תתפוס את הרעיון של הקו האמצעי בהנהגת החברה, בהנהגתם, האיזון בין הזרועות השונות של הממשלה. אתה אומר "יש לי מתכון להצלחה, קוראים לו "איזון מקסימלי", בואו נתיישב כל השרים בממשלה, ביחד עם ראש הממשלה ונתחיל לחפש מהו האיזון הזה". אם אתה צודק ובאמת זה דבר מועיל ורווחי ויביא לשגשוג, זה הרי יתבטא באהדת הציבור, כי נקבל תוצאות כלל חברתיות טובות יותר, וגם נקבל מנדט מחר. כבר יש לי מוטיבציה, ואני לא צריך לחכות למיליון איש.
נאמר שהבנתי את הרציונל שלך וקיבלת קרדיט להעביר אותם תהליך, "המדריך לאיזון", יש לך לכך שעה ביום. מה תהיה ההפעלה הראשונה?
חלק צריך להיות הסברתי, מה זה נקרא איזון? מה המחלה? כל מה שדיברנו עליו עכשיו ובשעה הקודמת, ובחלק תהיה סדנה.
אורן: מה יהיה בסדנה?
מה זה נקרא מחלה, מה זה סרטן, מה זה איזון, מה הסימנים שלו, מה דורשים האנשים ברחוב לעומת מה שאנחנו יכולים לעשות להם, איך אנחנו יכולים לחיות ללא תוספת תקציב, בלי שאנחנו מדפיסים עוד ניירות, עוד כסף, איך אנחנו יכולים בלי לסכן את קופת המדינה, את הביטחון ואת כל הדברים האלה, לגרום לאיזון בקהל, במה שהוא דורש, צדק חברתי, חלוקה הצודקת וכן הלאה?
איך אנחנו יכולים לעשות זאת? אפשר לעשות זאת על ידי כך שנפתח בעם קשרים חברתיים, שאנשים יעזרו זה לזה, כך שהם בעצמם, בצורה שכל אחד משתתף מכל הלב, יעזרו ויבנו לעצמם מנגנונים של עזרה הדדית, התנדבותית, וכך ודאי בלי להשקיע כסף, אנחנו נגיע לשיווין מסוים.
ומה צריך מהמדינה? לתת קצת תמיכה מכלי התקשורת, שהרשויות המקומיות יעזרו במשהו, זה מה שיש לנו, בלי לצאת מהתקציב הנוכחי. לעזור להכניס את הדברים האלה לאוניברסיטאות, למקומות עבודה, לחייב זאת כחוק.
אורן: את מה?
את חוק החינוך האינטיגרלי.
אורן: זהו?
עד כדי כך שאף אחד לא יקבל גרוש מהמדינה, לא זקן ולא צעיר, אף אחד, בשום תחום. כולל מערכת הבריאות, כולל הכל. זאת אומרת, אף אחד לא מקבל שירותים, אפילו לא בבריאות, אין לך ביטוח, אין לך ביטוח רכב, אתה לא מקבל שום דבר שפועל במדינה אם אתה לא משתתף בלימוד של החינוך האינטגרלי, במערכת החינוך האינטגראלית. הממשלה יכולה לעשות זאת.
אורן: נמשיך בשיחות הבאות תבואו יהיה מעניין. עד אז שיהיה לנו כל טוב ובאיזון.
מהי מטרת המשבר העולמי, מהם יתרונותיו של החיבור בדרך לפתרון המשבר ומהו כוחו של ההמון בביצוע שינוי? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
אורן: אנחנו מנסים ללמוד יחד עם הרב לייטמן, איך אפשר להפוך את החיים שלנו בישראל, לחיים יותר טובים, לחיים חדשים. במקום שכל אחד מאיתנו יהיה טרוד בצרות היומיום שלו, ולא יצליח להרים את הראש ולחיות אלא כל הזמן יהיה עסוק בהישרדות הקיומית, איך אנחנו יכולים לפתח בינינו רשת של קשרים, שתוכל להביא אל החיים של כל אחד מאיתנו, של כל בית, של כל משפחה בישראל, רוח חדשה. רוח של תקווה, רוח של חיזוק הדדי, עזרה הדדית, חום, ביטחון. ואיך אפשר להפוך את החיים ביחד לחוויה, במקום חווית הישרדות.
הרב לייטמן, בשיחות האחרונות התחלת לדבר על כלי חברתי שנשמע מאוד מבטיח, מאוד מסקרן, כמו "סטארט אפ", מודל חברתי מאוד יפה. אני אציג אותו בכמה מילים ובהמשך השיחה נמשיך ונפתח. אתה מדבר על איזה מודל של רשת חברתית, של ערבות הדדית. למשל, אתה אומר שלכל אחד מאיתנו יש בבית המון מוצרים שהוא לא משתמש בהם והם רק "מעלים אבק", הוא יכול למסור אותם לאיזה מרכז חברתי, למשל למועדון של "ערבות הדדית", שאפשר להקים בכל עיר ועיר, ואז יכול לבוא כל אדם וליהנות מזה, ולחילופין.
דבר נוסף, כל אחד מאיתנו מתמחה במקצוע שבו הוא עובד, הוא יכול להפריש שעה, שעתיים בשבוע לטובת הכלל, לרווחת הכלל. ואז אנחנו יכולים לארגן יחד בצורה התנדבותית בינינו, איזו רשת שתספק לכל אחד מאיתנו שירותים ללא תשלום. שירותים שהיום פשוט אין לי כבר כסף לקנות, ככול שהמצב הכלכלי הולך ומחמיר. יש גזירות כלכליות עקב המצב באירופה, והכלכלה העולמית בכלל, והן הולכות וגוברות גם פה בישראל. כל אחד מרגיש מצוקה קיומית בכיס, חסרים לו דברים. הנקודה בדברים שאתה אומר היא, שביחד אנחנו נוכל לעשות הרבה דברים שאחד לבדו, לא יכול לעשות.
אנחנו רואים שהמשבר שמגיע לא נותן לנו רק מכה בכיס, אלא הוא נותן לנו מכה גדולה מאוד בעצבים. הוא מביא אנשים לפאניקה, למצבים קשים מאוד של ייאוש, של חרדה, חרדה על העתיד, חרדה על הקיום. המשבר מביא אותם למצבים שהופכים אותם להיסטריים. אנחנו רואים שבכל העולם מתגברים המקרים שאנשים שורפים את עצמם. מה פתאום זה קורה? איזו הגיון מביא אותם לזה?
אבל אם תשאל פסיכולוגים, הם יאמרו לך שאדם הנמצא בזמן של לחץ, בתקופת מתח, הוא הופך להיות כילד שצועק "אני רוצה כאן ועכשיו", הוא לא רוצה לחכות יותר. למה הם שוברים חלונות ראווה? למה הם מוכנים לשרוף מכוניות? מי מרוויח מזה? כל זה מתוך לחץ פנימי, האדם מרגיש שהוא "מתפוצץ". וזה מגיע מתוך תסכול, שמביא אותו לחרדה גדולה. וגם אם אין חרדה קיומית כאן ועכשיו, כך זה נראה בעיניים הגדולות של הפחד, אתה לא יכול לפקח על זה, אנחנו לא מסוגלים להחזיק את זה מסגרת של גבולות. ומתוך זה, בדרך כלל, אנשים יוצאים לעשות מהפכות, מהומות ועוד.
לכן, על ידי זה שאנחנו בונים רשת חברתית, רשת ערבות הדדית, אנחנו מצמצמים את כל הבעיות הנפשיות הגדולות. דיברנו על כך שאנחנו אפילו יכולים למדוד עד כמה האנשים האלה הבריאו לפי כמות הזמנת התרופות וביקורי הרופאים וכן הלאה. אבל העיקר הוא שאנחנו ממש נותנים לאדם רווחה פנימית, מקום לנשום, להרגיש את עצמו בנוח. מצד אחד "צרת רבים חצי נחמה", אפילו כשמרגישים צרה. אבל כאן זו לא רק צרה, אלא הם גם משלימים בצורה הדדית זה לזה מה שחסר. הם מתחילים לעשות קניות מרוכזות בחצי מחיר, שזה גם מקל עליהם, וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו פותחים להם הזדמנות, אפשרות להכיר מה זה חיבור נכון בין בני אדם. זה כמו שמהאוויר, מכלום, אתה מקבל רווח שאפילו בכסף אתה לא יכול לקנות.
ויחד עם כל הפעולות של חיבור ואיחוד, אנחנו צריכים בכל זאת באיזו צורה להעביר להם הסברה על זה, פסיכולוגיה. דרך סדנא ל"שלום בית", דרך חוגים לילדים, דרך חוגים להורים, דרך גישה חדשה לבתי ספר, ללימוד בכיתה, בכל מיני צורות. דרך שירים, דרך סדנאות ודרך עוד כל מיני פעולות. ויחד עם זה כשהם באים, לעורר בהם התרגשות טובה כתוצאה מהחיבור. לתת להם הסבר על כך שיש בזה כוח מיוחד שיעזור לנו להיות למעלה מכל הבעיות, שיעזור לנו להיות בהרמוניה עם הטבע, ואז לזכות בכך שכל הבעיות יברחו מאיתנו.
אנחנו והטבע נעשים כמנגנון אחד, כגוף אחד שנמצא באיזון, ואם הוא נמצא באיזון, לא יכולים להיות מצבים שיתפוצצו בו כל מיני דברים כמו מלחמות ובעיות וטרור. בזה אנחנו הופכים להיות מוגנים נגד כל דבר רע, ממש עד כדי כך.
סך הכל, בכל אלפי שנות הקיום שלה, האנושות בנתה רק מערכות הגנה. נגד מכות בריאות, מכות חום קור, מכות מלחמה, מכות טרור, נגד חוסר. ועכשיו כבר לא נצטרך לעשות את זה, מכיוון שאם נתקדם לקשר הנכון בינינו ונהיה מאוזנים עם הטבע כמו מערכת אחת מאוזנת, לא יכול להיות שיקרה כאן משהו רע. כי כל האנושות נמצאת בתוך המערכת הזאת, ואם אני גורם לה לאיזון, להרמוניה, אני אראה שאני מחזיק צבא, אני מחזיק משטרה, אבל פתאום אני מגלה שאין לי בזה צורך. כמו שבעל הסולם אומר, "בּוּלֶט", במקרה כזה, אף זר לא יכול לנגוע בנו.
ניצה: היינו רוצים לשאול כמה שאלות על הרשת הזאת, מהו אופייה? מהן התכונות שלה? איזו רוח היא מביאה? ממה שאמרת עכשיו, אני מבינה שהרשת בעיקר נותנת איזו הרגשת ביטחון והגנה לכל מי שהוא חלק ממנה.
זהו החלק הפנימי שלה, חוץ מהשירותים החברתיים.
ניצה: מה הרוח הזאת מביאה מבחינת ההרגשה שהיא נותנת לאנשים בתוכה? האם יש עוד דברים שהם מרגישים בה?
אדם פתאום מרגיש שהוא נהנה מזה שהוא כבר לא יושב בסלון בבית ומקלל את השכנים, או את הילדים שלהם, או כל מיני דברים אחרים, וחי מזה. אלא הוא חי פתאום ממשהו קצת יותר גבוה בהתרוממות רוח, ומזה שהוא מרגיש חופשי. "אני יכול לא לנעול את הדלת, כי אני עם כולם יחד", זו הרגשה שמביאה את האדם לפתיחת החיים שלו. גם פסיכולוגים מסכימים בזה, שאדם פתאום מרגיש שהחיים שלו הם לא רק שלו, הוא מרגיש יותר את החיים של השני, ואז מתוך זה יש לו מין התרחבות, יש לו רוגע, הרמוניה, שקט, נוחות.
האדם מרגיש שהוא כבר לא צריך לדאוג למשפחה שלו לבד, ושאשתו "יושבת לו על הראש", ושהילדים כל הזמן באים אליו לבקש, "אבא איפה האופניים? אבא איפה הכדור? אני רוצה בובה", או משהו אחר, אלא הכל חופשי, הכל פתוח, הילדים ילכו לחוגים.
ואפילו אם הוא צריך לתרום, הוא מרגיש שזה מוסיף לכבוד שלו. יש כאן תמיכה גם מהצד השלילי, וגם מהצד החיובי. זה לא באמת שלילי, כי אפילו שאני צריך לעבוד, אני לא מרגיש שאני עובד, אני מרגיש שבזה אני תורם, שאני רוכש כבוד.
וכך כשאנחנו נמצאים במערכת האינטגראלית בצורה כזאת, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח. זו באמת איזו מין מכונה שפועלת מעצמה ללא דלק "פרפטום מובילה", כך שגם נתינה וגם קבלה מביאים לי התרוממות רוח.
ניצה: אנחנו רוצים לשאול שאלות על הרשת שאתה מתאר, כי היא לא קיימת במציאות של היום, אין דבר כזה. ולכן אנחנו רוצים להתחיל להרגיש אותה, להבין אותה, ללמוד אותה. ורק אחר כך, לאט לאט, נוכל אולי לפתח איזה מודל שאפשר יהיה ליישם בכל מיני מקומות כמודל יישומי. בשלב הראשון, הייתי רוצה להבין איך זה עובד? כרגע אני מתחילה להרגיש אותו.
אני בטוח שזה לא יוכל לעבוד אלא אם נלווה כל שלב ושלב בהידברות, בשולחנות עגולים, בסדנאות, בשירים "על הדשא" מה שנקרא. כל מיני אירועים כאלה שמהם אנשים מקבלים סיפוק.
כל הזמן צריכים לדאוג שיהיה להם סיפוק, אבל סיפוק מכוון מהמקור של האיחוד. רוצים סיפוק? מתאחדים. מרגישים רע? פתאום הממשלה מטילה עוד מס על כל המדינה? באותו הזמן, באותו הרגע, אנחנו מחליטים שהיום אנחנו עושים סדנה. כל העיר או כל השכונה מגיעה ועושים סדנה. והתוצאה מהסדנה חייבת להיות פשוטה. בחיבור שלנו אנחנו מתעלים למצב שבו אנחנו לא מרגישים במה שקורה, אין שום דבר רע.
וגם בצורה הגיונית, אם בכל זאת אני אצטרך לחיות, נניח ב 20% פחות ממה שחייתי קודם, אני אשלים את ה 20% האלה על ידי הרגשת האושר, על ידי הרגשה "לא על לחם לבדו יחיה אדם" וזה אפשרי. ויכול להיות שזה יהיה אפילו יותר בריא, בלי כל ה"פפסי קולה" וכל מיני הממתקים המזיקים והשוקולדים. יהיה משהו פשוט גם לילדים וגם לי וכן הלאה. אבל יחד עם זה, על מצב הרוח אני אשמור ואפילו אעלה. אז אני לא אסע לחו"ל, אני אמצא כאן בארץ אתרי פיקניקים ומילויים כאלה, שימלאו אותי יותר מלהסתובב בערים בחוץ לארץ.
ניצה: אז אחד העקרונות שאתה אומר כאן, זה שאנחנו צריכים לאורך כל הדרך לעשות איזשהו תהליך של הידברות. ליצור שיח שהמטרה שלו לתת לנו הרגשה שביחד הכל אפשרי, ואולי דרך זה גם לחשוב ביחד איך לטפח את הרשת.
בחיוך לכל אחד, ביחס יפה, רגוע, כל אחד נותן דוגמה לאחרים, בצורה כזאת אנחנו ממש יוצאים מכל בעיה. וזה לא איזה מין טריק פסיכולוגי, אלא אנחנו מייצבים כאן כוח חדש אינטגראלי, חיבור. וכוח החיבור הזה מתהווה כמו כוח המאסות היוצאים מכל מיני תנועות כמו "אוֹקְיוּפַּייד" וכן הלאה, תנועות מחאה. מזה שאנשים מחממים זה את זה, נעשה כוח גדול. זה לא רק מאה אנשים שבאים ומתחברים יחד, זה מאה כפול מאה, כי כל אחד מחזיק את האחרים, וכל אחד מחמם את האחרים, כל אחד מתחיל להשתולל ולהראות את זה לאחרים.
אותו הדבר כאן, רק בצורה הפוכה. זאת אומרת, אנחנו מבינים שכוח הציבור הוא הרבה יותר מהסכום של היחידים, וההשפעה של הכוח הזה על כל אחד ואחד היא מאוד גדולה, היא יכולה להביא אדם למצבים שאליהם הוא אף פעם לא יכול להגיע לבד.
ניצה: יהיה מעניין לעשות על כך אבחנה.
יש גם את זה, תחפשי ב"גוגל" , "עניין הציבור", חיבור, כוח המאסה.
ניצה: יש ביטוי שאומר "השלם גדול מסך חלקיו".
כן. יש על זה מחקרים מאוד גדולים, כי זו בעיה גדולה לצד השלילי בעולם. אבל אנחנו בצד החיובי.
ניצה: זה בגלל שצד החיוב שנבנה, הוא פחות מוכר, בדרך כלל אנחנו מכירים את הצד השני. אילו עקרונות מחממים אחד את השני במחאות פה, אילו עקרונות מחברים ומאחדים, ברשת שאנחנו מדברים עליה, רשת הערבות ההדדית?
עקרונות של השפעה הדדית והתכללות, אין כאן שום דבר מיסטי.
ניצה: ברור, אני מדברת על שפה פשוטה לקהל הרחב.
כאשר מאה אנשים משפיעים על אדם אחד בדעה שלהם, בהתכללות ביניהם, הוא מקבל את הכוח שלהם פי מאה, וזה נכנס בו, וודאי שהוא לא יכול להתמודד נגד הדעה שלהם והוא מתחבר אליהם. אם הם מחליטים שהם מתחילים להיות מחוברים ביניהם כדי להשיג איזו מטרה, נניח לבנות את החיים שלהם יותר טוב בחיבור, במחסנים, בחוגים, ברשת ביטחון, כל מיני דברים, אז וודאי שכל המסה הזאת משפיעה על כל אחד ואחד, וכל אחד עם ההתפעלות החדשה משפיע על המסה, אז יש כאן שכפול הדרגתי אינסופי בעצם. זה כמו בקדרה שעומדת על האש ומתבשלת עם הבועות וכבר רותחת.
בצורה כזאת זה הופך להיות בהתפתחות לא ליניארית אלא אקספוננציאלית, כמו בטור הנדסי, שכל אחד רוכש יותר ויותר כוחות, מתחיל להרגיש את כולם יותר ויותר, עד שפתאום הוא מרגיש שאנחנו אחד. אז האדם יאבד פסיכולוגית את האני שלו וירגיש במקום זה אנחנו. בצורה כזאת יש לו כבר יכולת על טבעית לפעול.
אנחנו רואים את זה מכל המקרים שלנו, מהפסיכולוגיה, ומכל המחקרים. זאת אומרת, החיבור יכול להיות לנו כלי, אמצעי מאוד חזק לשינוי בחברה. וודאי שנצטרך לעבוד ולייצר דברים ולדאוג לחלוקה, אבל כל הדברים האלה יהיו קלים ובשמחה, אנחנו פתאום נרגיש צורך רק בדברים הכרחיים. כל אחד ואחד יתגאה עד כמה שהוא תורם לחברה ועד כמה שהוא בעצם נצרך לדברים פשוטים, כי כולו נמצא כבר במילוי אחר, בהרגשת האושר ולא בהרגשת העושר, בהרגשת הכוח וההתגברות על אחרים. וקנאה, תאווה, וכבוד, כל ההבחנות הללו יעבדו בצורה החיובית הוא יקנא באחרים עד כמה שהם תורמים, והתאווה שלו תהיה ממש להתחבר איתם, ואת הכבוד שיקבל, הוא ייתן לאחרים. זה יהיה כבוד מההשתתפות ההדדית, ככל שבונים את זה. הכל תלוי בחינוך, איך שאנחנו נוכל לבנות את רשת היחסים.
אורן: נתת קודם דוגמה ציורית ואקטואלית מאוד, נאמר שהיום הוטלה על הציבור גזירה כלכלית חדשה, ואמרת שבאותו יום אנחנו נצטרך להתיישב בינינו במרכזים העירוניים של הרשתות החברתיות של ערבות הדדית ולעשות סדנה. אז בוא נאמר שזה קורה היום, כי באמת היום קוראת כזו מציאות של גזירות, בוא נתרגל איך אנחנו עושים את זה באופן פרקטי.
אנחנו מתאספים כאן מתוך ההכנה, מתוך הערכה, מתוך הניסיון, שמה שנעשה לא ישנה את המציאות. אנחנו יכולים עכשיו לנסוע לירושלים, לעשות שם הפגנות. מה עוד אנחנו יכולים לעשות? חוץ מהפגנות אפשר לעשות גם מהומות, או לא לצאת ממחר לעבודה לשבוע ימים.
אנחנו רואים שהמצב הוא מצב אובייקטיבי, הוא מצוי בכל העולם, ואם אנחנו לא נעשה חשבונות "אבל היה, היו, היו", אלא נעשה חשבון נכון להיום, זהו, זה המצב. אפילו הממשלה שבדרך כלל יכולה כאילו לשחק עם כל מיני דברים, לא מסוגלת יותר, אין לה במה לשחק יותר. נניח שהיא מהיום והלאה חייבת להטיל עלינו עוד קושי במיסים, עליית מחירים, כל מיני דברים, לא חשוב, סך הכל שיעלו לנו עוד 20% מההכנסה החודשית למשפחה.
קודם כל אנחנו צריכים לעשות מיד פעולה אחת, סדנה, שולחנות עגולים. אני לא כל כך רוצה להגיד שולחנות עגולים, כי אלה דיונים כמו בכנסת וסדנה זה חיבור. שולחנות עגולים זה רק הידברות הדדית אני, שאף פעם לא דיברתי איתך, מוכן לשבת איתך ולדבר, כאילו במקרה. בסדנה, אני בא לחיבור, משפט המפתח של זה, "לנו לא איכפת". "על כל פשעים תכסה אהבה". אנחנו צריכים בעצמנו, בתוכנו כאן, למצוא איך אנחנו ממשיכים לחיות בצורה שאנחנו כמעט לא נרגיש את הירידה הזאת בהכנסה.
זאת אומרת, אנחנו יורדים לאט לאט, וזה באמת יהיה כך, והטבע יחייב אותנו, אנחנו נצטרך לחיות כמו החיות. לא כמו חיות ביער, אבל בדרגת החי, אנחנו צריכים לחיות ברמת הצריכה הנורמאלית לאדם. זה נקרא "כלכלה רציונאלית", לא הכרחית, ובדרך כלל כך אנחנו אומרים "לא יגונה ולא ישובח", הכרחיות, אלא מה? רציונאלית. אז אם אנחנו יורדים עד הדרגה הרציונאלית, אנחנו צריכים גם להבין, ללמוד וללמד אחרים, שעדיין זה נקרא שיש לנו שומן ואנחנו צריכים לרדת.
אורן: זה מה שאתה תעשה ביום שתוטל עלינו גזירה כלכלית?
לא, אני לא יכול בבת אחת להסביר בצורה רחבה.
אורן: אז לא בצורה רחבה, בוא ניכנס למצב, אנחנו עכשיו עושים סדנה ברעננה ברשת החברתית.
אבל אתה לא תבין אם אני אסביר לך רק על הסדנה, למה אני עושה כך ולא אחרת.
אורן: אבל אני באתי לסדנה, אז תסביר לי מה שאני אבין.
מה זה ייתן לך עכשיו רק על הסדנה בלי לדעת את התורה קצת סביב זה, לָמה אני עושה, בשביל מה אני עושה את זה?
אורן: באותו ערב תסביר לי את מה שמסביב ?
לא.
אורן: אז מתי תסביר לי?
בכללות, אולי בזמנים אחרים. אולי בחלק כן ובחלק לא.
אורן: אז אפשר שזה יהיה באותו ערב, בוא נניח שאני הציבור שבא.
בשביל מה אנחנו כותבים את זה? מה, אלה הוראות הפעלה בלבד? ומי יפעיל אותם?
אורן: המדריכים.
אז המדריכים צריכים לדעת את מה שאני עכשיו אומר.
אורן: אבל מתי תגיד לי מה הקהל צריך לדעת?
הם יבינו מתוך מה שאני אומר מה הקהל צריך לדעת.
ניצה: קודם כל חוקי הרשת.
אני לא יכול לתת לך רק כמה משפטים, תעשה סדנה. נו ומה הלאה?
אורן: אתה תגיד מה הלאה, הכל פתוח.
לא, אני צריך לתת קצת את הרקע, את הפילוסופיה את התורה כולה.
אורן: משפט המפתח של הסדנא שבאנו אליה הערב הוא "לנו לא איכפת, "על כל פשעים תכסה אהבה".
על כל החסרונות תכסה אהבה.
אורן: הדבר הבא, שאמרת "אנחנו צריכים כאן בינינו למצוא איך אנחנו ממשיכים לחיות כמעט בלי שנרגיש את הירידה בהכנסה", שלצורך העניין היא הייתה 20%. מה מכאן?
אנחנו בכל זאת צריכים אם לא עכשיו אז אחר כך, להסביר לאט לאט, שהמגמה של המשבר היא להוריד אותנו לרמת צריכה רציונאלית. מה זה רציונאלית? שיש לי כל מה שאני צריך לחיים הרגועים, שאני תורם לחברה, מקבל מהחברה, יש לנו רמת חיים שווה.
אורן: מה פירוש שווה לכולם? אני מרוויח עשרים אלף שקל ואתה חמשת אלפים, שנינו באים לסדנה.
אנחנו צריכים להסביר להם לאט לאט מה היא המגמה של הטבע שהיא להביא את כולנו לשוויון, והאנשים שיוצאים לרחובות, לא צועקים לזה?
אורן: יכולים לצעוק, אבל אם אני מרוויח עשרים אלף ואתה חמשת אלפים, אז אני לא בא איתך לאף שוויון ולא לכלום, אם זה מה שאתה מציע.
אני לא מציע, אני רק מסביר להם את המגמה של ההתפתחות האבולוציונית, של חוק הטבע.
אורן: כדאי להסביר את זה עכשיו בשלב אפס של ההסברה?
ניצה: זו הסברה אבל זה לא אומר שממחר אתה צריך לוותר על זה.
אני לאט לאט צריך להסביר להם לאן הדברים האלה מתגלגלים.
אורן: בשביל מה, שילכו הביתה? קודם הבנתי שיש רשת חברתית של עזרה הדדית, אני בא לשם, תורם את מה שיש לי שזה זמן פנוי, תורם את מכשיר הטלוויזיה הישן שאני כבר לא משתמש בו. אתה תורם את הזמן הפנוי שלך, את הכישרונות שלך, את המוצרים שלך, ביחד אנחנו יכולים על ידי עזרה הדדית להתמודד עם הגזירה הכלכלית שבאה היום. עכשיו אתה מסביר לי תמונה עתידית שבה כל בני האדם יהיו באיזה שוויון של רמת הכנסה שווה? זה אלפי שנות אור מהתפיסה שלי היום. למה לך להסביר לי את זה היום?
אני לא אומר היום, אני אומר שבסדרת ההסברות אני חייב להסביר את כל ההיסטוריה ואת הרקע שלנו ומה הטבע של המשבר, מאיפה הוא נובע ובמה הוא חייב להסתיים ולהיגמר, באיזון הכללי, בהרמוניה הכללית. הרמוניה הכללית היא שאנחנו נהיה בשוויון, שווים. לפי הגופים שלנו אנחנו שווים, אתה צריך אולי שני קילו בשר ביום ואני צריך חצי קילו דגים ביום, אבל זה נקרא שוויון, כי כל אחד חייב לקבל לפי הגוף שלו. אבל לא יכול להיות שאחד הוא יותר מהשני, כדי לצאת מהמשבר הגלובלי האינטגרלי, וודאי שאנחנו צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", בחיבור ההדדי, בערבות הדדית.
אתה תצטרך לאט לאט להסביר להם את העקרונות הללו כי הטבע דוחף אותנו לכך והמשבר לא יפסק אלא אם כן נרצה לקבל את התנאים האלה. אז לאט לאט אנחנו נתקדם לזה, אבל זה חייב להיות. המשבר הזה עובר על בני האדם כדי שהם יקבלו שכל ורגש לחיבור. במה אתה מודד את החיבור, בכך שאנחנו משתמשים במחסן אחד? אתה לא צריך מחסן, אתה מרוויח עשרים אלף שקל ואני מרוויח חמשת אלפים שקל, אני צריך את המחסן, זה נקרא חיבור בינינו? חיבור בינינו זה שאנחנו שווים לפי הגופים וכל אחד תורם למערכת זה נקרא חיבור, הדדיות.
אורן: איך נגיע אליו פעם?
פעם? בעזרת המשבר הגלובלי.
אורן: אבל אני הבנתי שיש תנועה שקוראים לה "תנועת הערבות", שלא רוצה לחכות לקריסה כללית אלא היא פועלת מהיום לעבר הכיוון הזה.
ולכן כדי שאתה לא תגיע לאותה תוצאה של צריכה אחת, רמת חיים אחת וכולי, על ידי מכות, היא מביאה לך את זה על ידי "צלחת מעופפת" או על ידי "שטיח מעופף" ועל ידי "כרית ביטחון יפה." אבל אתה תצטרך לדעת מראש שאנחנו הולכים לקראת שוויון.
אורן: שוויון אבסטרקטי זה בסדר, אני בעד שוויון, אבל זה לא היה כל כך שוויון אבסטרקטי, קודם דיברת על דברים מאוד ברורים ולא רצויים בעיניי כמו רמת הכנסה שווה.
אתה מדמיין 99% מאוכלוסיית העולם או מתושבי ישראל נניח, כבעלי חיים שאתה רק צריך להגיד להם באיזו צורה הם צריכים "בכלוב" שלהם להיות מחוברים כדי שיהיה לכולם אוכל, גם לזאבים וגם לכבשים. תתחברו בבקשה זאבים וכבשים, בצורה כזאת שיהיה לכולם, אחרת מהר מאוד תאכלו אלה את אלה ותמותו שניכם. הכבשים ימותו כי אכלו אותם זאבים, והזאבים ימותו אחר כך מרעב כי אין להם כבשים. אז תתחברו ביניכם בצורה כזאת שיהיה איכשהו איזון ביניכם כדי שתוכלו להתקיים.
אני שואל, האם הם לא צריכים להתפתח בחלק המחשבתי, בחלק הרציונאלי, בכוונות, במשהו שמעלה אותם לדרגת האדם במקום להיות כבשים וזאבים? הם בני אדם או לא? מה הטבע רוצה מהם, להשאיר אותם כך ורק לגרום להם שיהיו במקום מגודר בקיום פחות או יותר מאוזן, בדרגה "הבהמית" או קצת יותר? אז החינוך האינטגרלי חייב לבוא אליהם רק בצורה הדרגתית. אפילו כדי להיות מחוברים אלייך וללכת אחריך כמו אחרי רועה צאן הם גם צריכים לדעת, פחות או יותר, את סדר ההתפתחות.
אורן: כדי להקים את הרשת החברתית של ערבות הדדית הם צריכים לדעת דברים, נכון?
אבל רשת זה לא סתם מחסנים, רשת זה יחסים בין בני אדם שמבינים יותר ויותר למה ובשביל מה עושים את זה, ושיש להם מתוך זה פיצוי פנימי. אתה צריך לעלות אותם מִדרגה שהם לא רוצים כלום, שחסמו להם את השכל.
בשביל מה המשבר הזה? הוא משבר מטרתי. אתה רק בורח מהדליקה או אתה משתמש באש הזו כדי להתחמם, כדי לבשל, להביא לעצמך כל מיני סוגי תועלת, המשבר הזה נראה לך כמצב רע שאתה רק רוצה לכבות אותו כמה שאפשר, או שאתה מבין שזה גם ריפוי?
עכשיו אנחנו גם מתחילים להבין סופסוף בזמן האחרון, שכל מחלה היא לא מחלה, זה ניקוי וריפוי לגוף. וכך אנחנו צריכים לראות זה בתוך המשבר. הוא לא משבר, אתה יודע מה זה crises ביוונית? זו לידה חדשה, משבר זו בכלל לא המילה הנכונה שאנחנו משתמשים בה. זו באמת הלידה החדשה, נקודת ההיפוך. אתה צריך להסביר להם את זה, ודאי, לתת להם תקווה, "חבר'ה אנחנו עכשיו נמצאים אתכם כמו העוּבר ברחם, הכל חשוך, פתאום יש לחצים, פתאום כל הדברים האלה, אלה הצירים שעל ידם אנחנו באים להיוולד בדרגה החדשה. בוא נשתמש בזה נכון, בוא נעזור בעצמנו לעבור את הדרך הצרה הזאת".
לידה היא דבר מאוד כואב אבל אם אתה פועל יחד עם הטבע, במאמצים הדדיים, אז אתה נולד בצורה מהירה ויותר קלה. אנחנו רוצים לעשות זירוז לידה בסך הכל, נכון? אבל בשביל זה הם צריכים גם להיות שותפים איתך, לא סתם כך מתחברים, נחזיק ידיים, עכשיו נשיר, נקפוץ, לשבת, לקום. אלה בני אדם רציניים, הם צריכים לדעת שהם משתתפים כאן בתהליך היסטורי. אתה צריך לעלות את רמת ההשתתפות שלהם, להסביר מה קורה כאן בכלל, עד כמה שהם גדולים, שהם כאן בונים משהו חדש, הם בונים דוגמה, תבנית של אנושות חדשה. את הדוגמה הזאת הם אחר כך יכולים להציג לכל העולם הסובל, המסכן, שממש הנמצא בקריסה.
ואנחנו ניתן להם את הדוגמה הזאת, הם ילמדו מאתנו, כולם ידעו עלינו, יבואו לכאן מכל העולם כלי תקשורת, מדענים כדי לחקור, ואנחנו נסביר להם מה אנחנו עושים, כל אחד יוכל להסביר. אתה לא מסדר סתם עדר. המשבר בא כדי להעלות אותם מדרגת "בהמה" לדרגת אדם. אתה צודק שצריכים כאן מיומנות, שגם לי חסרה. באילו מנות לשחרר להם את הידע? באיזו צורה? בצורת שירים, סרטונים קטנים, סצנות מהתיאטרון, מהטלוויזיה, עוד כל מיני דברים, בעקיפין, על אחרים להראות את זה. לתת דוגמאות מהטבע מה שקורה בהתפתחות הכללית של הכוכבים, בהתפתחות של האדם, קצת בהיסטוריה אולי, בדברים מצחיקים במקצת.
אבל לגרום שזה ייקלט בהם קודם כל בצורה ש"יש בזה משהו" ואחר כך אתה חוזר על זה ומסביר להם, מה הם שמעו? מה הם ראו? וכך לאט לאט זה נקלט. זו מיומנות של הפדגוגיה, החינוך. הוראה היא דבר קשה מאוד.
אורן: בוא נמפה את האינטרסים שיש פה ונראה איפה אנחנו יכולים לייצור ביניהם נקודת מגע וחיבור.
אנחנו לאט לאט מביאים להם את החשיבות של חיבור מעל כל יתר הדברים, עד כדי כך שכל הפערים שנמצאים ביניהם נראים להם כמקור הצרות והבעיות. אם הוא מרוויח עשרים אלף שקל בחודש ואתה חמשת אלפים, אז מתחיל לשרוף לך בפנים, אתה מתחיל להרגיש שזה לא בסדר, שואל למה זה כך? אתה רוצה לעשות קוּפה משותפת, אתה רוצה לחיות יחד עם כולם.
אורן: באיזו מדרגה זה ביחס לאיפה שאני נמצא היום? אם אני או הקהל הרחב נניח בנקודה אפס של ההתפתחות, את היעד שהכרזת עליו עכשיו, איפה אתה שם ביחס לאפס שאני נמצא בו היום? כמה מדרגות יש ביני לבינו?
תקבע לזה מדרגה x, y.
אורן: לא, אני מנסה להבין, כמה היא רחוקה ממני היום?
הכל תלוי איך שאתה תעבוד על החברה, הכל תלוי בתנאים החברתיים, אני לא יכול לבנות לך עכשיו נוסחה. אם התנאים ההתחלתיים הם כאלה, ואם החברה נמצאת בהתפתחות יפה וטובה עם סוג האוכלוסייה שיש שם. ואם יש שם הבדלים כאלה במשכורות ובהכנסות וגם בהשכלה ובהכל, ואם הגזירות הכלכליות וכל מיני מכות טבע ובריאות וכן הלאה משתנים כך או אחרת ובתדירות כזו וכזו ואתה עושה סדנאות כאלה ואחרות, אז נניח שאחרי חצי שנה אתה יכול כבר להרגיש בתוך בני האדם שהם מוכנים לוותר על השוני, על הפער בהכנסה הפרטית. אני לא יכול להגיד לך כי זה מאוד תכליתי, אתה צריך לראות את מהשטח.
אורן: טוב, אז בינתיים מהשטח רעיונות כאלה אין צורך לשחרר עכשיו.
לא ולא, אבל אני אומר לך כמו למארגן שזה היעד.
אורן: את זה אני מבין.
להביא אותם להחלטה כזאת בעצמם.
אורן: פנימית.
כן. זה סימן שאתה עבדת טוב.
אורן: טוב. אם זו המטרה שלי ועכשיו יש את הציבור הרחב שכלפיו אני פועל, אני רוצה להשתמש במצוקה הקיומית, הכלכלית שיש היום כדי לקרב את הקהל במשהו אל עבר היעד של חיבור בין אנשים. במשהו. המצאת פה מודל שהוא מבריק שקוראים לו "רשת חברתית של ערבות הדדית", על ידי שיתוף בינינו אנחנו יכולים להתמודד טוב יותר עם המצוקה שעכשיו לאט לאט לוחצת על כל אחד ואחד.
אחד יעשה את זה מהכרה של הרעיון והזדהות אתו ברמה הערכית, נניח עם החמישים אלף שקל בחודש, אני גם אשמח להוציא את הדברים המיותרים שלי, במילא אני לא עושה איתם כלום אז למה שאני לא אעשה בזה טוב למישהו? אם ההסברה, הקמפיין יהיה טוב, אני אעשה את זה.
אתה לא עושה את זה כדי שיהיה טוב למישהו. אתה עושה כדי שאתה תרגיש את עצמך יותר טוב. אל תשחק לפנינו כבשה תמימה.
אורן: לא, אני עד אתמול לא הוצאתי. עכשיו הקמפיין שלך רוצה שאני כן הוציא.
לא, הקמפיין שלי בסך הכל פעל כך שאתה פתאום רואה שעל ידי זה אתה רוכש הרגשה יותר טובה. אז אתה משלם על זה במה שאתה זורק.
אורן: במקום לפח שם את זה על המדרכה.
סמרטוטים מהארון שלך, שאתה בכל זאת לא משתמש. רק שאתה קמצן, לא רצית לזרוק אותם, אז אתה עכשיו זורק אותם למחסן, ועוד מתגאה "תראו מה שתרמתי".
אורן: זה לא טוב, זו תוצאה לא טובה מהקמפיין?
בהתחלה זה בסדר.
אורן: אז אנחנו בהתחלה. אנחנו רוצים להקים רשת עירונית, שבינתיים לא קיימת. היום קיימים ארגוני חסד למיניהם.
מתחילים מהתיקונים מהקל אל הכבד.
אורן: ואתה אומר, שברשת הזאת אני מוציא דברים מיותרים מהבית שלי, ואתה מהבית שלך, והיא מהבית שלה, ויש לנו מחסן של מוצרים שמי שזקוק למשהו, יכול לבוא ולקחת. ובשכבה נוספת, אני מקצה שעה שעתיים בשבוע מהכישרונות שלי לטובת החברה, במקום שבו אני חי, וכך אתה והיא ואנחנו עושים כל מיני פעילויות, שמקלות על החיים של כולנו. אמרת שאם זה יהיה רק כך, אתה לא מסתפק בזה, לזה אתה רוצה להוסיף עוד איזה ערך מוסף.
אתם בניתם קואופרטיב, כמו אגד.
אורן: כן, בנינו את זה בהמלצתך. עכשיו עליו אתה רוצה להוסיף דבר נוסף. איזו הסברה, ערכים, אולי תובנות. את האינטראקציות הבנתי, והן נראות מועילות, יש סיכוי טוב שזה יתפוס, כי יש פה תועלת ברורה. על זה אתה אומר שצריכים להוסיף עוד איזו שכבה רעיונית.
לא שכבה מלמעלה, אלא מלמטה, בתשתית.
אורן: מה היא, ובאילו דרכים לשלב אותה?
סדנאות והסברות.
אורן: לא בפורמט, ברעיונות. קודם התחלת להסביר לי על דברים שלא שמחתי לשמוע אותם, אם זו תהיה התשתית הרעיונית כדי להצטרף לרשת החברתית.
אתה בכל זאת צריך להסביר להם את הסיבה למצבנו המיוחד. גם במדינה, גם באזור, גם בכל העולם, למה אנחנו הגענו לזה, ומה קורה עכשיו בכלל בכל העולם. שהתחברנו יחד, ופתאום אנחנו מרגישים שעל כולם עובר איזה גל. והגל הזה משתנה, ובא השני, והשלישי, וכל פעם אנחנו ממש נשטפים על ידם. וכל גל לוקח מאיתנו עוד קצת מהחיים שלנו, מהבריאות, מהכיס, ומהנוחיות של האקלים, ושוב, עוד גל, ועוד גל, זה מה שאנחנו מרגישים
אנחנו מרגישים שבשנתיים שלוש האחרונות, כל שנה ושנה נעשה יותר גרוע. ופעמיים שלוש בשנה מגיע איזה גל ושוטף אותנו, וכמו צונאמי לוקח מאיתנו כמה דברים. ואנחנו כל פעם מרגישים את עצמנו שאיבדנו עוד קצת ועוד קצת. למה זה קורה? זה מה שאנחנו צריכים לדעת.
האם אנחנו יכולים להשלים, האם אנחנו יכולים אפילו לעצור את הגלים האלה, להרגיע את הצונאמי הזה שמגיע אלינו. למעשה את זה אני רוצה להסביר להם, בסדרת שיחות, הפעלות, וסדנאות, שבהן אנחנו מדברים על זה. אנחנו יכולים לדבר בסדנאות שלנו, ובשיחות שלנו, על מה שאנחנו עושים בצורה מעשית, יישומית כאן בינינו. מה שיש לנו במחסנים, בחוגים, לעשות כך, או לעשות כך. ואנחנו יכולים לעשות סדנאות מסוג כזה. זה נקרא "יסודות המצב".
אנחנו צריכים קודם כל לדאוג שהם יבינו, ומתוך ידיעת היסודות האלה, אנחנו יכולים בצורה כללית, באמצעים שנגלה, לטפל בשורש הבעיה. לא סתם גנבו מאיתנו עוד 20% מההכנסה, אז אנחנו משלימים את זה על ידי משהו בעצמנו. אלא אנחנו צריכים לראות האם אנחנו יכולים להגיע למצב שישלימו לנו כל חודש 20% ולא ייקחו מאיתנו.
בשביל זה צריכים לדעת את סיבת ההתפתחות, את התהליך של ההתפתחות, מטרת ההתפתחות, אילו כוחות פועלים בזה. האם הכוחות האלה פועלים עלינו, ואנחנו כאן לא מסוגלים לעשות כלום, אז אנחנו ממש כצאן לטבח יובל, או שאנחנו כן יכולים להתנגד, או אפילו להשתמש בזה לטובתנו. יכול להיות שכמו שבכל חוקי הטבע, חוסר ידיעת החוקים האלה, מביאה אותנו לכל מיני צרות, אבל אם אנחנו יודעים איך להשתמש בזה, אז כמו ברוח, כמו באש, כמו בכל דבר, אנחנו מגבילים את התופעות הללו, ומנווטים אותן לאיזה כיוון טוב. לקבל מהן אנרגיה, תוצאה נכונה.
אז כאן בתוך המשבר הזה שאנחנו עוברים, בכל הגלים האלה, יש את הכוח הפועל. והוא רוצה להרוס אותנו בצורה שיטתית. למה, מה יש בזה? אז באקלים אומרים "ככה זה, יש התחממות. יכול להיות שאנחנו גורמים לזה, יכול להיות שלא, מילא", אבל מה קורה אם אנחנו לא אומרים את זה רק על האקלים, אלא בכלל על כל מגמה, בגידות, גירושים, סמים, זנות, ואכזריות, ופשיטת רגל בכל מיני מקומות, והמון מובטלים בחברה, חוסר בריאות, שקרים כאלה שבגללם כל המערכות מפסיקות לעבוד, בצורה כזאת שהן כבר לא מועילות לאזרח. אנחנו רואים כאן שיש בזה איזה כוח המקלקל, כוח הקללה, איזה כוח הרע שפועל עלינו.
למה הטבע עובד עלינו כך? אתה מסביר את זה בצורה קלה, יכול להיות דרך משחקי תיאטרון, או דרך סרטים מצוירים, זה יכול להיות דרך כל מיני דברים, צריך לתת את זה ביריות קטנות, של שתיים, שלוש דקות כל פעם, עוד שתיים, לכל תושבי האזור שבו אתה פועל. לאט לאט הם קולטים, שכן, באמת אין כאן משהו במקרה, צריכים לעשות משהו. איפה אנחנו, איפה הבחירה החופשית שלנו, איפה ההשתתפות שלנו בזה, איך אנחנו יכולים לעצור את זה, ואפילו להפוך את זה לטובתנו?
כמו עם כל התופעות, שהיו עד כה. סך הכל אנחנו רואים, היה כאן פעם מדבר, באו היהודים לארץ ישראל, עם כל המלחמות, ותראה מה שהם עשו. אדם מסוגל לעשות מאפס הכל, הוא צריך לדעת באילו תנאים, אילו כוחות, מה פועל כאן במקום, מה קורה כאן. אז עד כמה שאנחנו נלמד את הדברים האלה, אנחנו נדע איך לצאת מהם. דווקא כל העולם ידרדר, ואנחנו נשגשג. ואצלנו זה לא עניין של שגשוג, אלה חיים, זה עניין של קיום, או לא. לא לשכוח באילו תנאים אנחנו נמצאים.
ואם אני מגיע בצורה כזאת לאותה אוכלוסיה, וצריכים לחשוב איך לגשת, ובאילו מנות לטפטף את הרעיון, אז אני עושה מהם בני אדם, ולא סתם שמשיהו עבד כמו חמור בעבודה שלו, סחב נניח שקי קמח או מלט, הגיע הביתה, ועכשיו הוא שוכב מול הטלוויזיה עם בקבוק בירה, ולא רואה שום דבר חוץ מכדורגל. לא, אני מתחיל לעלות אותו, לעשות ממנו איזה חלק בהכרה, בהבנה, משתתף בתוך החברה שלו. ואני מעודד אותו בזה, ומכבד אותו. והוא מתחיל להרגיש כבוד עצמי. והילדים שלו גם מתייחסים אליו אחרת, וכך כולם.
זאת מערכת שאתה צריך לבנות אותה בצורה אינטגראלית, בכללה. וכל הזמן אתה מכניס את האנשים המשתתפים לדיונים. מה יש לאדם לעשות בערב? במקום לראות תוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול" או "הישרדות", שיעשו סדנאות בכיכר העיר.
אורן: מה ימשוך אותם, למה שהם יבואו?
אנשים אוהבים לדבר, שידברו.
ניצה: אם הייתי שואלת אותך איך אתה רואה את החזון של הרשת הזאת, מה שהצלחתי לספוג מהדברים שאמרת, זה מין חזון של רשת שתומכת, שמפתחת, שמקדמת את התפתחות האדם והסביבה, משהו מהסגנון הזה. אני רוצה לזה כותרת, כי אני רוצה להמשיך ולפתח את הרעיון של הרשת.
מטרת הרשת להוציא את האדם מהתרדמה שלו. פשוט לנענע אותו, לעורר אותו, שיתעורר.
ניצה: אולי זו יכולה להיות המטרה שלך, אבל איזו מטרה אנחנו מציגים להם?
להשתמש במשבר דווקא כמו במנוף להתקדמות. שלא תהיה קריסה אלא לידה, כמו המילה עצמה. והמילה אחרונה, נקודות עניין. צריך לפנות לספר "הדור האחרון", ולקרוא על מה שבעל הסולם אומר בתעמולה, בכל מיני נקודות עניין, ויש לו הרבה כאלה. לעבור עליהם, ולראות מה הוא ממליץ שם במילים, ובין המילים. עכשיו אנחנו נבין את זה בצורה יותר עמוקה.
אורן: הזמן שלנו לשיחה הזאת הסתיים. תודה רבה הרב לייטמן. תודה לך ניצה. אנחנו נמשיך בשיחות הבאות, תבואו יהיה מעניין. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
כיצד נרגיש שגשוג במקום משבר, איך הערבות ההדדית והחיבור בינינו יכולים לקדם זאת וכיצד נעבור לערכים של אהבה, עזרה ותלות הדדית? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר על העולם החדש שאליו אנחנו נכנסים
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום לך ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: ואנחנו כאן מדברים ומנסים להבין ביחד איך אפשר לקחת את החיים שלנו כאן בישראל למקום טוב יותר, שהחיים יהיו חיים טובים, חיים חדשים, ומנסים לעשות זאת על ידי בניית קשר חדש בינינו, האנשים, האזרחים שחיים כאן. איך אפשר ביחד לשתף פעולה על מנת להגיע למקום שכל אחד מאיתנו יוכל להנות בו יותר ולחיות חיים חדשים.
ניצה, לאן את לוקחת את השיחה שלנו היום בהמשך לשיחות הקודמות שהיו לנו?
ניצה: אז קודם כל סיימנו את הפגישה האחרונה שלנו כשאמרת שהרשת הזאת, אותה הרשת חברתית של ערבות הדדית היא בעצם מעין פתרון ומנוף למשבר.
כן.
ניצה: ועכשיו, בתוכנית הזאת, מאוד הייתי רוצה לנסות ולהבין איך אנחנו היינו מתחילים לחשוב עליה ברמה הכוללת, איזה "מבט על" כרגע, על הרשת כרשת. מה החוקים שיש בה, מה הכללים שיש בה? נניח ואנחנו צריכים עכשיו לעבור איזה תהליך שאנחנו לומדים את העקרונות. כמו שבשולחן עגול, היום זה מאוד ברור, יש כללים, יש עקרונות וברגע שאנחנו מגיעים למקום מסוים יש לנו איזו פלטפורמה מסוימת שאנחנו יודעים כבר לנהל אותה. כאן הכל חדש, אנחנו צריכים לבנות הכל מ"אפס".
נכון. זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע מההתחלה עם זה שאנחנו רק מיטיבים במקצת למצבים שלנו, מקלים על עצמנו במכות, גזרות חדשות, ויחד עם זה אנחנו לומדים באיזה תהליך אנחנו נמצאים. שהתהליך הזה, הוא גם לא תלוי בממשלה או ברשויות, אלא שזה תהליך שהאנושות עוברת. זאת אומרת, אנחנו צריכים להעלות את עצמנו קצת לרמה, לא של קבלת החלטות מקומיות, מה להוריד ומה להעלות בריבית ומיסוי וכן הלאה, אלא אנחנו צריכים להבין את הסיבה למשבר, את היסוד שלו. ואיך אנחנו לא רק שמתגברים עליו, ומשלימים עם הנזקים שהוא מביא לנו, אלא איך אנחנו יכולים לראות בו תהליך שאיתו אנחנו זורמים אם אין ברירה. ולא רק שזורמים מאין ברירה, אלא יכולים אפילו להוציא ממנו תועלת, להתפתחות שלנו, זאת אומרת, במה תלויה ההתפתחות שלנו, כדי שעל ידי מה שאנחנו עוברים נרגיש במקום המשבר שגשוג.
יכול להיות שבשביל זה אנחנו צריכים לשנות את הערכים שלנו במקצת, ואז אנחנו פתאום נראה, כמו במשקפים אחרות, שכאן אם אנחנו במקום כסף, שמים מטרה, נניח שלום בית, אם אנחנו במקום רווחים באחוזים, רואים חינוך יותר טוב לילדים, אם אנחנו במקום היחסים הגרועים בינינו, אנחנו לא בורחים, אלא מביאים את החברה לצורה יותר יפה, זאת אומרת שיהיו לנו ערכים חדשים, שהם ערכים של איחוד, חיבור, השלמה בינינו. וכאן כמו שאנחנו דברנו, הדוגמה הכי טובה זה לראות את כל האנושות כמו שאנחנו עכשיו רואים מהחיים שלנו, שאנחנו קשורים זה לזה, שאנחנו מערכת אחת.
ומערכת אחת זה כמו הגוף שלנו. שבגוף שלנו, הבריאות שלו, ההרגשה היפה והטובה, כל המערכות עובדות, כשכל מערכת עובדת בפני עצמה, אבל לצורך הכללי, לצורך הבריאות הכללית של הגוף. וגם כאן בחברה האנושית אנחנו צריכים לחשוב כך, מה זה נקרא חברה מאוזנת, שקיימת בהרמוניה, בהדדיות, של כל הזרועות, של כל החלקים שבה? ולכן לזה בעצם צריכה להיות מכוונת ההסברה שלנו, המגמה שלנו, התוכניות המדיניות, הכלכליות, גם בעולם, שמההבנה איך אנחנו מגיעים לאיזון הכללי, מתוך ההבנה הזאת, אנחנו כבר יכולים לקבוע לעצמנו אילו יעדים, הדרגתיים, בהתאם לטבע שלנו, שאנחנו בצורה הרכה, הנוחה, מעבירים את עצמנו על ידי חינוך, כי כל אדם ואדם הוא סך הכל תוצאה מהשפעת הסביבה. איך אנחנו בצורה המכוונת עובדים על עצמנו, ממש עובדים על עצמנו, כך שבונים סביבה כזאת דרך כלי תקשורת, דרך תעמולה, דרך פרופגנדה, דרך כל מיני דברים, שהאדם מתחיל להשתנות, ובמקום הערכים של הכסף, שליטה, ניצול הזולת, הוא מקבל כאן ערכים בחיבור, באהבה הדדית, בהרמוניה הדדית וכן הלאה.
שבדברים האלה, אנחנו גם יכולים לראות תועלת אגואיסטית, רגילה, ולכל אדם ואדם שזה יהיה ברור, אבל אם אנחנו נעבוד כך, שנעזור לכל אחד ואחד לשנות את הערכים שלו, שלא יהיה מכוון רק לכסף, אלא שיבין שהכסף זה סך הכל איזה מילוי מסוים שהולך ונעלם, המילוי הזה, היכולת שבו, ואז הוא נמצא במשבר בעצם, העיקרי.
אז אנחנו על ידי הסביבה יכולים לשנות כל אחד ואחד, בצורה הדרגתית, שהערכים שלו ישתנו לערכי החברה, ערכים חברתיים. וכאן יש עבודה גדולה בלארגן את הסביבה, שאנחנו נרגיש את עצמנו שנמצאים בדעת ציבור, שאו יגנה או ישבח, כל אחד ואחד במידה שהוא תורם יותר, משתתף יותר. ודרך כל מיני המערכות, כשאנחנו משפיעים כך על הילדים בבתי ספר ובגנים, אז הם באים הביתה וכך מתנהגים, ההורים רואים שזה כדאי, ואז אנחנו מזמינים את ההורים לחינוך הזה ומסבירים להם איך הם צריכים לפעול עם הילדים. הרי אנחנו גם כך רוצים שהילדים יהיו יותר חברתיים, שזה יעזור להם להיות בחברה יותר נוחה, עם פחות נזקים, פחות איומים. אנחנו גם כך רואים "אל תיתן לו מכות, אל תריבו, אל תהיו כאלו, תשתתפו, תשחקו יחד", ואנחנו אותו דבר צריכים להגיד לעצמנו. ממש כך.
אז מהחינוך של הדור הצעיר נעבור לחינוך הדור המבוגר. וזה אפשרי. כי החברה שאנחנו בונים, היא כמו ההורים שלנו, כשאנחנו כמו הורים נותנים לילדים, אז גם החברה תטפל בנו כך. וודאי שכאן זו עבודה גדולה וארוכה. אנחנו צריכים להבין שזו עבודה נגד האגו שלנו, שזה כל היסוד שלנו, אבל אם אנחנו מכוונים נכון את עצמנו, אז האגו שלנו דווקא מרוויח. הוא מתחיל להרגיש "שיש לי כאן אפשרות למלא את עצמי", בזה שאני משתתף עם אחרים, אני זוכה לתמיכה, אני זוכה להערכה, אני זוכה לכבוד, אני זוכה לעזרה הדדית וכן הלאה.
אנחנו צריכים למשוך נשים יותר, כי הן יותר מוכנות לזה, כי הן רוצות שלום בית, חינוך ילדים, משהו יציב. ואז על ידן אנחנו משפיעים יותר על גברים, על הבעלים שלהן, שזה החלק הקצת יותר בעייתי שבחברה. ואישה יכולה לעזור לנו מאוד כך כלפי הגבר, לרסן אותו. לא בכוח אלא בהערכה, שהיא תהיה חכמה ותביא לגבר את ההערכה שלה בהתאם לכאלו או כאלו פעולות שלו, השתתפות שלו עם החברה וכן הלאה. יש כאן הרבה מאוד דרכים לפעול על הציבור. זו ממש תעמולה גדולה, רשת, ממש מערכת.
ניצה: אם היינו רוצים כך לאט לאט להסתכל ולראות צעדים פרקטים, ונניח שאנחנו היינו עושים עכשיו איזה כינוס, מכנסים אנשים, שותפים, אנשים שיכולים ליזום מערכות, רשתות כאלה, כמובן בשיתוף אתנו, ומסבירים להם על הרעיון החדש הזה, אז אנחנו פותחים בזה שאנחנו אומרים את השם, את הרעיון של הרשת החברתית, "ערבות הדדית". אנחנו מדברים על המטרות שלה ואנחנו מזכירים את הערכים שעל בסיסה הם מושתתים, כל הערכים של חיבור, איחוד, השלמה וכן הלאה, ואז אנחנו מגיעים לאיזה שלב שבו אנחנו צריכים לתת להם אפילו הנחיות, מאיך מתחילים, מה הרעיון שעומד מאחורי זה, שאולי יש עקרונות מסוימים או תנאים מנחים שעליהם זה מבוסס.
אני חושב שהציבור הוא לא פילוסוף. הציבור הוא ציבור פשוט. ובו יש רק כמה אנשים שהם באמת חושבים בצורה גלובלית, שיכולים לעכל את כל ההיסטוריה וההתפתחות, ולראות את העולם כמערכת אחת. זה הטבע של האדם, שכך בנויים כמה מאתנו, בסך הכל, אבל לא הרבה אנשים. יש כאלה, נכון, הם נמצאים, הם הולכים לעבוד בכל מיני המערכות האלה, הגדולות, אבל בכל זאת, מדובר במספר מוגבל. אנחנו מדברים בסך הכל על אוכלוסייה, שנניח 90% ממנה זה לא כך. הוא בצורה לינארית פשוטה חושב, "זה אני ואלה החיים וזה מה שאני רוצה, כך להנות כמה שיותר מכל רגע ורגע משנותיי בחיים". ולכן אנחנו צריכים להביא להם את הדברים בצורה שהם מסוגלים לצרוך אותם, דרך מה שהם רגילים, באופנים שהם רגילים. לכן אני אומר דרך כלי תקשורת, טלויזיה, אינטרנט, בכל מיני כאלו מערכות. וגם בהפעלות, בסדנאות, בכל מיני סמינרים, כשאנחנו מסבירים להם דבר מתוך דבר מה שנקרא, דרך זה שהם רואים סרטים, תיאטרון, שירים, הפעלות, שיעורי בית, דרך הילדים בבית ששואלים אותם על הדברים האלה, איך לבצע ולעשות. וזה פועל על האדם. ומתוך זה שהוא רואה ומרגיש, זה מושך אותו בפנים, זה מכניס אותו בפנים בלי הרבה הסברים. וכשהוא כבר בפנים הוא מבין מתוך מה שעובר עליו, מתחיל לעכל את זה, מתוך ההרגשה, בהסבר קל שמלווה את ההרגשה. אז הוא מבין מה שהוא מרגיש, למה הוא מרגיש כך וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו תמיד צריכים ללכת עם הקהל כשהמעשה קודם להסברה. אם ההסברה היא סתם באה, אז זה דוחה ונראה "שעובדים עליי" וכן הלאה. אם ההסברה באה אחרי ההרגשה, וההסברה מסבירה לי למה אני כך מרגיש? למה הגעתי לזה? ואיך אני יכול לצאת מזה? אז ההסברה הזאת, היא כבר ממש כתרופה. וכך יש לגשת.
ניצה: אז מה שאתה הסברת כרגע, כמו שאני הרגשתי, זה לקהל הרחב, שהוא צריך דרך איזה משחק או קליפ או משהו, לעבור תהליך רגשי, שהתהליך הוא קורה טוב מאוד דרך משחקים. וכשהוא עובר איזה תהליך מסוים, אז הוא פתאום מתחיל להבין, והדברים שאנחנו אומרים לו כבר נופלים על איזו הכנה מסוימת שהוא עבר בצורה רגשית, ואז יש לו אפילו איזה כלי לקבל את ההסברה.
אבל למה אני אומר כך? כי קהל שנמצא בלחץ קיומי, ואנחנו רואים שזה כך קורה ויקרה, הוא מאבד את השכל, הוא מתחיל להיכנס לפאניקה. הוא מתחיל להגיע למצבים שמוכן להגיע למהומות, למלחמות ושרפות ולכל דבר. הוא מאבד לגמרי את העשתונות, הרגש שלו עולה פי כמה מעל השכל מתוך הצרות, מתוך האיומים, מתוך הפחד, ודווקא במקרה שזה נחלת כלל, כשנכנסים פתאום כולנו, כל המדינה, או כשהוא מרגיש בסביבה שלו, לא חשוב, שהמצב מתדרדר והופך להיות כזה שממש סוגרים עליו מכל הצדדים, אנחנו רואים גם שהוא מתחיל להתנהג כמו חיה שהכניסו אותה לאיזה מלכודת.
ולכן כאן אנחנו צריכים ללכת, לא בצורה הסברתית, אלא מעשית. להראות לו מיד, "תראה עד כמה שאתה נכנסת לסדנה ובאיזה מצב רוח ובאיזו צורה אתה יוצא ממנה". אז אפשרי לחשוב אחרת, אפשרי להתקיים, באותם התנאים החדשים, ואולי אנחנו גם מצאנו לזה איזה פיתרון, השלמה למה שאנחנו הולכים להפסיד, אבל יחד כולנו נעזור זה לזה וכך נתקדם. זאת אומרת, יש מין השלמה, לפחות.
אחר כך, אם אנחנו מסבירים גם את זה, וגם מסבירים במקצת את המגמה, שהיא לא תיפסק, אלא אנחנו נצטרך בזה להיות גם הלאה, זה לא שעכשיו אנחנו עשינו איזה תיקון זמני, אז יוצא שאנחנו נותנים לו כלים כבר, לעתיד, הוא כבר יידע על ידי מה הוא צריך להשלים את עצמו ואת האחרים. וכמה שאנחנו מתקדמים בהגבלות, נעשים יותר מוגבלים באמצעים שלנו לסדר את החיים שלנו, אז אנחנו נצטרך להיות יותר בקשר, יותר בהשלמה הדדית, יותר בחיבור, יותר בהשתתפות. והוא צריך לדעת שכאן הכיוון באמת הוא לזה, אין מה לעשות.
ניצה: אני רוצה לחדד את השאלה ולשאול אותה עוד פעם. בוא נדמיין עכשיו באמת את אותו כינוס שבהם לא נוכח כרגע כל הקהל הרחב. יש בכינוס אנשים שבאופי ובתכונות שלהם הם סוג של מארגנים. הם שמעו שיש לנו איזה רעיון כזה של רשת, הם באים לאיזה כינוס. יש לנו נציגים מרעננה, מפתח-תקוה ומכפר-סבא, והם מגיעים ורוצים להבין את הפלטפורמה הזאת, מה מיוחד בה, מה היא נותנת. איזה סוג של הסברה אנחנו צריכים לתת להם, האם אנחנו צריכים לתת להם עקרונות מסוימים, האם גם הם צריכים לעבור את אותו התהליך הסברתי?
הם צריכים לעבור קודם כל התפעלות רגשית מהחיבור. לעבור סדנה, או שולחן עגול קודם, ואחר כך סדנה, כי "שולחן עגול" הוא קצת יותר חיצוני מהסדנה. ואחר כך הם צריכים לעבור סדנה ולהרגיש מתוכה את התועלת מהחיבור, תועלת מהיכולת לפתור את הבעיות, ואז אנחנו נותנים להם הסבר. להם אנחנו יכולים כנראה לתת הסבר יותר רחב, על הסיבה למשבר, על התהליך שהאנושות צריכה לעבור, שמשבר זה שדרוג, שאנחנו נמצאים בקריסה הזאת כבר עשרות שנים, ועכשיו אנחנו צריכים לבדוק מה עלינו לעשות כדי להקל על ההתפתחות, כי ההתפתחות גם כך וגם כך תעבור עלינו, ומאין ברירה אנחנו נצטרך לקבל צורה חדשה, זאת אומרת, אנושות אינטגרלית, חברה שהיא חברותית, בערבות, בחיבור וכן הלאה.
לקהל הזה אנחנו צריכים להסביר קצת יותר את כל המערכת, את הסיבה, התהליך והתוצאה שאנחנו יכולים כך לתאר לעצמנו, כולל אותו הגוף הכללי, שאנחנו צריכים להגיע לאיזון שלו. צריך להסביר להם שהאיזון שלו יתרחש בהדרגה, כולל הצריכה הרציונלית של כל אחד ואחד, השווה בכל זאת. זה לא יקרה מיד, אבל היא תהייה שווה, ושכל התוספת מעל הדברים ההכרחיים תבוא מתוך המילוי הפנימי של האדם, ולא בצורה כזאת שכל הזמן הוא ירוץ לקנות כל מיני דברים. השופינג הוא לא מטרת ההתפתחות שלנו.
ניצה: בחלק הזה שעכשיו תיארת, דמיינתי את עצמי יושבת בכנס כזה, והרגשתי שנתת לי איזה רקע למה זה חשוב, למה בכלל יש צורך ברשת הזאת, עד כמה היא נחוצה. ועכשיו אני רוצה כלים פרקטיים יותר, מאיפה אנחנו מתחילים לבנות אותה, איך הדברים נעשים?
הפעולות שלנו מתחלקות לשניים, החלק המעשי והחינוך. וכאן אנחנו צריכים לראות, בהתאם לאוכלוסיה שלנו, איך אנחנו משלימים זה את זה. ודאי שלאוכלוסיה יותר מובן החלק המעשי, אבל אנחנו צריכים גם להבין שכדי לקדם אותם לחיבור המתחזק כל הזמן ויותר ויותר כולל, אנחנו צריכים גם לתת להם כלים למה שאנחנו עושים, בשביל מה עושים. שירגישו את עצמם כמשתתפים. לכן חלק מהאנשים שאנחנו עובדים איתם, אלה הם אנשים העומדים בראש כל מיני זרועות באותה אוכלוסיה, אז חלק מהם יעסקו יותר בחלק המעשי, וחלק יעסקו יותר בחינוך.
ובכל זאת, אנחנו צריכים להיות שם בכל ענף, בכל פעולה, לבדוק, לכוון ולראות האם כל הדברים האלה מתחברים אחר כך לאיזון, האם הם גורמים לחיבור, ולא לעיוות המערכת.
ניצה: האם יש לנו דרך לבדוק את האיזון של הרשת?
כשאנחנו נהיה שם בפנים, כשנהיה חלק ממנו. הדרך לבדוק זאת היא כשהאנשים מקבלים יותר ויותר מילוי מהחלק הרוחני שבדבר, מהחיבור, ומה שכן, הם מסוגלים להסתפק בחלק הצרכני שלהם בצורה הקרובה לצורך האמיתי של המשפחה הממוצעת.
ניצה: מה עוד צריך להיות בכזה כנס? כשאני באה בפעם הראשונה, אני שומעת על הרעיון הזה, אני מקבלת את הרעיון, אני מתרשמת ממנו, נראה לי שהייתי רוצה להיות חלק מהיוזמים, ואולי אפילו לחזור לעיר שממנה אני באה ולקדם את זה. אילו הנחיות היית נותן לי, האם אני צריכה לפנות לכל מיני מקומות ברשויות, מאיפה להתחיל בעצם להרים את הרשת הזאת?
גם בזה יש לנו שני כיוונים. בכיוון המעשי אנחנו יכולים להתחיל לארגן כל מיני מחסנים, חוגים, בדברים האלה שעובדים בהדדיות. להראות בהם עד כמה אנחנו חוסכים, עד כמה אנחנו נהנים מזה בצורה הפנימית הנפשית, מי אנחנו, מה אנחנו, איך אנחנו נותנים הערכה לאנשים שפועלים בזה. וגם להיכנס למערכות החינוך שהם גני ילדים ובתי ספר, להיכנס לבתי אבות, להעביר במקומות העבודה שיחות וסדנאות, להתחיל להעביר את זה דרך כלי התקשורת, דרך הטלוויזיה, אולי הטלוויזיה המקומית, וסדנאות בכיכרות העיר. וכך אנחנו צריכים להתקדם, גם בבניית החלקים המשותפים שעוזרים לחברה, וגם ברוח שתשרה.
ניצה: עכשיו הבנתי משהו חדש שלא הבנתי אותו קודם. קודם דמיינתי שהרשת הזאת היא איזה סוג של רשת סגורה, ופתאום אני מבינה שהרשת הזאת יכולה להיכנס לסביבות שהן כבר קיימות, כמו מקום עבודה לדוגמה, ואז אני מצד אחד בונה דברים שהם שטח משותף של הרשת הזאת, שכל אחד שם משהו בתוכו, ומצד שני אני גם נכנסת לסביבות מסויימות שהן כבר בנויות כסביבה, ואני פועלת יחד איתן, זאת אומרת, הרשת שולחת זרועות לכל מקום.
אנחנו לא מתחילים מאפס. בכל מקום שנמצאים בו אנשים, אנחנו באים ומארגנים שם כל מיני פעולות חיבור, גם במעשה וגם בהסברה. המעשה נקרא סדנה, וההסברה היא שיחות, בירורים, בכל מקום חוץ מכלי התקשורת. זה נעשה בצורה חיה, כשהאדם משתתף בזה בעצמו. ויחד עם זה, בונים חוגים, מחסנים, מתחילים להתארגן כדי לעשות קניות בצורה מרוכזת וכן הלאה.
אנחנו חושבים בצורה פשוטה מקומית, כמו במפעל. אם אני הולך לשוק לעשות קניות, אז אני קונה קילו עגבניות, נניח בעשרה שקלים, ואם הקניין שלנו עושה קניות, אז הוא קונה במרוכז ולכן בשבילו, בקנייה בסיטונות, העגבניות עולות שלושה שקלים לקילו, כי הוא חוסך כמה ידיים בדרך. אז כבר כל אחד מאיתנו נהנה מזה. זו תוספת מאוד חשובה.
ולא רק שכל אחד נהנה מהסכום הזה, אלא שחלק ממנו אנחנו מפרישים לטובת בניית עוד מחסן, לבניית עוד מערכות, כך שכל אחד לא מקבל את הרווח הנקי, שאותו הרווחנו, נניח שבעה שקלים, שהוא ההפרש בין העשרה לשלושה שקלים, אלא יקבל חמישה, ושני שקלים אנחנו שמים בקופה המשותפת שלנו. וכך, על ידי זה אנחנו יכולים להתפתח. לכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבנות כל מיני דברים וליהנות משגשוג. ובעצם אנחנו בינתיים לא מונעים מאיתנו שום דבר כצרכנים, אלא על ידי זה שהכוח שלנו, החיבור, הוא פועל כאן, אנחנו כבר לומדים שכדאי להיות יחד.
ניצה: הרשת הזאת בעצם פועלת בשני מישורים, בחלק המעשי. תפעולי, והחלק השני הוא התוכן, החינוך וההסברה, שהוא תוכן לימודי יותר. האם זה נכון לרשת הזאת להתחבר וליצור שיתופי פעולה עם כל מיני גורמים עירוניים, מתנ"סים, דברים מהסוג הזה?
כן. ודאי שדרכם אנחנו פועלים. גם עכשיו אנחנו כבר פועלים בהם.
ניצה: נכון. זאת אומרת, יש פה איזה עידוד לשותפות.
עירייה היא סך הכל ציבור שחי בתוך אותה העיר, והקים ממשל מקומי שיטפל בכל הבעיות המקומיות. מה זאת העירייה, הרשות המקומית, בשביל מה אנחנו צריכים אותה? היא מספקת לנו את מכבי האש, מערכות החינוך, הבריאות, הניקיון, המים, החשמל וכן הלאה. בשביל מה אנחנו עושים את זה? זאת אומרת, כל עירייה היא המקום שבו אנחנו צריכים להתחיל לעבוד. היא לוקחת מאיתנו מיסים, מקבלת אולי קצת מהמיסים הכלליים של המדינה, ועושה פעולות לטובת תושבי העיר. היא בעצם משרתת את התושבים, אז ודאי ששם אנחנו צריכים להיות, ללא ספק. ואת כל הפעולות האלה צריך להעביר לפסים יותר חברתיים, מה שלצערנו כבר לא קיים. המטרה להיות טובים לאזרחים היא לא תמיד באופק.
ניצה: האם יש עוד משהו שאתה חושב שחשוב שאנחנו נדע, כמי שרוצים להתחיל בכך?
אני חושב שאם אנחנו לוקחים איזה איזור, או בכלל בכל מקום, ורוצים לבנות דווקא דברים כאלה או אחרים, להיכנס לרשתות חינוך, או לבנות מחסנים לעזרה הדדית, לעזור להם לארגן את הסוּפֶרים ההכרחיים שלהם, אז אנחנו יכולים לעשות את זה בפריסה ארצית, או "להתלבש" על מקום אחד ומשם לאפשר לכל הזרועות להיכנס. זה תלוי בהזדמנות, בהכנה שלנו, וגם בזמן הנכון. זה לא יכול להיות סתם כך, אלא רק בתנאי שיש צורך הכרחי באוכלוסייה המרגישה שהיא ממש לא יכולה להמשיך בצורה כזאת ולשרוד. אנחנו לא באים למקום שהוא עדיין בוסר.
אורן: האם היום המצב הוא בוסר בעיניך, או שהוא כזה שאפשר להריץ את הרשת הזאת?
תלוי עד כמה האנשים בכל מקום נמצאים בהרגשה רעה מחינוך הילדים, או מחוסר טיפול בחוגים שלהם, או כבר מחוסר היכולת לספק לעצמם מזון. אתה רואה שבגלל מחיר הקוטג' עשו מחאות כלל ארציות ועוד ועוד. יכול להיות שלכל מקום אתה יכול לבוא עם משהו חלקי.
אורן: אם כך, הקרקע מוכנה.
בהרבה מקרים כן. אבל עוד לא לגמרי, לא כולם נמצאים כבר בפחד, בלחץ, שעוד מעט תגיע תקופת צנע וכולי.
אורן: לא, אבל הרשת החברתית שאתה מציע פה, היא בעצם מציעה לאדם מכשיר שיתופי להגברת היכולות הפרטיות שלו.
להגברת רמת החיים החומרית והנפשית.
אורן: אז למה שמישהו לא ירצה בזה? זה לא ברור לי.
כי אני צריך לפנות לצורך הקיומי שלו ממש.
אורן: מי יגיד לא להגברת רמת החיים,? תלוי כמה זה עולה לי.
וודאי שזה תלוי בכמה שזה עולה, זה ברור.
אורן: אם אני מקבל יותר ממה שאני משקיע, אני אבוא, וכל אדם מפוקח אחר יבוא. בוא נניח שרוב הציבור בישראל אמור לבוא.
השאלה היא באיזו צורה, באיזו מידה הוא צריך את זה. יכול להיות שעדיין לא כל כך נורא, "מה אני צריך להשקיע בשביל זה, מה אני צריך לעשות בשביל זה? אם אתה אומר לי לבחור בין הסוּפֶר לידי, או בסופר שבו אני קונה ב- 50% פחות, אז אתה צריך רק להגיד לי שנפתח עוד מקום אחד".
אורן: אבל לא זאת כוונתך, לפתוח עוד סופר שיתחרה.
וודאי שלא. לכן אני אומר שהכל תלוי אם אתה בא לאדם ומוכר לו משהו שהוא באמת צריך. צריכים לראות, בכל מקום, עד כמה אנחנו יכולים לבוא ולהיות ראויים שם, באותו מקום.
ניצה: אז אולי, בשלב הראשון למשל, היינו יכולים לעשות סוג של מיפוי וסריקה של כל אזור. לבצע איזה תהליך של איתור צרכים, כי צרכים תמיד קיימים. זה נכון שלחלקם יש יותר צרכים בסיסיים, ואצל אחרים יכול להיות שאין חוסר מבחינה כלכלית, אבל יכול להיות שיש להם משברים קשים מאוד במשפחה, אז דווקא שם יכול להיות צורך מסוג אחר. זאת אומרת, האם נכון לעשות תהליך של מיפוי צרכים לאותה אוכלוסייה, ולפי זה לפנות אליהם?
וודאי שכן.
לפנות לצרכים שלהם.
אורן: נניח שכבר עשינו את מיפוי הצרכים והבחנו ביניהם. העיקרון שמניע את הרשת החברתית של הערבות הדדית הוא ההשתתפות של כל הפרטים.
כן, של כל בני האדם שנמצאים במקום.
אורן: אולי חלקם לא ירצו להכלל ברשת, אז לא נחכה שיהיה לנו 100% הצטרפות, אלא נאמר שהעיקרון הוא השתתפות של כל המשתתפים ברשת. אמרת קודם משפט מפתח "מה אני משלם כדי לקבל?"
כן.
אורן: נאמר שמיפיתם את הצרכים, לא חשוב מהם, קורסים לזוגיות, חוגים לילדים, מצרכי יסוד, או מוצרי חשמל יד שניה ללא תשלום. כרגע זה לא חשוב כי הפעולה היא אותה פעולה מבחינתי. אני רוצה להבין את המכניקה ואיפה מתווספת פה מעל הרמה הצרכנית הפשוטה שיש בה תועלת, אני רוצה להבין מה אני משלם, מה אני מקבל, ואיך כל המערכת הזאת נשטפת ברוח החינוכית המקדמת שרצית להוסיף עליה.
כנראה שמהרשת החברתית אני אקבל הטבה שמתאימה לצרכים שלי, אחרת אני לא אגיע לרשת, נכון?
נכון.
אורן: מפיתם, בדקתם, ואתם מציעים לי להצטרף. אני כפרט רוצה בכך, מה אני צריך לתת?
את ההשתתפות שלך, יכול להיות שגם בכסף, גם בזמן, וגם בהשקעה. ההשקעה שלך יכולה להיות בכסף, בשעות של השתתפות בבניית המקום, והיא צריכה להיות גם בשעות השתתפות בלימוד האינטגרלי, גם בשיחות וגם בסדנאות. שלוש צורות של השקעה.
אורן: ואם אין לי כסף?
על מה אנחנו מדברים? הרי אנחנו צריכים להתחיל לבנות מקום.
אורן: נכון, לבנות מאפס. מהיום בבוקר.
חוגים לילדים יכולים להיות במתנ"סים. אבל נניח שאנחנו צריכים איזו השקעה ראשונה, אז או שהיא תגיע אלינו בתור הלוואה מהבנק, מהמדינה, מהעירייה, או בהשתתפות חלקית מצידם, אנחנו צריכים תשתית לפעילויות. וגם אחרי שתהיה לנו תשתית, בכל זאת נצטרך לתחזק אותה. אנחנו בכל מקרה צריכים איזו השתתפות. כמה עולה חוג לבן שלך, 500 שקלים לחודש?
אורן: כן, אפילו יותר.
וכאן אתה תשלם 100 שקל לחודש. כי צריך תחזוקה. צריך להחזיק את המקום, חשמל, מים, ודברים שונים, אף אחד לא לוקח משכורת, אבל השירותים עצמם עולים כסף.
אורן: אז זה לא בחינם, זה מוזל, השירותים שהרשת מציעה מוזלים?
אין בעולם שלנו משהו שאתה לא צריך לשלם עליו. אז במקום שתצטרך לשלם אולי תוכל לעבוד באיזה מקום, אולי תוכל לתרום על ידי משהו אחר. אבל אם אתה לא יכול, אז לא ידרשו ממך. יכול להיות שידרשו ממך השתתפות הדרגתית לעומת האחרים, שזה יהיה כמעט כלום או בכלל לא. כי אתה תורם במשהו אחר, כי בכסף אתה לא מסוגל. אבל אם אנחנו יורדים לפרטים אז וודאי שצריכה להיות כאן השתתפות גם מצד הממשלה, יכול להיות שגם מצד הרשויות המקומיות, וגם מהבנקים יכול להיות שניקח הלוואות, צריכים לבנות. וגם כשאנחנו בונים, אנחנו בונים עד כמה שאנחנו מסוגלים בכוחות שלנו, אנחנו מזמינים בעצמנו ובצורה כזאת מוזילים את העלויות עד כמה שאפשר.
אורן: בוא נדבר על חוג לילדים, זאת דוגמא מובנת וברורה. נניח שפתחתם ברשת החברתית, מרכז עירוני והוא נקרא הרשת החברתית של ערבות הדדית ומציעים לי חוג לילדים שאני רוצה ומתאים לי. במקום תשלום של 500 שקל בחודש הוא יעלה לי 100 שקל, כמו בדוגמא שנתת.
אז אני בא עם ה-100 שקל שלי, אבל עוד לא מאפשרים לי לרשום את הילד לחוג, כי יש עוד דרישות שאני צריך למלא חוץ מה- 100 שקל שהחוג עולה, אני צריך להשתתף כדי להיות זכאי, לקבל זכאות לצרוך את השירותים.
הילד שלך יקבל נניח חוג לאופניים? עכשיו הוא מקבל אופניים. האופניים עולות כסף ויש להן בלאי. צריך שהמקום עצמו יתקיים. צריך לבוא מדריך ולא רק מדריך אחד אלא כמה, כדי להשתתף שם. מה אתה נותן תמורת האופניים, תמורת ההשתתפות בחוג, וקיום המקום עצמו? אתה חייב לכסות זאת, אבל לא בכסף אלא בהשתתפות שלך.
נניח שאתה רואה חשבון אז החברה מביאה לך עבודות ואתה עושה את החשבונות שלהם. רואה חשבון, שרברב, לא חשוב מי. בצורה כזאת אתה משתתף. וחוץ מזה כל אלה שנמצאים בזה, הם עוברים התחברות.
אורן: מה זאת אומרת?
הרצאה, שיחה, לא חשוב, כי הם נקראים חברי המועדון.
אורן: זה תנאי מקדים?
כן, תנאי מקדים.
אורן: או שזה תהליך שהוא מלווה. או גם וגם? אני שואף לכרטיס הזכאות.
בלי התנאי הזה לא תקבל.
אורן: זאת אומרת שיש תהליך מקדים לקבלת כרטיס ברשת הזאת.
כן.
אורן: ואחר כך יש תהליך שמלווה אותי כל הזמן?
כן.
אורן: בוא לא נדבר עדיין על התהליך המלווה. קודם נתחיל מהתהליך המקדים כדי להיות חבר.
אתה חייב להסכים עם הדברים האלה.
אורן: מהם?
שהילדים שלך נהנים משירותים כאלה ואחרים ואתה משלם עליהם בכוח שלך, במקצוע, וגם בהשתתפות שלך בחינוך האינטגרלי.
ניצה: זה כמו תו תקן חברתי כזה?
כן. אתה מקבל כרטיס.
ניצה: אם אין לך תו תקן, כרטיס, אתה לא יכול להיות חלק מהרשת.
נכון.
אורן: מה אני אחווה שם בחינוך האינטגרלי, אפשר לפתוח את זה קצת? כי צריך לזכור שפה אני לא נרשם לאוניברסיטה, אני נרשם כאן עם אינטרסים מאוד ברורים ופשוטים. אצלך נותנים חוג ב- 100 שקל במקום ב- 500 שקל פלוס הטבות נוספות.
למה?
אורן: אם היו לי את ה- 500 שקל, תאמין לי שלא הייתי נרשם לרשת שלכם אלא אם כן אתם תביאו מדריכים שאני לא אוכל לקנות גם ב- 500 שקל. אבל באופן כללי, אם לא הייתי מרגיש את המצוקה הזאת, אני לא יודע אם הייתי בא לרשת הזאת.
אתה צודק ב- 100%, לכן בא המשבר כדי לחייב אותך לבוא.
אורן: אז עכשיו אני רוצה להבין ולנתח את המרכיב של ההשתתפות שלי בחינוך האינטגרלי. על מה מדובר פה? כי אני אשכלל זאת, האם כדאי לי או שזה יותר מידי, אתה יודע, דוקטורט אני לא הולך לעשות.
כן, ברור. אתה מגיע פעם בשבוע, יכול להיות בשבת, בערב שבת, או ביום חול, לא חשוב איזה ערב, אתה מגיע לפעולה חברתית של ערב שלם, לפחות שעתיים.
אורן: מה יהיה שם?
תהיה שם שיחה מאוד מעניינת, יכול להיות עם קליפים ועם כל מיני הדברים בצורה שממנה אתה רגיל להתפעל ולהתרשם. ואחר כך סדנה על דברים אקטואליים ממש מתוך החיים, מתוך התחברות, מתוך אותו חוג שבו הילד שלך נמצא, בזה אתה תדון בתוך הסדנה.
אורן: לא הבנתי.
מכוונים אותך לשאלות, מכוונים אותך לדיונים ששייכים לחיבור החברה המסוימת שלך.
הרי הילד שלך בחוג הזה, באת בגלל חוג האופניים.
אורן: עוד לא, אני עדיין בתהליך המקדים, עוד לא סיימנו, עוד לא נתתם לי את הזכאות.
אבל בשביל זה באת.
אורן: נכון, בטח.
באותה צורה אנחנו רוצים ללמד אותך שהחיבור הוא אמצעי להשגת כל הטוב שבחיינו. מה אנחנו מלמדים אותך? אנחנו מסבירים לך איזו מערכת אנחנו, איך אנחנו יכולים לתת את השירותים האלה לכולם, מהו כוח החיבור, איך רצוי להתחבר, בצורה שווה, בהתאם לכל היכולות של כל אחד ואחד כי כולנו שונים, אבל אנחנו צריכים להשלים את החסר שיש לכל אחד ואחד, וכן הלאה. ורק בצורה הדדית כזאת אנחנו מגיעים לחברה מאוזנת. וחברה מאוזנת דומה לגוף שלנו שגם הוא פועל בצורה כזו, זה נקרא "חברה בריאה" וככה לאט לאט אנחנו מטפטפים לך את הדברים האלה, חלק מהם אתה מרגיש, חלק מהם אתה שומע וחלק אתה אפילו מבין.
אתה חייב פעם בשבוע להגיע למפגש כזה. גם הבן שלך שבא לחוג אופניים, דרך אגב, הוא לא סתם בא לרכב על אופניים, אנחנו בצורה סמויה, מגבשים אותם להיות יחד, לנסוע יחד, לעבור יחד דרך שדות וכל מיני מצבים ובעזרה הדדית אולי לקשור ביניהם, מביאים אותם למקומות שבהם רק בצורה הדדית הם יוכלו לעבור, לטפס על הר או לעשות משהו. הפעילות היא פעילות חברתית, הוא לא סתם מקבל אופניים כדי לקרוע את השכונה. אבל הילדים מקבלים מכך תענוג.
אורן: מי?
הילדים, כי הם מרגישים שהם כמו קומנדו, לא בלחץ, בצורה יפה.
אורן: כמו בתנועת נוער?
כן כמו בתנועת נוער, ואנחנו דורשים גם ממך שתשקיע כמה שעות בשבוע, אולי שעתיים בשבוע במקום לשלם את ה-500 שקל, והחוג שלנו הוא חוג טוב, מיוחד, את אותו חוג אתה לא קונה סתם ב-500 שקל. אתה גם לא יכול לבוא אלינו ולהגיד "אני משלם 500 שקל קחו את הילד שלי" ודאי שלא. אלא רק בתנאי שתשתתף בסדנאות ובתנאי שאתה תביא תועלת כללית לחברה, כמו שהמדריך לאופניים עושה לבן שלך, גם אתה תעשה משהו.
אורן: אמרת שאני אבוא פעם בשבוע לערב של שעתיים בתהליך המקדים.
נניח שאתה רואה חשבון, אז אתה תנהל את החשבון של חוג האופניים .
אורן לגבי הדרישה הקודמת. יש פה דרישה שאני אתחיל להבין את התפיסה הרעיונית שעל פיה הרשת הזאת פועלת. עכשיו אמרת שאני אצטרך לבוא ערב בשבוע לשעתיים שבהן אתם תעבירו לי סדנא חווייתית שבה תדברו ותסבירו לי את הרעיונות האלה.
פעם אחת תספיק? אחרי ערב אחד אני יכול להצטרף לרשת שלכם? אחרי שעתיים שבהן הסברתם לי את הקונספט שלכם, על שיתוף, השלמה וכולי?
כן, ודאי. אם אתה מסכים לשלושת התנאים האלה, אתה והילד שלך משתתפים.
אורן: במה אני משתתף?
אתה משתתף בחינוך האינטגרלי ואתה משתתף בהשקעה שלך בכמה שעות בשבוע אולי לטובת הכלל, לפי המקצוע, לפי היכולות שלך, בעצם אלה שני תנאים, זה הכל.
אורן: נכון, אבל אמרנו שעוד לפני שאתה נותן לי את הזכאות יש תהליך מקדים ואחר כך השתתפות קבועה. התהליך המקדים כולל בתוכו מפגש אחד שבו אתם מסבירים לי את התפיסה שלכם וזהו?
כן, מאוד פשוט , אולי עם שרטוט, אולי עם סרט קטן, שהכל בו מובן, מה יש כאן לא להבין?
אורן: זה נשמע אחלה.
יכול להיות שתצטרך לשלם עוד 100שקל.
אורן: זה לפי הצורך.
לפי איך שאנחנו נוכל להתארגן.
אורן: לפי הצורך יהיה ה תשלום, אבל גם הוא בגישה מינימליסטית.
כן, כדי להחזיק את המקום והבלאי.
אורן: אבל יכול להיות שאתם תקבלו תמיכה, אהדה ותקציבים כך שאולי אפילו מזה תפטרו אותי. זה משהו יותר שולי, נכון? בוא נשים אותו בצד.
בסדר.
אורן: ערב אחד כמו בהרבה דברים אחרים בחיים, יש מפגש היכרות, עשיתי אותו, אם אני מזדהה ומסכים, אתם מקבלים אותי לרשת החברתית הזאת. קיבלתי את כרטיס החבר.
כן, ואם אתה לא מזדהה, אנחנו נראה לבן שלך כמה הילדים שלנו מאושרים ועד כמה שהוא מסכן בגלל שאבא שלו לא מזדהה.
אורן: בוא נשים בצד את כל המניפולציות.
זאת לא מניפולציה.
אורן: הזדהיתי, הרעיון נשמע הגיוני, גם שמעתי על כך קודם מחברים שהמליצו לי לבוא, זה לא שבאתי ונפלתי עליכם. עכשיו התחלנו את התהליך, נתתי שעתיים בשבוע לטובת הכלל, מה ההשתתפות שלי עכשיו, אני צריך להמשיך להשתתף בתהליך?
פעם בשבוע.
אורן: בתהליך החינוכי?
כן.
אורן: האמת שזה נשמע לי יותר כמו תהליך חברתי מאשר חינוכי, משהו חברתי, סדנא, באים, משהו כיפי כזה.
כן, בכיכר העיר עם כוס קפה, אנחנו עושים פעילויות כמו פיקניק.
אורן: באווירה טובה ויפה. ומה אני צריך בהמשך, לבוא פעם בשבוע, כל שבוע, איך?
פעם בשבוע, תדיר, קבוע .
אורן: זאת אומרת יש לי מפגש היכרות ראשון, ואם מתאים, יאללה בוא תצטרף ואחר כך תבוא פעם בשבוע.
כן
אורן: בפעם בשבוע הזאת, מי בעצם נפגש? לצורך העניין אם אנחנו מהרצלייה, אז כל חברי הרשת החברתית של הערבות הדדית מהרצלייה יש להם פגישה של שעתיים פעם בשבוע בהרצלייה?
כן
אורן: מה עושים שם?
חיבור.
אורן: בוא תיתן קצת יותר רזולוציה, יש מפגש שבועי לחברי הרשת, מה עושים במפגש הזה?
במפגש אנחנו צריכים להוכיח לעצמנו שמה שאנחנו בונים, יש לו עתיד מיוחד לאנשים מיוחדים. שכל אחד ממש מרים את העם, שאנחנו ממש הולכים לבניית חברה חדשה, כדי לרומם את חלק האדם שבנו, ומוכנים להסתפק בדברים הכרחיים, כל אחד לעצמו ואת מכל היתר אנחנו בונים רשת קשר בינינו. ולא רק שעל ידי כך אנחנו מרוויחים שיש לנו את הכל בלי לשלם על זה בעצם, שאנחנו מרוויחים זאת על ידי ההשתתפות ההדדית, אלא אנחנו מקבלים תענוג מזה שאנחנו מחוברים יחד. אנחנו מקבלים הרגשת ביטחון, אנחנו מגלים את ההרגשה המיוחדת שבחיבור ההדדי, אנחנו מתגאים בכך.
אנחנו דנים איך לבנות מעטפת כזאת לילדים שהם יהיו מחוברים יחד, שלא תהיה בריונות, זנות וסמים בעיר. שתהיה ביניהם הרגשה יפה וטובה בחיבור. אנחנו דנים על איך שאנחנו יכולים להרחיב את השירותים האלה בשבילנו, והם יכולים להיות מכל הסוגים. למשל אני עושה עכשיו חוג בכיכר העיר לאיפור נשים. יש לי כמה אנשי מקצוע, או שאפילו אני אזמין אותם בכסף, הם באים ומסבירים לנשים איך להתאפר, כל מיני דברים חמודים.
אורן: אתה מזמין אותם בכסף כי אין לך כישרונות כאלה ברשת החברתית ההתנדבותית, מתקציב הקופה הכללית שלך?
כן, אנחנו מסכימים שכך צריך להיות.
אורן: בהסכמה.
אתה עושה חוג איפור לבנות, ולנשים, נותן להן.
ניצה: יש קשר בין הרשתות המקומיות? למשל אם אני שייכת לרשת בפתח תקווה ואני רואה שיש סדנא או חוג שמאוד מעניין אותי ויש אותו רק בכפר סבא, יש שם מורה לחליל שאין אצלנו?
אם את יכולה להתחבר אליהם, שאת תשרתי גם שם בכל השירותים, אז למה לא.
אמנם זה בצורה מאוד מוגבלת, כי כאן השירותים יהיו מאוד קשורים לאותו איזור, אולי מחוסר ברירה, במיוחד בחוגים. אבל אנחנו מדברים כאן על קניות, על שירותי חשמל, גז, מים וכן הלאה, בכל הדברים האלה אנחנו רוצים להקל על עצמנו. אם אתה לא יכול לשלם אפילו 100 שקל עבור חוג, אז אנחנו נעשה כך שנחסוך את ה-100שקל האלה בצריכת מים חשמל וגז, או בקניה מרוכזת של מוצרים.
לכל אחד יש על המקרר דף שעליו הוא רושם מה הוא חייב. בואו נבדוק מה אנשים חייבים, מה הם רוצים, האם אנחנו יכולים לעשות סל כללי ולהביא פעם בשבוע את הסל הזה למקרר שלנו וכל אחד לפני הזמנה שלו, קונה ומשלם על זה חצי מחיר, וכך יש לנו מקום לבנות עוד משהו, לקנות דברים שונים, לבצע פעולות. חלק האדם מקבל בתור הנחה וחלק אנחנו אוספים בקופה להמשך הפעילות. אלה דברים שלא צריך לדבר עליהם, זה מובן.
אורן: אמרת קודם שבמפגש השבועי של כל חברי הרשת אנחנו מדברים על כמה שאנחנו מיוחדים.
כן, לעלות את הגאווה, חייבים, בטח, כדי שיהיה לאדם כוח להמשיך.
אורן: מה היחס בין החברים לשאר התושבים בעיר?
זה יכול להיות כמו קיבוץ עירוני, אם קיים עדיין.
אורן: ביחס לשאר התושבים בעיר, חברי הרשת החברתית יפרסמו את הרשת שלהם, זאת אומרת יש להם אינטרס להרחיב את הרשת?
ודאי, קודם כל מתוך האידיאולוגיה שלהם.
אורן: מה פירוש?
הם רוצים שכך יקרה בכל העולם, וגם עד כמה שהחברה שלך יותר גדולה היא יכולה לפתוח לעצמה שירותים יותר רחבים ורב גוונים, אם כוח אדם גדול אני יכול להתחיל לטפל בזקנים, בכל מיני בעיות, יש לי יותר מומחים בכל תחום ותחום.
אורן: האם כדי לגרום להצטרפות של שאר התושבים בעיר שעדיין לא ברשת, חברי הרשת יכולים להחליט שהם נוקטים בפעילות מיוחדת כלפיהם, למשל שהם לוקחים על עצמם איזה שירות לכלל הציבור בעיר, אפילו למי שלא ברשת על מנת לתת להם טעימה.
יכול להיות שכן, ודאי.
אורן: תודה לכם, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז מסביר איך להפוך מצוקה כלכלית למנוף של חיבור בתוך המשפחה, ואיך לצאת מהחיבור המשפחתי לחיבור האנושות והצלתה
מהי משפחה מאוזנת? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר מהי הדרך לרפא את היחסים במשפחה. איך סדנאות, משחקים והפעלות גורמים לחיבור ואחריות הדדית בתוך המשפחה, וכיצד יכולים להפוך מצבים שליליים לחיבור
מהי קבוצה שמרפאה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר כיצד אמורה להתנהל קבוצה כזו, מה תהיה ההידברות הנכונה בה, אילו פעילויות הופכות חרדות ולחצים לרגשות חיוביים, ואיך לגרום לטבע לעטוף אותנו ולהקרין עלינו בריאות
ממה נובעת העייפות הכללית? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר למה הבועה שיצרנו סביבנו חוסמת אותנו, כיצד מחזירים לעצמנו את כוחות הנפש, למה עלינו להתקשר לזרים ודאוג להם ואיך פועלים פעולות של חיבור, נתינה ואהבה?
חרדות ודאגות הן דבר הכרחי לקיום ולמימוש שלנו. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר מנין נובעות החרדות והדאגות, למה הן חיוניות, איך להפחית, לסנן ולנתק את החרדות המיותרות, וכיצד לבנות מערכת מגינה ורגועה סביבנו
מהו המתכון לרפא את עצמנו חברתית, נפשית וגופנית? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז על סביבה תומכת, איך משחקים חיוביים מורידים את החרדה, ויוצרים עתיד של רגשות ביטחון, שמחה ורגיעה
בתוך העולם של בריאות, חולי וריפוי, לכוח המחשבה יש מקום דומיננטי. מהי מחשבה, כיצד היא פועלת עלינו, ואיך ניתן להשתמש בה כדי להשפיע על הבריאות שלנו? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
אנו קשורים זה לזה בצורה כל כך הדוקה עד כי בכל מחשבה, טובה או רעה, אנחנו משפיעים על האחר והוא עלינו. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר איך להשתמש בכוח המחשבה לריפוי עצמנו והעולם
כאבים פיזיים יכולים לנבוע מכאב נפשי ומדיכאון. מה ההבדל בין עצבות לבין דיכאון ומה הפתרון לריקנות הגוברת? הרב ד"ר מיכאל לייטמן ממליץ על תרופה למכה
על דיכאון כלל עולמי. מדוע הוא תופס תאוצה בשנים האחרונות וכיצד מתמודדים איתו? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה על בריאות הנפש
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב לייטמן. אנחנו מדברים על בריאות וכל פעם בוחרים היבט אחר בתוך התחום העצום הזה של בריאות, ובעזרת הרב לייטמן אנחנו לומדים גישה חדשה לנושא הבריאות ובכלל לחיים. בשיחה הקודמת פתחנו דיון מאוד מעניין בנושא הדיכאון. ואנחנו רוצים להמשיך גם את השיחה הזו להקדיש לדיכאון וללמוד איך אפשר לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר.
ניצה, דברי פתיחה, אולי סקירה על מימדי התופעה, המאפיינים שלה וכן הלאה. מה קורה היום עם הדיכאון בעולם?
ניצה: האמת שהתופעה הזאת היא תופעה מדאיגה, ולא לשווא גם ארגון הבריאות העולמי הצהיר החודש על התופעה הזאת כעל משבר כלל עולמי. האחוזים של האנשים שלוקים בדיכאון מִקל ועד קשה זה משהו בסביבות ה-30%, אולי אפילו יותר. הרבה מאוד אנשים צורכים תרופות נוגדי דיכאון ולמעשה אין ממש פתרון לבעיה הזאת. המקסימום זה לקחת משהו נגד, אבל ברגע שמפסיקים, הדיכאון בדרך כלל חוזר. חלק מהאנשים צורכים את נוגדי הדיכאון וזה לא ממש עוזר להם, על אחוז מסוים זה לא באמת משפיע.
אנחנו גם רואים שזה תופס את כל האוכלוסייה, על כל המגוון, בכל הקהילות, בכל סוגי התרבויות, ילדים, נוער, בוגרים, מבוגרים, זו תופעה נפוצה לאורך ולרוחב. וכיוון שהתופעה הזאת כל כך מדאיגה, חשבנו שבאמת נכון לפתוח אותה ולראות בעצם למה בשנים האחרונות היא תופסת כזה נפח יותר מאשר מאז ומעולם, ובאמת איך מתמודדים איתה.
וגם מאוד היה חשוב לנו לקבל הסבר איך לעזור לאנשים שנמצאים בדיכאון והם בדרך כלל במצב הזה, כשהם בדיכאון, הם גם לא כל כך רוצים לתקשר עם העולם, הם די תקועים בתוך עצמם. מאוד קשה להתנהל, גם אם יש מישהו בדיכאון בבית, איש קרוב, קשה נורא לעזור לו, גם המשפחה, גם החברים, בדרך כלל הוא לא ירצה להקשיב. לא משנה מה נאמר לו, ואיך נתנהג, הוא תמיד יהיה מסוגר בתוך עצמו, שזה עוד יותר מקשה על הבעיה עצמה. אז זה באמת הקושי שלנו כרגע, גם כחברה.
והשאלה איך מתחילים, אולי אפילו איך לגשת לאדם כזה שאנחנו מזהים? זה יכול להיות איש קרוב, ילד, בן זוג.
קודם כל אני חושב ש-30% זה ודאי מספר שלא מכסה את הכל, כי הרבה מאוד אנשים לא מבינים ולא מרגישים שהם נמצאים בדכאון. שנית, יש הרבה אנשים שסובלים מכל מיני תופעות של דיכאון ואלה יכולות להיות תופעות גופניות לגמרי. כאבי גב, כל מיני כאבים ובעיות גופניות, לחץ דם או סכרת, הכול בא מתוך מערכת העצבים שממש סובלת מהדיכאון.
ולכן אנחנו צריכים להבין שמרמת הרצונות והמחשבות, שזו הרמה הכי גבוהה שבנו, במבנה שלנו, זה יורד למצבי רוח, וממנו הם כבר באים למערכות הגוף ולרקמות ולעצבים, כך זה מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור, עד מחלות עור וכן הלאה. כשדווקא בעור אנחנו מרגישים עוד יותר את בעיית העצבים, בעיית הדיכאון. כשאין לאן לברוח, אז יש פריחות למיניהן. אפילו אם מצב הרוח משתנה, פתאום באה לאדם פריחה, איך זה? לכן בעיית הדיכאון היא לא רק בעיה של דיכאון, אלא זו סיבה להרבה מאוד תופעות אחרות. וכבר לא מדברים על התוצאות ממנה, שזה גם התאבדויות, גם גירושים, גם כל מיני אלימות וסמים ועוד ועוד. כשיש אחוזים כל כך ניכרים בחיים שלנו שזו מחלה, זו באמת "המחלה". ואנחנו עוד לא מבינים עד כמה שהמחלה הזו גורמת בסופו של דבר לכל המחלות.
איך אנחנו מביאים את האדם לאיזה שינוי? אם הוא נמצא בדיכאון אז הוא כמו גופה, שאי אפשר לנענע אותה. אני חושב שאנחנו צריכים לפַתח כאן מקומות מפגש שלנו עם האדם באותן נקודות פגישה עם העולם שעדיין נשארו בו, אפילו שהוא נמצא בדיכאון. זה בעבודה, שהוא מוכרח בכל זאת ללכת, או דרך ערוצי הטלוויזיה והאינטרנט, איפה שהוא בכל זאת קיים, ובא לצפות או אפילו להתקשר לאחרים. שם צריכים להיות מוכנות כאלו נקודות מפגש, מערכות כאלו שמעוררות אותו להיכנס לדיון, לקשר, שלא מחייב, שהוא לא מראה את עצמו שנמצא בזה, אלא מבחוץ, כאילו צופה, כאילו לא משתתף. אבל כך בצורה מאוד לא מחייבת הם תופסים אותו ברשת, ולאט לאט סוחבים אותו איתם.
בסופו של דבר המטרה שלנו היא להביא את האדם לסדנאות, לדיונים, להידברות, ששם הוא יקבל את השפעת הסביבה הנכונה על עצמו. זה יכול להיות מסתם כך שצופה בצורה פאסיבית בטלוויזיה ועד שמתחיל להשתתף בזה בצורה יותר רגשית ומעשית, דרך השתתפות באינטרנט בדיונים כאלו, ואחר כך אולי בכל זאת הוא ייצא מגדרו ויבוא לאיזה חוג קרוב לביתו או בעבודה שלו.
ואנחנו צריכים פשוט לגרום לכלל האנושות אווירה כזאת, שחייבים אנחנו לעלות לדרגה אחרת של הטיפול בנו, להידברות. וכאן צריכה להיות עבודה משולבת עם מומחים, עם כלי התקשורת. צריכים להוציא כאלו סרטים ושירים, כל מה שרק אפשר כדי לתת לאדם את הדחיפה הראשונה, או את המשיכה הראשונה למפגשים כאלו, שבהם הוא נמצא תחת השפעת הסביבה החדשה.
זה בעצם הפיתרון. שהוא ייכנס תחת סביבה כזאת, שהיא תמשוך אותו להיות בנתינה. כי כל תופעת הדיכאון מורגשת מפני שאדם נמצא בקבלה, שהוא כל הזמן רוצה להרגיש בתוכו מילוי. ולתוכו מילוי אנחנו כבר לא מסוגלים להביא, אנחנו לא מסוגלים לספק לעצמנו מילוי. ולכן נמצאים בחוסר אונים, בדיכאון במקום בשמחה. ברגע שאדם מתחיל להיכנס תחת השפעה הסביבה האחרת, שהיא מלמדת אותו איך לצאת, בהידברות, בדברים פשוטים, בהתקשרות, לנתק אותו מעצמו בכוח הסביבה, בכוח השפעת הסביבה, אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו בצורה אחרת, מחוצה לו, מחוץ לעצמו. וכך הוא לאט לאט עובר מלראות עולם בתוכו לראות עולם מחוצה לו. וזה הפיתרון, בקיצור רק זה.
זאת אומרת, השפעת הסביבה על האדם במקום השפעת הסביבה הנוכחית, שהיא משפיעה לו דווקא את כל הנתונים שמארגנים בו בועה ריקנית, דיכאונית. צריכים להשפיע עליו בסביבה כזאת שהיא נותנת לו דוגמה אחרת לבדוק את עצמו, לראות את עצמו מחובר עם אחרים, משתתף עם אחרים, עד כמה שמרגיש שם את החיים, שינויים, זרמים. וזה הפיתרון הכללי הכולל לכולם. וממש בשורש, זה טיפול שורש בבעיה, כי הוא טיפול ברמת הרצונות והמחשבות. וכתוצאה מזה ודאי שכל התופעות ייעלמו.
ניצה: אני רוצה עוד קצת להתעמק במצב הזה, כי אנחנו מרגישים שזה באמת המצב הכי קשה. אני אנסה לתאר לך הרגשה, מתוך ההרגשה מה קורה בעצם בדיכאון. יש איזו הרגשה של התכנסות פנימה, ובעצם כל מה שמבחוץ דווקא לא מורגש, ואם אני כבר מצליחה להרגיש איזו חיוּת, זה דווקא בפנים. בתוך האין הזה, בתוך הכלום הזה, יש איזו הרגשה של חיות. וההרגשה היא שאף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא באמת מבין מה עובר עלי, ולכן גם כאילו הרגשה שאף אחד לא מבין אותי וגם לא יכול לעזור לי. ואז אני תקועה בפנים.
אני מנסה להבין מבפנים מה באמת יכולה להיות אותה נקודה שיכולה להעיר אותי או לעזור לי לפרוץ מתוכה, לצאת ממנה, כדי לא להישאר בתוך המקום הסגור הזה. כמו איזה חדר שחור סגור, אני בפנים ואין לי איך לצאת ממנו.
אם אדם נמצא בחיים, הוא נמצא בכל זאת בהשפעת הסביבה. וכאן הבעיה היא עד כמה שאנחנו נשתדל באותן ההשפעות שנשארו לנו עליו, להביא לו הידברות, להביא לו התקשרות לסביבה שמטפלת ביציאה מעצמו. זה בסך הכל מה שיש.
אורן: אבל הוא לא רוצה לצאת מעצמו.
זה לא חשוב שהוא לא רוצה, ודאי שהוא לא רוצה.
אורן: אז מה תביא? אתה אומר, אני אפגוש אותו דרך מסך הטלוויזיה או האינטרנט שלו, כי זה נמצא אצלו בבית.
זה תלוי עד כמה אנחנו מיומנים לבנות כאלו סרטים, שירים, הידברות שנעשית מאולפני הטלוויזיה, במקום העבודה, שאין ברירה ומביאים אותם לזה לשעה בזמן העבודה, לסדנה וכן הלאה. ילדים בבית הספר, שאחר כך נותנים לילדים שיעורי בית לעשות אותו דבר עם ההורים בסלון, וכן הלאה.
אורן: אתה אומר נמצא דרכים להגיע אליו. אני אומר בסדר הגעת אליו. מה אתה מביא לו? בוא נתחבר רגע למצב שלו, לא נהיה מנותקים מהאדם.
אני מלמד אותו משחק. אין יותר. מה זה משחק? שהוא נמצא במצב של דיכאון וצריך לעבור למצב ההפוך ממנו.
אורן: ניכנס לתוכו עוד טיפה. כשאני בדיכאון זו תחושה מאד חזקה של עצמי, של אני, בתוכי. הם כולם לא מבינים, הם כולם לא יודעים, הם כולם אין להם מה להביא לי. יש לי תחושה מאד עוצמתית של עצמי, אמנם של חור כזה גדול, אבל של עצמי, ואין לי קשב לשום דבר. אין לי פתיחות לשום דבר, לא רוצה לראות אף אחד בעיניים. אני יודע שזה כך, ואני יודע שאני צודק, ואף אחד לא יגיד לי כלום.
זאת פחות או יותר ההרגשה הפנימית, העולם הפנימי שלי. אז אתה אומר, אני אתפוס אותך באיזה מקום, בטלוויזיה, בעבודה, לא משנה באיזה מקום. מהמקום הזה, תתלבש בי במצב הנפשי שלי, הפנימי. אני בעצם באנטי לכל מה שיבוא, אני יודע שלא יכול לבוא שום דבר טוב, זה הדיכאון. אף אחד לא יכול להביא לי כלום. אני החכם, אני היודע, ואני יודע שהכל כך, דפוק, החיים שחורים, אני יודע שזה כך. עכשיו אתה בא פוגש אותי, דבר איתי.
אני אומר לך פשוט. אתה עבדת בכל מיני ארגונים גדולים, בא המנהל שלך ואומר, היום בשתים עד שלוש אחר הצהרים, בזמן העבודה, כולם מתאספים באולם הישיבות, כל האגף שלנו, לא חשוב כמה,אפילו מאתיים איש, באים לשם, ואתה שומע ברמקול שכך מודיעים לכולם, חייבים לבוא כולם. זה חלק מהעבודה.
אתם באים לשם, לא מספרים לכם כלום, לא אומרים לכם כלום, אלא חלק מהעבודה, שאנחנו רוצים להעלות את התפוקה, את היחסים בינינו, שבגלל היחסים המקולקלים בין בני האדם, בגלל מצב הרוח הירוד, בגלל שאנחנו נמצאים בכאלו מצבים, גם העבודה שלנו נפגמת, גם התוצרת, המוצר שאנחנו רוצים לפתח. גם אנשים לא כל כך מדברים אחד עם השני, ובגלל זה יש הרבה בעיות במפעל שלנו, במשרד הגדול שלנו, לא חשוב במה. אנחנו חייבים לבנות כאן יחסים חדשים, אין ברירה. הבאנו מומחים, הם ראו את המספרים, הם ראו את הכל, בדקו את הכל, ואנחנו לוקחים אותם עכשיו, שוכרים את המשרד הגדול שהוא יטפל בנו. והם מבטיחים שאחרי זה אנחנו נעלה בתפוקה ב-20%. ואנחנו מעוניינים בזה. אז מעכשיו והלאה אתם תתחילו לקבל כאן את הטיפול שלהם פעמיים שלוש בשבוע. מהו הטיפול? הם ידברו עליו.
אורן: הגענו לחדר הישיבות, אתה המדריך שהגיע מהחברה שמעבירה אותנו את התהליך הזה, אני וניצה ואיתנו אספנו את כל האגף, נניח שלושים איש. ואני ספציפית בדיכאון. אני בדיכאון עמוק מה שנקרא. אף אחד לא יודע, אף אחד לא מרגיש, אבל אני סגור לגמרי. עשה איתי מה שאתה רוצה. מה קורה עכשיו? אני פה כי הבוס אמר לי לבוא, באתי אין בעיה, הוא משלם לי משכורת, אני אעשה כל מה שהוא רוצה במסגרת שעות העבודה.
יופי. אז מנתקים טלפונים.
אורן: מנתקים? עוד יותר דיכאון מה שנקרא.
זה בסדר גמור. מנתקים טלפונים ומתחילים, והם מלמדים אותנו משחק.
אורן: תלמד, מה שאתה רוצה, אני איתך.
והם מסבירים לנו מה זה המשחק. המשחק זה דבר מאד פשוט, אני נמצא עכשיו במצב שאני נמצא, ואני צריך לעבור למשהו אחר לגמרי. נניח שאני גבר אחרי גיל שישים, מתקרב לשבעים. אומרים לי, אתה צריך לשחק עכשיו בחורה בת עשרים, או ילדה בת חמש עשרה. אפשר או לא? זה ממש מקצה לקצה. אבל מה זאת אומרת? אני משחק במצב שהוא לגמרי לגמרי לא בי, אם אני רוצה להיות בו או לא רוצה להיות בו. כמו שאתה אומר, אני נמצא בדיכאון, לא איכפת לי כלום, עזבו אותי מהכל, אני עושה את העבודה שלי, גם בקושי אני עושה אותה, לא מרוכז, אבל אין ברירה וזהו. אני מחכה עד שאני בא הביתה והולך לשכב.
אורן: והוספת לי עכשיו עוד בלבול מוח באמצע היום, שעה שאני חייב להיות עם שלושים איש סביבי, הסבל עוד גובר מה שנקרא, הצרות מחריפות.
אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל עכשיו אני מחייב אותך לשחק במצב שאני קובע. אני בתור המדריך לקבוצה שלכם קובע. אז תתחילו להתארגן, עשרה או שמונה יחד, תתיישבו על הכיסאות, תסתכלו אחד על השני, ואנחנו מתחילים את המשחקים. אתה לא רוצה לצחוק, אבל אתה צוחק, כי מחייבים אותך לצחוק, מחייבים אותך לדבר, מחייבים אותך לחייך ולעשות כל מיני פרצופים, מתחילים להגיד לך משהו שבא לך ולא בא לך, מה אתה חושב ולא חושב. כל מיני דברים. לא מחייבים אותך להיפתח, שאתה חייב לגלות את הלב שלך, אבל עושים עליך פעולות חיצוניות, אני לא יכול לאלץ אותך לחייך, אלא אני אומר לך, תחייך ואתה מחייך. זאת אומרת, אני מעביר לך פעולות שאתה חייב לבצע אותן.
אורן: מה אנחנו ילדים מפגרים?
אתם ילדים מפגרים. אתם עושים פעולות שאני מחייב אתכם, אני משלם.
אורן: אני מזלזל בזה. אני מספר לך מה אני מרגיש תוך כדי התהליך, אני חייב להיות פה איתך, אז אני איתך, כי משלמים לי על זה משכורת.
אז אתה איתי, ואתה מבצע. או שאתה מבצע או שלא, אבל אתה חייב לבצע, ופתאום אתה מתחיל להרגיש שעם כל מיני הבעות הפנים, הדיבורים למיניהם, משהו מתחיל להשתנות בך. אתה עושה מאמצים על עצמך, עד כדי כך שאתה שוכח את המצב הפנימי שלך. תראה מאיפה זה מתחיל, זה מתחיל מאונס. לכן אני אומר שאני אונס אותך, אני אומר לך, אתה עכשיו חייב כאילו לחייך. תחייך חיוך מאולץ ותסתכל על כולם, תסתכל על אחד חצי דקה ועל האחר חצי דקה, וכך על כולם. ואם אתה אונס את עצמך, אתה אונס את המצב הפנימי שלך, כדי לעשות את הפרצוף החיצוני, אז אתה כבר יוצא במשהו מהמצב הפנימי. התרגילים האלה הם לא נעשים מתוך טמטום, אלא המעשים החיצוניים דורשים מאמץ פנימי.
אורן: אבל אין שום כוחות בפנים לעשות שום דבר, אני נגעל מזה.
אתה עושה זאת אין ברירה בגלל שאתה יושב עם כולם, הביאו אותך ואמרו לך לעשות. ואתה עושה. כל מיני פעולות כאלה, ואחר כך דיבורים. למשל תתחיל להגיד לגברת ניצה עד כמה שהיא יפה. אבל אתה בעצם אומר לעצמך, אני לא רואה אותה ולא רוצה לראות אותה.
אורן: לא רואה אותה ולא את המדריך שבא לבלבל לי עכשיו את המוח.
אני לא יודע מה הוא רוצה ממני, אבל אין לי ברירה, אלא להגיד, ואז אני מתחיל.
אורן: נכנסת למצב, תגיד משהו, מה תגיד מהמצב הזה?
אני חייב להגיד את זה בהתפעלות.
אורן: בוא נראה איך אתה מהדיכאון אומר את זה. אתה בדיכאון ונפל עליך עוד המדריך הזה, שבא כל יום שני ורביעי משתיים עד שלוש לבלבל לך את המוח. בא, אומר לי שב מול ניצה ותגיד לה שהיא יפה. עוד סיבה לדיכאון. הוא מעמיק לי את הדיכאון.
אני מסביר לך שעל ידי זה שאני מחייב אותך, אני בעצם עושה טיפול פנימי. שאתה בעצם מחייב את המצב הפנימי שלך להשתנות. אין לי ברירה. אם אני לא אלחץ עליך ולא אעשה עליך פעולות הכרחיות כאלה, אתה אף פעם לא תצא מהדכאון. אין לי אפשרות להגיע לרצונות ולמחשבות שלך, אלא דרך פעולות חיצוניות שאני מחייב אותך.
אבל הפעולות החיצוניות האלה קשורות למצבים הפנימיים. אם הייתי יכול להגיע עם האצבע בפנים, לתוך הרצון שלך ולתוך המחשבה שלך, הייתי מסובב שם משהו. אין לי ברירה, אז אני אומר לך, עכשיו תחייך לכולם, חצי דקה. תחזיק את הפה שלך פתוח לרוחב עם חיוך. ועכשיו תגיד לניצה עד כמה שהיא יפה. אתה יוצא מעצמך, אתה צריך לדמיין, אתה לא מסתכל עליה אפילו, אבל אתה צריך להגיד כמה מילים. זאת אומרת, הרצון שלך, המחשבה שלך הם אנוסים.
הם חייבים עכשיו לחשוב איך לבנות משפט. עד כמה את יפה, איזה שיער יפה יש לך, אילו עיניים יפות. אתה חייב להגיד. אתה מתגבר על המצב שלך. התגברות. על ידי זה שאתה מתחיל לעשות, עכשיו אני מחייב אותך, תשמע מה שמישהו אחר אומר על ניצה ותוסיף לכל משפט שהוא אומר עליה משהו משלך. אז אתה כבר מתחיל להתכלל עם הרצון של הזולת, ומתחיל לדבר על מישהו של הזולת. בצורה כזאת אני מוציא אותך מעצמך בכוח, ובפעולות פשוטות ביותר.
אני יכול לעשות את זה לא בצורה מילולית, אלא שאתם מוסרים משהו מאחד לשני. או כשאתם מציירים משהו, אתה מתחיל לצייר קו אחד, מישהו אחר צריך לחשוב מה התכוונת, ומצייר קו אחר, מישהו שלישי גם מצייר ומתכוון שיצא משהו אחר. ויחד אתם מתחילים. זו התכללות של המחשבות.
אתה בכל זאת מתחיל להתקשר לאחרים, פתאום אתה מתחיל להרגיש, שיש כאן משהו מחוצה לך, עוד רצון ועוד מחשבה, ואתה חייב לקלוט אותם, להשיג אותם, להתקשר אליהם. בפעולות מאד אלמנטאריות, פשוטות, חדות, כי אני לוקח בחשבון שאתה סגור ואתה עצור, לכן אני נותן לך רק דבר אחד.
אחר כך אני משמיע לך תו מוסיקלי מסוים ואני מבקש ממך לחזור עליו, ואתה חייב לחזור. אז אתה שומע, אתה אונס את עצמך לשמוע, ולהפעיל בך את הדמיון, את הזיכרון, והכל. אני אונס אותך בכל השעה הזאת שאתה נמצא ברשותי, בצורה כזאת שאחרי חמש דקות, עשר דקות, אתה כבר לא נמצא בדיכאון, אתה כבר לא מרגיש את עצמך, כי אני כל הזמן מחייב אותך לעשות פעולות שלי, של הרצון שלי והמחשבה שלי. ולהתקשר על ידי הפקודות לא חשוב למי, לניצה, לחיים, למשה שיושב כאן, לכולם.
מפני שיש לי שליטה עליך, מלכתחילה. אחרת אתה סגור, אין לי מה לעשות. אז אנחנו צריכים להגיע לאדם בהתאם למצבו. יכול להיות שרוב האנשים לא נמצאים במצב דכאוני עד כדי כך.
אורן: בתוך ההפעלה שהעברת, היו שני סוגים שונים של פעילויות.
זה עוד לא הכל.
אורן: מה שתיארת עד כה. אחר כך תוסיף. היו דברים שאמרת לי, למשל כמו ההפעלה האחרונה, שהשמעת איזה תו מוסיקלי מסוים, ואני הייתי צריך לחזור אחריו. זה נראה לי כאילו, גם זה בלתי נסבל, אבל זה עוד רמה מסוימת שאני יכול עוד איכשהו להתחבר לזה.
בוא נשחק באצבעות כמו ילדים, אצבע אחת, שתיים, שלוש.
אורן: אבל אני לא ילד, אתה מחזיר אותי לגן?
לא חשוב. אני קניתי את הזמן שלך, זו העבודה. עכשיו עומד מעלינו מדריך, והוא אומר "שחקו במשחק הזה". האמת שאני לא מכיר את המשחק, אבל אני רואה שילדים משחקים. אתה חייב לשחק איתי יחד. גם אני לא רוצה, אבל הוא עומד מעלינו ומחייב אותנו, בוא נשחק. ואנחנו חייבים לשחק. מתחילים, שונאים, לא רוצים, אנחנו באמת, יכול להיות שזו השפלה, מי יודע מה זה, חייבים לשחק.
אורן: בוא ננתח את הסבל, יש פה שתי רמות שונות. רמה ראשונה זה שאתה משמיע לי תו מוסיקלי מסוים ואני צריך לחזור אחריך. זאת רמה מסוימת של סבל. אבל יש פה בעיה נוספת, יותר חזקה. שלפעמים אתה גם מכריח אותי להתייחס.
להכניס רגשות, להפעיל רגשות, לדבר בהרגשה. נניח שלא הגברת ניצה יושבת לידך, אלא איזו זקנה, ואתה צריך לדבר עליה כמו על מלכת יופי, בת עשרים.
אורן: אז אתה ממחיש את הבעיה. מה הבעיה עכשיו? שאם יכולתי למצוא כוחות נפש לחזור על הדברים הטיפשיים האלה שהמדריך אומר לי לעשות, זאת צרה ברמה א'. אבל עכשיו הוא התחיל להמציא לי צרות ברמות יותר גבוהות. שלא מספיק שאני לא סובל את הסיטואציה הזאת, הוא עוד מכריח אותי להתקשר למישהו פה.
אז אתה תלמד איך האחרים עושים את זה, וכך כולם תספרו על ניצה שהיא מלכת יופי. תתחילו. אנחנו סך הכל צריכים להבין, זה נדרש מאיתנו כדי להיות יותר מועילים בעבודה שלנו. המנהל כך חושב. יש מחקרים על זה, יש משרדים שלמים שעובדים על זה, הם באו ואמרו "זאת הבעיה".
למה אתם יורדים, למה אתה צריך עכשיו לפטר אנשים, אתם רוצים לסגור את המפעל? אנחנו בטוחים שהפעולה הזאת מצילה את חיי המפעל. אז אין ברירה, והם מתייחסים לזה בשיא הרצינות. אז יושבים עכשיו שמונה אנשים, גברים, נשים, וחייבים לספר על ניצה שהיא מלכת יופי. חייבים לספר עליך שאתה פשוט עילוי. ועל ההוא שהוא "רמבו", וכולי וכולי.
אז אתם מתחילים לצאת, העיקר שאנחנו מחייבים אותך לצאת מהמצב הפנימי שלך, ולהיות בדמיון. מה קורה כאן? אנחנו בזה מלמדים אותך, שבדמיון הזה אפשר לחיות, אפשר לא לחוות את הדיכאון. אני יכול ללכת ברחוב, ולחייך לכולם, ולראות את השמש והכל, ולא להיות בתוך המרה השחורה שלי. מה השתנה? השתנה פשוט היחס שלי, סך הכל אנחנו לא משנים שום דבר. רק היחס, פתאום אני מתחיל לשיר, במקום כל הזמן "לאכול" את עצמי. אני יכול לחייך לאנשים, במקום שאני מוכן להתנפל על כל אחד.
אני נוסע על הכביש, ומסתכל על כולם בחיוך, במקום בעצבים כמו שנוסעים בכביש. אני מרגיש את עצמי יותר נוח וטוב. חוץ מזה, אני מתחיל פתאום להרגיש שיש לי כוח. אולי אני אצא בערב לבלות. פתאום אני רואה, הגברת באמת יפה, אולי כדאי לצאת איתה לבית קפה. כבר מתחיל להיות יחס אחר לחיים. תאר לעצמך איך זה קורה, במקום סתם בחור שנמצא באיזה משרד בדיכאון.
אתה פותח לעצמך חיים אחרים. בכל זאת אתה חי. אתה מתחיל לבדוק את החיים שלך בצורה אחרת. אתה יצאת מאותה נקודה קיצונית. אתה חושב שבפעם הבאה אתה לא תבוא? אתה תבוא. "הרגל נעשה טבע שני". פתאום אתה מתחיל להרגיש ש"לא בא לי". פתאום אתה אומר "אני אחייך עכשיו". איפה אותם התרגילים שהם לימדו אותי.
עכשיו אני אחייך, אני אשים לעצמי איזה שיר קצבי בבית, ולפי הקצב גם האיברים שלי יתחילו לרקוד. אתה כבר מתחיל ללמוד איך לעשות טוב. אבל זאת רק ההתחלה. בעצם המטרה שלנו להביא אותך למצב שאתה תתחיל לחיות באחרים ולא בעצמך. זאת אומרת, להביא אותך להתקשר לחברה גדולה, גלובלית, מקושרת, אינטגראלית, אחידה, שבה אתה מרגיש את עצמך כחי חיי חברה. ואם בחברה כולם חיים כך את חיי החברה, אז כולם מרגישים את עצמם ההיפך מהסגירות והדיכאון, אלא בשיא ההתפעלות והכוח והבריאות.
ניצה: למה במצב הדיכאוני יש את הכוח הפנימי הזה, שכאילו מושך אותנו בדיוק הפוך. לכאורה אמור להיות לי טוב, אבל יש בי חלק שמתנגד לזה ממש, ודוחה כל ניסיון חיצוני כאילו לעשות לי טוב?
זה נקרא "עזר כנגדו", זה דוחף אותי. האמת שדיכאון לא מושך אותי למטה, קושר ברגליים ומושך למטה. הדיכאון דוחף אותי לרמה אחרת של החיים. לחיים בדרגת המדבר, כמו שדיברנו, שלא להישאר בדרגת החי. לכן זו לא מחלה, זה תמריץ או זרז, סיבה, שאני אעלה, שאני אברח ממנו, נכון, אבל אברח לדרגה יותר גבוהה. זה ממש מעלה אותי. בלי הדיכאון, בלי הרגשת הרע, בלי הרגשת החיסרון, חוסר האונים במצב הנוכחי, לא הייתי מתקדם. אם אני מסתכל אחר כך על הדיכאון הזה, כמה שהוא עזר. לי הדיכאון עזר מאוד, שאני הייתי מדוכא הרבה פעמים בחיים.
קודם כל הוא לא נתן לי להיכנס לכל מיני שטויות. אני הסתכלתי על החברים שאיתם למדתי בבית הספר ובאוניברסיטה, על מה שהם עושים. אני הרגשתי שאני לא רוצה לעשות את זה. אין טעם, חוסר טעם, מה יצא לי מזה? שיהיה פרופסור, שיהיה זה, שיהיה זה, אז מה? אני תמיד נמשכתי למשהו עוד יותר פנימה. והכל מפני שחוסר הסיפוק דחף אותי קדימה.
אז חוסר הסיפוק היה לא עד כדי כך שאני הייתי משותק. אבל הייתי בביקורת מאוד מאוד קשה, לזרוק, לבטל כל דבר שהוא לא בעל משמעות הגבוהה ביותר שאני רק יכול לדמיין לעצמי. וזה גם מין דיכאון כביכול. כי אני הסתכלתי עליהם, ולא בא לי. ואז אני נמצא כאילו בחוסר אונים. אז מה בכל זאת? ואז אני בודק, בשביל מה כדאי לזוז. אז חוץ מזה שאנחנו מלמדים את האדם איך לצאת מהנקודה הנמוכה ביותר, שם הוא לא מסוגל לעשות בירור, אנחנו צריכים להביא אותו למצב, שהוא כבר יהיה מסוגל לעשות בירור.
ואז לתת לו כלים לעשות בירור גבוה, למטרה הגבוהה. שהוא לא ראה אותה בדיכאון, ועכשיו אנחנו מראים לו שיש חיים חוץ גופיים. חיים ששם אתה מרגיש את עצמך בצורה אחרת. דרגת המדבר זה נקרא שאתה קשור לכולם. לא שאתה משתנה, שהיית פעם צומח ואחר כך חי, ועכשיו אתה מגיע לדרגת המדבר. דרגת המדבר היא מודעות שלנו, אלה רצונות ומחשבות. ודווקא ברצונות ובמחשבות אתה מרגיש ריקנות. זאת אומרת, אתה מרגיש בהם מקום ריק כדי למלא אותו.
רק בחיים שלנו כאן, אתה לא רואה במה למלא, כי אלה באמת רצונות ומחשבות, ששייכים כבר לדרגת המדבר, לדרגה יותר למעלה. אתה לא יכול על ידי החיים שלך בדרגת החי למלא אותם. אנחנו נעלה אותך, אנחנו נראה לך את האופקים החדשים, ואז תהנה מהחיים. זאת לא מחלה, זה תמריץ, זו דחיפה, גם קודם התפתחנו בצורה כזאת.
פעם היו אנשים חיים בצורה פרימיטיבית, לפני תקופת העבדות. ואחר כך הם הרגישו שתקופת העבדות היא תקופה מתקדמת, זה עולם מתקדם. ופיתחו את התקופה הזאת. הם ראו בה משהו מודרני, מתקדם. חיו בתקופת העבדות הרבה שנים, יש מקומות בעולם שעדיין זה קיים, והרגישו שלא כדאי לנו להיות בתקופת העבדות. לא אדונים ולא עבדים. כדאי לנו לפתח משהו. זאת אומרת, כל תקופה ממצה את עצמה, והיא דוחפת אותך קדימה.
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה, שגם כל העולם הקודם שלנו מיצה את עצמו. ואנחנו צריכים לעבור לתקופה הבאה. אבל כאן יש לנו עלייה מיוחדת, איכותית מאוד, כי אנחנו צריכים כאן לא לשפר את החיים בין הגופים שלנו, כמו בכל הדרגות שהתקדמנו. שאנחנו בסך הכל שינינו את היחסים בין הגופים שלנו. מי אתה, מי אני, מי כולם. או יותר שוויון, או פחות שוויון, בצורה כזאת או בצורה אחרת של המעמדות שלנו בחיים האלו. זה סך הכל בחיים הגשמיים, שקיימים גם אצל חיות. ההוא הגבוה והוא הנמוך, אפילו בלהקה אחת יש להם סובורדינציה, זאת אומרת, יחסים מיוחדים, מאוד מוגדרים לכל אחד. אז אנחנו היינו כך גם בינינו כל הזמן.
אבל עכשיו אנחנו צריכים לעבור לתקופה אחרת, תקופה מאוד מיוחדת. העולם נעשה אינטגראלי, כולנו קשורים יחד, כולנו תלויים זה בזה. אנחנו יכולים להוציא מזה המון מסקנות, שאין ברירה בעולם שלנו, ואנחנו נמשכים לשוויון. שוויון יכול להיות אם אנחנו מרגישים זה את זה ככולנו שווים.
עד כדי כך שכל אחד מרגיש את כולם. עד כדי כך. אז אנחנו צריכים לעשות תרגילים. בואו נעשה תרגילים כאלו שאנחנו נרגיש לאן הטבע דוחף אותנו. כמו שתמיד התפתחנו בזה שאו פה או שם האנושות הייתה מנסה להגיע למצבים חדשים. אז אנחנו כאילו החלוצים של המצב החדש. ובוא נעשה, בוא נתחיל לבנות כאלו ארגונים קטנים, חוגים פה ושם.
בוא נבדוק, האם נכון או לא נכון ביחסים כאלו להצליח יותר בעבודה שלנו, במפעל שלנו או במשפחה, או בבתי ספר בחינוך, או בכל מקום. כי אם אנחנו מגלים עכשיו לפנינו שכך הטבע מחייב אותנו, כדאי לנו ללכת לקראת זה. ואז אנחנו רואים שהדיכאון מצד אחד, והמשבר הכללי מהצד השני, הכל זה בסך הכל אותם הכוחות שמחייבים אותנו להגיע לעליית דרגה.
אורן: בטיפול בדיכאון הבדלת בשתי רמות. רמה ראשונה אמרת שאתה צריך להוציא אותי קודם כל מהנקודה הנמוכה ביותר.
כי שם אתה משותק.
אורן: כן, אז הבנתי שמשם אתה כאילו מעורר אותי.
על ידי כל מיני גורמים חיצוניים שיכולים להשפיע עליך. אני לא יכול להגיד, "אורן, תבוא אלינו לסדנה".
אורן: ברור, לא בא לשום סדנה, רק זה חסר לי בחיים מה שנקרא עכשיו. תפסת אותי במקום העבודה, עשית לי את הסדנה, הבנתי. זה כאילו טיפת סטארט, לנער אותי טיפה מהמצב. אבל אחר כך אני רואה שמאוד חשוב לך להתחיל ליצור לי קשר עם אנשים. את זה אני לא בדיוק תופס. הבעיה שלי היא עם עצמי, לא עם אנשים. אל תביא לי עוד אנשים, יש לי בעיות עם עצמי.
לא, אדם חי חיי חברה, רוצה או לא רוצה. נדמה לך שאתה סגור מהם. אתה לא סגור, הם כל הזמן מקרינים לך את המחשבות והרצונות. אין לך שום דבר בחיים שלך שזה שלך. את זה אני צריך ללמד אותך.
אורן: מה הפירוש?
זה שנולדת, כשלא בחרת בתכונות, ולא בחרת במשפחה, ובגן הילדים, ובבית הספר, ובכלום. ועכשיו אתה מצויר לפנינו, כבר בנוי, אפוי מהתנור, שזה לא אתה. לא הבצק שלך, זה לא אתה, ולא הצורה שלך, זה לא אתה, ואיך אפו אותך עם כל מיני תבלינים ועם כל מיני תוספות גם לא אתה. אתה חושב שזה אתה, אבל זה לא אתה.
אורן: אז מי אני?
אין לך "אתה", עכשיו מתגלה הנקודה השחורה הזאת, המרה השחורה הזאת, שזה אתה. שאתה חושב, "מי אני?", "מה אני?", "בשביל מה אני?", זה עכשיו מתגלה.
אורן: הדיכאון זה אני?
דיכאון זה סימן שיש לך איזו נקודה, שאתה מסתכל על כל העולם ועל עצמך, ולא רואה בו שום תועלת.
אורן: שחור.
כן. אז בנקודה הזאת אתה צריך לממש את עצמך דווקא. את עצמך. אתה לא מרוצה מהעולם ולא מרוצה מעצמך.
אורן: נכון.
זהו. זאת אומרת, כל מה שהביאו לך מבחוץ, שעשו אותך, או סביבך, יחד. איך אני יכול לבנות את עצמי בצורה אחרת, מה נשאר לי? נשאר לי רק דבר אחד, להתחיל עכשיו לשנות את עצמי כך שאני אהיה תחת השפעת הסביבה החדשה.
אורן: מה הבאת לי עכשיו סביבה?
אתה רוצה שאני אגיד לך בצורה יותר קלה?
אורן: עכשיו עשית לי עוד יותר מהפכות, הפכת אותי. אמרת לי, "אין לך כלום, אתה זה לא אתה. מי אתה? אתה הנקודה הדיכאונית הזאת ". זה אני.
כן. ואת הנקודה הדיכאונית הזאת אני רוצה להפוך לנקודה שממנה והלאה אתה תבנה את העולם העתידי שלך, את הדרגה הבאה. את הצורה שלך שנקראת "המדבר", החדש. שתיוולד חדש מהנקודה הזאת.
מה אני אומר לך? שנקודת הדיכאון זו דווקא הנקודה המהפכנית שבך, נקודת ההיפוך. ואתה צריך סביבה, סביב הנקודה הזאת, לבנות סביבה חדשה, סביב נקודת הדיכאון. ושהסביבה הזאת תשפיע על הנקודה הזאת ותתחיל לפתח ממנה, כמו מטיפת זרע, את הדמות החדשה שלך. כך זה קורה.
אורן: אבל למה אתה מביא לי אנשים? אני את עצמי לא סובל, אתה עוד מביא לי אנשים?
כן, כי הם הם יהיו אותה הסביבה.
אורן: אני לא רוצה אבל.
לא, זה לא חשוב מה שאתם לא רוצים.
אורן: לא אתם, אני. אני אצלך עכשיו בהדרכה, אתה המדריך שלנו.
נכון.
אורן: תפסת את הנקודה הזאת שבי של הדיכאון, אתה אומר לי הנה נקודת ההיפוך.
כן.
אורן: נניח שאני זורם איתך הלאה, אני באמת מאוד מזדהה עם הנקודה הזאת, אני מרגיש בה איזו אמת.
אם אתה רוצה, אני לא מסביר לך כלום, אני עכשיו רק רוצה לתת לך קצת יסוד שאתה עוד לא מוכן לקבל אותו, אבל רוצה לפתוח לך קצת את כל העניין, איך אתה עובר לדרגה החדשה, דרגת המדבר. אתה לא רוצה לשמוע, בסדר, אני חייב.
אורן: זה דווקא היה מעניין. עם נקודת הדיכאון, נקודת ההיפוך זה דווקא תפס אותי, כי באמת אני מרגיש שכל החיים שלי שקר.
אבל על ידי מה אני אשנה אותך?
אורן: רק אל תביא לי אנשים.
אלה בובות, זה תיאטרון. הם לא אנשים, כל אחד מהם ישחק מה שאני אגיד כלפיך, ואתה תשחק מה שאני אגיד כלפיהם. וכך כולם מרמים את כולם ומרימים את כולם לדרגה הבאה. כי חברה כזאת אנחנו יכולים לתכנן כל פעם, לשנות, לשדרג איך שאנחנו רוצים, והיא תשנה כל אחד מאיתנו. אנחנו בונים כאן איזה מכשיר, מעלית, שהוא יעשה מה שאנחנו רוצים. הוא ישפיע אלי ויעשה אותי מאותה נקודה. פעם ראשונה בחיים שאני עושה משהו שאני בוחר, אני עושה, אני משפיע על עצמי. אני כאילו אותה טיפת זרע, אותה נקודת דיכאון, שעכשיו אני קובע איך שהיא תתפתח על ידי הסביבה הזאת.
הסביבה הזאת הופכת להיות רחם שלי. רחם חכמה, במחשבות, ברצונות, בהשפעות.
אורן: אני לא אוהב אנשים, אתה לא מבין.
הם לא אנשים, הם מקורות של השפעה עלי, שמה שאני אומר כך עושים. הם לא אנשים. אין כאן אנשים. נניח שיש כאן שמונה מאות איש, לא חשוב כמה, אלה לא אנשים, אלה מקורות השפעה על הנקודה השחורה שלי. שמה שהם מקרינים לי, הם מקרינים לי עכשיו כל מיני הבחנות, תכונות, מדרגה יותר עליונה. ואז אני מתחיל להתרשם מהם, לספוג אותם. כמו שהייתי פעם תינוק ברמת חי, אצל אימא ואבא וספגתי מהם כל פעם, עכשיו אני מתכנן ממה אני רוצה להיות כלול, איך אני צריך להתפתח.
אתה מבין באיזה מצב אתה נמצא? אתה נמצא עכשיו בתוך מחשב, בתוך עולם חדש שאתה בונה אותו, מתכנת את ההשפעה על עצמך. וזה הופך להיות הטבע שלך. מה שאני רוצה עכשיו שהם ישפיעו עלי, זה יהיה בי. מה שהם השפיעו היום, מחר זה אהיה אני. כך אני אחשוב, כך אני ארצה, כך אני אעשה, במחשבה, בדיבור, במעשה, בכל.
אני נמצא עכשיו ביצירה. אתה מבין למה הגענו? זה לא מעשה פשוט, להוציא אותך מדיכאון. אנחנו משתמשים בו כטריגר לעליית הדרגה.
אורן: אבל אני לא אוהב אנשים, לא סובל אנשים. בעבודה אין ברירה, אני צריך להתפרנס אז אני הולך לעבודה להתפרנס. אם היה אפשר, כמו שתיארת קודם, לעבוד מהבית, תאמין לי, הייתי הולך הביתה. פשוט גם בבית יש לי אנשים על הראש, "מתקרצצים".
בסדר גמור. נצייר כל מיני האנשים מקרטון, נעשה את הצורות האלה, את הדמויות, נושיב לידך שמונה צורות כאלו.
אורן: יש לי חלום שאני חי בטבע. הכל טבעי, אין אף אחד, שקט, דממה מוחלטת. רק אני והטבע.
מה זה הטבע, בלי חיות?
אורן: יכולות להסתובב שם ציפורים, שחפים, לא יבוא לי נמר, זה ברור, לא מקורות סכנה. אבל דברים שמוסיפים זה טוב. זה הרוגע.
מה הלאה, מה אתה עושה?
אורן: אני אהיה ברוגע. אני אוכל לחשוב.
על מה? הרי שום דבר לא נמצא חוץ ממני.
אורן: למה? ננניח, קרוב לים, יש שחפים, ים, גלים.
ואתה שומע כל הזמן את רעש הגלים.
אורן: כן.
אתה מפסיק לשמוע אותם, כי הם כל הזמן ככה, והאוזן מתרגלת. מה הלאה?
אורן: לא חשוב. העיקר שאין אנשים.
אין אנשים. אין אף אחד.
אורן: ועכשיו אתה אומר לי, יש לך פה נקודת היפוך בחיים, שים לב אליה, קח אותה, היא נקודה חשובה, יכולה להיות לך מקפצה לחיים חדשים. זורם איתך, רוצה חיים חדשים.
למה?
אורן: כי עכשיו לא טוב לי.
לא, כי אין לך ברירה. כי אתה יודע שבטבע אתה לא תוכל לשרוד.
אורן: לא, עזוב רגע את הטבע, עכשיו סיפרתי לך את החלומות שלי, זה חלום.
לא, זה חלום בלתי מציאותי.
אורן: לא משנה, בשביל זה קוראים לו חלום. אבל עכשיו אני חוזר לדיכאון. אמרת לי, נקודת הדיכאון היא נקודה מהפכנית, תכבד אותה, ממנה אתה פותח את הדלת לאופק חדש. זורם איתך. רק מה אתה מביא לי במשפט הבא? מתחיל להעמיס לי את האנשים, עוד אנשים. אני עם עצמי לא מסתדר, הבאתי לי עוד אנשים? הם הבעיה. אתה מביא לי אותם כפתרון? בגלל זה ציירתי לך את החלום הזה של הטבע, שלא יהיה אף אחד, רק שקט.
אין לך ברירה.
אורן: למה אין לך ברירה?
אתה לא יכול לברוח לחלום הזה?
אורן: לא יכול, מה לעשות.
אתה חייב לחיות עם אנשים?
אורן: אז במינימום ההכרחי, אתה כאילו מעמיס לי אותם עכשיו עוד ועוד.
אני מביא אותך לריפוי, לאינפוזיה שהיא מרפאת אותך. אתה לא רוצה? אם כך אנחנו צריכים להוסיף לך עוד קצת כאב. עוד קצת כאב. אין ברירה. שאז אתה תסכים. מה יש לנו עוד לעשות, אין מה לעשות. אז אנחנו מתכננים, מאחרי הקלעים, שאתה לא יודע, שאנחנו עושים לך כל מיני הטרדות. פתאום יש לך קלקולים בכלי הבית, המזגן מקולקל, והרכב והכל.
אורן: כן, אני אזמין הרי טכנאי מזגנים. מה הוא יעשה? הוא ירמה אותי, אז בגלל זה אני מסביר לך שאני לא אוהב אנשים. זה קורה לי כל הזמן.
אין לך ברירה, זה מה שאני אומר. אנחנו נעשה לך כאלו בעיות בחיים, שאתה תצטרך להסתובב מהבוקר עד הלילה חוץ מהעבודה רק כדי לכבות את השריפות הקטנות, כדי להתקיים.
פתאום הלכת לסופר, קנית הכל, מילאת את המקרר, כדי לא לצאת לסופר במשך חודש ימים. התקלקל. אתה חוזר מהעבודה הביתה, פותח מקרר, סירחון, הכל התקלקל. אז שוב אתה צריך לתקן מקרר או לקנות חדש ולמלא אותו שוב.
אורן: אתה עכשיו מספר לי למה אני בדיכאון? אני יודע, אלה החיים. אלה החיים.
לא, אני אומר לך שמאין ברירה, אנחנו נאלצים לעשות לך צרות יותר גדולות כדי שאתה תסכים לריפוי. אני יודע את זה על עצמי. כואבת לי קצת הרגל, לא נורא, זה יעבור. עוד קצת. לא נורא, אני צריך קצת לנוח. עוד? אני אלך לרופא. הרופא אומר, אתה חייב לעשות טיפול, תיזהר. הוא אמר אבל אני אחכה עוד קצת. אז צריכים להוסיף כאב. מה שאתה אומר עכשיו, אתה נותן לי תירוצים.
או שאני משתדל בכל מיני תחכומים להוציא אותך בכל זאת, או שאין ברירה, אם אתה עקשן במיוחד, אז אתה יודע איך הטבע עושה. החיים חודרים לתוך כל מקום לידך, ואתה לא יכול לברוח. אתה בסופו של דבר תצטרך לעבור לדרגה הבאה של הקיום. כי זו האבולוציה שלנו, אין ברירה. העולם לא מן הסתם נכנס למשבר כללי.
אורן: בדרגה הבאה הזאת יש אנשים סביבי? או יש לי שקט סופסוף?
אתה נמצא איתם בקשר כל כך יפה, הדוק, שאתה מרגיש אותם כחלק של עצמך. עד כדי כך שאף אחד לא מפריע לך, אפילו שישנים איתך במיטה עוד עשרה. תאר לעצמך. פתאום אתה אומר, יש לי דירה, שלושה חדרים, ואני חי שם לבד. ומיטה שלי, שניים על שניים, בשביל מה אני צריך מיטה כזאת? יכולים לשכב איתי יחד עם שלושה או ארבעה חברים לפחות. ויש לי גם שמיכה כזאת, שניים על שניים, מספיקה לכולם.
אורן: אתה מוציא אותי מדיכאון או חופר לי דיכאון יותר עמוק?
אני מתאר לך את העתיד הוורוד.
אורן: זה לא ורוד.
זה יבוא. לא בצורה כזאת ודאי, אבל אין לנו ברירה, זה מה שאני רוצה להגיד. אנחנו נמצאים במכת דיכאון, זה לא סתם מכת דיכאון, זה הטבע סוגר אותנו בבועה כזאת שתחייב אותנו, על ידי מכות, לטבע אין פשרות, הוא יחייב אותנו להגיע לדרגת החיבור. דווקא מתוך האין ברירה שאתה לא רוצה אף אחד, אתה תתחיל להבין שההיפך, שאתה תצא לכולם יחד ותאבד את עצמך בתוכם, אתה תמצא שם את עצמך.
צריכים עוד לדבר על זה, אבל זה הפתרון.
אורן: הזמן שלנו נגמר לצערי. תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. ואני ממליץ שנחשוב על הדברים ששמענו היום. משפט לסיכום, הרב לייטמן, לפני שאתה עוזב אותנו עד לפגישה הבאה.
אני רוצה לדעת איך אתה תעביר עכשיו את הזמן מהשיחה הזאת עד השיחה הבאה. מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא.
אורן: חברים וחברות, תודה שהייתם איתנו. אני מקווה שקיבלתם מחשבות שיפתחו לכם כיוונים חדשים, לחשוב על החיים, על הדיכאונות ועל השמחות. אני חושב שכדאי לנו לראות את השיחה הזאת כמה פעמים ולחשוב על מה יש בתוכה ומה מחכה לנו.
הקשר הקרוב והחשוב ביותר לאדם הוא הקשר הזוגי. מה השפעתו של קשר זה על האדם, וגם על קונפליקטים ופתרונם. הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה מרתקת עם אורן לוי ומומחים בתחום
- בעבר אנשים מסרו לילדיהם חלקת אדמה, בית ומקצוע וכך שמרו על המסגרת המשפחתית. המשפחה המורחבת עטפה את הזוג הצעיר ושמרה עליו. אבל כיום כל זה התפורר, ואנו צריכים ללמוד כיצד לבנות מחדש את הזוגיות והמשפחה ולמלא את חיינו בחום ובאהבה.
- פעמים רבות מתעוררים בקשר הזוגי קונפליקטים ומצבים קשים שאליהם צריך לדעת להתייחס נכון, כדי לשמור על הקשר ולחזק אותו. כוח הפירוד מוכר לכולם, אך איך יוצרים חיבור? כיצד להתמודד עם מקרי החיים ולהתחבר דווקא מהמקום שבו אנחנו נמצאים?
- למשל כיצד להתמודד עם מצב של חוסר אמון שמתגלה בין בני זוג, כשבעקבות מקרה כלשהו הבעל כבר לא בוטח באשתו?
- היא צריכה לחזק אותו – להראות לו שהיא סובלת עימו מהמצב, שהוא ממש מקור התענוג בחייה ושהיא כמו "נושמת" דרכו. עליה להעניק לו יחס חם, מהלב, ולבנות עימו קשר חברי – לצאת לטייל יד ביד, לבלות יחד, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
- באופן טבעי גברים מרגישים סוג של "רכושנות" ביחס לבת זוגם, ולכן האישה צריכה להראות לבעלה שהיא מסורה לחלוטין אליו ואל המשפחה.
- כדאי ליזום שיחות נעימות על דברים שמעוררים תחושת שיתוף וקשר, ליצור קשר חם וטוב עם המשפחה המורחבת של בן הזוג ולזכור תמיד את העיקרון –
על כל הפשעים תכסה אהבה
מהי חשיבותו של אמון בקשר זוגי, כיצד בוחרים נכון בן או בת זוג ומה כוחה של האישה בהתפתחות השכלית והנפשית של הגבר? הרב ד"ר מיכאל לייטמן נותן זווית מבט חדשה על זוגיות
- אם נסתכל על הטבע נראה שבעלי חיים מרגישים האחד את השני בצורה טבעית. אריה ולביאה, לדוגמה, לא הולכים למעבדה לבדוק את ההתאמה הגנטית שלהם. חיות חשות את הריח ואת טעם ההפרשות שלהן ומיד יודעות אם מתאים להן להיות ביחד או לא. הן כמובן לא טועות, כי אלו אינסטינקטים שפועלים.
- גם אנחנו בני האדם היינו פעם מאוד קרובים לטבע. במקורות עתיקים מסופר על איך חיינו יחד בתוך הטבע, הרגשנו אותו ואחד את השני. כנראה שגם הזוגיות הייתה אז פשוטה, ולא היינו צריכים לחשוב כל כך הרבה אם "מתאים לי או לא מתאים לי", אלא פשוט הרגשנו כך בצורה טבעית.
- אחר כך האגו שלנו התחיל לגדול, והוציא אותנו מתפיסת החיים הפשוטה הזו אל חברה תחרותית ולוחצת. נכנסנו אל קונפליקט פנימי, כי אל חיינו הזוגיים החלו להיכנס דעת הסביבה והאופנה. פתאום אני חי לא את חיי, אלא בוחר בהתאם למה שנחשב.
- לכן אנו צריכים להתחיל לעבור תהליך "ניקוי" מכל הלחץ החברתי הזה, ולחזור ולהרגיש שוב את הטעם הטבעי שלנו. כל אחד צריך ללמוד לגלות מהי המפה הפנימית שלו, ואיך לאתר בן זוג עם מפה פנימית דומה ומתאימה שיחד יוכלו לחיות בטוב ובהשלמה הדדית
- הבנה שהיסוד שלנו, הטבע כולו, הוא רצון ליהנות – מקסימום תענוג במינימום השקעה.
- הרצון ליהנות כל הזמן מתפתח בנו – בני זוג צריכים לבדוק איך כשתי מערכות משתנות ומקבילות, הם יוצרים תחום משותף בו הם משלימים זה את זה ומתחברים כאחד.
- הבנת טבעה של האישה וטבעו של הגבר בכל הרמות – כמערכת גופנית, רגשית, חברתית וכן הלאה.
- רכישת היכולת לנהל את הרצון ליהנות ולהיות חופשי – אם כל הזמן מתעוררים בי רצונות ומחשבות שאני לא יכול לשלוט עליהם, איך אוכל לנווט את עצמי באופן חופשי? רק על ידי חברה מיוחדת שבה אלמד לעשות זאת
- חינוך לבניית זוגיות ומשפחה צריך ללמד כל אחד איך למרות האגו שמפריד בינינו אנחנו יכולים להתעלות ולבנות דמות משותפת אחת שתיקרא אדם מושלם, שיש בו זכר ונקבה, ושבכך נמצא תענוג אדיר
- זו השלמה הדדית, הרפתקה אדירה, שמובילה כל אחד לגלות דרך בן הזוג מעיין שממלא אותו באופן ששום דבר אחר בחיים לא יכול לעשות זאת
מה מקור הקושי בהתחייבות לקשר זוגי אצל שני בני הזוג ומדוע חשוב שהאישה תקיים מערכת אינטימית אחת? הרב ד"ר מיכאל לייטמן משוחח עם אורן לוי, ניצה מזוז ואורית דולב, פסיכולוגית ומטפלת זוגית
- אישה צריכה לגרום לגבר להרגיש שהיא לוקחת על עצמה לעזור לו ולאהוב אותו. עליה להידמות לאימו ביחס שלה, כך הגבר לא יחוש כבול באזיקים, להיפך, הוא יזדקק לה כמו תינוק לאימא
- אם הגבר קשור לאימו, כדאי לאישה להתחבר אליה ולהשפיע עליו דרכה. באופן כללי כדאי לאישה להיקשר אל הקרובים לו, ולבנות את משפחתה בתוך המשפחה שלו
- אם הגבר לא מחובר למשפחתו, על האישה להיקשר אל החברים שלו, ולהרעיף עליהם יחס טוב ומפנק
- על בסיס היחס הזה, היא יכולה להסכים עימו על הגבולות והדברים החשובים לה, כי אישה היא חכמה מטבעה, ויכולה לגרום לגבר להרגיש שהם הולכים בדרך שהוא בחר, אך למעשה את המטרה היא הגדירה מראש
החיים הטובים שלנו תלויים בטיב מערכות היחסים שלנו. אבל איך מתחברים נכון עם בני הזוג, השכנים והעמיתים לעבודה כשהאגו שלנו מתנגד לכך? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי, ניצה מזוז ואורית דולב
- ויתור - כולנו אגואיסטים מטבענו וכל הזמן עוברים שינויים. לכן עלינו ללמוד איך על פני השינויים האלה אנחנו שומרים על רמה קבועה של יחסים טובים, "על כל פשעים תכסה אהבה".
- חיוך - אם כולנו נחייך זה לזה, ניצור אווירה טובה ונחסוך המון בעיות. נתחיל בחיוך מלאכותי, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
- לימוד - הכרת טבע האדם והדחפים הפועלים בו. כולנו רעים מטבענו, מכאן כל תביעות האדם כלפי הסובבים אותו. עלינו ללמוד לרסן את ה"חיה" שבתוכנו ולשלוט בה כדי לבנות את עצמנו כבני אדם.
- דוגמה אישית - כאשר הורים מראים לילדיהם כיצד הם מצליחים לשלוט בדחפים האגואיסטים שלהם, הדוגמאות האלו בונות את הילדים ונותנות להם גישה נכונה לחיים.
- השפעת הסביבה - רק סביבה טובה יכולה לכוון את כל התכונות הרעות שלנו לשימוש טוב
חייך והעולם יהיה נפלא כל כך. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר איך יחס לבבי בינינו יכול להפוך את העולם למקום טוב ונהדר. איך לחנך את הפרט והחברה לגישה חיובית ואוהבת, ומה יהיו הרווחים מכך
- אישה צריכה לגשת אל הזוגיות מתוך תחכום פנימי: למרות שהילדים הפכו למרכז חייה, עליה להראות לבעלה שהוא העיקר עבורה, ושמצבם הקודם כזוג נשמר. אחרת הוא יתרחק ממנה
- חשוב לחזק כל הזמן את הזוגיות, להיות ביחד לאחר שהילדים הולכים לישון, לצאת מדי פעם לטיול רגלי, לארוחת ערב רומנטית וכו'. כדאי לקבוע לכך מסגרת זמנים קבועה ונוחה. ההרגל הופך לטבע שני, וכך הגבר לא מרגיש כבול וסגור, מה שמאוד חשוב לטבעו
- כשנוצר ריחוק רגשי, לא כדאי לשאול את הגבר שאלות, לדרוש ממנו "דבר איתי", כי הוא מרגיש כמו בחקירה משטרתית. אלא כדאי לחייך, להגיש לו עוגה או דבר מה שהוא אוהב, לחבק אותו בעדינות, שירגיש תשומת לב מיוחדת. האהבה היא חיה שגדלה מוויתורים
- כדאי לאישה ליזום קשר טוב עם משפחתו וכך לעורר ביניהם חיבה וקרבה
- אישה תמיד רוצה לדבר על היחסים שביניהם. הגבר סובל מזה. מתוך בילוי משותף ונעים, ההתעניינות שלו באישה תבוא בצורה טבעית
- כיום נשים לא סופגות את חכמת החיים שהייתה להן פעם, לכן דרוש לנו חינוך מגיל צעיר לבניית זוגיות ומשפחה
התא המשפחתי עבר שינויים קיצוניים. האם שינויים אלה גרמו לשבירת המשפחה, והאם ויתור הוא הפתרון לשמירה עליה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי, ניצה מזוז ואורית דולב
- כיום אדם כבר לא מרגיש צורך בזוגיות, הוא מסתדר טוב יותר בלי העול הזה.
- גבר בא הביתה ולא מרגיש שחיכו לו, לא מרגיש חום, כי שני בני הזוג מתרוצצים כל היום בחוץ.
- מסגרת החיים המודרנית פשוט לא מאפשרת קיום משפחה טובה. הפכו אותנו למכונות המייצרות רווחים עבור מישהו
- בעבר היה מה להפסיד במקרה של גירושין - בושה חברתית, חלקת אדמה ועוד, ואילו היום החיים תומכים בגירושין
איך ניתן לעזור לבן זוג נבגד מינית ו/או רגשית, והאם הבנת ההבדל בסוג הבגידה יכול לעזור בשמירת המשפחה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן פותח את הנושא בשיחה עם אורן לוי, ניצה מזוז ואורית דולב
- אחד המאפיינים של גבר בגיל 50: זיכרונות ילדותם וניסיון לחדש את הנעורים והפנטזיות שלא מומשו
- במקרים מעין אלה הגבר "מעמיס" על הבחורה הצעירה את כל החלומות הללו, למרות שיתכן ואין בה אותם כלל
- על האישה (אשתו) להתאזר בסבלנות למרות הצער הגדול
- האישה צריכה לפתח יחס חדש לגבר, להגביר את החום, לטפל בו כאם, להתקשר למשפחתו, לחזק את הקשר של הילדים אליו. כך ירגיש שזו הסביבה שלו, זו המשפחה שלו, וייצא מהאשליות
- אישה חכמה יכולה לסדר כל דבר. בימינו אישה לא מקבלת חינוך לזה
- קשר אישה-אימא חזק מאוד ויכול לנהל את הגבר לכל כיוון, חבל שכיום מזלזלים בו.
- אם אישה הייתה יוצרת בבית שלה עבור הגבר דברים שאליהם הוא רגיל מבית אימו, היא הייתה קונה אותו והוא היה דבוק אליה. אבל כיום גבר מרגיש קור בבית החדש
- גם אם גבר יצא מבית אימו לפני שנים רבות וגר לבדו, עדיין חרוט בו "בית אימא" ואליו הוא שואף
אצל הגבר מין ורגש לא קשורים זה לזה, אצל האישה כן
- הגבר יכול לאהוב את אם ילדיו ולרצות להיות איתה כל חייו, למרות שאיבד בה עניין מיני
- יש הבדל משמעותי כאן בפסיכולוגיה של גבר ושל אישה
- ככל שאישה חיה יותר עם גבר היא נמשכת אליו יותר ומרגישה אותו כחלק ממנה. גבר נמשך מינית לנשים אחרות. גבר מסתכל על נשים ונהנה מזה, אישה ברחוב מסתכלת על נשים אחרות
- יש להבחין בין בגידה רגשית כמו שתוארה לבין אקט מיני
-אם אישה בגדה בגבר זו בעיה הרבה יותר גדולה. בדרך כלל גבר יראה בזה פגיעה
בעלותו עליה ויחוש ניתוק קשר ביניהם
-כדי לסייע לגבר לצאת מזה, יש לבלבל את האינסטינקטים הטבעיים שלו לבעלות על
האישה. לדבר על כך שבעולם המבולבל שלנו זה די נפוץ, "עוד מעט תהיו זקנים ותצחקו על כך"
- לאישה יש מערכת אחת: מין או רגש. ואילו לגבר שתיים: מין ורגש
- במערכת החינוך מלמדים ילדים מין בטוח אבל חוץ מזה כלום בקשר למשפחה וזוגיות. צריכים ללמד אותם איך לסייע להורים להתגבר על מצבים
האם הגענו לנקודת חוסר הקשר בכל השטחים בחיים, והאם הדרך להתגבר על כך היא להעביר את האדם דרך סביבה חינוכית חדשה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מבהיר את הבעיה בשיחה עם אורן לוי, ניצה מזוז ואורית דולב
- טיפים לזוגיות לא יכולים עוד לסייע, רק מהפכה חברתית-חינוכית כוללת.
- כולנו צריכים למחוק את כל ההסתכלות הישנה על מערכות יחסים ולבנות משהו חדש לחלוטין. אחרת, אנחנו בפני כאוס מוחלט במשפחה ובכל תחומי החיים
- חינוך מתבצע רק מדוגמאות טובות. לכן חובה שתהיה סביבה שבה האדם מתחנך. עלינו ללמוד איך להשתמש נכון בטבע שלנו, באגו שלנו
מה יחייב את האדם להתעלות מעל הדחפים הטבעיים כדי להיות שחקן טוב במשחק החיים? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מברר את הסוגיה בשיחה עם אורן לוי, ניצה מזוז ואורית דולב
- ההבנה שעלי להשתדל להתעלות מעל כל הקלקולים ולבנות קשר עם הזולת.
- אם שני בני הזוג בתהליך הזה, הם עוזרים זה לזה, סולחים זה לזה.
- כאן האדם צריך לקבל תמיכה יומיומית מסביבה טובה וחדשה שעלינו לבנות, שתהיה לו מוטיבציה להמשיך בתהליך ניהול האגו שלו.
- עלינו להציג זה לזה, באופן מלאכותי, דוגמאות טובות ונראה איך זה משנה אותנו
- שולחן עגול לזוגות: מטרת השולחן היא להראות לזוגות כיצד זוגות אחרים מצליחים להתעלות מעל האגו שלהם ולהתחבר.
- דרך הסביבה הזו אנשים מקבלים כוח לשינוי. פסיכולוג לא משנה את האדם, הוא לא סביבה מחייבת.
- הצלחה מובטחת: בשולחן העגול, כל זוג מספר איך הם מוותרים זה לזה, כדי להתחבר. כך נבנה זוג. בני זוג המשתדלים להגיע לאיחוד, מקרינים על האחרים את כוח האיחוד. זה מה שמעניק לאחרים כוח שינוי.
- המינימום זה שני זוגות. זוג אחד נותן דוגמה לזוג השני. וחוץ מהדוגמה הויזואלית הוא נותן להם גם את כוח האיחוד.
- אחרי סדנאות כאלה, בני זוג צריכים לדעת לשחק לא כל אחד כנגד השני, אלא כל אחד נגד האגו שלו
איזה שינוי צריך האדם כדי לעבור לחיי זוגיות מאושרים? ומדוע הזוגיות הנכונה היא הגרעין להצלחה בכל מערכת אחרת בחיים? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז, מנחת סדנאות לאימון אישי
- המשפחה היא מעבדה קטנה וביתית לתיקון יחס האדם לזולת. ואז הוא מרוויח בכל תחומי חייו.
- בבית אנחנו מבצעים ניסויים ומקבלים תוצאות. פותחים לעצמנו מציאות חדשה באופן פסיכולוגי. זה מעניק לזוגיות מקום חדש, כמצע להצלחה בחיים בכלל
- אני נמצא כאן במעבדה יפה:
- ואז אני רואה שאחרי שעשיתי זאת עם בת זוגי, אז כלפי האחרים בעצם אין לי כל כך מה להוסיף.
- ומה שהיה לפני כן, פשוט היה מעין מראה שהקרינה בלי את האגו שלי, שאראה אותו.
- וכך, בעזרת המקרה הטבעי, הזוגיות שסודר לנו מהטבע- אנחנו מגיעים לתיקון
- בשיטה הזאת שאני מכסה את האגו, אני קונה כוח חדש שנקרא "אהבה", קשר, קומוניקציה, התחברות עם כל יתר העולם ובזה העולם נעשה שלי
כיצד להתייחס לקונפליקטים בין בני הזוג, מהי השיטה להתעלות מעל המצבים השליליים בקשר זוגי ואיך להשפיע לבן הזוג דוגמה טובה? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, אורן לוי וניצה מזוז
- יש כאן הזמנה ליחסים חדשים, את פותחת את עצמך לקבל יחס חדש ממנו. אנחנו במעבדה הפרטית שלנו מפתחים יחס חדש לעולם.
- מה האישה צריכה בדיוק לומר לגבר כשהיא מרגישה חוסר הערכה, על פי שיטת המראה, צעד אחר צעד
- אני לא מסתכלים על הזוגות האחרים, "מי הם, מה הם", אלא מבין שאני רואה בהם שלילה כמראה שלי. אני רוכש בזאת ראיית עולם חדשה, קליטת מציאות חדשה. לא דרך הפילטר האגואיסטי אלא דרך אהבה.
- המשבר בזוגיות מביא אותנו לתחילתו של ממד חדש. כדי להשתנות, האדם צריך רק לבחור סביבה טובה ואז היא תשנה אותו ללא קושי גדול.
- החומרה שלנו זה היצר, התכונות הטבעיות שלנו, התוכנה שלנו היא הרע, האגו. עתה אנחנו משדרגים את התוכנה
מתוך דאגה לעצמי אני צריך להגיע לדאגה לזולת, לבת זוג
הקשר האינטימי והרגשי ביותר שיש לנו הוא הקשר עם בני זוגנו. איך נוכל להיות פסיכולוגיים של עצמנו בזוגיות וכיצד ניתן להגיע למצב בו אני לא רואה את הפגמים של בן או בת הזוג שלי? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
- להוציא את כל מה שיש לנו בבטן עדיין לא עושה את החיים טובים יותר. עלינו להיות כמו קרש שצף על פני הגלים, כל הביקורת בפנים ואני מעליה. בכך אני נעשה פסיכולוג כלפי עצמי.
- על ידי יחס כזה של "ואהבת לרעך כמוך", אדם מתחיל לקלוט מה שיש בכולם והולך וגדל, רוכש את כל העולם.
- אם עושים את התהליך הזה נכון בין בני זוג עולים למגרש המשחקים העליון של המציאות
- דרושה לנו סביבה תומכת, כמו בתהליך הרזיה.
- אנחנו צריכים סביבה שתאמר לנו שלוותר על האגו זה דבר הכי גדול. כך האגו הופך להיות עזר כנגדו, קובר את עצמו
- כל מה שאת חושבת עליו רע זה האגו שלך. הוא מראה שלך. כדי להתעלות מעל הביקורתיות, אנחנו מתייחסים לשני כמושלם.
- אני מוכנה לעשות בשבילו הכול. אם כך נתייחס הדדית, נראה שהדרישות שלנו פוחתות. דבר קטן גורם לנו אושר
- אנחנו מרווחים כאן בעצם יכולת התקשרות חדשה עם הזולת, עם העולם.
- לשמור הכול בפנים לא יעשה לי אולקוס? תדברו על דברים, תשתפו. אנחנו לא רואים את העולם ואת האחר כפי שהם, אלא רואים דרך משקפיים אגואיסטיים
הקשר הזוגי הוא כעין מעבדה ביתית שבה כל אחד יכול להתחיל ללמוד מי הוא ומי בן/ת זוגו. הרב ד"ר מיכאל לייטמן משתף בתרגילים וטכניקות אל הדרך ליצירת זוגיות מאושרת, ואיך ניתן דרכה להגיע לאהבה לכל העולם
- אנחנו נמצאים במעבדה בה שנינו נמצאים על שולחן המעבדה, "שנינו" הכוונה הפנימיות שלי והפנימיות שלה.
- אנחנו דנים בלי שום בעיה, עד הסוף, ללא שום חשבונות לעתיד ולעבר
- אנחנו מדברים על טבע האדם, הדחפים שלו, קודם כל באופן כללי ואח"כ ספציפית על עצמנו.
- אני לא מתבייש, אני לא מפחד. מדבר על הכול בקול רם. ממש ניתוח.
- שני בני הזוג מדברים על כל אחד מהם באופן אובייקטיבי ללא נגיעה אישית, באהבה ובדאגה.
- אסור לרשום את הדברים אלא פשוט להוציא אותם מהבטן החוצה. עתה התקבלה ערימת זבל בינינו. אנחנו מסלקים אותה
- אנחנו מתחילים לכסות את הזבל בציפוי שוקולד יפה. מדברים על הכול, ממש עושים תחרות תשבחות, אבל רצינית, לבבית.
- השלב הבא: מעשים (אחרי הכוונות הטובות שייצרנו קודם), כל אחד פותח לשני מה הוא היהמה השלבים למציאת נקודת החיבור בין בני זוג הרוצים להתפתח ולגלות את הקשר הפנימי ביניהם וכיצד נשמרת המטרה גם כשמגלים את הרע? הרב ד"ר מיכאל לייטמן משוחח עם אורן לוי וניצה מזוז
כדי לבנות קשר בין בני זוג, נדרשת יכולת להרגיש את הצד האחר. כיצד ניתן לפתח יכולת זו, ואיך להתייחס לבן זוג שאינו משתף פעולה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מעניק בשיחה דוגמאות ותרגילים ליישום בבית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן משוחח עם אורן לוי וניצה מזוז על ההכנה הנדרשת מצד הזוגות שמעוניינים בסדנת הזוגיות עוד בטרם שיגשו לסדנה עצמה, הכנה אשר תהווה קרקע יציבה ותאפשר הצלחת התהליך כולו
מה ניתן להשיג על ידי וויתור הדדי והעיקרון שמעל כל פשעים תכסה אהבה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מברר עם אורן לוי וניצה מזוז את התהליך למציאת נקודת חיבור בין בני זוג בה קיים הרצון להידבק אחד בשני
מהו מרחב העבודה של בני זוג המחפשים תהליך לשיפור חייהם ואיך מתפתח הרגש במסגרת המורכבת מיחסי חיובי ושלילי? הרב ד"ר מיכאל לייטמן דן בתיאור התהליך עם אורן לוי וניצה מזוז
מהו סוד חיי הקשר הזוגי, מהי הדרך להבנה הדדית, צמיחה והתפתחות וכיצד נשיג חושים חדשים להרגשת בן הזוג, הזולת והטבע כולו? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר ומדגים כיצד לוותר בלי להתבטל
איך באמצעות ויתור על האגו בצורה הדדית, דאגה ואהבה לזולת ניתן לגדול יחד לדרגת האדם? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר זאת, בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
העקרונות לבניית חיבור בין אנשים ובמיוחד בזוגיות. כיצד הימצאות בקשר זוגי מביאה לסיפוק הדדי, ובאיזה אופן הקשר בין בני זוג יכול להוביל למילוי אינסופי. הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
איך אפשר ללמוד דרך השכל להרגיש אהבה, ואיך נוכל באמצעות תרגול של דמיון מודרך לראות בבני הזוג שלנו את הפרטנרים הטובים ביותר? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר כיצד ניתן לשדרג את מערכות היחסים שלנו
על הקשר שבין אהבה וויתור הדדי ומדוע היות בן הזוג "עזר כנגדו" עוזר להעצים את איכות היחסים הזוגיים? עם תרגילים להתגברות על האגו. הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
מדוע חשוב הקשר הפיזי בין בני הזוג, מהי הדרך לעורר תשוקה, במה מועילה לנו המריבה ומה הקסם האמיתי של המחמאה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר מהם יחסים נכונים במשפחה
על ידי חיבור ואהבה כל אחד מתעשר בכוחות חדשים. התנאי לכך הוא אם האדם מחשיב את האחר כגבוה ממנו. אילו תרגילים ניתן לבצע בשביל להרגיש זאת? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
כל אחד מאיתנו הוא בעל פוטנציאל להיות מכור למשהו מסוים. מה מקנה ההתמכרות לאדם מבחינה רגשית, ומהי הדרך להתמודד עם תופעה כואבת ונרחבת זו? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
מהי הנפש, מהי מחלת נפש ומה הם סיבותיה וסימניה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר מדוע רוב האנושות לוקה בפיצול אישיות, וכיצד ניתן לרפא את נפש האדם ולהביא את העולם למצב בריא ונפלא
על אוכל כסוג של התקשרות בין בני אדם, וכיצד איכות הקשר ביניהם תקבע גם את איכות האוכל שיאכלו. הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
האדם בדרך כלל נולד בריא אך לעיתים משהו משתבש אצלו והופך אותו לחולה. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מדבר על הדברים שגורמים לאדם לחלות ואיך לחסום ולעקור אותם, ובאיזו דרך האדם יוכל לשמור על בריאותו
היווצרות חיים בתוך האם היא פלא. מה ניתן ללמוד מהתהליך על מהות החיים ועל התפתחות החברה האנושית כחברה אינטגרלית? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה מרתקת
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: ואנחנו מדברים כאן על בריאות. והנושא שברחנו היום ללמוד ממנו מהרב לייטמן, הוא "הריון ולידה". זה נושא אדיר, עם כל כך הרבה היבטים, אנחנו ננסה לפתוח אותו לאט לאט, צעד אחר צעד. אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו, להקשיב, לקחת חלק, להקשיב מהלב ומהראש ולנסות ללמוד על החיים שלנו בכלל, ולנסות לפתח את המודעות שלנו אל החיים החדשים שאנחנו יכולים לבנות ולפתוח לעצמנו דרך השיחות האלה עם הרב לייטמן.
ניצה, הריון ולידה, בואי תכניסי אותנו לדיון.
ניצה: אז קודם כל, הנושא של התעברות, הריון, לידה, זה נושא נורא מרגש, הוא מרגש באמת את כולנו. אנחנו מסתכלים על זה כעל איזה נס, כעל פלא שמתרחש בגוף. אנחנו משתוקקים להגיע לכל התהליך של היווצרות החיים, תמיד בשלב מסוים בחיים שלנו. וכמו בהריון וכמו בלידה, אלה שלבים, תהליכים. ומאוד היינו רוצים פה בתכנית הזאת יחד איתך, יד ביד, לצעוד את כל השבלים האלה, מהשלב הראשון, מהמוקדם ביותר, עוד לפני ההריון ועד לשלב של הלידה, כדי להבין מתוך השקפת המציאות שלך, העולם שלך, איך אתה רואה את זה מהזווית שלך.
השאלה הראשונה היא שאלה כללית ורחבה, על הנושא של היווצרות החיים בכלל. מה אתה יכול לספר לנו מהזווית שלך על התהליך המיוחד הזה של יצירת חיים?
זה נושא מאוד רחב, זה כל העולם.
ניצה: נכון.
קודם כל זה באמת פלא שיש התפתחות בכלל, שמשהו יוצא ממשהו. בדומם אנחנו מבינים שזה קורה על ידי הכנסת האנרגיה, אז החומר משתנה וכן הלאה ואז יש היווצרות של שינויים בתוך החומר הדומם, אבל שמדומם יוצא הצומח זה לא מובן. זה ממש לא מובן, כי כאן יוצאת איכות חדשה, איך נוצר מהדומם, הצומח? זו דרגה חדשה של החיים, של הקיום, שחוץ מהקיום יש בו חיים.
זאת אומרת, זאת התפתחות אישית, כללית, וסביבתית. לא חברתית עדיין אבל סביבתית, וכאן אנחנו כבר רואים שלטבע יש איזו תכנית ויש איזה כוח שמפתח. כי אין בצומח עדיין בחירה חופשית איך להתפתח, הכל קורה על ידי אינסטינקטים ועל ידי החוק שפועל בכל סוגי הצמחים ומכוון אותם ומחייב אותם להתפתחות מסוימת.
ומה שמעניין, זה שיש כאן שילוב של דומם, וצומח, וחי. כי בלי הדומם, אין מאיפה שיצמח. ובלי החי, הצמחים לא יכולים להתקשר ביניהם. ואז יוצא שכאן כל דרגות החיים, גם דומם, גם צומח וגם חי תלויים זה בזה יחד, והמפותח ביותר תלוי ביותר בקודמים לו, זה מצד אחד. ומצד שני אנחנו רואים עד כמה שאם דומם לא תלוי בסביבה כביכול, הצומח מאוד תלוי בסביבה וגם בסביבה מאוד רחבה. בלי שמש ובלי ירח ובלי מים ובלי אוויר ובלי הרבה מאוד תנאים סביבתיים, לא יכול להיות שהצמח יגדל וייצאו ממנו עוד צמחים, הדורות הבאים וכן הלאה.
והכל תלוי באילו תנאים הוא נמצא. חי נמצא בתלות, מתפתח בזמנים מיוחדים, בעונות, תלוי לגמרי בדומם ובצומח. הוא תלוי מאוד בסביבה, מאוד רגיש, מאוד עדין. אז אנחנו רואים מההתפתחות הזאת, דומם, צומח וחי, שזה בעצם מה שרואים בעולם הזה, שאנחנו מבדילים בין בני האדם, ואנחנו שייכים לעולם החי. יוצא שאנחנו כולנו נמצאים במערכת אחת, בתלות הדדית. וההתקדמות, גם כדי לפתח את החיים בכל שלבי החיים, חוץ מהאדם, תלויה בעונות השנה ובתנאים הסביבתיים.
וזה תלוי באדם, אבל על ידי ההתפתחות שלו מעל הטבע, מעל דומם, צומח, חי, האדם יצר לעצמו איזה מין חופש יחסי מהתנאים הסביבתיים והוא יכול להתקיים ולהיות במקצת מנותק מהתנאים המאוד נוקשים של הטבע. מה שמעניין, זה שבעצם נמסר לצומח ולחי תהליך ההתפתחות, היווצרות החיים, ובעצם צומח מוליד צמחים וחי מוליד גופים חיים. ויוצא שיש בהם איזה מין חלק מכוח הבורא, מהכוח שנמצא ביסודו של היקום, ביסודו של הטבע.
וחלק מהכוח הזה הכללי שמנהל את הטבע ומוביל אותו לאיזה כיוון, כי אנחנו רואים בכל זאת לפי ההיסטוריה שלנו שיש התפתחות הדרגתית, קודם ונמשך, סיבה ומסובב, ליותר ויותר התפתחות ולאיזו מין מטרה שאנחנו עוד לא יודעים, בינתיים לא מדברים עליה, ובהתפתחות הזאת יש סוגים שהם נעלמים, יש סוגים שנולדים מחדש, מתפתחים. פתאום באים לעולם הזה יצורים מתחדשים כלשהם, יותר חדשים וכן הלאה.
חי מתפתח לחי, אז בתוך החי הזה מתפתחים החיים החדשים ויש בתוך החי, מנגנון שהוא בעצם צריך להסביר לנו על גישת הטבע לחיים, מה הטבע רוצה כשהוא מפתח את החיים. אם אנחנו נלמד, נתעמק במנגנון הזה, בקליטת זרע, בהתפתחות העובר בתוך הרחם, ביחס הגוף שמפתח אותו, האם והעובר, והלידה עצמה, ואחר כך שנות היניקה, הטיפול והחינוך, עד שהוא גדל ונעשה בעצמו גדול וממשיך את החיים, אז אנחנו צריכים לראות כאן, שאנחנו רוצים ללמוד את תכנית הבריאה, כוח הבריאה. זה בעצם אותו הנושא, אותו המקום, שבו אנחנו יכולים ללמוד מה הטבע רוצה מכל מה שברא.
אין לנו מאיפה עוד ללמוד את זה. בלי פנטזיות, בלי לבנות אילו מין תיאוריות למיניהן, כאן אנחנו רואים שבאמת נמצא בתוך היצורים של צומח וחי, הכוח המוליד, הכוח המפתח, לשם מה, אפילו את זה אולי נוכל לחקור. ולא רק על התהליך שעוברים והיחס של כוח הבריאה והבורא שנמצא בזה, אלא לאיזו מטרה בכל זאת אנחנו מתפתחים.
כי לפי שלבי ההתפתחות של עיבור, לידה וחינוך, זאת אומרת, שנות היניקה והחינוך, אנחנו רואים שיש כאן תהליך מאוד מדויק, הדרגתי, כדי להעמיד את היצור החדש הזה במקום, באמצע החיים. ומתוך זה שאנחנו רואים את התהליך, מתוך המגמה הזאת יכול להיות שאנחנו נלמד מה צריך להיות בסוף הדרך, מהי המטרה. משלבי ההתפתחות איכשהו נוכל לראות את התוצאה הרצויה, ואולי היא נסתרת מאיתנו בינתיים, אבל ניתן לנו לגלות אותה דווקא על ידי זה שאנחנו רואים את כל התהליך הזה, את נושא הלידה.
באמת התהליך הזה הוא פלא, כמו שאמרת, פלא גדול, ולא פלא שאנחנו לא מבינים את הפלא הזה כל כך עד היום, למרות ההתפתחות שלנו והמכשור והמדע ואנחנו נתקעים בכל זאת בהמון בעיות ועוד לא בטוחים שאנחנו מבינים מה קורה.
קודם כל מפני שהגוף שלנו הוא כולו רצון לקבל, שתכונתו הפנימית העיקרית היא לעמוד על משמר עצמי, לשמור על עצמו, לדאוג לעצמו, למלא את עצמו על ידי הסביבה עד כמה שאפשר מכל וכל, אנחנו רואים את זה גם בצומח וגם בחי, העיקר לקבל מהסביבה מה שטוב לי ולהוציא ממני החוצה מה שרע לי. וזו בעצם מהות החיים, עד כמה שאני מזהה בסביבה יותר דברים מועילים, חומרים, השפעות מועילות, ועד כמה שאני מזהה בתוכי את הדברים הרעים, ועד כמה שאני מקבל את הדברים הטובים ומוציא את הדברים הרעים, בזה נבחנת מהות החיים.
מדובר על התקשרות האדם עם הסביבה בדרגת החומר הדומם, בצורת הצומח, כביכול הצומח, הכוונה היא שאני ניזון מהסביבה, ודרגת חי, שאני כבר מתקשר לסביבה בצורה שאני נמצא איתה באיזו התקשרות ההדדית. כמו מה שקורה אצל החיות, אנחנו רואים שצריכים כאן שני מינים ברורים, הקיימים בשני גופים נבדלים שצריכים להתקשר ביניהם וליצור ביניהם את מהותם של החיים החדשים.
ובדרגת האדם זה קיים עוד יותר, שם אני צריך להתקשר לסביבה ולקבל מהסביבה לא רק אהבה אינסטינקטיבית נניח מהאם לבנה, או קשר בין אותה החבורה של החיות, של משפחה נניח, להקה וכן הלאה, אלא כאן אנחנו אומרים שהאדם, כדי להתפתח נכון, צריך להיות ניזון כאדם מהסביבה, לקבל מהסביבה מזון רוחני, הרגשות, התפעלויות, מדע, התנהגויות למיניהן, ובחזרה אחר כך לתת לסביבה, להשפיע לסביבה, להשתתף עימה וכן הלאה.
זאת אומרת, בהתפתחות שלנו אנחנו רואים שככל שהיצור יותר מפותח, הוא נמצא יותר ויותר קשור לסביבה בכל מיני דרגות יותר ויותר גבוהות ונעלות ואפילו נסתרות, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה בהן. אבל אנחנו רואים, אנחנו מתחילים להבין נניח אנשים שיוצאים ליקום, לחלל, עד כמה שהם משתנים, כמה זה משפיע עליהם. לא כל כך מדברים על זה, אבל פעם לקחתי חלק במחקר על זה, אז היה מאוד מעניין לראות שינויים שחלים באדם שהוא נעתק מהחברה האנושית ואפילו לזמן קצר, עד כמה שזה משנה אותו, עד כמה שזה מעמיד אותו בצורה אחרת לגמרי כלפי החיים הרגילים. עד כמה שקשה לו לחזור ולהתכלל בתוך הסביבה שלנו בצורת חיים כמונו. הניתוק הזה הוא ניתוק מהותי.
ולכן מכאן אנחנו צריכים להתייחס להיווצרות החיים החדשים שבתוך האם. אין לנו מאיפה ללמוד על מהות החיים אלא מתוך זה. אנחנו רואים שכל הטבע שלנו הוא אינטגרלי, הוא כולו סגור וכולו מקושר וכולו נמצא בתלות ההדדית. ולכן אם אנחנו מדברים על התפתחות העובר, אנחנו צריכים לחשוב כמו שהטבע מחייב אותנו, שההתפתחות צריכה להיות בצורה המושלמת כלפי הסביבה.
זאת אומרת, שהסביבה צריכה את העובר הזה ואז העובר הזה זקוק ומקבל מה שצריך מהסביבה, שזה מאוד מאוד תלוי בהתקשרות בין בני הזוג, ואיך שהסביבה מתייחסת לעניין של היווצרות החיים החדשים. אני עד היום לא מבין למה אנחנו לא כל כך משקיעים גם בהכנת גברים ונשים, להיות הזוג הנכון ואותו התא שבו מתפתחים החיים.
אם אנחנו לומדים על הרחם, שהוא כמו תיבה ששם העובר נמצא בצורה השמורה ביותר ומקבל כל מה שהוא צריך לטיפול מסור, ושם בדרך כלל, אין פספוס מצד הטבע לתת לו הכל ולהוציא ממנו את הכל, בקיצור, לשמור עליו בצורה האידיאלית ממש, אנחנו רואים שהטבע יצר את התנאי הזה שתחילת החיים החדשים תהיה בתוך אימו ולא מחוצה לה.
זאת אומרת, השמירה צריכה להיות, הדאגה, ההתפתחות בתנאים כל כך שמורים, מיוחדים, בטיפול כל כך סגור, שהעובר חייב להיות בתוך גופה של האם. ומזה אנחנו יכולים ללמוד במקצת איזו צורת סביבה צריכה להיות בהתאם לכך, עיגולים. נניח סביב אותה אישה שמפתחת עכשיו בהריון שלה את העובר, עד כמה שבעצם הסביבה צריכה להיות בצורה מתוקנת, סביבה טובה בעיגולים קרובים, הבעל, הקרובים והמטפלים העוזרים והתומכים, וכולי. זאת אומרת, שאלה דברים הכרחיים.
ואנחנו רואים את זה גם בכל התרבויות העתיקות, שאישה שנמצאת בהריון, מתייחסים אליה בצורה מיוחדת וממש עוזרים לה בכל מה שצריך. בזמננו זו לא דוגמה.
מתוך זה שהעובר מתפתח, ולא מצד האימא והסביבה, איך שהם צריכים להיות מרוכזים בחיים החדשים שמתפתחים בה, אלא מצד העובר, אנחנו רק צריכים ללמוד באילו תנאים הוא צריך להתפתח, מה בעצם אנחנו צריכים לעשות. אצל חיות, צמחים, זה בא בצורה הטבעית, אנחנו יכולים להשפיע זה על זה בצורה רעה או טובה. כאן ניתן לאדם ללמוד את הדברים שוב, כדי להבין איך אנחנו צריכים לקחת דוגמה מדרגת החי לדרגת המדבר.
כי בעצם, כמו שאנחנו מתפתחים בתוך האימא כעובּרים ואחר כך נולדים ויוצאים לחיים ומתפתחים כבר מחוץ לגופה, כך אנחנו צריכים להבין את כל השלבים שהאדם מעמיד בהם את עצמו בחיים. הוא צריך לגדול ולתרום לחברה, והוא צריך לבנות איזו סביבה, ואז הוא רואה איך הסביבה צריכה להתייחס אליו. כל השלבים האלו הם שלבים יותר ויותר מלאכותיים, הם ניתנים לבחירה שלנו. אז אנחנו צריכים לקחת דוגמה מאותו השלב של ההיריון ולהמשיך אותו, רק בהתפתחות, אבל להמשיך אותו, אותה הגישה גם בזמן היניקה והקטנות, עד הגדְלות, עד גיל עשרים בערך והלאה.
למרות שאנחנו כבר גדולים, אנחנו צריכים בכל זאת לקחת דוגמה מאותו הרחם, רק בצורה יותר רחבה, ולהשתדל לבנות אותו היחס בינינו כמו שם. זה כמו שאימא מתייחסת לעובר שלה ועל ידי זה העובר חי, עם הביטחון, הדאגה, הקשר ההדדי. ודאי שלא בצורה כזאת, כי ההתפתחות מוסיפה התרחקות זה מזה, רצון אגואיסטי בכל אחד שמתפתח וכן הלאה, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל לשמור שלמרות שיש כאן אגו בין בני אדם ולא קרבה ביניהם כמו אם ותינוק או אם וילד, אז על אחת כמה וכמה אם ועובר, אנחנו בכל זאת צריכים לקחת משם דוגמה, כי היחס חייב להיות אותו יחס, ממש אותו יחס.
החברה האידיאלית חייבת להיות כמו רחם כלפי כל חבריה, ואת הרחם הזה הם בעצמם מייצרים ומייצבים, וכך הם חיים שם כגוף אחד של עובר, ובתוך אותו מנגנון הכוחות, ההתקשרויות, רשת היחסים היא ממש דומה לרחם של אימא כלפיהם. זה מה שאנחנו צריכים להבין שהטבע דורש מאיתנו בדוגמה הזאת של ההתפתחות בדרגת החי, להביא את ההתפתחות הזאת, ודאי בשדרוג מסוים, לדרגת המדבר, דרגת החברה שלנו, הקיום החברתי שלנו.
ובהתפתחות הזאת אנחנו רואים בדיוק דוגמה מה עלינו לעשות. כמו שיש לנו התפתחות של ימים ושבועות עד שהאדם מתפתח, ואנחנו רואים כמה שינויים שהוא עובר בדרך, שבהם הוא באמת דומה לצורות החי עד שמקבל צורת האדם. עד כמה שהוא מתקשר לרחם והרחם פועל עליו, כל ספיגת החיים שלו, כמו שאנחנו רואים עכשיו מהמחקרים, איך שהוא סופג מאימא ובכלל מהסביבה את כל מה שקורה, עד כמה שהיא נמצאת במצבי רוח ולחץ, עד כמה שהוא שומע שם מוזיקה או כל מיני תנאים סביבתיים. אני לא מדבר כבר על מזון ומנוחה וכל מה שהיא צריכה בצורת הגוף החי, אלא בצורה תרבותית, רוחנית, אנושית עד כמה שזה פועל על העובר, על האדם. ואנחנו צריכים לקחת בחשבון שמזון כולל בתוכו את כל ההשפעות.
ומעשה הלידה עצמו, עד כמה שכדי להוליד את העובר, לדחוף אותו לחיים חדשים, מתפתחים בו כוחות מנוגדים. זה פלא לראות עד כמה שזה בתוך אותו הרחם, באותו השק השרירי מתפתחים כוחות מנוגדים לעובר ודוחפים אותו החוצה במקום לשמור עליו, כי הוא חייב להתנתק מאותו מקום שבו הוא היה כל הזמן ניזון דרכו, ובכוח, במצב הטראגי הייתי אומר, לצאת לחיים החדשים.
ובחיים החדשים יש עליו יחס של בני אדם אל בן אדם, ובכך נגמרה התפתחות הגוף החי בתוך החי, אלא כאן כבר הכל תלוי במערכת היחסים כלפיו, בדרגת האדם. עד כמה שהחברה מפותחת, עד כמה שיש בה יחסים מסוימים, את כל זה הוא מתחיל להרגיש בצורה מאוד חדה, שמאוד מארגנת לו את החיים, ובזה כל החיים שלו תלויים. הוא כבר נכנס בין בני אדם, למרות שאימו נמצאת כאן, וגם אביו ואימו והקרובים, אבל בכל זאת הוא כבר מתחיל להיות מאוד תלוי בחברה, מיד.
וכאן באה ההתקשרות דרך האימא ודרך מערכת המזון, ההנקה, כי עד גיל שנתיים זה נקרא שהוא נמצא ביניקה. זאת אומרת שהוא חייב להרגיש את גוף האם כל הזמן מלווה אותו בצורה בלתי פוסקת. זה דבר שלא קורה בימינו, בחברה שלנו, זו באמת בעיה שאנחנו עוד צריכים לשנות, ואני מקווה שאנשים יגלו את זה.
חייבים קודם כל להכין את אבא ואימא לתהליך הזה של העיבור, ההתקשרות המינית שביניהם ולשם מה ולמה. אנחנו צריכים להעביר לאימא את כל הידע הנדרש לטיפול, לא לטיפול בתינוק בדרגת חי, את מה שהוא צריך כגוף חי, אלא איך מיד להתחיל להתייחס אליו בהשפעה, במצב רוח, בדיבורים, בכל מה שהוא סופג. למרות שנראה לנו שהוא לגמרי לא מרגיש מה שקורה מסביבו, הוא כולו אוזן וכולו עין, כל החושים שלו דווקא עובדים בצורה מאוד מאוד חדה.
ואחר כך, שדווקא נפתח לו חוש השמיעה, והראיה, והריח וכן הלאה, אז פחות ופחות הוא מסוגל לקלוט מהסביבה ממה שבכמה השבועות והחודשים הראשונים שלו בחיים, עד כדי כך. כי אז הוא כולו לא יודע איפה הוא נמצא, הוא כאילו כולו בסימן שאלה, כולו כאילו בספיגה, ההפך ממה שאנחנו חושבים. כי אנחנו פועלים לפי החושים שלנו, והחושים שלנו הם דווקא סותמים אותנו וסוגרים אותנו במסגרת המצומצמת של העולם הזה.
לכן חשוב להסביר להורים שאנחנו חיים בעולם האינטגרלי, שכל היקום בעצם נמצא כאן סביבנו ומשפיע על כולם, אלא אנחנו ביחס המוגבל שלנו לא כל כך מודעים לזה, אני חושב שיש כאן מה להוסיף להרבה זוגות צעירים כהכנה ללידה ולחינוך התינוק.
וכך אנחנו צריכים, שוב להתייחס לחברה האנושית, כי אנחנו נולדים כל פעם למצב החדש, ובעצם אנחנו נכון להיום, עברנו את שלבי ההתפתחות הפנימיים, בתוך הרחם, שהתפתחנו כמו דומם, צומח וחי, עברנו אותם השלבים כמו העובר במי אמו. למרות שההתפתחות ההיא לא הייתה כל כך בשלווה ובשקט, בשלבים היפים, אבל היא הייתה התפתחות אינסטינקטיבית, שלא היינו בה בשליטה חופשית איך להתפתח כי היינו התפתחנו רק על יד כוח אחד, כוח הרצון לחיות, רצון לשרוד, רצון להתפתח, לספוג יותר, הכל הולך קדימה יותר ויותר. זה בדיוק דומה לאותה היניקה דרך חבל הטבור במי אימו, כפי שיש לעובר.
כשהעובר יוצא מהרחם, כבר מתחילה להיות מצידו תקופת הבירור. הוא כבר קובע, רוצה לאכול, לא רוצה לאכול, טעים, לא טעים, מעוניין, לא מעוניין, כביכול, לאט לאט הוא מתחיל כבר בהתפתחות הזאת. צריכים לעשות בו הרבה טיפולים נוספים. אימא לוקחת על עצמה את כל אותן הפעולות שהוא לא מסוגל לעשות על עצמו, להשיג אוכל, להכין אותו נכון, לטפל בגופו, שום דבר הוא לא מסוגל, הוא חייב אותה.
אותו הדבר אנחנו צריכים לראות גם בחיים החברתיים שלנו. עכשיו כשאנחנו נמצאים על סף לידה, כשאנחנו נולדים לעולם החדש, לעולם הגלובלי הזה, האינטגרלי, לשלב החדש שלא היה קודם, עכשיו אנחנו מתחילים לקבל תוספת כוח חדש. אם קודם היינו מתפתחים רק מתוך הרצון שלנו והטבע היה מחייב אותנו להתפתחות בצורה ישירה, עכשיו אנחנו מתחילים מאין ברירה לאט לאט להבין שאנחנו מקבלים כוח חדש חוץ מכוח הקבלה, כוח וההשפעה.
למה? כי החברה החדשה שעכשיו אנחנו מגלים, החברה האנושית, מתחילה לגלות את עצמה כחברה סגורה, חברה אינטגרלית, תלויה זה בזה, והתלות יכולה להיות רק בצורה הדדית, שאנחנו נפתח בינינו קשר של תן וקח, ולא שאני רוצה רק לקחת. אני צריך להבין שהחיים שלי תלויים גם בנתינה כמו שבקבלה, ואפילו בנתינה עוד לפני קבלה, כי אם אני לא אתן, אני לא אקבל.
וכאן אנחנו רואים שמתחילה להתפתח בנו מודעות חדשה לכוח החדש, ליחסים בסביבה, בחברה חדשה, ההדדיות הזאת, הערבות, שקודם לא היינו מודעים לה. ומה לעשות? אז קודם כל אנחנו מגלים את עצמנו כמו אותו עובר הנולד, הזקוק לטיפול. ולכן אנחנו צריכים קודם כל בעצמנו לפתח את הסביבה. זאת אומרת, כל הדגש שלנו, כל התלות שלנו, כל העתיד הטוב שלנו תלוי באיך שנוכל לפתח את הסביבה, את היחס שלנו עם הסובבים, כבר לא הרחם הפנימי אלא מעין רחם יותר רחב, עיגול יותר רחב, ספירה יותר רחבה, וחשוב לנו איך הסביבה תדאג לנו.
זאת אומרת, העתיד שלנו תלוי אך ורק בבניית הסביבה. שהיא תהיה חמה, דואגת, נותנת בטחון, שומרת, מלמדת אותנו. בקיצור, כמו אותה אימא כלפי התינוק הנולד. אין לנו כאן שום אפשרות לעשות משהו שבא לנו אחרת אלא ההיפך, ללמוד מהטבע ובצורה כזאת להמשיך בהתפתחות האנושית. בהתאם לזה גם נראה, כמו שאמרת בהתחלה שהלידה היא מעין נס. אנחנו לא יודעים איך זה ייוולד לא ייוולד ובאיזה צורה כן או לא, יש לנו הרבה בעיות ותאונות וכן הלאה.
אם אנחנו נארגן את הסביבה הכללית בצורה כזאת שהכל יתכנס בהרמוניה, אז וודאי שלא נרגיש שום קלקולים גם במעשה הלידה הגשמי. מפני שהכל תלוי זה בזה. כל המערכות האלו קשורות זו בזו. אם הכל אינטגרלי אז הכל קשור. בכל הדרגות דומם, צומח, חי ואדם, אנחנו רואים איך כל הרמות האלה באקולוגיה הם אחת, בטבע אחד, משפיעות זו על זו.
ואז אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בכל מיני בעיות, גם להביא ילדים, גם לחנך אותם, גם לראות אותם מצליחים בחיים, גם בכלל לקשור בינינו קשר כבני זוג, גם לבנות משפחה נכונה. לא להגיד שהמשפחה המודרנית היא כזאת, אלא אנחנו צריכים שוב ללמוד את זה מדרגת החי לדרגת המדבר, איזו משפחה היא צריכה להיות. כי משפחה מלכתחילה קיימת כדי להמשיך את הדור ולכן היא חייבת לספק את הקן הנכון, את הסביבה הנכונה, כעין תיבה, להתפתחות הילדים. ואם כמו שאנחנו עכשיו רואים משפחות חד הוריות או בכלל, לא ידוע מאיפה האב נמצא ומה רוצים, אז אנחנו צריכים להבין שכאן עלינו לתקן קודם כל את הדברים האלו. אף עיוות לא מתוקן, ולא יכול להיות מתוקן, אם לא על ידי הסביבה שמסדרת אותו, גורמת לו, מולידה אותו בצורה חדשה ומתוקנת.
לכן אי אפשר לחייב את הצעירים שיתחתנו, שיעשו, שיארגנו משפחה כרחם יותר רחב מהרחם הטבעי שבאימא שידאג לילדים. אנחנו צריכים להבין שכאן חייבת להיות הסכמה חברתית רחבה וגישה לזה, של כל החברה. ואם אנחנו נלמד את זה דבר מתוך דבר, אז נצליח, ואם לא, אז הטבע יחייב אותנו על ידי ייסורים ואנחנו נסבול עד שנבין שאין ברירה, חייבים ללמוד את החיים שלנו ולשנות, וכך להתקדם.
אבל שוב, בכל דבר שאנחנו רוצים שיתקיים נכון, צריך לתקן קודם את הסביבה. אנחנו לא יכולים לטפל בשום דבר בנפרד. אנחנו רואים ילדים שמתפתחים לא נכון מפני שהסביבה שלהם לא נכונה. הסביבה שלהם לא נכונה מפני שהסביבה היותר רחבה לא נכונה ולא מטפלת בילדים שנמצאים בפנים. כל הזמן אנחנו קודם כל צריכים לדאוג לרחם, לסביבה ולראות את האדם כתוצאה מהסביבה. ולכן אם נלך כך, אז תמיד יצא לנו שאנחנו דואגים למשהו יותר מתקדם, יותר רחב ותמיד יהיו בו שינויים, וכבר בהכרח יהיו שינויים לטובה. או שזה האדם לעומת הסביבה או שזו קבוצת אנשים, או כל העולם והמשפחות בפנים. אנחנו צריכים לדאוג לזה שנראה את הטבע כרחם כללי.
וכשאנחנו בחברה האנושית נגיע לאותם הממדים ונתקן את היחס בינינו כך שנכלול בתוכנו את כל היחס שלנו לטבע הכללי, לדומם, צומח, חי ואדם עם כל החברה האנושית בפנים לכל החיים שלנו, אם אנחנו נתחיל לדאוג לזה כולנו יחד, וכולנו יחד נהיה בפנים כמו עובר בתוך הדאגה שלנו הכללית כמו ברחם, אז אנחנו נגיע לתיקון השלם. זה בעצם נקרא "גמר התיקון".
אז אנחנו צריכים ללמוד מתוך היחס של הרחם לעובר איך אנחנו צריכים לבנות בצורה הדרגתית, סביבה יותר ויותר דואגת, מייצבת נכון כל אדם ואדם וסביבה שבעצמה מתעצבת נכון, על ידי הדאגה הכללית שלנו. יש מה ללמוד בכל שלבי העיבור, בתשעה ירחי הלידה. כך אנחנו עולים מדרגת החי לדרגת המדבר.
אני לא רואה בצורה גלובלית שום אפשרות להגיע לתיקונים באופן שאנו פועלים כיום. לא בחיי משפחה, לא בהכנת בני זוג, לא בתהליך של העיבור, וההנקה וכן הלאה, אם אנחנו לא נדאג לסביבה יותר רחבה כל פעם. לכן אפשר לתת טיפים, תעשו כl או אחרת במשפחה. כל אדם יכול ללמוד מזה לפחות בתוך המשפחה שלו, אבל בסך הכל המעוות הזה לא יתוקן, עד שאנחנו לא נגיע לתיקון הגלובלי לכל זה.
עכשיו אני חושב שאם היינו מלמדים את האנשים במקצת, לא כמו שאני רואה בסרטים שמראים איך עוברים מתפתחים בתוך הרחם. למדתי את זה עוד באוניברסיטה כשלמדתי ביו קיברנטיקה, ביולוגיה, לא רפואה אלא גוף האדם, פיסיולוגיה, פסיכולוגיה, אנטומיה. אני רואה שמראים את הסרטים האלו לאנשים, ומה יש להם מזה?
אנחנו צריכים לראות בזה את המרכיב הרוחני, את היחס של הטבע להתפתחות החיים. יחס של אמא, כשהטבע מחייב את הגוף שנקרא אמא, לדאוג ליצירת חיים חדשים. כך היחס של כל האנושות צריך להיות, כמו אמא. צריכה להיות דאגה למה שמתפתח בתוך החברה האנושית. ואם היינו מכינים בצורה כזאת את סרטי החינוך אני חושב שהיינו קצת מתקדמים בזה, בגישה הכללית הנכונה לחיים. זה כעין מין מבוא.
ניצה: אז נתחיל לפי הסדר. קודם כל עוד לפני שבכלל נוצר ההיריון, יש את השלב המקדים שהוא שלב שמתעורר באישה וגם בגבר רצון, רצון בעצם להמשיך.
יצאנו מהאיזון מפני שאנחנו לא יודעים באיזו צורה חיו אנשים בעבר, כשהיו יותר קרובים לטבע. אפילו שהיו אותן הבעיות שיש לגברים ולנשים, כדי להביא ילדים, מספרים שבימי קדם אפילו המחזור היה באותה התקופה לכל הנשים באותו הזמן, לפי הירח בדיוק, ובדיוק בהתאם לאותם השלבים היה הכל. כך בדיוק העובר מתפתח, לא שאנחנו צריכים היום להיכנס לרופא ולשאול אותו, והוא בודק ועושה לנו אולטרה סאונד ועוד מי שפיר, ועוד אלף ואחת בדיקות. בשביל מה? גוף מתוקן יודע בדיוק אם העובר נקלט או לא נקלט. אם מתחיל הריון או לא, כי זה שינוי של המערכות מקצה לקצה.
הגוף המתוקן מרגיש שבוע אחר שבוע מה שקורה לו בפנים, כי זאת הדאגה שלו. ומפני שהאגו שלנו גדל מעל דרגת החי לדרגת המדבר, ולא תִקנו אותו לגובה הזה של המדבר, ביחס יפה לכולם, ואהבת לרעך כמוך, אז התוצאה מכך היא שבגובה הזה אנחנו מפסיקים להרגיש את עצמנו, וחסר לנו כתוצאה מזה יחס לעובר. ואז אנחנו לא מרגישים מה קורה לנו. "דוקטור אני בהריון או לא בהריון", מה זה, איך זה יכול להיות דבר כזה? או "באיזה חודש אני"?
ניצה: ועוד אפילו לפני כן, מתי יש לי ביוץ.
ואיך ומה ללדת, כל הדברים האלו הם ממש לא לפי הטבע הנכון. לכן ככל שיותר נתקדם, אם נאחר, נפגר בתיקון האגו שלנו, נראה יותר ויותר בעיות דווקא בשטח זה. אז כמו שאנחנו רואים את המשפחה בכלל, את החד הוריות שהופכות למשפחות, כך גם קורה בכל נושא הלידה. והתיקון לכך הוא רק בתיקון היחסים בינינו, מפני שבזה אנחנו מתקנים אותו הרצון שנקרא "אדם", שגדל בנו מעל הרצון של דרגת החי.
ובזה נתחיל להרגיש, שאנחנו מתקנים אותו, כמו שנתחיל להרגיש את הזולת, אנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו ומה שקורה בנו, נרגיש את היחס לחיים שמתפתחים בנו, בצורה גלויה.
אורן: מה הקשר בין זה שנתחיל לפתח יחס טוב לזולת, לבין היכולת שלנו לפתח רגישות לחוש את התהליכים שמתרחשים בגופנו למשל כמו הריון?
אם היינו נשארים בדרגת החי, אז היינו מרגישים את הכל כמו חיות. היינו מזדווגים לפי העונות, היינו מביאים את הצאצאים, והכל היה בסדר. אבל חוץ מדרגת החי, גדל בנו רצון, והרצון הזה הוא אגואיסטי לנצל את הסביבה ולא להיות איתה בהרמוניה כמו שחיות נמצאות בהרמוניה הכרחית, אינסטינקטיבית, טבעית, עם כל הסביבה. הן אוכלות זו את זו לפי פקודות הטבע, זו לא הבחירה שלהן. ואנחנו, ההיפך, לפי הבחירה שלנו אנחנו הולכים לפי האגו שלנו ומפתחים יחס אכזרי אחד אל השני וזה מנתק אותנו מהרגשת הזולת. זה מכסה את כל התחושות הטבעיות שלי. אני לא מרגיש כמו החיות את הצונאמי שמתקרב, למה? אני לא מרגיש שבעוד יומיים יתפוצץ הר געש לידי. למה? בצונאמי שהיה באסיה, אף חיה לא ניזוקה, כולם ברחו להרים, כל החתולים, כל הכלבים, כולם ברחו. אף כלב לא נשאר ליד הבעל שלו, כולם ברחו. הכוח לשרוד עבד בהם.
אנשים לא הרגישו שום דבר. אפילו כשראו גלים שמתקרבים, לא הבינו מה זה. תראו עד כמה התנתקנו מהטבע באגו שלנו, אנחנו לא נמצאים בקשר עם הטבע. עלינו מדרגת חי לדרגת מדבר בכוח הרע, לא בכוח הטוב. כי במקום להתקשר אליך ולסביבה, לדומם, לצומח, לחי ולמדבר כמו שאני צריך להיות מקושר בצורה אינטגרלית, אני לא מקושר בצורה הדדית, אני בונה חומות, אני לא רוצה לקבל כלום מאחרים, אני לא רוצה להיות איתם בקשר, רק לספוג. אני בונה פילטר כזה סביבי, שפועל רק כלפיי, וממני החוצה, כלום.
ואז קורה שאני מאבד את התחושות ההכרחיות לטבע. אני צריך לבנות אלפי מכשירים כדי לדאוג, לדעת האם הסביבה בריאה או לא, אם היא טובה או לא, או שהיא עד כדי כך רעה שעוד מעט יהיה לי כך וכך. אני לא מרגיש את זה, חיות מרגישות.
אורן: אבל זה קורה בטבע, ואתה אומר שאיבדנו את התחושה של מה שקורה בגוף שלנו. נתת דוגמה שאישה שנכנסת להריון לא מרגישה שהיא בהריון, לא מרגישה באיזה חודש, אפילו באיזה שבוע היא נמצאת.
כן, כי אני דוחה את החיים החיצוניים ולא רוצה לקחת אותם בחשבון, זה מקשה, אני מרגיש את היחס שלי כלפי החיים שבי בצורה יותר מעורפלת, לא בצורה ברורה. האשה צריכה לעשות אלף ואחת בדיקות. אילו בדיקות? וגם איך שאנחנו מתקשרים זה לזה, למה אני צריך להתקשר לאישה הזאת ולא לאישה הזאת? בטבע הכל בסדר גמור, הזכר בא אל הנקבה, מריח ויודע שמתאים לו וגמרנו או מקסימום טועם את השתן ויש לו מעבדה שלמה בפנים, כך שהוא כבר יודע שיש לנקבה ביוץ, שהיא מתאימה ושהיא רוצה להוליד והכל בסדר גמור.
תראה מה שקורה אצלנו. זה לא בגלל שאנחנו מפותחים יותר, זה מפני שאנחנו מפותחים בצורה רעה ולא בצורה טובה, אחרת הייתי גם מרגיש את האדם לא רק לפי שמתאים לי הגוף שלו אלא מתאימה לי הפנימיות שלו, שזה בדיוק ההשלמה שצריכה להיות גם בדרגת האדם. ומפני שאין לנו את ההשלמה הזאת זה לזו, אנחנו לא יכולים להתקיים. לפי הגוף שלי נוח לי להיות ליד האישה. היא מטפלת בשלה, אני מטפל בשלי, אנחנו משלימים זה את זו, יכולים להסתדר יפה.
למה אנחנו לא מסתדרים? כי בדרגת המדבר, בדרגת האדם שגדל בנו, אנחנו שנינו אגואיסטים, אף אחד לא יכול להתקשר לשני. ולכן מגיעים כל הקלקולים האלה, הם כבר קלקולים בדרגה גבוהה שמשפיעה על כל הדרגות התחתונות. כמו שכתוב, שהאדם המתקן את עצמו בדרגת האדם, גם דרגות דומם, צומח וחי מצטרפות לדרגה הזאת, גם באדם וגם בטבע החיצוני.
אורן: אתה חושב שהאדם היום, יכול לחדש את היכולת לחוש מה קורה לו בתוך הגוף כמו בעבר?
אנחנו יודעים שיש טכניקות מיוחדות, אלה טכניקות, זה לא תיקון, אבל טכניקות כאלה שהאנשים יכולים להרגיש אותן בחושים מיוחדים.
אורן: לא בצורה כזאת, אני התכוונתי דווקא כמו שאתה ציירת, אם אשפר את היחס שלי לבת הזוג שלי אני בזה אגביר את הרגישות שלי לזהות מה קורה בתוך הגוף שלי, ואני ארגיש גם את הגוף שלה?
אתה תרגיש אותה בכל הדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר שבה.
אורן: מה זה דומם, צומח, חי, מדבר שבה?
בכל הגוף שלה, כל התפקוד שלה, הכל, "רואה מסוף העולם ועד סופו". זה נקרא שאתה רואה את כל הטבע כמנגנון הדדי אינטגרלי, כאחד, עם כל מה שקורה כאן בכל הרמות. לכך אנחנו צריכים להגיע לכך. זה נקרא המדע, החכמה הא-לוהית, זאת אומרת ש"א-להים בגימטרייה הטבע", זאת אומרת שזה ממש מגיע לאדם.
עד כמה שנלך לקראת תיקון היחס בינינו, נתחיל להרגיש את עצמנו כקשורים יחד, אנחנו גם נתחיל להיכנס להרגשות מה קורה בדרגות של חי וצומח ודומם. ואז בוודאי שאני לא אצטרך רופא. הרופא זה קלקול, מפני שיש בנו קלקולים. אני לא אצטרך לדעת שום דבר על ידי מכשירים, על ידי מדע. למה? כי המדע יהיה בי. אני לא אצטרך פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, זואולוגיה, כלום. אני אפתח חושים, בהם אני אתקשר לטבע בצורה טבעית. אני אראה וארגיש מה שקורה בעוד אלף פרסאות מכאן, שנות אור מכאן, ומה שקורה בלב האדם, ומה שנמצא בצומח ובחי. עד כדי כך שאני אהיה יחד עם כל זה במנגנון אחד עד כדי כך שאני אנהל את הכל טבע. כל תנועה של איזה אריה ואיילה ודג וציפור, תהיה קשורה אלי. אם אנחנו נאזן את עצמנו עם הטבע, הכל יהיה בהרמוניה אחת. ואנחנו נרגיש כל פרט ופרט.
עכשיו אנחנו לא מרגישים כלום, אנחנו אטומים לגמרי. כמו שאין לנו חושים לזה, אלה כבר חושים מעל דרגת החי. כל החושים שלנו הם ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, והם שייכים לגוף החי. וכאן היחסים צריכים להיות אחרים, ששייכים לדרגת המדבר, דרגת האדם. איפה דרגת האדם שבנו? היא לא נמצאת בכלל.
ואז מגיעים למצב שבו אני מרגיש שכל הטבע כולו, הוא שלי, אני נמצא בדבקות איתו. זה נקרא להגיע לדבקות עם הא-להים, עם הבורא. זו ידיעה והרגשה שלמה לכל הפרטים. ואני לא מרגיש בזה שום בלבול וקושי, מפני שהכל זה אני.
אורן: הזמן שלנו הסתיים לשיחה הראשונה על הריון ולידה. הנושא הזה פותח לנו אופק אדיר. אז תודה הרב לייטמן, נמשיך לדבר על הנושא הזה של הריון ולידה, היה מרתק. תהיו איתנו גם בשיחה הבאה, על הריון ולידה, איך להיות בריאים יותר, איך להיוולד לחיים חדשים.
היווצרות חיים בתוך האם היא פלא. מה ניתן ללמוד מהתהליך על מהות החיים ועל התפתחות החברה האנושית כחברה אינטגרלית? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה מרתקת
אורן: שלום ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו מדברים על בריאות, ובשיחה שלנו היום אנחנו רוצים לדבר על הריון ולידה. התחלנו את זה בשיחה הקודמת והיום אנחנו רוצים להתקדם בתהליך הזה. בסדרת השיחות "חיים חדשים" בנושא הבריאות אנחנו משתדלים ללמוד מהרב לייטמן איך להיות יותר בריאים, אבל בריאות שלמה בכל המובנים, גם בגוף שלנו וגם בתפיסה שלנו את עצמנו ואת החיים בכלל. אנחנו נוגעים בכל פעם בהיבט אחר שקשור לבריאות בחיים שלנו, ודרכו משתדלים לספוג מהרב לייטמן עוד ועוד תובנות על החיים בכלל ורוצים לבנות בעזרת זה חיים חדשים.
ניצה, הריון ולידה, שיחה שנייה בנושא, במה אנחנו רוצים להתמקד עכשיו?
ניצה: בשיחה הקודמת נתת לנו איזו תמונה מאוד רחבה, ובאמת אפשר היה להרגיש איזה פוטנציאל אדיר אנחנו מפספסים מעצם העובדה שאנחנו מתבוננים רק מתוך איזו סקרנות מאוד בסיסית ולא באמת מבינים מה הטבע רוצה ללמד אותנו באמצעות התהליך המופלא הזה שנקרא הריון ולידה, ובכלל יצירה של חיים חדשים.
אז עכשיו אנחנו מאוד נשמח אם לאט לאט, יד ביד, תוביל בתהליך הזה, כדי שנוכל לאט לאט ללמוד ולהפנים את כל התהליך. נתחיל בשלב הראשון, הדבר הראשון שמתעורר בנו זה הרצון, רצון להפוך להורה, להיות אמא, להיות אבא, מה המקור הזה של הרצון בכלל בטבע, ולָמה הוא קיים?
הוא קיים מפני שאנחנו צריכים להגיע למטרת הבריאה, מפני שיש בטבע תוכנית ואנחנו צריכים לקיים אותה, אם רוצים או לא רוצים, זה חובה. יש תהליך שאנחנו חייבים לעבור אותו והוא לא תלוי בנוי. אנחנו רק רואים שהוא מתקיים, בצורה יותר טובה או פחות טובה, בהבנה והסכמה שלנו ואיזו תמיכה מצידנו, או לא, אבל אנחנו בכל זאת מחויבים. ואנחנו מתחילים לראות גם בכל מיני תהליכים שאנחנו עוברים בהיסטוריה, ביחסים בינינו, בכל מיני רמות, שיש כאן התפתחות הדרגתית בתוך דומם, צומח וחי, ביחסים בין בני האדם, באבולוציה מיוחדת שמתרחשת גם איתנו בחברה האנושית. ואנחנו לא מסוגלים לשנות כאן משהו.
אפילו אם אנחנו רוצים לשנות, על ידי כל מיני תהליכים כמו דיקטטורה, כמו מהפכות, או לפי איזה שיגעון של מישהו, אז אחר כך בכל זאת הכל חוזר לסורו ואנחנו ממשיכים באותו הקו. כמו שקרה נניח עם רוסיה, כמו שקרה עם הקיבוצים בארץ, ובכלל, בכל דבר ודבר. זאת אומרת, יש תהליך שיש ממנו כל מיני פריצוֹת, והפריצוֹת האלה הן אולי כדי ללמד אותנו שאנחנו דווקא לא כל כך משנים כאן בעצם שום דבר, אלא הטבע שלנו צריך כך להתפתח ולהביא אותנו לאיזו מטרה, לאיזה מצב מסוים.
לָמה? כי שוב, מאותו התהליך שעובר הגוף החי אנחנו יכולים ללמוד פחות או יותר מה צריך להיות עם הגוף "המְדבר" שבנו. כמו שדיברנו בשיחה הקודמת, שאנחנו יכולים ללמוד מהתהליך שעוברים בתוך הרחם על התהליכים שאנחנו צריכים לעבור בתוך החברה האנושית. ואם אנחנו לא עוברים את זה בחברה האנושית אז יש לנו בעיה, אז אנחנו בעצם בסך הכל מושכים אלינו צרות, במקום להכניס את עצמנו לחיים טובים, מעודכנים, מתוקנים. לפי שאלתך הבנתי שצריכים לדבר על הכנה להריון.
ניצה: כן. נכון. שלב מקדים.
גם בזה אנחנו רואים שאנחנו לא נמצאים בצורה הנכונה להכנה. כי לחָיות, לעולם החי, יש הכנה פשוטה, הם גדלים, האינסטינקטים וההורמונים עולים, הם חייבים לחפש משהו, למצוא משהו. יש תהליך מיוחד איך הם מוצאים זה את זה, בתנאים, בעונות מיוחדות וכן הלאה, והכל נמשך כרגיל לפי פקודות הטבע. אצלנו, מפני שבתוכנו גדלה דמות האדם שהוא לא מנוהל על ידי הטבע בצורה ישירה אינסטינקטיבית, אנחנו צריכים להשתתף ביצירה שלו. יצירה, הכוונה שאנחנו מקבלים מהטבע כל מיני כוחות, אבל אנחנו צריכים להשתתף בלסדר אותם בקשר הנכון ביניהם.
את זה אנחנו צריכים ללמוד מהטבע, מדרגת החי, ולהעביר לדרגת המְדבר, וזה מה שאנחנו לא עושים. אנחנו לא עושים שכפול מרמת החי לרמת המְדבר. ולכן אנחנו נמצאים כבר בנזק גדול, כמו שאנחנו רואים. לָמה? אנחנו לא רוצים להתחתן, אנחנו לא רוצים להביא ילדים. זאת אומרת, כנראה שאם היינו מתנהגים בינינו בצורה נכונה, אז כן היינו רוצים להתחתן כי היינו רואים בזה את היווצרות החיים, ומקור הנאה, התפתחות ועתיד. וגם בלידת ילדים, בלידת הדור החדש, היינו רואים שאנחנו מפתחים משהו שבזה יש לנו מצב דומה לבורא, לכוח הכללי של הטבע. וכאן אנחנו לא מרגישים את זה, כל זה נובע מחוסר תיקון בדרגת האדם, בדרגת המְדבר.
לכן, כאן לא יעזור לנו לעשות סתם איזה קורסים קטנים על משהו, או כמו שהממשלה רוצה, לעודד את זה על ידי הורדת המיסים, דירות לזוגות צעירים, עזרה לאמהות חד הוריות וכן הלאה. אלא כאן אנחנו צריכים לשנות את היחס שלנו בכלל לחיים. שחיי משפחה וחיי חברה והיצירה החדשה של הדור החדש, זה ממש יצירה שאנחנו צריכים ליהנות מלעשות זאת. מפני שלבְּנות את זה, לייצב את זה נכון, גם חברה, גם משפחה וגם צאצאים, זוהי עבודה כבורא, ככוח העליון. אם אנחנו נתייחס לזה בצורה נכונה, אז אנחנו נראה בזה איזה אתגר יפה, גדול.
ובינתיים לצערנו אנחנו מקולקלים, היחס שלנו לכל זה הוא לא נכון. ולכן זה לא פלא שאנחנו מגלים ביחסים בינינו יותר ויותר קלקול, בתאונות הלידה, ובכלל בבעיות להיכנס להריון, בעיות עם הרצון של הגברים לזה, ועוד ועוד. הכל שייך אחד לשני. אנחנו גם רואים שהמשבר הכללי בכלכלה, המשבר פיננסי, הוא גם לא תומך בזה, כי אנשים לא יכולים לבנות משפחה, לקנות בית, חוסר במקום עבודה, חוסר פרנסה וכן הלאה. הקלקול הזה הוא גם בבתי ספר ובגני ילדים, כך שהיום אנחנו נמנעים בכלל לתת לילד לצאת מהבית. אנחנו רוצים שיהיה בסביבה כמה שיותר טובה, בטוחה, וזה כבר לא סביבה שיש בבית הספר, ואפילו בגן הילדים. אני מכיר חלק גדול מאוד מהסביבה שעושה מאמצים גדולים, ממש אדירים, רק לא לתת לילד לצאת לסביבה עוינת כמו בית ספר. וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו רואים שהאגו שלנו, היחס הלא נכון לחיים, זה שאנחנו לא מעתיקים את החיים מדרגת החי לדרגת המְדבר, מלא פתחים יחס טוב, מאוזן, חיבור, מה שנדרש מהחברה האנושית וכן הלאה. אנחנו לא בונים סביבנו את הטבע ברמה האנושית. הטבע זה כאמא, ובדרגת דומם, צומח וחי הוא שומר עלינו להתפתחות, אבל בדרגת המְדבר אנחנו צריכים בעצמנו לבנות את המערכת הזאת כאמא, הטבע. אלא שם אנחנו רואים, שאם אנחנו לא נכנסים בצורה הנכונה, בהדדיות, בחיבור בינינו, בהתקשרות הנכונה, אז הטבע פועל בכוח הרסני. אם אנחנו לא מאזנים את הכוחות האלה, כוח קבלה וכוח השפעה, אז מגיעה אלינו התקשרות ממש לא נכונה ביניהם, ממש כמו ב"מי מבול".
לכן, לבנות מכל כוחות הטבע שלנו, בקשר בינינו, זוהי בעצם דרגת המדבר, העטיפה הנכונה, זה הפתרון היחידי. הפתרון הזה הוא באמת היחידי, וישפיע על כל הרמות האלה, גם להכין את הצעירים להיות זוג, לכניסה להריון, היחס לעובר ולכל ההמשך. היום לא רוצים את זה, בשביל מה להוליד ילדים? אפילו שאנחנו חיים יחד, בשביל מה לנו ילדים? אנחנו נדאג זה לזה, עושים הסכם עד סוף החיים, דואגים זה לזה, וחיים לעצמם. בשביל מה לנו לדאוג למישהו? תראו מה קורה אחר כך עם הילדים, הם לא רוצים לראות את ההורים. אתה משקיע בהם עשרים שנה, ואחר כך הילד יוצא מהבית, בקושי אומר לך שלום, אולי מתקשר מידי פעם ואומר "אני צריך משהו", ואחרת הוא לא מתקשר, כי לימדו אותו להיות כך אגואיסט, אז מה אפשר לדרוש מהם?
לכן יש כאן תרופה אחת, רק פיתרון אחד. ואני רואה שיש לכם הרבה שאלות, אני מפחד שתהיה אותה תשובה לכל השאלות. בואו נלך הלאה.
ניצה: אז קודם כל, נסכם את החלק הזה בכמה מילים. בעצם באופן טבעי הייתה התעוררות של איזה רצון להולדה, זה היה משהו טבעי, ובאמת תיארת איזו תופעה שהאנשים לא כל כך ממהרים להביא ילדים.
כי אותה דרגת האדם שגודלת בנו, דרגת המדבר, היא לא מאוזנת. אנחנו לא בונים אותה כמו טבע הקודם, דומם, צומח וחי, ולכן אנחנו נמצאים בה בשבירה, במצב לא טוב, במשבר, ולכן לא רוצים משפחה, לא לידה ולא כלום. וכך האנושות לאט לאט, עד כמה שהיא גודלת בדרגת האדם ולא מסדרת את הדרגה הזאת מעל דרגות דומם, צומח וחי, אז בדרגה הזאת היא תגלה את החיים שלה יותר ויותר מעוותים, לעומת ההרמוניה וחיים אינטגרלים.
ניצה: הדבר הבא שאנחנו רוצים לפתח זה באמת את הנושא של בעיות הפוריות שהזכרת. בפועל כשאנחנו מסתכלים סטטיסטית, אנחנו באמת רואים שיש יותר בעיות פוריות, יותר קשה. זאת אומרת, גם אם כבר מתעורר הרצון להולדה, אז אנחנו מגלים שיש הרבה מאוד בעיות של פוריות.
יש לנו דוגמאות מאוד יפות מהתנ"ך, לכל האמהות שלנו הייתה בעיה עם הפוריות. וכמו שאנחנו מבינים, הכל נובע מתיקונים, היה חסר להם תיקונים מיוחדים. תיקונים בהתקשרות, ביחס, תיקונים אנושיים, על זה התורה מדברת. וברגע שהם השיגו תיקונים אנושיים, אז נכנסו להריון, והייתה לידה והכל היה בסדר.
זאת אומרת, כאן אנחנו צריכים לראות דוגמה גם לעצמנו, שעד כמה שאנחנו מתקרבים למצב שאנחנו צריכים יותר ויותר לעשות תיקונים בדרגת האדם, בדרגת המדבר, ואנחנו לא עושים את התיקונים האלה, אז הבעיות האלה יגדלו. ואנחנו נצטרך ללדת בקושי, בניתוח קיסרי, ועוד אלף ואחת תרופות ובעיות ופגיעות. בקיצור, ככה זה יהיה.
ניצה: זאת אומרת, שהטבע מנסה לאותת לנו באיזו צורה "אתם משובשים".
בטוח, אנחנו רואים את זה, אני לא מסתכל על התנ"ך כמו על איזה רומן, אלא שבטוח שזאת תוצאה מחוסר תיקון בדרגת האדם. כי לחַיות לא קורה דבר כזה בכלל, רק בדרגת האדם זה קורה. סימן שאנחנו צריכים לתקן את האדם שבנו.
ניצה: זאת אומרת שהתופעה הזאת של בעיות פריון הייתה קיימת לאורך ההיסטוריה. מה בכל זאת שונה היום ממה שהיה כל כך מזמן?
אז זה היה בצורה מיוחדת, לאנשים מיוחדים, כדוגמאות מיוחדות כאלה, שנתנו לנו. והיום זה מפני שכל האנושות צריכה להגיע לתיקונים של דרגת האדם, ולא כמו שאז בתקופת התנ"ך סופר לנו על כמה כאלה שהיו סך הכול על פני כדור הארץ. אבל היום כשכל האנושות מתקרבת לתיקון הכללי, אז אנחנו באמת רואים שהבעיה הזאת היא בעיה כללית ואין לה פתרון.
ניצה: ואין לה פתרון.
לא. אנחנו צריכים להשקיע בתרופות מיליארדי דולרים, או שקלים, מאמצים וסבל והכל, כדי במקצת, על ידי הסבל הנוסף שלנו, סבל על סבל, לעשות במקצת תיקון כלשהו. אבל בעצם זה לא תיקון, זו רק השלמה כך במשהו מעוות על מעוות, שיוצא דומה במקצת לישר.
ניצה: עכשיו כשאנחנו מסתכלים על בעיות פריון באופן טבעי, כל אחת וכל אחד מסתכל על זה באופן אישי. אתה רואה שלאדם מסוים יש בעיה בפריון, זה אומר שרק הוא לא יודע להתקשר, או שזה מושפע מכל החברה.
שאלה יפה מאוד. זו בעיה כללית וזה לא תלוי באותו בן אדם. כמו אישה שבדרך כלל אומרת, "מה אני יכולה לעשות כדי להיכנס להריון".
אז אומרים לה, תתפללי, תתני צדקה, תשקיעי בטיפול בבתי חולים, באנשים נזקקים או משהו כזה. בקיצור, מחפשים רחמים מלמעלה, כאילו מהשמיים. האישה מרגישה שזה באמת נושא שניתן "בידי שמיים" מה שנקרא. זה באמת כך, זוגות צעירים ואנשים שהם מאוד ריאליים ושלא מאמינים בכלום, כאן מרגישים שזה לא תלוי בהם. יש כאן משהו שקורה בדרגה רוחנית פנימית, ואז מכך התאים מתחילים להתקשר ולהתרבות.
לכן אנחנו צריכים להבין שכל ההחלטות וההתחלות של החיים החדשים מתחילות בדרגות מאוד עליונות של הטבע הכללי, ובעצם רק היחסים בינינו ברמות של השנאה או האהבה יכולים להשפיע על כך. הרגשות הכי גבוהים שלנו, האחד מהרצון לקבל שהוא שנאה, והשני מהרצון להשפיע שזו האהבה, רק הם יכולים כאן לעזור לנו לתקן את התקלה הזאת.
אורן: מה הקשר? אמרת שההתחלות של החיים, הם משהו שמתרחש ברמה הכי גבוהה בטבע, והיכולת שלנו כבני אדם להשפיע על הרמה הזאת.
להשפיע על החיבור ביניהם, כי זה חיבור בין הכוח הנותן והכוח המקבל, זכר ונקבה.
אורן: איפה?
מה קורה בזמן תחילת ההיריון, כששני התאים מתקשרים? זכר ונקבה, לכל אחד מהם יש טבע שונה. אלה פלוס ומינוס שמתקשרים יחד. ההתקשרות שלהם יחד בעצם היא על טבעית. למרות שזה כך, אנחנו רואים שזה מעשה שממנו נולד משהו חדש, משהו שלישי שנולד מהשנַיים. איך אני יכול להשפיע על השניים האלה, לא על התאים, אני מדבר על הכוחות, כי לפני התאים יש כוחות שמקרבים אותם ומחייבים אותם להיכנס בקשר זה לזה. הכוחות האלה, הזכר והנקבה, הם כוח הנתינה וכוח הקבלה. כוח הנתינה הוא הזכר וכוח הקבלה הוא הנקבה, כשהם צריכים להתקשר ביניהם בצורה הנכונה, ואז מכך יתחילו החיים, הגוף השלישי. אני משפיע עליהם אם אני מסדר את הסביבה, את הכוחות האלה ביקום, בחברה האנושית, בצורה נכונה, כך שכוחות ההשפעה וכוחות הקבלה יתקשרו ביניהם בהרמוניה.
אורן: איפה?
בחברה האנושית.
אורן: החברה האנושית לא "נמצאת בידיים שלי" , אני בן אדם אחד.
אם אתה בן אדם אחד, אז תסבול. אז מה אפשר לעשות?
אורן: לאדם אחד אין השפעה על המערכת?
לא.
אורן: אז צריך ששבעה מיליארד אנשים "יתייצבו במסדר", ורק אז הם יוכלו לעשות משהו?
נכון, ועד אז יהיו קלקולים.
אורן: אבל לפני רגע מישהי נכנסה להריון, ומישהי אחרת לא נכנסה להריון. זאת אומרת, שהמערכת פועלת כל הזמן.
המערכת פועלת, אבל הבעיות שבה מתרבות יותר ויותר.
אורן: נכון.
וכך זה יהיה עד שאנחנו לא נתחיל לתקן את היחס בינינו. כי זו הדרגה הגבוהה ביותר בהתקשרות בין כוח הקבלה לכוח הנתינה. והכוחות האלה, כוח הקבלה והנתינה בדרגת האדם משפיעים על ההתקשרות בין נתינה וקבלה בדרגת התאים בגוף החי. וזה נקרא שהאדם מתקן את כל העולם שתחתיו, שהדומם, הצומח והחי נמשכים אחרי האדם. זה חוק.
אורן: אז אם נאמר שאני אשפר את היחס שלי אליך משנאה לאהבה.
אם מדובר באדם אחד זה לאו דווקא יקרה.
אורן: אז מי כן יכול?
כולם.
אורן: מי זה כולם? אם מדובר בכולם, אז אין מה לעשות בכלל, חבל על השיחה הזאת.
נכון.
אורן: או שיש מערכת שמושפעת מפעימות או שהיא לא מושפעת מהן. אם היא מושפעת, אז היא מושפעת מכל פעימה. אם לי, לך או לה אין פעימה, אז לאף אחד אין פעימה, ואז היא לא מושפעת מכלום, אבל זה לא מה שאתה אומר, אתה אומר שהיא כן מושפעת.
כאן צריכים להוסיף שהטבע שאנחנו נמצאים בו הוא טבע אינטגרלי. אני לא יכול בצורת האימפולס שלי, בצורה אישית, אינדיבידואליסטית, להשפיע ולקבל תגובה. לא יכול. אני חייב להשפיע על כל המנגנון, ובמידה שהמנגנון הזה ישתפר לטובה, גם אני אשתפר לטובה. אבל זה לא שאני משפיע ומקבל בחזרה, זה היה בחברה אגואיסטית, לינארית, שהייתה קיימת עד כה, עד המשבר הזה. עכשיו אנחנו נכנסנו לקשר בינינו, ברשת הקשר בינינו, ולכן אני לא יכול לתת תרופה לאישה שרוצה להיכנס להריון, ולומר לה "לכי תתרמי כסף, תעזרי כך וכך לאנשים, ובזה את קונה לעצמך יכולת להיקלט ולהיכנס להריון", לא יכול.
אורן: לא, ברור, אני לא מדבר ברמה דו סטרית, אני מדבר ברמה החד סטרית.
חד סטרית?
אורן: בצורה חד סטרית הכוונה היא שאם אני אשפר את עצמי בקשר שלי אל הזולת משנאה לאהבה, אז המאמץ הזה שאני עשיתי לשפר את עצמי ישפיע במשהו במערכת.
כלפי מה אתה משפר את עצמך?
אורן: כלפי הזולת.
כלפי החברה הכללית. בכל מקום שאתה נמצא.
אורן: לכל מי שנמצא סביבי, אין סביבי את כל המיליארדים. מי שישנו במקום שאני נמצא. זאת ההתקשרות שלי לאנשים מחוצה לי.
כן.
אורן: אם אני משפר את עצמי במשהו, אז בזה איזנתי את המערכת? הבנתי שיש רשת כמו אינטרנט כזאת שכולנו שם מחוברים.
ואז בצורה ויראלית זה מתפשט בכל הרשת.
אורן: כן, אבל הכנסתי פעימה חיובית. זה מה שרציתי להבין, זה לא שלא הכנסתי פעימה חיובית, אלא שזה לא דו סטרי, זה לא שאם הכנסתי שקל, אני מקבל מחר מאה שקל. זה לא שאם לי יש בעיות פריון ושיפרתי את היחסים שלי לזולת, אז מחר אשתי תיכנס להריון. אבל בסך הכול איזנתי את המערכת.
גרמת לאיזון.
אורן: כן גרמתי להתקשרות, בין כוח הנותן וכוח המקבל, כן?
להתקשרות. אמת.
ניצה: זה כאילו שיש קופה כללית, ואני יכולה לשים מטבע בקופה הכללית.
זאת אומרת שאם הקופה הכללית הרוויחה, זה לא שבהכרח אני ארוויח באופן ישיר.
נכון.
אורן: נכון. ורק שיהיו מספיק פעמים בני אדם שמזינים את המערכת הזאת בפעימות חיוביות כאלה, אז בסך הכול המאזן של היכולת להתקשר או של אי היכולת להתקשר בין הכוח המקבל לכוח הנותן, שבסופו של דבר הם קובעים את מצב הפוריות או אי הפוריות, משתפר בצורה מערכתית.
נכון.
ניצה: אז עכשיו נסיים את השלב של הפוריות ונעבור לשלב הבא, שזה שלב שבו נניח שכבר נוצר הריון. זה כבר השלב שנוצר התהליך, התחיל להיווצר התהליך.
עד אז אנחנו נצטרך להשקיע המון ברפואה ובכל מיני דברים, במחקרים, ובכל זאת אנחנו לא נדביק בכך את הקלקול שהתרחש.
ניצה: זאת אומרת, למרות כל הטכנולוגיות המתפתחות וכל מיני המחקרים.
לא נספיק.
ניצה: זה לא יהיה מספיק.
לא. אפילו אם ניתן לכך את כל היכולת שלנו, כל הכסף, כל המאמצים, זה לא יספיק, כי הקלקולים הרבה יותר גדולים. איפה כאן נקודת המפנה לכאן או לכאן, נדבר על כך פעם אחרת.
ניצה: אז נאמר שהם הצליחו להיכנס להריון ונמצאים עכשיו בשלב ההתחלתי מאוד, וזה שלב שבו היינו רוצים לקבל את ההכנה. האישה כבר נכנסה להריון, איזה תהליך הכנה היא צריכה לעבור כדי להבין בכלל את החיים שצומחים בתוכה?
הייתי מתחיל הרבה לפני כן. קודם כל, מהרגע שהם בעצמם הגבר והאישה האלה נולדים, ועוברים טיפול בגן ילדים ובבית ספר, מה לימדו אותם, באיזה משפחה הם התחנכו, לְמה חינכו אותם, איך הביאו אותם למצב שהם מתחברים ביניהם, בשביל מה הם נכנסים לקשר, להקמת משפחה ולידת הילדים, הכול צריך להיות כבר מזמן, לא מעכשיו. זה לא שרק בגלל שהיא נכנסה להריון, אז אנחנו מעבירים אותה דרך כזה קורס ממשרד הבריאות.
ניצה: כן, כי יש לה מוטיבציה ללימוד.
לא, אין דבר כזה.
אורן: אנחנו לא יכולים להחזיר את הגלגל אחורה היא כבר בתחילת ההיריון.
אתם רוצים להתחיל מזה? בסדר.
אורן: היום נהוג לעבור קורס הכנה ללידה, כמומחה בתפיסת העולם האינטגראלי, אילו תובנות ודגשים היית מוסיף לזוג שמתחיל תקופת הריון?
אני בכל זאת חושב שבמצב הזה כבר מאד מאוחר, ואגיד לך למה. אישה שנכנסת להריון חושבת רק על הוולד שיש לה ברחם, כל המאמצים שלה וכל החיים שלה הם רק סביב זה. כאילו היא עצמה לא קיימת, היא קיימת רק עם העובר שגדל לה עכשיו בבטן. אין לה יכולת לחשוב על משהו או על מישהו אחר, ממש על כלום. היא עושה טובה גדולה ומאמצים גדולים כדי לתפקד, ובצורה מאוד חיצונית היא "מלבישה" על עצמה פרצוף רגיל, אבל בעצם היא נמצאת כולה בפנים. זה מה שהטבע מחייב. ולכן להתחיל בשלב זה את ההסבר על הקשר שלה עם העולם הגלובאלי, זה מאוחר.
אורן: אולי לא צריך לדבר איתה על העולם הגלובאלי אם זה לא מעניין אותה, וצריך לדבר איתה על הקשר שלה עם העובר כי זה מה שמעניין אותה, ודרך זה להקנות לה תובנות שבהן היא תרצה.
בצורה טבעית אנחנו מופעלים בדרגת החי, ובדרגת חי היא חושבת רק על העובר שנמצא בבטן שלה, ולא על כלום חוץ מזה. ובדרגת המדבר היא כבר חייבת לחשוב על העובר הזה כשייך לעוברים האחרים הנמצאים יחד ברחם הכללי, שזו הסביבה.
ניצה: צריך לזכור שיש להם עניין בתחילת ההיריון לגדל את העובר ולראות את כל השלבים.
הזוג צריך להבין שהעובר תלוי לא רק בהם, באם ובאב, אלא גם בכל העולם. הוא מקבל הזנה מכל העולם, הוא שייך למערכת אינטגראלית. ולא משנה שהוא נמצא בתוך האימא, המערכת משפיעה גם עליו, אי אפשר לנתק אותו, כאילו בגלל שהוא נמצא בתוך אימא כמו בתיבה, אין עליו שום השפעה. המערכת משפיעה גם עליה וגם עליו.
אורן: מה משפיע עליהם?
כל האנושות משפיעה עליהם.
אורן: איך?
דרך הרשת שבה כולנו מקושרים יחד.
אורן: אבל הוא עדיין לא יצור חי, איך זה משפיע עליו?
הוא חי. אם התפתח משני התאים שלהם התא שלו, זה נקרא שהוא חי, שהאישה נכנסה להיריון. אנחנו מכנים זאת "ג' ימי קליטת הזרע", "ימין, שמאל ואמצע". יש קו שלישי, משהו משותף בין אבא ואימא, וזה נקרא "יום השלישי". ולא מדובר באמת על ימים, אלה תנאים מיוחדים. ב- ג' ימי קליטת הזרע, מתחיל להיות עובר.
אחר כך יש את "מ' הימים" של יצירת הוולד. "וולד" הוא נקרא כשהוא כבר יצור, דמות מסוימת. מה קורה בארבעים הימים הראשונים? הוא מקבל את כל היסוד, את כוחות ההשפעה, וכוחות הקבלה שמייצבים אותו כאדם. מה יש בתוך הזרע? הוא מקבל מאימא סך הכל הזנה, אבל הוא מתפתח מהכוחות המשותפים שבין האימא והאבא שנכנסו לקשר ביניהם. הקשר שבין האבא והאימא, נעשה ביום השלישי של קליטת הזרע, והכוח המשותף הזה שביניהם, מתפתח במשך ארבעים יום.
מה מתפתח? כוח. והכוח הזה מייצב גם את צורת הבשר. הכוח שמתפתח הוא דרגת האדם, אדם מתפתח על ידי הדם, דם אימו, ובארבעים יום הכוח הזה יוצא לפועל.
יש כבר את כל מה שאחר כך ייצא לפועל תוך ארבעים יום, מתוך ההתנגשות בין שני הכוחות זכר ונקבה, שהאחד חודר לתוך השני. ויש גם התנגשות בין השליה, המקום שבו העובר נדבק לרחם ובין הרחם, ובין גוף האימא, כי העובר הוא גוף זר כלפי גוף האמא. וגם כאן יש התנגדות בין שני כוחות, מדובר בכוחות שפועלים ולא סתם בשר. וזה שאחר כך אנחנו רואים את הדברים האלה בפעולות כימיות זה ברור, אבל קודם בפנים הכוח עובד בפנים, ובכלל היווצרות החיים באה מתוך כוח. אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה בתוך הזרע, בתוך הטיפה הזאת, אלה דברים שיותר ויותר נעלמים פנימה. זה כמו שאנחנו נכנסים לתוך מולקולות, ואחר כך לתוך אטום, ומה נראה בתוך האטום? כוח, אין אפילו חלקים, הכל מתאדה, נעלם, הכל זה כוח.
זה שאנחנו תופסים את הכוחות כשהם פועלים עלינו, דרך כלי הקליטה שלנו, בצורת חומר, אחרת לא היינו יכולים לתפוס אותם, זה משהו אחר. אבל ביסוד כל פעולה, כל דבר, כל מה שמתרחש, נמצא כוח. ואסור לנו להתייחס לכך בצורה לא רצינית. בואו נדבר על יסוד החיים.
לכן שני הכוחות האלה שפועלים, גבר ואישה בעולמנו, וגוף האישה המקום שבו העובר נדבק לדופן הרחם, והרחם עצמו בגופה של האמא. כל זה מדבר על היווצרות כוחות מנוגדים והקשר שביניהם למעלה מההתנגדות שביניהם. ההתנגדות הזאת קמה אחר כך כהתנגדות ממש בעת הלידה, כדי "לדחוף" את התינוק מתוך הרחם. אנחנו צריכים להבין שכל זה קשור גם לכוחות הפרטיים שבין גבר לאישה ובתוך האישה. הכוחות האלה קשורים גם לרשת הכוח הכללית. רשת שקושרת את כל בני האדם, שקושרת את כוחות העובר לרשת הכללית בדרגת האדם, בדרגת המדבר. והעובר ניזון מתוך הרשת הזאת דרך האמא.
אורן: מה פירוש "ניזון דרך אימא"?
האמא היא המתאם בינו לבין העולם הרחב, מבחינת הכוחות, ככוח ממש. ולא רק האמא, משפיעה עליו, לטובה או לרעה, אלא כל העולם משפיע עליו. איך זה שהילדים נולדים כל כך חכמים היום? אחרי כמה חודשים הם תופסים את כל מה שסביבם. מה הילד רואה בבית? שום דבר מיוחד, אבל יש לו מבפנים תפיסה, מאיפה זה נובע? מאותה רשת הכוחות. הוא מתגלה כהרבה יותר חזק, "חזק" הכוונה חכם, ערמומי, ההיפך מההורים שלו. ילדים ניזונים מהרשת הכללית, ברור שזה כך, אנחנו חיים בעולם של כוחות ולא בעולם של חומר. החומר הוא רק תצוגה חיצונית, אם נכנס לתוך חומר נראה כוח.
אורן: התובנה הראשונה שאתה נותן לזוג היא, "קחו בחשבון שכל העולם משפיע על העובר שלכם, ואל תחשבו שזה רק אתם ומה שקורה אצלכם בסלון או במטבח".
נכון, אבל אני לא יודע אם לדבר איתם על זה או לא. אני רק אומר שאם אנחנו רוצים לפתור את הבעיות, אין לנו ברירה אלא לגשת לעולם האינטגראלי.
אורן: העולם האינטגראלי נשמע כמשהו גדול ורחוק, אבל זוג שנכנס להריון סביר להניח שילך לקורס הכנה ללידה, מה אתה היית בוחר להקנות להם?
את הידיעה ששלום התינוק העתידי ושלום העולם זה היינו הך. אנחנו חיים בשדה של כוח, כמו כוח מגנטי, כוח אלקטרוסטאטי. יש כל מיני כוחות וכל מיני שדות, ואנחנו נמצאים גם בכוח המחשבה וגם הרצון, כוח המחשבה וכוח הרצון הכללי של כל האנושות, וכל אחד מייצר מתוכו את שני הכוחות האלה.
אורן: האם סך כל הכוחות האלה זה השדה הכללי?
נכון. השדה הכללי הזה חייב להיות אינטגראלי, מאוזן, פועל בהדדיות. שכל אחד יחשוב על האחרים וכולם יחשבו על כולם, זה נקרא "ואהבת לרען כמוך". המצב האידיאלי הזה נמצא בתוך הטבע כיסוד והוא מתגלה בפנינו, לאט לאט, ואנחנו כלפי היסוד הזה מרגישים את החיים שלנו.
על ידי זה שבכל פעם מתגלה הרשת האינטגראלית, אנחנו מרגישים כלפיה מי אנחנו, גרועים יותר, ניזוקים יותר, חולים יותר, וכולי. ההורים צריכים לדעת שהרשת האינטגראלית הזאת היא כל האנושות המקולקלת שפועלת עליהם וגם על העובר, וזה לא חשוב שהוא נמצא בתוך אימו, לא חשוב איפה הוא נמצא. ולכן הם צריכים בדאגה שלהם לעובר, לקבל בחשבון גם את התלות שלהם באותה המערכת הכללית. ובמידה שהם דואגים לעובר שידאגו גם שהרשת הזאת תקבל יתר האיזון.
אורן: איך?
על ידי המחשבות שלהם, על ידי היחס שלהם, ואולי בהשתתפות בשיחות שאנחנו עכשיו מכינים.
אורן: איך לתרגל את זה במחשבה ובמעשה?
בקצת הסברים על האדם, על העתיד, על ההיסטוריה, האבולוציה, על בחירה חופשית, ויחד עם זה סדנאות.
אורן: אז בוא נעשה תרגיל ספציפי, או סדנה ספציפית שמותאמת לזוג שנכנס עכשיו להריון, את התובנה הזאת, אחרי שהם שמעו אותה שכלתנית, אנחנו רוצים שהם יאחזו בה רגשית, מחשבתית, תוביל אותנו ספציפית לשם.
קודם כל הם צריכים לדעת שאם הם מתקדמים בהשכלה הכללית שלנו, זה משפיע גם על העובר. כי מה שאנחנו לומדים, אנחנו לומדים על המערכת הכללית, לא על משהו לא טבעי, מלאכותי, שהאדם המציא מתוך השכל שלו. אלא אנחנו לומדים על המערכת הכללית של הטבע. ולכן כשהם לומדים, הם נעשים יותר מאוזנים, רגועים. ובהתאם לכך הם מבריאים את כל המערכות שלהם, ודאי שזה משפיע גם על העובר.
נתחיל כרגיל כמו שאנחנו בדרך כלל נותנים את סדרת השיחות שלנו לקהל. שזאת אבולוציה של האגו על ידי האגו, איך שהגענו לחברה האינטגראלית, במה תלוי הכוח שלנו עכשיו, הטוב והרע. איך אנחנו יכולים לאזן את שני הכוחות האלה, הטוב והרע, איך אנחנו מגיעים להרמוניה בינינו. במה הבחירה החופשית שלנו, בבניית הסביבה הנכונה. איך זה משפיע על כל אחד ועל כולנו יחד. מה מטרת הבריאה, כשאנחנו מביאים גם מהמדענים הוכחות לכך, וכן הלאה. אותה סדרה רגילה שבה אנחנו משתמשים בקורס הערבות.
ניצה: ניסיתי פשוט להיכנס להרגשה של אישה בהריון. בתור אישה בהריון, ברגע שהתרחקת להיסטוריה, זה נהיה לי פתאום רחוק. ברגע שדיברת על העובר הייתי 100% קשובה. מבחינתי האבולוציה מתחילה עכשיו בתוך ההיריון שלי, שם מתחילה האבולוציה.
השכלה כללית לא חשובה?
אורן: היא לא קשובה, אבל המשפטים על שלום העובר מאוד תפסו אותה.
ניצה: בדיוק, תלביש לי את זה על העובר. דרך העובר אני מקשיבה לכל.
אורן: למה שאמרת קודם אין קליטה, לא יעזור שנדבר, אין קליטה. כל מה שקשור לעובר שומעים, מה שלא קשור לעובר לא שומעים. זה הסטאטוס.
אני מבין. אני התכוונתי לזוג שבא.
אורן: כן זוג. אם זה לא לעובר, היא תיקח את בעלה הביתה. לגבי העובר, עד כה אמרנו כך, אם אתם מתקדמים בראיה הכללית הזאת, זה משפיע על העובר, זה מאוד מסקרן. אם תבינו את המערכת, את השדה הכללי, תהיו יותר מאוזנים, יותר רגועים, תהיה לכם יותר בריאות לעובר. גם זה מעניין. בוא נתרגל איתם אבל דרך העובר.
דרך העובר.
אורן: בדיוק. אבל תרגול ספציפי על שלום העובר.
דברנו על כך בשיחה הקודמת. שכמו שהרחם כלפי העובר, כך אנחנו צריכים לבנות את החברה האנושית כלפי הזוג הזה.
אורן: אז מה הם צריכים, בוא נדמה שאני וניצה הזוג, תוליך אותנו לאן שאתה רוצה, אנחנו איתך. אפילו תרגול מחשבתי, אנחנו בסדנה.
אז קודם כל אתם שומעים את כל הדברים האלה בתיאוריה. ואם הכל מובן, אז מסדרים אתכם בסדנה.
אורן: הנה התיישבנו.
ואז אתם מתחילים לדבר. אותו חומר שקודם השמענו לכם, ששמעתם, עכשיו אנחנו נותנים לכם שאלות לפי אותו חומר.
אורן: בבקשה, תן.
אילו כוחות, תחת אילו כוחות שגורמים לו להתפתח נמצא העובר. מה משפיע עליו להתפתחות טובה, ומה יכול חלילה לגרום לו התפתחות לא רצויה. אם נרחיב את המנגנון שמשפיע על העובר, למימדים יותר רחבים, זאת אומרת, לא רק הרחם של אמא, אלא המשפחה, באיזו צורה אתם צריכים להיות ביחס ביניכם, כדי לגרום על ידי הכוחות, זאת אומרת, היחסים ביניכם, יחס נכון כלפי העובר, שהוא ירגיש בעצמו שגם הרחם של אמא מקבל השפעה יפה מהיחסים ביניכם. שהתינוק הזה רצוי, שכבר עכשיו אתם מאוד אוהבים אותו, שאתם כבר מדברים אליו, שאתם מחכים לו וכולי. בקורסים האלה מעבירים זאת בצורה הרבה יותר יפה ממני כאן. אבל מדברים על כך שהם מייצבים את כוחות ההשפעה על העובר. זה כולל גם מוסיקה וכל מיני דברים שמלמדים את האישה.
אורן: יהיה יותר טוב אם תדבר אלינו.
סך הכל הזוג הזה נמצא בסביבה יותר רחבה ומושפע ממנה. מה היא הסביבה? הסביבה של הקרובים, החברים, מקומות עבודה. איך אפשר לייצב את הסביבה הזאת, כדי שהיא תשפיע בצורה יותר יפה על הזוג, ומהזוג על הרחם, ומהרחם לעובר. איך לסדר את השדה של הכוחות האלו שכולם יהיו בכיוון אחד, בכיוון הטוב והמטיב כלפי העובר הזה, הנברא? אנחנו צריכים לייצב כאן את מה שהטבע לא ייצב. הא-לוהים שכח לסדר לנו את המנגנון הזה בצורה יפה. הוא השאיר זאת לנו, אז אנחנו צריכים לעשות זאת.
אורן: אז מה אנחנו צריכים לעשות?
צריכים לעשות חברה יותר יפה, במעגל יותר רחב. גם בעבודה, גם עם הקרובים, עם הכל. ונלך עוד הלאה, גם במסגרת המדינה, ובמסגרת העולם.
אורן: איך אני עושה זאת במסגרת המדינה?
אתה חושב, כי זה כוח, הוא לא מוגבל.
אורן: אני לא צריך לעשות, אני צריך לחשוב?
ניצה: במחשבה?
ודאי. אתה לא צריך עכשיו לרוץ בכל העולם, ולארגן כאלו סדנאות.
ניצה: נרגעתי.
אורן: אז מה אני כן צריך?
אתה צריך לחשוב עד כמה שזה טוב.
אורן: מה טוב?
אם העולם כולו יהיה מסודר כמו הרחם סביב התינוק העתידי שלך. לא יותר מכך, דבר פשוט.
ניצה: לדמיין את זה?
ממה שקורה בתוך אשתך, תנסה לחשוב איך זה יהיה בכל העולם. איך אנחנו נמצאים בתוך רחם יפה, טוב, שאנחנו עיצבנו אותו.
אורן: לצייר זאת בדמיון, זו עבודה של ציור בדמיון?
כן, ולהחזיק אותו כל הזמן.
אורן: מה זה כל הזמן?
כשאתה רוצה שזה יקרה כל הזמן.
אורן: לחזור לציור הזה?
כן, אתה רוצה שכל העולם יהיה מחובר בצורה יפה, הדדית, וכולם יגרמו לכולם רק ביטחון, יחס טוב חם, הדדיות, זה מה שנקרא ערבות.
אורן: זה תרגול פרקטי?
כן, לטובת העובר שלך.
אורן: לטובת העובר?
כן, אתה עושה כך עם אשתך, חושב על העולם ואני אומר לך שזה תיקון גדול.
אורן: מה לחשוב עליו?
שיהיה לו טוב בעולם טוב, שכך אתה רוצה שיהיה. כי בסך הכל הוא בינתיים ברחם בדירה זמנית, וכשהוא יוצא החוצה, ולאיזה עולם הוא יוצא, הוא יגיד לך תודה על זה שילדת אותו?
אורן: בעולם של היום, לא.
אז אתה צריך לדאוג, הדאגה הזאת היא כבר השפעה. אתה כבר מסכים לכך. הלוואי שכל הנשים בעולם יקבלו שיחה או כמה שיחות כאלה לפני הלידה. ולא רק הנשים אלא גם הגברים.
ניצה: האם יש חשיבות לשלב של ההריון. קודם דיברת על 40 הימים הראשונים, שהם ממש העבודה של הכוחות. האם זה משמעותי מתי?
רצוי מהתקופה הראשונה לגמרי.
ניצה: ממש מהתחלה.
במשך כל תשעת החודשים, אם יש לנו אפשרות למה לא?
אורן: בינתיים יש לי רק תרגיל אחד. אני אתאר אותו ותגיד לי אם אני צריך להסתפק רק בו, או שאתה רוצה להמציא לי עוד תרגיל?
אני אמציא לך המון תרגילים, כי אני רוצה שעכשיו בזמן ההיריון, כשאתם נמצאים בידיים שלי, כי אחר כך אתם תברחו, אני רוצה להעביר לכם גם את כל התהליך קדימה. כי עכשיו אתם מוכנים לשמוע גם על תקופת ההנקה, ואחר כך על תקופת הקטנות, ואחר כך על בית הספר, הכל. אני יכול להעביר לך עכשיו את כל הגישה הזאת לחיים. שהכל זה אחד, עכשיו לא קשה לך לתפוס את הדברים האלה. זה אותו רעיון, רק שהוא יותר מתרחב, יותר עוצמתי, אבל אם אתה תופס אותו זה מה שאני צריך. בינתיים אתה משתנה, אתה נמצא בסדנאות, אתה נמצא בפעולות פנימיות, וזה מה שאני צריך לעשות. אני הופך את התהליך של לידת תינוק גשמי לתהליך הלידה הרוחני שלך, אני רק לא מספר לך את זה.
אורן: אז אל תספר לי. בינתיים נתת לי תרגול אחד לעשות בבית כל ערב עם אשתי. אני צריך לשבת לידה, ולחשוב איתה, או אפילו אולי בעבודה יבואו לי כאלה מחשבות, שאם אני רוצה שלעובר הזה שמתהווה בבטן של אשתי יהיה טוב, אני עכשיו צריך לצייר את העולם הטוב שלתוכו הוא נולד. איזה מין עולם זה, אילו מערכות יחסים יש בו, איך אנשים מתייחסים אחד לשני. אני בעצם מתנתק מתמונת העולם שאני מכיר, ואני מנסה לצייר לי את העולם הכי טוב שהייתי רוצה, אני מנסה להמחיש את האידיאל של ואהבת לרעך כמוך, כקוד החיים בעולם שאני רוצה שהילד שלי ייוולד אליו?
בטח, כי זה המצב הכי טוב כלפי העובר.
אורן: זה תרגיל מספר אחד. להיות רק בו כל הזמן? כל פעם שיש לי אפשרות לתרגל רק אותו? או שאתה רוצה לתת לי עוד תרגיל, יכול להיות שיהיה לי זמן לעוד תרגיל.
הוא היסוד של הדברים, אחר כך אנחנו בודקים האם אנחנו יכולים להיות בכך כל הזמן. ואז אתם באים ואומרים, "בשביל העובר שלנו אנחנו יכולים לחשוב כל הזמן, חיכינו לו כמה שנים, ועכשיו סוף סוף אנחנו כבר מחכים שייוולד. שהכל יהיה בסדר, שלא יהיה שום דבר. בעוד חודש אנחנו צריכים לעשות בדיקה כזאת, בעוד חודשיים כזאת, וכולי. אבל מה שאתה אומר לנו על העולם, על כל הדברים האלה אנחנו חושבים, חושבים" אתה יודע, כמו שבדרך כלל עונים. ואני אומר לכם, אם אתם רוצים שהכל יהיה בסדר, אתם חייבים לחשוב על העולם ואפילו עוד יותר מאשר על העובר. "חבריך קודמים" כך כתוב. זאת ממש בעיה, אפילו שאתה יודע שזה לטובת העובר אם תחשוב כך, אבל אלה שני כיוונים מנוגדים. איך אני אחשוב רק לטובתו, לטובתם, וזה יהיה לטובת העובר שלי, איך אני יכול? כאן מתחילה להיות ההתפתחות נגד היצר, ואני חייב לקשור את שני הכיוונים האלו כאחד. איך? פשוט מאוד, אני צריך להגיע למצב, שכולם הם כמו העוברים שלי. כולם נמצאים ברחם שלי, אני כבורא, אני כאמא, אני כרחם, והם כולם נמצאים בי. את זה אני לא אגמור בתשעה חודשים.
אורן: עוד לא הבנתי את תרגיל מספר שתיים. מה אני צריך לתרגל?
לדבר על כך בתוך המעגל, האם זה אפשרי, האם זה לא אפשרי, כמה כן?
אורן: תגדיר תרגיל מעשי לתרגול. אני גם לא יודע אם זה יהיה בתוך המעגל. נניח שאני עם אשתי. תן לנו שיעורי בית מספר שתיים.
עד כמה העולם צריך להיות מתוקן באהבה הדדית, כדי שלא יהיה הבדל בין איש לרעהו. כמו שעכשיו אין הבדל בינינו לעובר ושכך אנחנו צריכים להתייחס לכולם בעולם, הייתכן?
אורן: לא הבנתי את השאלה לדיון. זה דיון בינינו?
כן, כמה אנחנו רחוקים מלחשוב על העולם כמו על העובר שלנו.
אורן: זה לא יוריד לנו את מצב הרוח, אולי יש תרגיל שלישי?
בסדר, שיהיה מיד תרגיל שלישי.
אורן: שהוא מה?
אמנם זה דבר לא מציאותי, אבל כמו שבזמן תהליך הלידה קורה לנו נס, כך יקרה לנו נס גם עם תהליך הלידה בדרגת האדם. שכשייוולד התינוק שלי, ואני אקבל תעודת לידה, יחד איתה אני אקבל את תעודת הלידה ללידה הרוחנית שלי.
אורן: מהי הלידה הרוחנית שלי?
שאני איוולד. בינתיים במשך תשעה חודשים אני עובר קורס שבסופו גם אני נולד. במה אני נולד? בכך שאני מתחיל לגלות שנוצר בי כוח השפעה, יחס יפה לזולת.
אורן: נגמר לנו הזמן, תודה לכם שהייתם איתנו. גם אם אתם לא בהריון, יש לכם שלושה תרגילים לביצוע, תחזרו על התכנית ותתחילו לתרגל. שיהיה לנו בהצלחה, עד הפעם הבאה לידה קלה. כל טוב ולהתראות.
כיצד יכולה האם להועיל לעוברה ברמה המחשבתית ובאיזה אופן נוכל כהורים לאפשר לצאצא ביטחון בחיים? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
ניצה: השאלה הראשונה אחרי הפתיח הזה היא כך, אנחנו נמצאים כרגע באמת בשלב מאוד מאוד מוקדם של ההיריון, והשאלה הבסיסית היא מה אני כאישה צריכה לדעת כדי להשפיע בצורה הטובה ביותר על העובר?
לשיר לו, לספר לו סיפורים יפים, לדבר עמו, להתייחס אליו כמו לגוף חי, שמבין, מרגיש, למרות שרק נודע לך שאת בהריון. זה בעצם העיקר. לחשוב איך היית רוצה למלא אותו בכל טוב שיש, בדרגת חי ובדרגת המדבר. זאת אומרת, במילוי מהחיים הגשמיים לפי מה שצריך החלק הזה שמתפתח בך, ומהחיים היותר גבוהים, חיי האדם, חיים רוחניים. מה הציפיות?
הדברים האלה משפיעים מאוד. אנחנו לא מבינים בדיוק את המערכת שאנחנו נמצאים בה, כולנו קשורים יחד, ואימא ודאי קשורה בצורה שלמה עם העובר שבה, ובעצם כל העולם עובר בזה איזה שינוי, לא רק אישה או זוג, גם הקרובים. ואם אנחנו נמצאים בעולם האינטגרלי, אז ודאי שאנחנו צריכים לחשוב מה ייצא מהעוברים שלנו.
ובעצם הצורה הטובה והקלה ביותר לשנות את אנושות, זה להתחיל מהחשיבה שלנו על העוברים. כי אם אנחנו חושבים עליהם בצורה הטובה, היפה, הטבעית, האינסטינקטיבית, כפי שהטבע מחייב אותנו לחשוב טוב כלפיהם, אז עלינו רק לבדוק מה זה נקרא הכי טוב שאנחנו רוצים. מה הייתי רוצה שיהיה לאותו התינוק כאשר הוא ייוולד, יגדל ויהיה גדול, איזה סוג חיים אני מאחל לו? אני חושב שרובנו נסכים שלא את החיים שלנו, אלא חיים טובים יותר, יפים יותר, נוחים יותר, המסודרים בהרמוניה.
כבר עכשיו אנחנו צריכים לחשוב על הדור הבא, פשוט מאוד רק לחשוב, אפילו לא לעשות כלום. רק החשיבה שלנו, המחשבות, הרצונות, הציפיות שלנו כבר יתחילו לעבוד ולבנות את החיים החדשים. נתחיל מהדבר שהוא הכי חופשי כאילו, ולא דורש מאיתנו שום מאמץ חוץ מאשר בצורה טבעית לחשוב טוב על מי שהכי קרוב לנו. אני חושב שבזה היינו מתקנים מאוד את העולם.
אורן: אתה כבר סבא, אבל נניח שאתה עכשיו זוג צעיר, והייתה לך אפשרות לבצע את המשימה המחשבתית שנתת, לצייר את העולם שאליו היית רוצה שהילד שלך ייוולד, איך היית מצייר אותו? תצייר לי אותו.
איזה זוג צעיר יודע משהו? הרי הם עושים ילדים כשהם בעצמם עדיין ילדים. צריכים לקחת את כולם לחינוך. כל אחד שנמצא במחשבה על העתיד, להוליד, לפתח, לגדל דור חדש, הוא חייב לעבור בעצמו טיפול. ולא מקבלים אישור לעשות ילד לפני שעוברים את הקורס.
אורן: עכשיו אנחנו במסגרת של קורס. ונתת לנו תרגיל מחשבתי ראשון, בואו נחשוב הכי פתוח, לשחרר את כל האזיקים, מה זה נקרא הכי טוב?
מה זה נקרא עולם מסודר, עולם יפה, עולם מושלם? לפי חוקי הטבע אנחנו יודעים שהטבע הוא אינטגרלי, כבר דיברנו על זה בהרבה תכניות, ואנחנו רוצים לבנות את החיים שלנו, את החברה שלנו, שתהיה בהתאמה לטבע. ואם אנחנו חושבים בצורה כזאת למשל על עושר ואושר, בע' ובא', אז אנחנו רואים שיכול להיות שאלה דברים לגמרי מנוגדים זה לזה. שכל המחלות וכל הדפרסיה, הייאוש וכל מקרי ההתאבדויות נמצאים באירופה, איפה שחיים יחסית הכי טוב, ובסקנדינביה אפילו עוד יותר, ושם בכלל הטוב ביותר. ואלה שנמצאים באפריקה, הם חיים ומרוצים מהחיים.
זאת אומרת, השאלה היא מה זה נקרא "חיים טובים", במה הם תלויים? הם תלויים במצב רוח, בהרגשת היחס היפה בחברה היפה, בהרמוניה עם הזולת, בכך שאני פשוט מרוצה מהחיים. כמו שאתה מספר לנו על המושב שבו גדלת. ולא כמו שעכשיו אתה לא רואה את השכן שלך, שיישרף, ועוד משהו שם.
אנחנו צריכים לחנך את ההורים שהם יידעו על איזה עולם נכון הם צריכים לחשוב כלפי אותו העובר שמתפתח בהם.
אורן: אנחנו יכולים גם לדבר על זה בינינו וגם בקורס, זה לא רק אימא לבד?
בסדנה, בהרצאות, לראות שיחות על זה, סרטים, וכל מיני דברים. כמו שהטבע דואג לעובר במי אימו, כך אתם צריכים לדאוג לעובר בצורה האנושית. הטבע דואג בדרגת חי, ואתם צריכים להשלים את זה בדרגת המדבר. וזה מאוד חשוב. יש על זה הרבה סקרים, למשל כולם אומרים שהכי בריא לנגן לו מוצרט, וכן הלאה.
ההשפעה הרוחנית מה שנקרא, עוברת באמת בין כולם, ולא חשוב אם אתה נמצא אלף קילומטר ממני או אתה נמצא כעובר בבטן של אשתי. אני מדבר כך כי אלה עובדות.
ניצה: איזה סוגים של השפעות בדרגת מדבר אני כאימא יכולה לתת לעובר? אתה מדבר פה על כך שהטבע נותן בדרגת החי ואני צריכה לתת בדרגת המדבר.
כן.
ניצה: תן לי דוגמאות, חוץ ממוזיקה, חוץ מדברים מהסוג זה, מה עוד?
אנחנו מדברים על מחשבות. כל המחשבות הללו עוברות לעובר, ובכלל אל כל העולם, אבל במיוחד אליו, כי הוא ודאי שמרגיש בצורה אינסטינקטיבית ישירה.
ניצה: איזה סוג של מחשבות אני צריכה לחשוב?
מחשבות חיוביות, זה ברור. ומחשבות על העתיד הטוב שלו, שאת דואגת לו, חושבת עליו, ועל העתיד הטוב שלו, מילדות והלאה. אנחנו במחשבות בונים את המציאות, בונים את העתיד, ולכן כדאי לנו להעביר על זה קורסים. ובזמן הזה שבו אנשים נמצאים בהתפעלות, בהתרגשות עלינו להשתמש ברצון שלהם להיטיב לעובר. אנחנו צריכים בזה לקדם אותם בעצמם.
אורן: צריך ממש לצייר את העתיד הטוב שלו מילדות ועד בגרות? ממש כאילו להסריט את הסרט העתידי של החיים שלו לפרטי פרטים?
אם אתה תשאל מוזיקאים, אז הם יגידו לך שאתה חייב לנגן לעובר מוזיקה.
אורן: כבר יודעים את זה. אבל אני שואל משהו אחר. אתה אמרת, לצייר בעיני רוחנו את העולם שאנחנו רוצים שיהיה לו, את החיים שיהיו לו, וגם בשלבים, מילדות והלאה.
כן.
אורן: אז אנחנו כאילו לוקחים דף ומציירים לו חיים?
כן, ככה, שאתה חושב על העתיד שלו.
אורן: ממש בפרטים, או בכללות שיהיה לו טוב, ש"יהיה לך טוב בני היקר או בתי"?
זה כמו שאימא שרה לתינוק שלה שיר, והיא אומרת לו, אתה קטן ומתי שתהיה גדול אז אתה תהיה כזה וכזה, וכשתהיה עוד יותר גדול אתה תהיה כזה וכזה. שירים מסוג כזה שבהם היא מאחלת לו את החיים, שהוא יגדל ויהיה איש גדול וחזק. זה הכל פועל. אנחנו לא מבינים ולא מודעים עד כמה אנחנו בזה ממש מפעילים את הכוחות, ובפרט הרצון הגדול הזה כמו שיש בזוג ובאימא במיוחד, הוא מאוד חשוב. חוץ מזה, כשהם עוברים את הטיפול שלנו, את הלימוד שלנו, הם בעצמם משתנים.
אורן: אפשר עוד לשאול על הנושא הקודם? זה מאוד מעניין. אני אגיד לך מה הבנתי ותגיד לי אם אני מבין. אני ואשתי מתחילים עכשיו גם לחשוב כל אחד בפני עצמו גם לדבר בינינו, לצייר ממש בפרטי פרטים את החיים שאנחנו רוצים שיהיו לעובר שלנו אחרי שהוא ייוולד.
כן.
אורן: אנחנו צריכים לצייר אותו שהוא קטן, שהוא תינוק.
באיזה גן אתם רוצים שהוא יהיה. מה היחסים שיהיו בינו לילדים האחרים בגן, כי זה העיקר. אני לא מדבר על המאכלים שם והצעצועים, זה ברור.
אורן: מה העיקר?
העיקר זה דרגת האדם שאנחנו רוצים לפתח בו.
אורן :מה פירוש?
יחס בינו לבין האחרים, עד כמה הם יהיו בהרמוניה, בהדדיות, בחיבור. עד כמה הוא יהיה בחברה בטוחה, aמשלימה אותו, מחזיקה אותו, מבטיחה לו את העתיד הטוב. זה החשוב. אם הוא ייכנס לחברה לא טובה אז לא יעזור לו גם אם נחשוב עליו אלף שנה, כי החברה תקלקל אותו תוך כמה ימים וזהו, והוא לא ישמע בקולי. אני צריך לחשוב כל הזמן על החברה, כי השפעת הסביבה היא ההשפעה הכי חזקה על האדם, בפרט על הילדים.
ואני רוצה אם כך שהסביבה תהיה כמה שיותר טובה, מפני שהיא תשפיע על הילד שלי.
אורן: מה פירוש "טובה"?
טובה זה נקרא שאיש עוזר לשני, שלא מרביצים, לא גונבים, לא מדברים בצורה גסה, אלא בצורה מחונכת, משלימה, יפה, ונמצאים בהרמוניה עם הטבע. לא שכל אחד רוצה לגנוב מהשני ולנצל את השני, אלא כולם צריכים להיות טובים, יפים, מסתפקים במועט בחיים הגשמיים, העיקר שחיים בהתפתחות יפה, הדדית, בביטחון וסיפוק נפשי.
מה אנחנו רוצים לילדים שלנו? אנחנו רוצים שהם יהיו גדולים ואכזריים? אנחנו רוצים שהם יהיו הכי חזקים? שיקרעו את העולם וינצלו את כולם? לא. אנחנו דווקא רוצים שיהיו להם חיים שקטים. וחברה טובה, זה העיקר. חברה טובה ובטוחה וחיים צנועים.
אורן: מה זה צנועים?
צנועים, זאת אומרת נורמאלים. שיהיה לך את מה שאתה צריך וזהו, ולא שאתה צריך עכשיו להשתגע בכל העולם עם המיליונים שלך, ולא יודע עם מה. לא, אימא לא רוצה את זה לילד, היא רוצה שהילד יחיה חיים כמה שיותר בטוחים, מסופקים, בגשם וברוח.
אורן: בציור שאני מצייר, לא הייתי מאחל לילד שלי חיים צנועים, הייתי רוצה חיים בטוחים, מסופקים. ואתה אמרת, להסתפק במועט.
מהם חיים צנועים? בעיניי הכוונה היא שיש לו כל מה שהוא צריך לחיים, בביטחון, במזון, וזה העיקר. זאת אומרת, שיהיה בבטחון, ובסביבה טובה, והוא מסופק מזה. זה נקרא "עשיר השמח בחלקו", קודם כל את זה. השאלה היא, למה לא לבקש יותר מזה? כי אם יגידו לי, "למה אתה לא מאחל לילד שיהיה לו מיליון דולר בחודש, מה אכפת לך?" נניח שאם תרצה כך אז יהיה לו מליון דולר בחודש, אני הייתי חושב פעמיים.
אורן: למה?
כי אני יודע שזה מקלקל, מקלקל את החיים. למחרת הוא יהיה כבר במחשבות, בטרדות, "מה אני אעשה עם המיליון הזה, לאן אני אכניס אותם, לאיזה חיסכון או איך אני אבזבז אותם, איפה אמצא קרוב אלי כל מיני מקומות שבהם אני יכול ליהנות מהמיליון דולר האלה, כמו לאס ווגאס או משהו כזה".
בשביל מה לי את זה, אף אחד מאיתנו לא רוצה שזה יהיה לילדים, אף אחד. בצורה אינסטינקטיבית, בואו נלמד, אולי גם לעצמנו אם אפשר, אבל לפחות להם. אם אנחנו נבנה להם כזאת סביבה, וזה בכוחנו, לפחות לדור הצעיר, אז זהו, פתרנו את הבעיה. אז לפחות הם יחיו טוב.
אורן: אז מיליון דולר אתה לא רוצה.
לא רוצה לאף אחד, לא מאחל לאף אחד.
אורן: אז אנחנו נלמד על דרך השלילה. מיליון דולר בחודש נראה לי שאני מסכים איתך, גם אני לא רוצה לילד שלי. זה משחית אותו, זה משבש אותו, משגע אותו, מוציא אותו מאיזשהו איזון.
כן.
אורן: זה מה "לא", הדוגמה ברורה לחלוטין. ומה כן? אמרת מה לא, תן לי בקצה השני, מה כן. אם היו אומרים לך לבחור דבר אחד, משאלה אחת בטוח תהיה בשביל הילד, אז מה היית מבקש?
אני מבקש בשבילו מה שאדם צריך כדי לספק את החיים הגשמיים שלו בצורה שלא חסר לו דברים הכרחיים לחיים. במילה הכרחיים הגבולות מאוד רופפים, אבל הכרחיים זאת אומרת, מה שהאדם המודרני צריך, בית, אוטו, מקצוע, משפחה, בריאות, חיים נורמאליים, משכורת נורמאלית, חופש, נופש, כל מיני דברים. נניח כמו שמשפחה היום כאן אצלנו מרוויחה עשרים אלף שקל, חמש עשרה אלף שקל אפילו.
אורן: אמרת, יש לכם תרגיל, אתם מתחילים להסריט את חיי העובר על ידי זה שאתם מציירים לו את העולם המושלם.
אני לא חושב שמשפחה צריכה יותר.
אורן: אבל זה מה שהיית מאחל לילד? יש לך עכשיו עובר בבטן, זה מה שאתה מצייר לו, שיחיה כמו מעמד הביניים?
זה אפילו ביניים טוב.
אורן: ביניים טוב.
כן.
אורן: אני מתרגם את זה למלל אחר, שלא יחסר לך שום דבר שבאמת צריך בחיים.
כן.
אורן: טוב. אבל זה מה שהיית מאחל לו? את זה חובה שיהיה, אבל מה בטוב? אמרת מה בטוב תיתן לו?
כל היתר, התפתחות פנימית. בשביל מה הגוף צריך יותר? אז הוא יהיה טרוד באיך לבזבז את זה, איך למלא את זה, איך לעשות. תהיה לו הטרדה במקום הלא נכון, חומרי.
אורן: שלא יחסר לך שום דבר בחומריות.
כן.
אורן: זוהי דרישה ראשונה.
כן, הכוונה אישה טובה, ילדים בריאים, טובים, בית, אוטו, עבודה. כל הדברים האלה.
אורן: זוהי דרישה ראשונה, כאילו מצד המינימום.
לא מינימום, זוהי דרישה בגובה החי, בדרגת החי.
אורן: מה פירוש?
בדרגת העולם הזה.
אורן: לא הבנתי. שלא יחסר לו שום דבר חומרי.
כן.
אורן: אבל יש לך עוד דרישות. זה כאילו הבסיס, האדמה שציירת בחיים שלו העתידיים האלה. שלא יחסר לו כלום. ומה הלאה.
לא, חכה. אם אני רוצה שכך יהיה ושלא יחסר לו כלום, אז הוא צריך להיות מחונך לפי זה. שהוא לא ירצה יותר מזה בגשמיות. אז אני צריך לדאוג לחינוך שלו, שהוא באמת לא ירצה יותר מזה, ושבזה הוא יהיה השמח בחלקו. וזה החלק הטוב אני חושב.
אבל כדי לתת לו דבר כזה בביטחון, אני צריך שגם לשכנים יהיה לפחות אותו דבר, גם בגשמיות וגם בחינוך.
אורן: מה פירוש?
מה "מה פירוש"? אני צריך שלכל החברה יהיה אותו דבר, את המינימום הזה, כמו שאתה אומר, ושכולם יסתפקו בזה ויהיו שמחים.
אורן: למה, מה הקשר לאחרים? דיברנו על החיים של העובר שלי.
כי זה מבטיח לו חיים נורמאליים בין שכנים נורמאליים, לא כמו שאתה עם השכן שלך. אנחנו מדברים על ביטחון, סביבה יפה, ילדים שהוא יכול לשחרר מהבית לשחק בחצר ובכל מקום, כך ממש כמו שפעם היה במושב.
אורן: איך אתה מבטיח לו ביטחון? את זה אני חושב שכל אדם ישמח לשמוע. הבנתי את הדרישה הראשונה, שלא יחסר לו שום דבר חומרי. דרישה טובה, כולנו איתך. דרישה שנייה היא שיהיה לו ביטחון.
כן.
אורן: תצייר את זה.
אם יהיו סביבו אנשים כמוהו, מרוצים בחלקם, לכולם יהיה מה שהם צריכים בגשמיות, לא רוצים יותר כלום, אף אחד לא דורש ולא שם עין רעה על השני, אז כולם חיים מצוין.
אורן: איך תגרום לכך שאף אחד לא ישים עין רעה על השני?
זה על ידי החינוך, אמרתי. מילת קסם, נעזוב אותה בינתיים.
אורן: כן, כי זה אמצעי, אבל אנחנו עכשיו מציירים תמונה. אנחנו לא מתעמקים כל כך במה צריך לעשות, אנחנו רק מציירים. אמרת, יש לכם עובר בבטן, קבלתם כרטיס, אני עכשיו מלמד אתכם איך מציירים לו חיים, במחשבות.
אני רוצה שהוא יחיה בעולם שכולו כזה.
אורן: מה זה "כזה"?
כמו שעכשיו ציירתי למשפחה שלו, שכולם יהיו אותו דבר.
אורן: כמו שלא חסר לו שום דבר חומרי והוא גם שמח בחלקו מבחינה פסיכולוגית, שכך יהיו גם כל האנשים סביבו.
כל העולם. לא סביבו, כל העולם.
אורן: כל העולם. כל העולם כזה.
כן. הביטחון, השמחה, הבריאות, הכל, מה שיוצא מזה זה הדבר הטוב.
ניצה: זאת אומרת, בהתחלה אני מתמקדת במחשבה שלי על העובר שלי וחושבת על כל הטוב שלו.
כן, ומההכרחיות הזאת את מגיעה פתאום לכך שאת חייבת לדאוג לכל העולם.
ניצה: כי שלום התינוק שלי תלוי בשלום העולם.
שלום האדם ושלום העולם זה היינו הך. יופי.
ניצה: כדי שהוא יקבל מקורות השראה ויוכל להתנהל בביטחון כמו שאמרת, אז עכשיו אני צריכה לאחל את מה שאני מאחלת לעובר שלי, לכולם.
כן.
ניצה: במחשבה. זאת אומרת, אני מתחילה מזה שאני מדמיינת כמה טוב לעובר שלי, ואיזה חיים טובים ונוחים ונעימים כמו שאמרת, נעימים ברמה שלא יחסר לו כלום. ואני מאחלת לו התפתחות פנימית, שתכף תסביר לנו למה זה כזה חשוב, ואז אני עוברת לכך שאני מדמיינת שאני מאחלת לכולם אותו דבר.
אותו דבר. כן.
ניצה: ואני לא עושה את זה כי אני נחמדה.
מתוך הרצון האגואיסטי שלך לספק עתיד בטוח וטוב לעובר שלך. ודאי.
ניצה: כי כשאתה דיברת על סביבה, על מגורים, אני כבר חשבתי שאולי אנחנו צריכים לעבור דירה לאיזה מקום אחר.
לא, לא חשוב איפה הדירה. את מדמיינת עולם שכולו ממש סטנדרט אחד.
אורן: עוד שאלה, רגע לפני שעוברים הלאה.
קודם שללנו את המיליון דולר לחודש, כי אמרנו שזה יוציא את הילד מאיזון וזה ישגע אותו. אחר כך אמרת, בשביל מה אני צריך בשבילו מיליון, בעצם מה שאני צריך זה שלא יחסר לו שום דבר.
כן.
אורן: ואז הוספת, "ושיהיה לו בטחון", למעשה שכל הזמן לא יחסר לו שום דבר, שהוא יהיה רגוע ובטוח שיש ושזה יהיה.
כן.
אורן: אני רוצה לשאול שאלה לפני שאנחנו פשוט קופצים לתמונה הבאה. הרבה אנשים חשים שאם הם היו יכולים להבטיח לילד שלהם את אותו מיליון, אז זה מה שהיה מקנה לו בטחון.
כן, בטח שחושבים כך.
אורן: ואתה שללת את זה ואמרת, שמליון דולר לא כדאי לי לאחל לו, זה רק יבלבל אותו ויביא אותו למקומות לא טובים. זאת אומרת, בטחון אתה רוצה, אבל אתה לא חושב, שהמיליון הזה בחשבון הבנק שלו ייתן לו את הביטחון, אלא אתה תולה את הביטחון בזה, שהאנשים שמסביבו, גם להם יהיה כל מה שהם צריכים.
לא בלבד. גם הם יהיו מחונכים בצורה כזאת שהם תלויים זה בזה, ומרגישים שהתלות הזאת ההדדית זה מה שקושר אותם ונותן להם זכות לחיות. אנחנו לא יכולים לחתוך מהעולם הגלובלי איזה חלק כמו בעוגה ולהתרכז בו. אנחנו צריכים לראות את כל הטבע בתמונה הכללית.
אורן: אני אצייר לך שתי תמונות של הבן שלך העתידי, העובר הזה. הבן שלך יכול להיכנס לתוכן ואתה תגיד לו מה עדיף לו יותר ותסביר לי למה, כי זה מה שחשוב. בתמונה הראשונה יש לו מיליון דולר בחודש. בתמונה השנייה, אין לו מיליון דולר בחודש, יש לו כל מה שהוא צריך מבחינה חומרית, ולאנשים סביבו גם יש כל מה שהם צריכים. באיזו תמונה אתה צופה שהילד שלך ירגיש יותר בטחון בחיים?
ודאי שבשנייה.
אורן: אני מנסה להבין למה?
כי זה מתאים לחוקי הטבע ולא לפי האגו הצר והקטן שלי. ואנחנו רואים בכל מקום בעולם שהכסף לא יעזור לו בעת צרה אם קורה משהו, אלא חוקי החברה הנכונים, הנכונות לעזור איש לרעהו, התמיכה, הערבות הדדית, מזה שהוא חי בין כולם, מזה שהילדים שלו נתמכים לא רק על ידו אלא גם על ידי כל הסביבה וכל החברה, שיש לכולם חינוך נכון, רמת בריאות, רמת אספקה, וכל מה ששייך לאדם שיהיה לו כמו לכולם.
אם הוא יתקיים בטבע האינטגרלי כמו כולם, זו הצורה, התנאי הטוב ביותר לביטחון. אנחנו נמצאים בבלון הזה, בתוך הספרה הזאת שנקראת הטבע, ואם אני מתאים את עצמי לטבע הזה, לפי חוק ההמיאוסטזיס, לפי השתוות הצורה, ולא חשוב באיזה צורה נדבר על זה, אם אני נמצא בהרמוניה עם הטבע, בזה אני מבטיח את העתיד שלי וההווה שלי בצורה הבטוחה ביותר.
ולא יעזרו לי מיליון דולר, אם פתאום זה ייפול, פתאום יקרה עם זה משהו וכדומה. החברה, הסביבה שאני חי בה, היא מבטיחה לי את העתיד שלי. אתה רואה מה קורה היום לאלו שנמצאים אחרי ההוריקן באמריקה, מה עוזר למישהו שם שיש מיליון דולר בכיס אם אין לו אפילו דלק למלא את הלימוזינה של עשרים המטר ולנסוע.
אורן: בסדר, בעוד שבוע יהיה לו דלק ואז עם המיליון הוא יוכל לשקם את כל מה שנהרס.
אני לא יודע, בינתיים יכולים לבוא אליו כמה שכנים ולהרוג אותו, לשחוט אותו.
אורן: אבל זה מצב זמני, כמה ימים וזה עובר. נתאר שתי תמונות. באחת, אין לאדם מיליון דולר והוא חי בשכונה שכולם בה ב"ערבות הדדית", נניח שיש שכונה כזאת. בתמונה השנייה, אני גר בשכונה לא של ערבות הדדית ויש לי מיליון דולר. אתם בני מעמד הביניים פלוס, וכמו שאמרת, כל אחד שמח בחלקו ורמת החיים פחות או יותר דומה. ואני "שפיץ", חי באחוזה ועושה מיליון דולר בחודש. באה סופה שעשתה הרס גם אצלי וגם אצלכם. אז עכשיו בתנאי המצוקה, ברור שאצלכם האווירה יותר טובה, כי יש מכה כללית, ואתם באיזו עזרה הדדית ביניכם ואילו אני מסוגר באחוזה שלי, לא רואה אף אחד בסביבתי. אז נניח שיש לי יותר קשיים, אבל עוד מעט המצוקה תחלוף, אני אשתקם בזכות המיליון שלי הרבה יותר מהר מכם, זה ברור. ואם אתם איבדתם משהו, אז איבדתם.
זאת שאלה.
אורן: מה פירוש שאלה?
אני לא יודע, יכול להיות שאנחנו בעזרה הדדית נעזור אחד לשני במצב הרוח וביחס לחיים, ולכל מה שאנחנו נעבור, אנחנו נרגיש את עצמנו יותר מאושרים ונשקם את עצמנו גם יותר מהר. זה לאו דווקא שאתה תצליח עם המיליונים שלך. אני לא רואה את זה בחיים, ועד כמה שראיתי מיליונרים, לא ראיתי שהם שמחים ועליזים ובאמת מרוצים מהחיים.
אורן: אתה מכניס פה דבר חדש. אתה מכניס שמחה ואושר מהחיים ולא דברים חומריים.
ודאי, אלא במה אני מודד את החיים?
אורן: אמרנו שלאדם יהיה בטחון. אנחנו עכשיו מודדים באיזה נתיב אפשר להשיג בטחון יותר גדול.
ודאי שהביטחון תלוי בסביבה. או הסביבה שלי זה ההוריקן, או הסביבה שלי שהיא אנשים טובים, שתומכים זה בזה.
אורן: מה זה תומכים זה בזה? אפשר לתרגם את זה לכסף. המיליון שלי שווה הרבה יותר מכל התמיכות האלה. אז תיתן לה שקית חלב.
לאו דווקא.
אורן: אלא מבחינה של מצב הרוח?
לא רק מצב הרוח, אלא גם אספקה הדדית, דאגה הדדית. זה שווה הרבה יותר ממיליון דולר. במצבי לחץ וצער, אתה לא יכול לקנות במיליון מה שאתה רוצה. את זה אתה יכול רק בחיים הרגילים.
אורן: אנחנו מדברים על החיים הרגילים, עכשיו אנחנו דנים איזו תמונה אתה מצייר לעובר שלך.
סליחה, אני רוצה לדבר לעניין ולא סתם.
אורן: בסדר
אתה רוצה לספק לעובר שלך חיים נורמאליים אז אתה חושב על חיים נורמאליים בשבילו, ולא על מיליון דולר. אף אימא לא רוצה בזה. אתה סתם מתווכח, אלה לא דברים שלקוחים מהמציאות ולא מהחיים. אף אימא לא רוצה שהילד שלה יהיה עשיר, שיהיה חזק, שיהיה רמבו, או לא יודע מה. היא רוצה בשבילו חיים. העיקר שיהיה בריא ושיהיה לו כל מה שהוא צריך, לזה היא דואגת. כי אנחנו בפנים מרגישים שהדברים האלה הם הטובים ביותר, יותר מכל הקיצוניות, לא לכאן ולא לכאן.
אורן: גם אבא או רק אימא?
הם יכולים להשתגע איך שהם רוצים, כי הם גם מקולקלים.
אורן: מי?
גם האבא וגם האימא, הם קיבלו חינוך מסרטי הוליווד. אבל בעצם בצורה הטבעית אנחנו כך רוצים את החיים, כך מאחלים חיים לילדים שלנו. זה מה שאנחנו רוצים לראות בהם, שמחים בחלקם, ואל תספר פה דברים מלאכותיים שספגת.
אורן: אבל אני בקורס.
אז אתה בקורס תקבל שטיפת מוח ותחזור לחשוב נורמאלי.
אורן: אז עכשיו אתה כאילו שוטף לי את המוח?
כן, שתבין.
אורן: אתה לא יכול להגיד לי "תבין את שטיפת המוח". תשטוף אותי.
אני לא פותח עכשיו קורס, אני רק אומר לך את העקרונות. שאיזון בטבע זה העיקרון הראשון, ואיזון להטבע זה נקרא שאני חי בשווה עם האחרים, בשווה. ולא שאני מרגיש שאם אהיה עשיר יהיה לי יותר טוב מאשר להם. לא יהיה לי יותר טוב. לא יהיה. אנחנו נשמע אחר כך מה קורה בכל האזורים האלו של העשירים בזמן ההוריקן, אתה עוד תשמע מה היה שם ומה קרה.
אנחנו צריכים ללמד את האדם את חוקי הטבע, ועל זה אני לא רוצה להתווכח איתך. אני רק רוצה להסביר לך אותם. ועד כמה שאתה מדבר על חיים בטוחים, אז שמירה על חוקי הטבע ברמה האנושית, זו הצורה הבטוחה ביותר, המאוזנת, הנכונה. זהו, על זה אין ויכוח. הטבע ינצח ויחזיר אותך בכל זאת לזה. אם יש לך יותר מאשר לאחרים אתה במידה הזאת תסבול בסופו של דבר. לכן אנחנו בצורה אינסטינקטיבית לא מאחלים את זה לעוברים.
ניצה: הדבר הבסיסי שהבנתי מהשיחה הזאת, שכאילו "הפכה לי את הראש", הבנתי שהרבה פעמים אנחנו בגישה שלנו ובתפיסה שלנו, בעצם מאחלים רע לעוברים ולילדים שלנו, כי אנחנו לא באמת מבינים מה טוב להם. זאת אומרת, כל התפיסה שלנו היא מעוותת. ולא כמו שאתה הצגת את זה, מה זה בעצם לחיות טוב.
אנחנו לוקחים דוגמה מהסרטים.
ניצה: נכון, אבל זו המציאות שלנו היום. מה אני אאחל לילד שלי, או לילד של החברה שלי?
אנחנו לא צריכים להמשיך את המציאות. אנחנו מדברים על איך לתקן אותה. כבר גמרנו, הגענו כבר עד הסוף, ואין יותר. דיברנו על דפרסיה, דיברנו על התאבדויות, דיברנו על כל שאר הדברים, אז מה קורה? נמצאים במשבר, אין יותר לאן להתפתח, אז צריכים לדאוג לפחות לדור המתוקן קצת יותר, לעתיד. אין כאן דרך אחרת. והטבע מגלה לנו את החוקים שלו ואנחנו צריכים ללמוד מזה. כאן אין ברירה.
כמו שברחם עכשיו, העובר מקבל את מה שמגיע לו ולא יותר. האם האמא תתחיל להאכיל אותו עכשיו בסוכרים כדי שיגדל לששה, שמונה קילו, זה טוב? "אבל כך הוא גדול, הוא חזק". העובר צריך לקבל בדיוק מה שנחוץ לו בכל רגע ורגע בחיים. וזה נקרא בריאות. זאת אומרת, סביבה בהתאם למה שהוא צריך להתפתח, איזון בין אדם לסביבה.
בבטן, ברחם, שם אנחנו מתחילים ללמוד מה זה נקרא הרמוניה, הומיאוסטזיס, מה זה נקרא השתוות הצורה, איזון. כי באותה צורה כמו שיש לו ברחם, הוא צריך להרגיש גם אחר כך כשהוא נולד בסביבה שלו. זה מה שאנחנו צריכים לספק לו, וקודם כל ההורים שלו, בבית שלו.
כשהוא נולד כך אנחנו משתדלים לעשות. כל יום, כל שבוע, כל חודש אנחנו צריכים להוסיף עוד משהו, ועוד משהו, במאכלים, בטיפול בגוף שלו, בביטחון הגשמי שלו, החושי וכן הלאה. אנחנו מוסיפים לו קצת משחקים, מרימים אותו, מחייכים אליו, מדברים אליו וכדומה.
את כל זה צריכים לעשות, כי זה אותו הרחם שנמשך החוצה, רק בהתפתחות יותר ויותר משוכללת בהתאם אליו. אז למה פתאום אנחנו רוצים "לזרוק אותו לכלבים"? אני רוצה שהסביבה שלו גם הלאה תהיה אותה הסביבה כמו שהייתה בפנים, שממש יהיה לו טוב, ומה זה טוב, אני צריך ללמוד מחוקי הטבע.
במשך תשעה ירחי לידה אני איכשהו מבין מה צריך להיות שם. צריכים לתת לאימא מזון מאוזן, קצת יותר סידן, עוד קצת דברים, זה ברור, אבל מה אחר כך לעשות עם התינוק, את זה אנחנו גם צריכים ללמוד מהטבע, ולא למלא אותו במטרנה במדויק ועוד במשהו. למה אנחנו מתרחקים מהנקת אם, שזה דבר שחייב להיות. התינוק מקבל יחד עם החלב המון נוגדנים, המון דברים נוספים ששום דבר מלאכותי לא יספק לו את זה. אחר כך הוא יצטרך את אימא, ויהיה דבוק לאימא עוד שנים, אם לא קיבל את זה בזמן שינק ממנה. אנחנו רואים את זה על הילדים שחסר להם החום, חסר להם את הרגשת השד, שזה המשך של הרחם.
ניצה: אנחנו חוזרים לשלב תחילת ההיריון, ודיברת קודם על המחשבות של האישה. האישה עוברת המון שינויים בשלבים האלה, היא מתחילה להרגיש אחרת, לפעמים מתנהגת אחרת, פתאום יש לה דחפים אחרים, צרכים אחרים. מאיפה זה בא ובאיזה אופן זה משרת את העובר?
אנחנו לא מדברים על אישה מאוזנת, על אישה מתוקנת, אנחנו מדברים על אישה מעוותת. היא חולה, חולנית, עם הגוף, נמצאת תחת השפעת הסביבה שהיא גם כן חולנית ומעוותת ולכן אנחנו לא יכולים להוציא מכאן כללים נורמאליים. אבל האישה שבאידיאל, הייתה נכנסת להריון ומתפתחת, הייתה צריכה להרגיש את עצמה רק יותר ויותר טוב. הגוף שלה עכשיו עובד עבור שניים, הוא דווקא צריך להיות עוד יותר בריא, עוד יותר אנרגטי, עוד יותר מאושר.
וזה שאנחנו רואים דיכאון, דיכאון לפני לידה, בזמן הלידה ואחרי הלידה, כל מיני דחפים, עצבנות, אכילה מופרזת, זה הכל בגלל שאנחנו לא מאוזנים. לא ביחסים בין האישה לסביבה, ולא בתוך הגוף שלנו. הטבע סידר הכל.
ניצה: כשאתה אומר שהחברה חולה אתה מתכוון שהם פועלים בניגוד לחוקי הטבע. זה נקרא חולה?
כן. זו הגדרת החולי.
ניצה: האם בקורס הזה, אני יכולה לאט לאט ללמוד איך להבריא? לאט לאט להבריא את עצמי?
כן, לכן אמרתי שאנחנו צריכים לפתח כאן קורס, ואת חייבת להשתמש בזה ברגע שנודע לך שאת בהריון. והאמת, אישה בריאה, מרגישה ממש תוך ג' ימי קליטה שהיא בהריון.
ניצה: שהיא נכנסת להריון?
כן. ביום השלישי היא מתחילה להרגיש שזהו, יש בי משהו. ורואים עליה מבחוץ. היא צריכה להיות זוהרת.
ניצה: להיות קורנת.
כן.
ניצה: האישה יותר קורנת, ויש אומרים שהיא גם יותר יפה בזמן ההיריון.
זה ברור. והעיקר שהיא מאירה מִבפנים. להשתמש כך בכל ירחי הלידה כקורס אינטנסיבי, ובזה היא צריכה להבין שהיא מאזנת את עצמה ומאזנת את העובר. והקורס הזה, ברכות, בצורה יפה, נוחה, בונה אותה ובונה אותו ובונה את המשפחה. זו בשבילנו הזדמנות מיוחדת כדי לעשות תיקונים, כדי להמשיך את הרחם לעולם החיצוני, ליחסים ביניהם. יחסי כל העולם נמצאים ברחם של הטבע. ואז אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מאוזנים עם אותו הרחם הגדול, זה החינוך האינטגרלי.
אורן: נתת לנו קודם תרגיל לצייר במחשבה שלנו את העולם שאליו אנחנו רוצים שהעובר שלנו יגדל, לכתוב את התסריט של החיים שלו משלב לשלב. ציירת איך אתה רוצה שהוא יהיה בגן הילדים, באילו יחסים הוא יהיה עם הילדים סביבו. למה שהתרגילים שאנחנו עושים עכשיו במחשבה ישפיעו בפועל על החיים שלו?
כי המחשבה היא הכוח הכי גדול. מה שאדם חושב בסופו של דבר הוא מבצע, זה מתפרץ החוצה גם בחיצוניות, בגשמיות. המחשבות הן הדרגה הכי גבוהה, הנשק הכי חזק, הן הכוח הכי חזק בעולם.
ניצה: במקרה הזה, זה לא רק מה שהאדם חושב הוא מבצע, אלא מה שאני חושבת שהוא יבצע?
מה שאת חושבת מתבצע בו. וודאי, את אחראית עכשיו על שני גופים.
ניצה: ויש לכך השפעה גם בשלב הזה וגם בשלבים אחרי שהוא יוצא לאוויר העולם?
כן.
ניצה: זאת אומרת, למחשבה יש השפעה כבר מהשלב הראשון? יש שלבים מסוימים שאני צריכה להיות יותר מודעת לכך, או ממש מהרגע הראשון אני כבר צריכה להתחיל?
מהרגע הראשון.
ניצה: בכלל עוד לפני שיש לו מערכת עצבים ומוח.
זה מתראה כך רק כלפינו.
אורן: לא הבנתי איך זה עובד בדיוק. אני ואשתי יושבים ומציירים לילד שלנו חיים ורודים, הוא נולד ויש לו חיים ורודים. לָמה? כי אנחנו ציירנו לו חיים ורודים. עשינו את התרגול הזה, נניח השקענו כל יום עשר דקות, היינו מצטיינים בקורס, כל יום ישבנו עשר דקות וציירנו קטעים מתוך חייו, כמו שתיארת קודם, אידיליה, כולם מתייחסים אליו יפה, הוא מתייחס לכולם, לא חסר לו כלום בחומריות, שיהיה שמח בחלקו, שיהיו לו שכנים טובים, הכל.
עשר דקות, אולי יותר, מה הבעיה?
אורן: חצי שעה ביום, בסדר? עשינו. התמדנו בזה לאורך ההיריון.
זה המקסימום שאתה מסוגל להשקיע בו? "עשר דקות עד חצי שעה, מספיק לי".
אורן: אנשים עובדים, יש עוד דברים בחיים. כמה אתה רוצה שנשקיע?
בסדר.
אורן: כדי שהתרגול יהיה פרקטי, שאנשים יעשו אותו.
לאישה הרבה יותר.
אורן: יכול להיות, יכול להיות שהיא לא עובדת עכשיו. נניח אני בא בערב הביתה ואז משתתף בתסריט, אנחנו כותבים תסריט לחיים של הילד, אפילו יש לנו מסמך, נכתוב את זה.
נכתוב. בסדר. אחר כך כשהוא יגדל הוא יקרא.
אורן: אלא הם חייך דוד, בבקשה, בברית מילה ניתן לו את התסריט, בהצלחה. אמרת שזה יקרה, או קרוב לכך יקרה, כי המחשבה היא הכוח הכי חזק.
לא, כי אתם לא לבד, אנחנו מדברים על מיליונים שמקבלים את החינוך. לא מדברים עליכם לבד, אתם לבד לא תבנו את הסביבה והשכנים והשכונה והעיר והעולם שהם יהיו טובים לילד שלכם. מה שקורה רק במשפחה אחת, לא יעזור לו. אם זה קורה רק במשפחה אחת, אז באמת אתה צריך לאחל, נכון להיום, שיהיה לו מיליון דולר בחודש, שישתגע עם הכסף וזהו. בלי סביבה טובה אתה לא יכול להבטיח לו עתיד טוב. למה אתה שוב מצטמצם, ל"לנו וגמרנו" ? הוא יחיה לבד? אתה זורק אותו לירח?
אורן: לא.
מה אתה רוצה? למשל דוגמה מהחיים, שאני רציתי לספק לבן שלי חיים נכונים שלחתי אותו לסביבה מיוחדת ושם הוא גדל. ידעתי שאני לא יכול לפי מה שהרב"ש אמר לי, "לא יהיה לך לא זמן לא כוח ולא ראש אליו, שלח אותו". כי באמת הכנתי את עצמי לתפקיד של היום, ושלחתי את הבן שלי. אבל שלחתי אותו לסביבה שבה הוא גדל ואני ידעתי לאן, העיקר זו הסביבה.
מגיל שש עשרה אפילו פחות הוא נמצא לבד. היום הוא בן ארבעים, ואתה רואה שלא קרה לו שום דבר רע ברוך ה', אלא הוא בעל משפחה, יש לו מקצוע, ילדים, בית והכל. לָמה? אני לא השתתפתי בכך, אבל הסביבה, אני באמת לא השקעתי, הייתי בתנאים כאלה שלא יכולתי להשקיע בו. אתה רוצה לגדל ילד שייוולד לבד? הוא יוצא לחצר, לגן ילדים, תוך יום הוא חוזר וכל החינוך שהשקעת בו, מה שאתה חושב עכשיו, הכל עף, הוא מביא לך כאלו דברים שאתה נדהם. הוא לומד מהם ולא ממך. מי אתה לעומת החברים שיהיו לו? אם אתה לא תתקן אותם, לא תדאג למי שהם יהיו, באילו משפחות, באיזו תרבות, באיזה יחס, אתה לא דואג לילד, חבל על הזמן, לך לישון, כשאתה חוזר מהעבודה לך לישון.
אורן: הרצון שלנו שיהיו סביבו בגן הילדים העתידי, בעוד שלוש ארבע שנים, ילדים מחונכים שיתייחסו טוב אחד לשני.
כן.
אורן: הוא יכול לגרום לכך שבעוד שלוש או ארבע שנים באמת יהיו סביבו ילדים מחונכים וכן הלאה?
בנוסף לכך שאתה חושב, אחרי שאתה חושב ומברר את הדברים האלה ולומד אותם לאט לאט, עכשיו אתה מבין מה הוא צריך. אתה בודק אם יש גן כזה בסביבה או לא? אולי אני צריך לעבור עם אשתי למקום אחר שיש בו עוד אנשים שחושבים כך? אולי אנחנו צריכים לעשות שיכון, מושב, או לבנות בכלל את כל החיים שלנו כך? אם כולם עוברים חינוך כזה בטלוויזיה, בוא נחייב את הממשלה לשנות את החוקים בצורה כזאת. חוקי חברה, חוקי חלוקה יותר צודקת, חוק חינוך לילדים וכולי, למה לא? אחרת מה? אתה לא תעשה כלום. יוצא שרק מתוך הצרה קטנה שהיא נכנסה להריון, עכשיו יש לך צרה גדולה לתקן את העולם.
אורן: אני לא הולך לתקן את העולם, זה בטוח.
אז בשביל מה עשיתם ילד?
אורן: עשינו ילד. אם אתה בונה על כך שמהקורס שלך פה, ממפגש אחד אני הולך להיות מתקן העולם, ממש לא.
לא, זאת רק התחלה, אבל בעצם כן, לשם אני חותר. אתה לא יכול, אף אחד בעולם שלנו לא יכול.
אורן: אתה פשוט מייאש אותי מההתחלה.
נכון.
אורן: זאת מטרתך?
כן.
אורן: אז אני אעזוב את הקורס במפגש שני.
לא, אם תעזוב אז לא יהיה לך כלום בכלל. כך אני מחייב אותך לראות את העולם בצורה רצינית, בעיניים פקוחות, שאין לך ברירה. להבטיח טוב היום לעולם בעולם הגלובלי, אתה חייב לדאוג לכל העולם.
אורן: טוב, אלה דברים מתקדמים. ניצה תדאג לכל העולם, אצלנו אני הפרקטי, היא יותר פילוסופית, היא תדאג לכל העולם.
טוב, בסדר. אתה יודע מה, לפחות למדינה ישראל, בסדר?
אורן: גם לא, היא תדאג למדינה.
בסדר.
אורן: הייתי בצבא, אני משלם מיסים, שם זה מתחיל ושם זה נגמר.
לשכונה לא?
אורן: גם לא, איזו שכונה? אני אומר לך, בבניין אני לא סובל את האנשים, הבאת לי את השכונה?
טוב, אם כך, אין לי מה לדבר איתך.
אורן: בגלל זה אני אומר שנמשיך עם האימא. הבנתי את התרגיל עד כה, אני אתרגל אותו.
אז אנחנו נעבוד עם אימא, בעוד שבוע אתה תבוא על ארבע. אתה תשב בפינה ותשמע את הכל .
אורן: הנה, בוא נעבוד עם אימא כי אני צריך פסק זמן מהקורס הזה. אני לא הולך לתקן שום עולם ושום מדינה.
בסדר. את מבינה?
ניצה: אני מבינה שהמצב לא פשוט. שבעצם כשנכנסתי להריון הסתבכתי עם כל העולם.
לא הסתבכת. אלא באמת מתוך דאגה של אמא לעתיד הילד, כי כשהוא יוצא מהבטן הוא כבר לא נמצא תחת השפעתך, אחרי זמן מה, נניח אחרי שנתיים שלוש. להבטיח לו שלום את לא יכולה. שלום זאת שלמות, את לא יכולה אלא על ידי כך שהסביבה שלו תהייה תמיד שלמה. לכן אנחנו צריכים לשנות את הסביבה, להפוך אותה לרחם. כמו שעכשיו הוא נמצא בך, כך הסביבה כל הזמן תדאג בשבילו, כי רק הדאגה שלך לא תעזור.
לשם כך צריך קודם למשוך את בעלך. אנחנו מבקשים לטובתכם שתביאו אותו להמשך, לטובתכם, אנחנו מתכוונים אלייך ולתינוק, העובר, תביאו את האבא, את הנאשם, תביאו אותו כדי שגם הוא ישתתף. לאט לאט יחד איתנו, כי גם אנחנו צריכים ללמוד מה זה נקרא החברה העתידה שתגדל כרחם סביב הילד. אנחנו צריכים קודם כל ללמוד את החוקים שלה, ההתנהגויות, איך להיות בגשמיות, בתרבות, בחינוך, ביחס בין האנשים וכן הלאה. נלמד את כל מה שנקרא ה"רחם", או ההשפעה הבטוחה והטובה מהסביבה לאדם.
אחרי שנלמד זאת, אנחנו נתחיל לחשוב גם על איך אנחנו עושים זאת בפועל? לא עכשיו, אבל בעוד כמה שנים, נניח יש לך עוד שנתיים עד שהילד ירד מהידיים שלך, אולי אפילו לפני כן, איך אנחנו בונים כזאת סביבה ידידותית כלפיו.
ניצה: השאלה הראשונה שלי כאישה זה איך אני רותמת את בן הזוג שלי אם הוא לא חלק מהסיפור הזה, שהוא יבין את חשיבות העניין?
אם את מתחילה לדאוג ומתחילה להתרשם מהחומר שאנחנו מעבירים לך זה בעצם פועל עלייך בצורה מאוד חדה, הכרחית. כי זה כמו שאנחנו מגלים לאדם, "אדוני אתה מאוד חולה ועוד כך וכך זמן אתה תרגיש רע, אם לא תטפל בזה בצורה כזאת אתה תרגיש עוד יותר רע. כאן יש לך סכנה להיפגע מכך וכך זאת אומרת מסביבה לא טובה, יתנו לך שם מכות ואתה תלמד שם דברים לא טובים, אתה יכול להיכנס לבית סוהר וכאן יכולות להיות תאונות וכן הלאה".
אנחנו פותחים לך את הדרך כמו שאת רואה בחיים, ואם את רוצה להבטיח את הדרך הנכונה שלו, גם בחינוך, גם בהתנהגות, בהכל, אם את רוצה לראות גם נכדים, אז כדי שהכל יסתדר אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו בונים לילד עתיד. בנוסף לכך שילדנו אותו אנחנו צריכים לבנות לו גם את העתיד. איך? בשביל זה אנחנו צריכים את בעלך. מתוך הדאגה הזאת את צריכה להעביר לו את הדאגה שלך. אין אישה שלא יכולה למשוך את הגבר.
ניצה: באיזה שלב העובר מרגיש את הגבר? בהתחלה הוא מרגיש את האישה, האם הוא מרגיש גם את הגבר?
אני חושב שאחרי ארבעים יום.
ניצה: מה מיוחד דווקא לתקופה הזאת?
הוא מתחיל לקבל את ההרגשה הראשונה מחוצה לו. שהוא קיים במה שהו. זאת התחלת הבינה. בינה, הבנה. זה נקרא "מ' יום יצירת הוולד". מ' זאת דרגת בינה.
ניצה: מה אני צריכה לעשות בשלב הזה? הגעתי לשלב של הארבעים יום, אני מבינה שזה רגע מאוד משמעותי, העובר שלי מתחיל פתאום לפתח משהו שאפשר לקרוא לו סוג של מודעות
כן.
ניצה: מודעות מסוימת.
לדבר איתו, וגם שבעלך ידבר אליו.
ניצה: לדבר אליו.
לדבר כן.
ניצה: אילו דברים להגיד לו?
מה שאת חושבת, תגידי. כל מה שהאימא חושבת זה נכון.
ניצה: פשוט לדבר אליו באופן טבעי, לדבר דברים טובים.
אורן: תודה שהייתם איתנו. תתחילו בבית לדבר דברים טובים, ויהיה טוב. "חיים חדשים", עד הפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב.
מה מרגיש העובר בעודו נמצא ברחם אימו, כיצד מריבה בין ההורים משפיעה עליו ועל התפתחות יחסו לחיים וכיצד עליהם לנהוג כשסיטואציות כאלו מתעוררות? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
אורן: שלום ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. בסדרת השיחות הזו אנחנו מדברים על הריון ולידה. אנחנו רוצים לבחון את התחום הזה של הריון ולידה, רובנו עברנו אותו בחיים יותר מפעם אחת, חלק יגיעו לזה בהמשך, חלק אולי הילדים, הנכדים, הנכדות. כולנו עטופים סביב העולם הזה של הריון ולידה בשלב כלשהו של החיים, ואנחנו רוצים ללמוד על הריון ולידה מהרב לייטמן ולפתוח לעצמנו על ידי התובנות שהוא מלמד אותנו חיים חדשים, גישה חדשה לחיים, לא רק עבור העובר שלנו או הילד הקטן שלנו שעכשיו יגדל ויתפתח, אלא גם עבור עצמנו, האנשים הבוגרים. ובכל דיון אנחנו מתמקדים בהיבט מסוים בתוך התהליך הרחב הזה של הריון ולידה, ומשתדלים ללמוד גם מה טוב לעובר, גם מה טוב לאבא, לאמא, ולכולנו בכלל כבני אדם בדרך לחיים חדשים.
במה אנחנו פותחים היום?
ניצה: בפעם הקודמת דיברנו יותר על היחס שלנו כהורים כלפי העובר והגענו לאיזו נקודה שסיפרת לנו שהעובר כשהוא מגיע לארבעים יום, אז הוא מתחיל לפתח איזו הבנה, הכרה. והיום היינו רוצים לדבר על העובר עצמו, מה הוא מרגיש, איך הוא קולט את העולם, מה עובר עליו מהזווית שלו? אנחנו יודעים שיש גם מחקרים שמראים בצורה מאוד ברורה שמה שעובר על עובר ממש בשלבים האלה, עוד ברחם, משפיע עליו מאוד. אז היינו רוצים לדעת מה עובר עליו?
העוּבר נמצא כל הזמן במלחמה פנימית, כי הוא צריך כל הזמן להתאים את עצמו לסביבה. ועד כמה שהוא גדל הוא משתנה, למרות שהסביבה היא כביכול אותה הסביבה. ולכן יש כאן תהליך בלתי פוסק שהאדם הזה, שהוא עוד לא אדם, עובר מצבי הסתגלות, התאמה שלו לתנאים חיצוניים. בינתיים התנאים החיצוניים שלו זה הרחם, והוא כל הזמן מתאים את עצמו לתנאים האלו.
ואם הוא לא מסוגל להתאים את עצמו לתנאים החדשים, אז זה נקרא תקלה, מחלה או משהו. אם הוא מסוגל, אז הוא מתפתח נכון וטוב. יש לו עבודה מאוד גדולה, כשהטבע בעצם עובר עליו ובונה אותו, אבל בבנייה הזאת הוא נמצא תחת כוחות שמעצבים אותו, מציירים אותו. נותנים לו ציור גופני בכל הרמות של המערכות הפנימיות.
וההתפתחות יכולה להיות אך ורק על ידי שני כוחות, הכוח המפתח והכוח המייצר. והוא נמצא תחת השפעת שני הכוחות האלו, כמו אומן שלוקח גוף חימר ומתחיל לבנות ממנו משהו. אז יש כאן פעולה מצד החומר עצמו, עד כמה שהוא גמיש, עד כמה שהוא נמצא בהרמוניה עם הלחצים, עם הכוח המצייר החיצוני, עם הכוח המתפתח הפנימי.
ולכן העוּבר נמצא כאן בעבודה בלתי פוסקת תחת שני הכוחות.
אורן: אפשר להסביר שוב מה הם שני הכוחות?
כוח אחד שמפתח אותו מבפנים והכוח השני שמייצר אותו מבחוץ. כאילו שני הכוחות האלו פועלים בו, הם פועלים בכל מקום, בכל מערכת, בכל הקשר שנברא בו, בכל המערכות שמתחילות להתפתח. אנחנו צריכים להבין שהעובר נמצא כאן בתהליך מאוד אינטנסיבי בהתפתחות שלו. ולכן אנחנו צריכים בעצם לדאוג שכל התנאים יהיו נכונים לזה. וכמה שאנחנו יכולים להיטיב את התנאים האלה, אז בזה אנחנו בעצם מיטיבים לעוּבר.
קודם כל אנחנו צריכים לדאוג למזון, אנחנו צריכים לדאוג למצב הפנימי של האישה, למצב הפסיכולוגי שלה, אנחנו צריכים לדאוג למצב הבריאותי שלה, ואנחנו צריכים לדאוג לה למילוי, חוץ ממילוי גשמי גם מילוי רוחני. אנחנו לא כל כך מבינים עדיין בדברים האלו מצד הרפואה והמחקרים הנוכחיים, אבל גם הם כבר מדברים על כך שחייבים לספק לעובר מילויים שונים בכל הדרך הזאת, בהתפתחות הפנימית שלו.
אורן: מה הוא מרגיש במלחמה הפנימית הזאת? אמרת שהעובר נמצא כל הזמן במלחמה פנימית ואז תיארת שני כוחות שפועלים עליו מבפנים ומבחוץ. איך הוא שורד את המלחמה הזאת? מה הוא מרגיש? יש לו חוויות, יש לו עולם? מה איתו?
כמה שהוא מתקדם בהתפתחות שלו, הוא וודאי שמרגיש יותר ויותר. אנחנו לא יכולים להביע בדיוק אילו צורות התנהגות שונות יש לו בימים הראשונים שלו. אבל אחרי ג' חודשים ראשונים בהתפתחות בהריון אנחנו כבר יכולים לראות תגובות מסוימות ממנו. וודאי שגם קודם הוא הרגיש, רק הוא לא היה יכול להגיב, עדיין לא היו לו מערכות מפותחות מספיק כדי לפתח תגובה. וודאי עד כמה שמתקדם לקראת הלידה, אז התגובות שלו הן תגובות יותר ויותר נראות לעין מה שנקרא.
וכאן אנחנו צריכים לעזור לו להתפתח, בלי בדיקה או עם בדיקה, הכל תלוי עד כמה שאנחנו מבינים את התפתחות העובר. אם אנחנו מדברים על שלבי ההתפתחות, אז בארבעים יום יצירת הוולד עדיין אנחנו דואגים לו רק לצורה החומרית. מארבעים יום והלאה אנחנו צריכים כבר להתחיל לדבר איתו כמו על הגוף המתפתח, האדם המתפתח. ואחרי שלושה חודשים אנחנו צריכים להתייחס אליו כמו אל קטן שמגיב בצורה מסוימת על הפניות שלנו, פניות כמו לאדם קטן.
ובג' החודשים האחרונים אנחנו כבר יכולים לדבר ביחס כלפיו כמו למישהו שממש מרגיש ומבין ומגיב בצורה ישירה על כל מה שמתרחש בסביבה. כמו שפעם לא חשבנו שצמחים מרגישים את היחס שלנו, ופתאום אנחנו מגלים שהם ממש כמו עוד גוף חי שנמצא בחדר שלנו וכל מה שקורה בחדר, היחסים בינינו וכן הלאה הצמח קולט ומגיב. רק בצורה של צמח, שאין לו תגובה כל כך אקטיבית שאנחנו יכולים לראות אותה. אבל כך זה. אם דרגת חי, יש לנו חיות, אז הן מגיבות בצורה הרבה יותר ברורה ואקטיבית.
אותו דבר כלפי העובר. ואם היינו יכולים להיות מספיק רגישים, היינו אפילו זוכרים את עצמנו הנמצאים ברחם של אמא ומתפתחים שם, בזמן ההתפתחות שלנו. הזיכרון הזה הוא נשאר.
ניצה: איפה הוא?
בתוך האדם הוא נשאר, רק הוא נמצא בכאלו שלבים, בכאלו מערכות פנימיות, שאדם רגיל שגדל הוא כבר לא פונה אליו. אבל בהחלט יכולים גם את זה לעורר באדם.
אורן: במפגש הזה אנחנו מתמקדים מצד העובר, שבעצם יש סביבו עיגולים בכל מיני רמות. העיגול הראשון זה הרחם של אמא שלו, זה העיגול הקרוב אליו.
כן.
אורן: ולצורך כל התהליכים שתיארת, התקשורת איתו אחרי שלושה חודשים, יש עיגול עוד יותר רחב, שהוא כבר מחוץ לבטן של אמא, שזה מה שקורה סביבו.
נכון.
אורן: אז אלה שני עיגולים, שעד כה סגרנו אותם. אני רוצה לשאול מהעיגול השני, של אבא, אמא. אמרת שהוא מרגיש דברים, לפעמים אנחנו רואים אותו כבר מגיב, לפעמים לא רואים אותו מגיב. נניח שיש בבית מריבה בינינו, מה הוא מרגיש? איך זה משפיע עליו?
הוא מרגיש את זה. הוא נמצא בתוך המריבה. הוא נמצא, זה משפיע עליו. זה משפיע על האופי שלו, על היחס שלו לחיים, על מידת הביטחון, מידת הפתיחות שלו. הכל משפיע. אנחנו לא מתייחסים מספיק ברצינות לכל השלב הזה שאדם מתפתח בתוך הרחם.
האמת שאנחנו צריכים לקחת את זה כחלק מהחיים, וחלק כחשוב בחיים. כשהוא נולד חשוב לספק לו קודם כמה שאפשר יותר לגופו, אחר כך להתפתחות שלו כאדם וכן הלאה. לחלק הקודם צריכים לתת חשיבות רבה, בפרט שהכל תלוי רק בנו. אנחנו רואים שמרגע שאישה מרגישה שהיא בהריון, היא חושבת רק עליו. הטבע מפתח יחס כזה. וכך גם אנחנו צריכים להתייחס אליו, כל המשפחה, הקרובים, לחשוב עליו, מזה הוא מתפתח, הוא מקבל מזה מזון. מזון רוחני. ביטחון. מזון זה לא סתם שמקבל דרך חבל הטבור. זו הרגשת הדאגה אליו, הרגשת החום, תשומת לב, הכל הוא צריך לקבל.
אורן: נניח שנכנסנו להריון, אז עכשיו אסור לריב בבית?
בטח.
אורן: כי הוא איתנו בכל מקום, זה לא ילד שאתה יכול להשאיר אותו.
בכל התרבויות העתיקות זה היה כחוק, שגבר, מרגע שאישה נמצאת בהריון, הוא מספק לה כל כמה שאפשר את מה שהיא צריכה. אסור לריב איתה, צריכים להניח לה, מה שהיא רוצה צריכים לתת לה, כי מה ששולט בה עכשיו זה כוח שמפתח עובר. פתאום היא רוצה לאכול משהו, חייבים לתת לה. פתאום היא רוצה לנוח, לא להרגיז אותה. לסדר לה חיים נוחים. כי בזה אתה לא רק משפיע על גופה, שהיא תספק לעובר, תנאים גשמיים, אלא גם יחס. היחס הזה עובר דרכה אליו.
אורן: איזה יחס?
יחס טוב.
אורן: ממי?
מאבא, ובכלל מהסביבה כולה.
אורן: ואם היא מרגיזה אותי, אז מה אני צריך לעשות, להתאפק תשעה חודשים?
אתה חייב לקחת תרופות, להרגיע את עצמך.
אורן: אז תשעה חודשים יש לי שוטר על הראש שלי?
וגם אחר כך, הילד הזה שגדל, זה שעשית ילד, עשית לעצמך הגבלה מאוד גדולה.
אורן: אבל יש הבדל. זה מה שאני אומר לך. ילד יכול להיות בגן, הוא יכול להיות בבית ספר, הוא יכול להיות באיזה מקום. והאשה היא שוטר קבוע על הראש שלי.
לא, זה משפיע עליו בכל זאת. כל היחסים משפיעים. לא חשוב באיזה מקום הוא נמצא, באיזה מרחק. למה? אנחנו מדברים על הסביבה, שהיא כל הזמן משפיעה. לא חשוב אם הוא נמצא בגן ואני בינתיים רב עם אשתי בבית, העיקר שהילדים לא ישמעו. ואם לא ישמעו, הם לא יודעים ולא מרגישים? זה עובר באוויר. לא חשוב איפה שהוא נמצא. ברגע שאתה הופך להיות אבא, אתה הופך להיות כבר "אבא". זהו, זה מושג, שאז החיים שלך משתנים לגמרי. אסור לך לעשות מה שבא לך. יש לך תפקיד בלתי פוסק עד סוף חייך.
אורן: תתחיל ללמד אותי, איך מתמודדים עם הדבר הזה?
כמו שאנחנו לומדים מה זה אבא ואימא.
אורן: נורא מסקרן אותי מה הוא מרגיש. אפשר לשאול מה מצידו, איך הוא מרגיש את הדברים?
אני לא יכול לבטא את זה.
אורן: לא נעים לי שאני שואל על מריבות בבית, אבל נראה לי שכדאי לברר.
עובר מרגיש שהוא נמצא בתוך רחם אימו, בים של המים האלו, ברחמים, ביחס היפה, הטוב, והוא מרגיש שהוא נמצא שם, ממש כמו בעריסה הטובה ביותר. הוא מרגיש את זה. הוא נמצא איתה בהחלפת רגשות.
אורן: עם אימא?
כן, עם אימא. הוא משפיע עליה, חלק מהם היא מרגישה שמקבלת ממנו, ולכן כך היא מגיבה, ובכלל מרגישה בכללות. חלק היא לא מרגישה שזה בא ממנו. אבל כל הזמן הם נמצאים כך. הוא מרגיש את הגוף שלה, זה העולם שלו, הוא דבוק לגופה.
תתאר לעצמך שאתה נמצא בעיבור, בתוך הרחם, עד כמה שאתה נמצא במצב סגור. סגור בצורה טובה. עם סביבה שזה האימא. כשכל הזמן יש ביניכם איחוד, חיבור שלם, ומשפיעים זה על זה ודואגים ממש. העובר כל הזמן מרגיש אותה, כל הזמן, הוא מאוד רגיש אליה. הוא מרגיש כל שינוי שב, שלא בא בדיוק כדי לגדל אותו, להוסיף לו לפי התוכנה הפנימית של ההתפתחות שלו, שנמצאת בו, בתוך אותה טיפת זרע שמתפתח. יש שם תוכנה, ואם אימא לא מספקת לו בדיוק לפי שלבי התפתחות התוכנה הזאת, אז הוא מרגיש בזה כבר איזו סטייה. הוא כבר מרגיש לחצים, הוא כבר מרגיש לא בסדר. זה חייב להיות בהרמוניה, התוכנה הפנימית שבו, בתוך טיפת זרע שנמצא, וההשפעה מאימו על התוכנה הזאת, שבסך הכל בשניהם בא כוח מייצר מהתוכנה ובא כוח מייצב מאימא, וכך על ידי שניהם העובר כבר גדל, בצורה ממש צמודה, צמודה כל הזמן.
הוא לא ישן, אין דבר כזה שישן. הוא כל הזמן ער, הוא כל הזמן מתפתח. זה לא שינה כמו שינה אצלנו. אצלו זה לא יום ולא לילה. אלה שלבים כאלו שהוא כל הזמן נמצא בתנועה פנימית. וכשמתחיל להתפתח, אחרי ג' חודשים ראשונים, ואחר כך, בפרט בג' החודשים האחרונים, הוא ממש מבין ומרגיש איפה הוא נמצא, ויש לו כבר יחס לאימו, שהוא מתחיל לקראת הלידה במיוחד איכשהו מתפתח, איכשהו מתחיל להרגיש כמה שהמקום הזה נעשה לו מקום שמצד אחד סיפק לו את הכל, ומצד שני עכשיו הוא חייב להתרחב, כאילו לקרוע, הוא רוצה לצאת מהמקום הזה, הוא לא מסוגל להיות בו יותר. ואז מתחיל תהליך הלידה. ושם הוא נמצא כאילו מנוגד לאימו. וגם אימא כאילו מפתחת עליו את הצירים, צרות, לחצים, כדי שייצא. ואנחנו צריכים לראות בזה את כוח האהבה דווקא. זה נראה שהיא כאילו רוצה להיפטר ממנו, והוא גם רוצה לפתוח את פתח היציאה ולצאת החוצה. יש ביניהם הדדיות, ששניהם רוצים כבר להתחיל מערכת יחסים חדשה.
והעובר משתתף בכל הדברים האלה בהכרה. אנחנו לא מזהים את זה, כי אנחנו רואים את הגוף, שלושה קילו וזהו. אנחנו לא מודעים עד כמה שבפנים יש לו כבר יחס למה שקורה לו, אבל רק כלפי אימו. דרכה הוא מתחיל להרגיש את העולם. גם קודם הוא הרגיש את כל העולם דרכה, את מה שקורה סביבה. לכן אנחנו אומרים, שכל מה שעובר על אימא עובר עליו. מה שהיא מרגישה, מה שהיא חושבת, כל מה שעובר עליה, הכל עובר אליו.
ניצה: יש פה שני הכוחות שדיברת קודם, הייתי רוצה עוד קצת להבין אותם, הכוח המפתח והכוח המייצר. הכוח המייצר הוא הכוח שבונה את הגוף הפיזי יותר, והכוח המפתח זה יותר החלק הפנימי? מה זה בדיוק?
כן, אבל קשה לדבר על הכוחות האלו, כי אנחנו לא רוצים לעבור למונחים פנימיים. יותר טוב בצורה כללית.
ניצה: שיישאר כללית.
אורן: אמרת בסיום דבריך, שמה שהאימא מרגישה וחושבת הכל עובר אליו.
בטח. גם אחר כך, כשהוא נולד, איך הוא מקבל את העולם? רק דרכה. למה הוא צריך להיות דבוק אליה כל הזמן, גוף בגוף? למה הוא צריך להיות כל הזמן ליד השדיים שלה? הוא כל הזמן רוצה לנשום דרכה אפילו, להריח אותה. זה המתאם בינו לבין העולם הרחב.
אורן: נניח בכל זאת שיש בבית מריבה. העובר נמצא כמו בג'קוזי, אין לו יום ואין לו לילה, הוא כל הזמן ער, מאה אחוז ער, קולט קולט קולט קולט. נניח שאחרי הקורס, בכל זאת הולכים הביתה ולפעמים אני אשכח אותך ואת הדברים החשובים שאתה מלמד, ותהיה איזו התפרצות. אני רוצה שתסביר לי מה הוא מרגיש. הוא בג'קוזי שלו ונניח שאני צועק. מה קורה אצלו? בא צונאמי?
מה קורה אצל אימא במערכת העצבים שלה, במוח שלה, אילו פיצוצים. ראית סרטים שמציירים את הבלגאן שיש במערכת המוחית ובמערכת העצבים של האדם?
אורן: לא.
תבוא אלינו לקורס, אנחנו נראה לך. אותו דבר עובר עליו. כי זו מערכת אחת, וכשהוא יוצא מאימו אל תחשוב שהוא מפסיק להיות קשור אליה, אלא בנוסף אליה הוא רוכש עכשיו קשר לכל העולם. ואפילו שאימו נפטרה, זה סתם נפטרה, הגוף נפטר, אבל הקשר הזה בכל זאת נשאר, והוא נשאר בכל זאת קשור דרכה לכל העולם. ואפילו שהוא נפטר, הקשר הזה וכל המערכות האלה נמצאים. אלה מערכות המידע, אלה מערכות ההתקשרויות בין הפנימיוּת שלנו, שאין להן שייכות לגוף אפילו. עד כדי כך. אתה צריך לראות את הדברים בצורה הרבה יותר רחבה ופנימית. הוא נולד וממשיך לקבל דרכה התפעלות מהעולם, בצורה יותר מועילה, אינטנסיבית, גדולה, רחבה, אבל בכל זאת דרכה. כל הזמן דרכה, בינתיים. אחר כך מתחיל להיות קצת אבא, עוד קרובים. אחר כך מתחיל להכיר כל מיני דברים לידו, צלילים, צבעים, צעצועים, אבל בכל זאת הכל בנוסף, בנוסף למה שמקבל ממנה.
לכן אם אתה שואל אותי, אז בחברה נכונה אנחנו צריכים לפטר את כל הנשים מהעבודה, שכל עוד הן מגדלות את הילדים עד גיל מסוים, הן חייבות להיות קשורות אליהם, כי לילד אין מתאם בינו לבין העולם בצורה נכונה. ולחנך ודאי נשים שהן יהיו המתאם הנכון.
בטח.
כי אתה צועק, אתה מזמין בו יחסים לרגשות שליליים. אתה מקלקל את הסביבה שבה הוא חי. איך הוא יכול להתייחס אליך? כגורם הרע.
לא חשוב, זה לא עניין של שפה, זה עניין של השפעה.
השפעה שלילית.
הוא חייב להתגונן כנגד זה.
כן. כנגד השפעה שלילית הוא חייב להתגונן?
אז זה בונה בו עיוות מסוים. הוא כבר צריך לעשות השלמה. קומפנסציה כלפי היחס השלילי, כדי לנטרל אותו. אז הוא כל הזמן צריך אז לייצב בתוכו יחס שלילי כנגדו, כנגד יחס החיצוני, שלילי חיצוני, וכך מתחיל להבנות בו יחס שלילי לסביבה. וזה אחר כך הופך להתנהגות אלימה, ליחס גס. הוא לא יודע למי בדיוק לפנות אותו, אז מתחיל פשוט להתנהג בצורה כזאת.
או ההיפך, הלחץ הזה מאבא על אמא, או בכלל מהסביבה על אמא, הוא עד כדי כך גדול שהוא נמצא בחוסר ביטחון טוטלי, ואז כל החיים הוא לא יכול להיות ממש עצמאי.
מה עושים? זה לא הכל, זה ממש קצה הבעיה של העולם. מה עושים? מחנכים את האנשים.
עכשיו אתה מוכן לבוא לסדנאות שלנו? ללימודים? אין לך ברירה כאילו. אם אתה אוהב את אשתך ואת הילד, אתה חייב, אין לך ברירה, אנחנו ממש מחויבים בזה, רק להראות את המציאות, ההשפעה הזאת שקיימת כאן על העתיד של הילד. מה תעשה?
עכשיו נתת לי ידיעות שעוד אין לי כלים רגשיים לממש אותן. אז השאלה היא, האם אתה יכול מהתובנה הזאת לתרגם לי תרגול מעשי קטן, אני בטוח במאה אחוז שאני לא אצליח עדיין להיות מושלם. אתה כאילו אומר, עכשיו יש לך ילד, אתה צריך להיות בן אדם מושלם, אני לא מושלם, ואני גם מאוד עצבני במקרה הספציפי. אז אולי היית יכול לתת לי איזה תרגיל קטן. להתחיל להעביר, עכשיו אני רק קולט אותך בינתיים.
בדיוק. כך צריך להשפיע עליך. יש אנשים שמשפיעים עליהם בצורה רגשית, יש כאלו שעל ידי השפעה בהיגיון. לכן מה שהייתי אומר לך, סרט קצר כל יום, עשר דקות, רבע שעה, על מה שקורה מהשפעה שלילית, וכנגד זה מהשפעה חיובית על התפתחות העובר, על העתיד שלו.
אתה צריך לקבל ציור למה זה גורם, רק זה יעצור.
אז מה עוד?
אני נכנס הביתה, תמיד יש משהו מעצבן, נכון? כמו אצל כל זוג. יש משהו שגורם לי להתרגז.
לפני הכל אתה צריך לחשוב איך אתה משפיע לו טוב.
כל הזמן.
ברור.
לא. באותו רגע וודאי שלא. הכוח החיובי כנגד הכוח השלילי שיש בך, זה יגרום לך להתפרצות או לרוגע.
זה בכלל לא שייך למי אתה.
זה שייך להכרת הרע. בסך הכל, מה שאדם צריך להרגיש, הכרת הרע.
הכרת הרע בהתפרצויות שלך, ביחס שלך כלפי האישה ודרכה כלפי העובר. מה יש כאן? יותר ויותר ויותר שטיפת מוח, אין יותר. אין חוץ מזה. כל החיים שלך צריכים להיות מלאים ציורים רק מזה. שאתה לא יכול לברוח מזה לאף מקום.
למה גורם היחס הטוב ומה גורם היחס הרע לאישה, כלפי העובר. ושאתה בטוח מעביר את מה שהיא מרגישה, זה עובר אליו. ובזה אתה קובע את כל החיים שלו לעתיד. עד סוף שנותיו. זה היסוד. שאחר כך הוא רק מפתח את זה. מה זה נקרא ארבעים יום יצירת הוולד? זו כבר יצירה שאחר כך מתפתחת. אחר כך המדורים האלו, שלושה חודשים, שלושה חודשים ושלושה חודשים, אלה שלבי ההתפתחות של העובר. לא של חתיכת בשר שדומה יותר ויותר לאדם, הוא אישיות שמקבל גם פנימית, כמו שמקבל את הצורה החיצונית. שאם יש לו דבר לא טבעי, לא נכון בגוף, בבשר, כשהוא נולד, זה נשאר, אתה צריך לתקן אותו, אם זה אפשרי. אותו דבר אם הוא לא מתפתח נכון בפנים, במערכות של כלי הדם, העצבים, כל מיני הרגשות שלו, הכל נשאר. רק אתה לא רואה את כל המערכות האלו. אבל יש לו בתוכו את כל הקומה של האדם העתידי. רק לא יצא לאוויר העולם, מה שנקרא, לא התגלה במעשה. אנחנו צריכים להתייחס לזה מאוד ברצינות.
אז הוא מרגיש את זה גם.
הוא מרגיש שיש תוספת כוח המפתח, מתפתח יותר טוב, יותר יפה, בפנימיותו, בקליטה, אז נפתחים כל כלי הקליטה בעובר.
כשאתה פוחד, אתה מתכווץ, אתה סוגר את החושים, אתה רוצה להסתתר. וההיפך, אז אתה מתרחב, אתה פותח את עצמך, אם יש עליך השפעה, יפה, טובה.
כמובן.
זה משפיע על ההתפתחות שלו. וזה משפיע על כל קומת הגוף, גם בבשר, בהרמוניה.
כן.
לא, הכל קשור אחד לשני. אומרים שעצבים זה הכל, אז וודאי שמשפיע. יכולת קליטה, יכולת לכל דבר. הוא לא סוגר את עצמו, אז הוא יותר פתוח למוסיקה, בכלל ליצירות, לכל הדברים.
בטח, במאה אחוז. קודם כל הוא ירצה תמיד להיות בכאלו מערכות יחסים כמו שיש לו ברחם, כמו שיש לו במשפחה כשהוא קטן. כי אפילו למערכות האלו, היחסים שלא היו טובים, הוא בנה נוגדנים, הוא בנה מערכות להתגבר, להתנגד להן. ואם הוא לא מרגיש כלפיהם עכשיו פתאום יחס רע, נניח יוצא לאיזה מצב, לאיזו סביבה טובה, אז הוא לא ידע איך להסתדר איתה. הוא בכוונה יגרום להם יחס רע אליו, כמו שהיה קודם אצלו בבית. כי הוא לא יודע איך להתנהג בצורה אחרת, אין לו אותה מערכת יחסים, הוא לא מבין.
אנחנו רואים כאלה דברים בעולם, אתה לא צריך לגנוב, אתה לא צריך לעשות שום דבר רע, הכל בשפע, יש לך הכל. לא, הוא בכל זאת חייב לעשות זאת, בכל זאת חייב לריב, אחרת הוא לא מרגיש את האחרים שהם בכלל נמצאים איתו בדו שיח. הוא לא מבין יחס טוב, הוא מבין רק שצועקים והוא צועק, מרביצים והוא מרביץ. חסרה לו תגובה, חסר לו מגע עם הסביבה. כי הוא לא רגיל, הוא פיתח כאלה מערכות יחסים, מערכות הגנה.
זה ברור לנו מפסיכולוגיה רגילה, זה כבר ידוע.
הכל משפיע, הלוך ושוב.
תמיד הכוח הגנטי יישאר, אבל עליו יהיה כבר תיקון. וכמה שהתיקון הזה יהיה מיום שהוא קולט את הסביבה, אז הוא מגיע למצב שאפילו כל הנטיות השליליות שלו הופכות להיות נטיות חיוביות. זאת אומרת, במקום לעשות, לדרוש מאחרים ולעצבן אחרים ולדרוש מהם תגובה חדה, הוא יעשה את זה, אבל בכיוון הטוב. האנרגיה הזאת, החריפות הזאת, הוא ישתמש בה דווקא ליצירת סביבה יותר טובה מאנשים אחרים שאין להם את הלחץ הזה.
זאת אומרת, שיש לו את הנטייה הזאת, כמו בתאי גזע, ללא צורה. ואת הצורה הוא כבר ייתן מעצמו. וזה הכל תחת השפעת הסביבה, כמו שאנחנו לומדים. שאותן הנטיות יכולות לקבל צביון טוב או צביון רע בהתאם לסביבה. הנטיות נמצאות, אבל הן נמצאות בצורה גולמית.
תבנה לעצמך סביבה, בעבודה, בכל מקום.
כי אתה מרחיב לו את הסביבה, הסביבה החיובית.
על ידי לחץ שלילי מהסביבה הרחבה הוא מצטמק, מצטמצם, מתחיל להיכנס להגנה. זה עוצר את ההתפתחות הרגשית שלו, המוחית, אפילו הפיזית. כשאתה על ידי השפעה חיובית מוסיף ליחס של אמא אליו, אז אתה מרחיב את העיגול שלו, ואז הוא מתפתח לפי העיגול החדש. כמו שדגים באקווריום מתפתחים לפי גודל האקווריום.
וודאי. ויש כאן השפעה כאבא ואמא. הוא מתחיל לקבל מזה לא סתם השפעה יותר גדולה, יותר רחבה, הוא מתחיל לזהות כאן השפעה שונה, חיובית, חוץ מאמו. זו השפעה אחרת, זה מפתח לו את המערכות האחרות. זה נקרא "מוסר אביך".
איך להביע את זה במילים רגילות? אני לא יודע איך לבטא את זה.
הוא מרגיש כפועל מצד שמאל, אם הוא מצד ימין, אביו מצד שמאל, או ההיפך, תלוי כלפי מה אנחנו מדברים. שניהם משלימים זה את זה. מזה הוא מתחיל להיבנות כאדם, כקו אמצעי, ביניהם. הוא מרגיש מאוד את השוני בין אבא ואמא.
שוני שזה בא ממקור אחר, לא סתם עוד בן אדם. אלא זו השפעה מהטבע, אתה מקשר אותו גם לטבע. אבא נכלל בתוך אמא, אמא נכללת בתוך אבא.
אמנם אתה משפיע דרכה, אבל אתה משפיע את עצמך.
הוא מרגיש, שיש עוד מקור מהטבע הכללי שמגיע אליו דרך אמו, ועכשיו הוא רואה שיש עוד מישהו שמהטבע הכללי משפיע על אמו אליו. שאבא ואמא, אבא נכנס לתוך אמא ומשפיע אליו, אבל מתוך זה נבנית בו מערכת על ידי השפעת אבא ועל ידי השפעת אמא.
וודאי.
כן.
לא מאמא דרך אבא, מאבא דרך אמא.
זה כמו חלקים שונים שבגוף שלו. כמו כרומוזומים, ממש מערכות שונות שבנו, שיש זכריים ויש נקביים. מערכות שבנו, בתוך הגוף שלנו, בתוך המוח שלנו, יש להן חלקים ששייכים לצד ימין ולצד שמאל, גבריים ונשיים. ותמיד הם עובדים בצורה כזאת, אי אפשר אחד בלי השני. הורמונים, גנים, הכל, זה עולם ומלואו. וההשפעה מאבא היא גורמת כאן חלק מכריע מאוד. אבל חלק יותר נסתר, חלק יותר עמוק שפועל דווקא. כי אמא זה כחסדים ואבא מפתח בו את החוכמה, את הגישה הפנימית. זו מערכת שאחר כך היא יוצאת בו, מבליטה יותר.
כן.
הוא משתדל לנטרל אותך.
שהשפעה שלילית משתדל לנטרל. שאין לו אבא. ואז איך הוא יכול להשלים את מה שהוא צריך להתפתח על ידי אבא? אין לו ממה להשלים. ואז הוא מחוסר בטחון, מחוסר התפתחות, דבוק יותר לאמא, יוצא ניזוק.
אז ההיפך. מושלם.
כן, זה נמסר לו. כי זה שייך להשפעה שלך, אתה מוסר לו מסך, אתה מוסר לו את היחס שלך, לא משהו מוכן, אלא עד כמה שאתה משתדל ומכין לו את הכל. את כל הדברים שעשית בשבילו, למענו. כל זה נמסר, והוא עוד יותר אוהב אותך.
בטח, כי זה שנותנים סתם לילד מתוך טוב לב, או שבאמת עושים במאמץ. זה חייב להיות נרשם אצלו.
אבל אתם קובעים.
הוא התוצאה.
יוצא שזה יצור רוחני, לא רק גשמי. שזה ממש יצור רגשי, יש בו מערכת יחסים שלכם, הוא נעשה כתוצאה מכל המכלול שיש ביניכם. לא סתם כך, שנתת זרע ואתה חופשי. כאן ממש נעשה לך פרי מהצורה המשותפת שביניכם.
אתם צריכים להיות מתוקנים.
שכל מה שאתה עושה, אתה עושה כדי להיות אדם מושלם. כי אז בטוח אתה מעביר לו השפעה שלמה. אותו דבר האישה. ואז אתם מעבירים לילד השפעות חיוביות, על המצב הנוכחי וגם על המצב העתידי, שאתם חושבים עליו ורוצים לבנות בשבילו. גן הילדים, בית הספר, סביבה יפה וטובה, את כל זה הוא מרגיש, את כל זה הוא מקבל כמקיף, כעתידי, ויש לו לאן להתפתח, העיגול עוד יותר מתרחב. הוא מרגיש את הדאגה שלכם לעתיד. הכל הוא קולט בתת הכרה, בהכרה, הכל נרשם ופועל בכל מיני רמות, מתת הכרתיות ביותר ועד שהוא מבין.
לבוא אלינו לקורס.
לחשוב על זה שאנחנו חיים במערכת עגולה, שלמה, שכוללת בתוכה את כל המציאות, בכל הדרגות. וכל זה נסגר יחד, וכאן ממש אי אפשר שאנחנו נהיה חופשיים במשהו, בלי להשפיע זה על זה באיזו מחשבה, באיזה רצון, באיזו צורה, אלא הכל נכלל, הכל נרשם. כל מעשיך נרשמים.
חזרת לתורה.
אישה עוברת במהלך ההריון המון שינויים. כיצד תוכל להכין את עצמה להיות אם ואת העובר לקראת החיים החדשים מחוץ לרחם? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מספר על ההשפעה המכרעת של אם על ילדה, עוד משלב הימצאו בתוך ריחמה
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב לייטמן.
בתקופה האחרונה אנחנו מדברים על הריון ולידה, אין דבר יותר טבעי מזה, כל אחד נפגש עם זה בצורה כזו או אחרת, ואנחנו פה מנסים ללמוד על החיים בכלל דרך ההיריון והלידה.
את השיחה הזאת אנחנו רוצים להקדיש לאישה. כשבני זוג "נכנסים להריון", האישה היא בעצם הכוכב המרכזי והיא עוברת כל מיני תהליכים. איך אנחנו יכולים, בהתחשב בתקופה המיוחדת שבה אנחנו חיים להעניק לאישה את התובנות, הכלים, ההכוונה המיטבית, על מנת שהיא תוכל לממש את השלב הזה בצורה אופטימלית?
ניצה: עד עכשיו הייתי אישה, ועכשיו אני מתחילה להרגיש איך הגוף שלי מתחיל להשתנות, המחשבות שלי הן אחרות, אני מתחילה להיות יותר מגוננת, יותר דואגת, למעשה כל המחשבות שלי מופנות כלפי העובר. פתאום אני גם מתחילה לחשוב על אמא שלי, שתמיד אמרה לי: "עד שלא תהיי אמא לא תביני" ולמרות שאני עדיין לא ממש אמא פיזית אני כבר מתחילה להרגיש איך דברים בי מתחילים להשתנות.
מעסיק אותי כל הזמן איך לתת את הכי טוב לעובר שלי, איך לדאוג לו שיהיה באמת בתנאים הטובים ביותר, איך אני מאפשרת לו להתפתח בצורה הטובה ביותר ובהמשך לחיות את החיים הטובים ביותר. אז אני שמחה לשאול אותך מה אני צריכה ללמוד, מה אני צריכה להבין מהמציאות שבה אני חיה ואיך אני יכולה להקנות לעובר שלי מהשלב הזה את הכלים הטובים ביותר להתמודד נכון עם החיים?
הנושא הוא מאוד רחב אבל בואו נתחיל ממשהו. קודם כל הייתי אומר שהטבע מפתח באישה את הרצון לדאוג לעובר כמו שהטבע בעצמו דואג לכל היצורים שלו. למרות שטבע זה מין זכר, אנחנו אומרים "אמא" כי הטבע מתנהג כמו אמא, "אמא אדמה", "אמא טבע" בשפות אחרות. אמא זה אומר כל מה שמפתח, מוליד, דואג. ולכן אנחנו צריכים לראות שהאישה מקבלת כאן מעין העלאת דרגה, במקום להיות ייצור מין הטבע, היא הופכת להיות בעצמה לחלק, לנציג של הטבע עצמו. הטבע מתייחס אלינו ומפתח אותנו בתהליך מיוחד שאנחנו עוד לא מכירים בדיוק, במטרה להיוולד כבני אדם בעתיד, כדי שנגיע להישגים יפים וטובים באופן מיוחד. את זה אנחנו לומדים מאמא.
זאת אמרת, יש כאן ממש תהליך מקביל שאנחנו יכולים ללמוד ממנו מה שניתן לנו ללמוד. האישה והעובר ותהליך ההתפתחות של תשעה ירחי לידה, והלידה עצמה ואחר כך התפתחות הנולד. כך אנחנו יכולים לראות מכאן את כל התהליך שכולנו עוברים ושכל האנושות עוברת וכל החברה האנושית עוברת, וכך ניתן לנו כאן הרבה חומר למחשבה.
אנחנו לא מתייחסים לעניין הרפואי וכל הדברים הקשורים לו, אלא הייתי מושך את ההסבר שלי לעניין הסוציולוגי. מפני שאם אמא חושבת על העובר, קודם כל חשוב מה שהיא חושבת על העובר כל זמן שהוא מתפתח בתוכה, אז אומרים לה, מסבירים לה, מה כדאי ומה טוב. גם המחשבות שלה, מצב הרוח שלה, מאוד משפיעים, מה שהוא שומע דרכה, מה שהוא טועם דרכה, כל הדברים האלה הם גוף אחד.
אנחנו לא מדברים על הגוף שלה לפני שהיא נכנסה להריון, אבל ברגע שהיא נכנסת להריון ודואגת לו, אז היא צריכה לדעת שחוץ מהמילוי הגשמי, האוכל, המזון הרגיל, צריך להיות כאן גם מזון פנימי, רוחני של האדם. אנחנו רוצים שהתינוק ייוולד ויהיה גדול, שיהיה לו יחס יפה וטוב לחיים, לסביבה, מפני שבזה הוא קונה לעצמו ביטחון והצלחה. לכן כבר עכשיו אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מעבירים אליו את ההרגלים האלו אפילו במצבים שהוא נמצא עדיין בהתפתחות התוך רחמית.
מעניין שיש תרבויות בעולם שסופרות את אורך החיים של האדם מרגע קליטת הזרע בתוך הרחם, בג' ימי הקליטה. אחרי כן, ביום השלישי, כשהזרע נקלט, אנחנו כבר אומרים "זהו, זה כבר אדם", ומרגע זה והלאה אומרים שצריכים להוסיף לגיל עוד תשעה חודשים. וזה באמת נכון רק שהעובר עוד מתפתח בצורה אחרת. אחרי שהוא נולד, הוא דבוק לאמא בצורה חיצונית, אחר כך קצת פחות, ואז דבוק יותר לחברה. כל הזמן הוא דבוק לטבע יותר ויותר רחב, זה מה שבעצם קורה.
כשהאמא היא כאן נציגת הטבע, מפתחת את העובר ושומרת עליו בצורה אישית. אחר כך אנחנו אומרים שהוא נולד ושייך כבר לכל החברה, לכל האנושות, אבל הוא עדיין דבוק לאמו. ואז הוא יותר ויותר מתרחק, הוא נכנס לגן ילדים, לבית ספר, לחברה של הגדולים וכן הלאה, הוא מתחיל להשתייך לחוגים יותר ויותר רחבים, לעיגולים יותר רחבים של אותו הטבע, "האמא הגדולה" שזה הטבע כולו.
לכן אנחנו צריכים לדאוג לאותו עובר שמתפתח, כבר מעכשיו. עד כמה ניתנות לו הנחיות נכונות, כיוון נכון לחיבור עם עיגולי השתייכות יותר רחבים, יותר חיצוניים, כי מרגע שאנחנו מתייחסים אליו, אנחנו צריכים להתייחס לכל דרכו. אנחנו יודעים שמה שהאדם סופג בשנים הראשונות בחיים נשאר לו ממש לכל החיים וקשה מאוד אחר כך לעשות אפילו תיקון קטן, מפני שזה בא אפילו לא כתיקון, אלא כעיוות, כשהוא כל הזמן צריך לכופף את עצמו כדי ליישר את עצמו כלפי החברה.
לכן חשובות מאוד אפילו המחשבות שיש לאמא עצמה, לאבא, ואחר כך המחשבות שיש לגבי האמא מצד הקרובים של הזוג, החברה הסובבת אותם, איך החוגים האלה יהיו בהשתתפות ובצורה נכונה, בהרמוניה ביניהם. חשוב שהאמא תרגיש שכל המערכות מהוות עבורה סביבה מעודדת, דואגת, חמה. חשוב מאוד עד כמה היא מוכנה לקבל את העובר, עד כמה העובר שיגדל יוכל להתכלל בחברה הזאת בצורה נכונה. שיהיו לו לא רק תנאים אלא גם נכונות מצידו להיות קשור לחברה, להיות יותר שייך אליה וכן הלאה.
כדאי לנו לראות את התמונה הכללית שהטבע הכין, קודם כל יש התפתחות בתוך האמא כשהיא משמשת כנציג הטבע כלפי העובר, ואחר כך הטבע לוקח כביכול את העובר מתוך האמא ומוליד אותו לעיגולים יותר רחבים. אם אנחנו מסתכלים בצורה נכונה אנחנו רואים שיש כאן הרבה מה לעשות בחברה האנושית והצלחת האדם בחיים מאוד תלויה בגישה האינטגרלית ובקליטה הכללית של האדם בכל החברות. אנחנו רואים ילדים שהולכים לגן ילדים, עד כמה אנחנו דואגים לאווירה שתהיה בגן, אילו ילדים יש שם, איזה תוכן הם יקבלו. כבר לא כל כך חשוב לנו האוכל, אנחנו נוסיף את זה בבית, אבל מה שנעשה מהחברה, מאותם הילדים הקטנים שמתאספים סביב הילד הקטן שלי, לזה אני מאוד דואג. שתהיה אווירה טובה, יפה, שלא יביא מהגן הביתה "וירוסים" לא טובים בהתנהגות, ביחס שלו לאחרים וכן הלאה.
אנחנו צריכים שאמא תדע על כל הדברים האלה כבר מעכשיו, מפני שהמודעוּת שלה כבר מאוד משפיעה על העובר. בפרט שאנחנו יודעים מהמחקרים שלנו שהמוח מתפתח עכשיו בתוך הרחם, כמו העובר כולו, בהתאם לצורה שממנה הוא מושפע. יש שם קשרים שכבר יכולים עכשיו להיבנות בצורה ובהתאם למציאות של אבא ואמא והמצב הסוציולוגי וסוציו אקונומי שבו הם נמצאים. אנחנו רואים לפי מחקרים מעשרים השנים האחרונות, עד כמה שזה משפיע.
זה פלא עד כמה שהמחשבות וההכנות של האבא והאמא ושל הסביבה, משפיעות על מבנה המוח הקבוע שמתפתח בתוך הרחם.
הייתה לנו בעיה דומה עם המחשבים, חשבנו שאף פעם לא נוכל לקלקל חומרה של מחשב על ידי וירוסים, ועכשיו אנחנו מגיעים למצב שבו הוירוסים שהן תוכנות מקולקלות במיוחד, יכולות לפגוע בחומרה עצמה.
גם אחר כך, אנחנו רואים שהאדם עובר במשך החיים מחברה לחברה. הוא נכנס לחברה מסוימת והיא משפיעה עליו, היא יכולה לעשות לו שינויים כאלה במוח שהוא כבר לא יוכל להתפטר מהם, לא יוכל להתחיל להתנהג בצורות אחרות, מנוגדות. יש כאן מין זיכרון קבוע ויש מבנה קבוע של המוח, וכדאי לשים לב לכך שהוא לא משתנה.
ולכן יש חשיבות כל כך גדולה למחשבות, רצונות, תשוקות, ובעיקר לגישה לחברה, לקשר עם אנשים, כי זה מה שמקנה לאדם ביטחון והצלחה. אנחנו רואים שאנשים בעצם מצליחים בזכות התכונות האלה, עד כמה אני מרגיש אנשים אחרים, כמה אני יכול להיות נגדם או יחד איתם, כמה אני נמצא באינטראקציה איתם, בהתחברות איתם. או להיפך, כשאני יודע את טבע האדם ואני שומר את עצמי ממנו. גם זה שייך לידיעת החיבור, ידיעת הקשר עם הזולת.
לכן אנחנו צריכים לפתח בהורים את כל הדברים האלה. זה חשוב מאוד, זה הרבה יותר חשוב מקצת פחות או קצת יותר אוכל משובח. כי הוא תמיד יקבל פחות או יותר מה שהוא צריך מאימו, בהמלצת הרופאים, כאן לא צריכים כל כך הרבה להוסיף ולהגזים. העיקר זו אותה האווירה האינטלקטואלית, אותה האווירה החברתית שעליה דברנו, המחשבות, הגישה של האישה לעצמה, לעובר, לחיים.
אנחנו רואים שאם מכניסים חיות לכלוב, הן גדלות. לעומת זאת אדם שגדל, תן לו כל טוב אבל לא תיתן לו יחס, תראה איך הוא גדל. אפשר לראות שילדים שגדלים ללא הורים, עד כמה שהתזונה לא עוזרת להם. למרות שניתן להם מזון מאוד וטעים, זה לא יעזור. ללא חום, ללא הבחנה, ללא חברה חמה סביבו, ילד גדל בעיוות פנימי. ויוצאים מילדים כאלה אנשים פגועים בדרך כלל.
לכן אני חושב על הכנה פסיכולוגית מיוחדת להורים, ובכלל לקרובים, כשלב הראשון. אחר כך אנחנו צריכים ללמוד מהשלבים השונים שהעובר עובר בהתפתחות שלו ברחם. אנחנו מחלקים את ההתפתחות הפנימית שלו לכמה שלבים: שלב ראשון נקרא המדור הראשון, ג' ימי קליטת הזרע, בהמשך 40 יום מיצירת הוולד, עד שלושה חודשים. ואחר כך מגיעים המדור השני, והמדור השלישי. במדור הראשון הוא בעצם מתפתח כדומם. עדיין אין לו כל כך את הרגשת הסביבה, הוא רק שומר על עצמו כדי כמה שיותר להיות בהתפתחות שלו עצמו, ולספוג מהסביבה כמה שאפשר בלי להתייחס אליה.
במדור השני הוא כבר לא דומם, הוא כבר כמו צומח. הוא כבר יותר מקבל ויותר נותן לסביבה, יש לו כבר אילו תנועות, אבל התנועות הן עדיין פנימיות. ובמדור השלישי כבר יש לו תנועות חיצוניות, הוא כבר משנה מקום, לא כמו שהצמח, אלא משנה מקום כמו חי, זאת אומרת, הוא כבר מסתובב, אמא מרגישה אותו יותר וכן הלאה. זאת אומרת, יש כבר אינטראקציה הרבה יותר יפה ובולטת. וכך אנחנו צריכים להיות עד שנולדים. עד שהעובר נמצא במצב כזה עם אמא, שהוא חייב את החופש שלה, חייב להגיע לקשר עימה בצורה כזאת שהוא חי כגוף עצמאי, ואז נולד. זאת אומרת, זאת סיבת הלידה.
וזה מה שאנחנו צריכים להבין, שבצורה כזאת האדם ממשיך. אותם תשעה ירחי לידה, כהעתקה מהם, אחר כך אנחנו יכולים להמשיך לכל החיים. ובעצם אם אנחנו אפילו מדברים על תורה, אז אנחנו אומרים עד מאה ועשרים, זה שלושה מדורים. מ' יום זה 40 שנה, 40 שנה, ו 40 שנה. זאת אומרת, גם בזה יש אותם תהליכים.
וגם באותם השלבים תמיד אנחנו רואים את האדם שמתפתח במיוחד, אפילו לפני שהוא נולד, הוא קודם כל שומר על עצמו, ורק דואג לעצמו. הוא עובר אותו שלב של המדור הראשון של דומם, ואחר כך מתפתח כצומח, קצת יותר באינטראקציה, בקשר הדדי עם הסביבה. ואחר כך, במדור השלישי הוא כבר מסתובב, וכבר בצורה אקטיבית מתייחס לסביבה, עד כדי כך שנולד. זאת אומרת, יוצא בכלל מהבית, ומתחיל להיות בקשר עם הבית, אבל בצורה יותר עצמאית.
וכך אנחנו רואים את זה בגן ילדים, בבית ספר, ואז יוצא ממש לחיים החופשיים שלו. חוץ מזה אנחנו רואים את הקשר בין דרגות התפתחות האדם, שכשהוא נולד הוא כנקודה, אחר כך הוא עולה כלפי הפרצוף העליון שלו לכל מיני רמות, עד שמתחיל להשיג את המולידים שלו, בעוצמה, בגובה, ובאיכות שונה, כי הוא מגיע לעולם הזה כבר עם הרשימות, עם הנתונים החדשים.
את כל זה אמא צריכה לדעת, צריכים לדבר איתה, צריכים לפתוח אותה יותר. זה זמן שבגלל שהיא דואגת לעובר, היא יכולה לדאוג להתפתחות העצמית שלה. כי במה היא תפתח אותו אחר כך כשייוולד. עכשיו, בזמן שהוא נמצא בבטן שלה, היא לא צריכה לדאוג בצורה טבעית. אבל כשמתחיל להיות כבר בחוץ, לא צריכים רק לדעת איך לטפל בו בצורה גופנית, אלא איך לפתח אותו שיהיה מוצלח. מוצלח זה לא רק פיסית, אלא עיקר ההצלחה היא בכל החברה האנושית.
עד כמה שיהיו לו תשוקות ונטיות, נכונות, עד כמה שהוא ירצה להשיג דברים גדולים, גבוהים, עד כמה שיידע לשמור על עצמו כלפי המזיקים, שדווקא יכול להיות שהם מושכים יותר ממה שהדברים הטובים, אבל הלא כל כך נעימים, כי להשיג אותם יותר קשה. כדי להיות בחברה מתאימה האדם צריך להשקיע יותר, לעבוד על עצמו. זאת אומרת, כאן זה תלוי עד כמה שמוסיפים לו חינוך, ספרים, מוסיקה, כל מיני הזדמנויות להכרת החיים.
ולכן אמא צריכה כבר מעכשיו, לפחות אם לא מקודם, לדאוג לכך שהבית יהיה מפותח בהתאם למה שבני הזוג רואים את הילד שלהם, המוצלח בעתיד. אנחנו רואים הרבה מקרים לצערנו, שאבא ואמא לא דאגו לעצמם, למרות שהייתה להם אפשרות להוסיף להתפתחות שלהם. ועל הילד הם צועקים כדי שהילד יהיה יותר טוב מהם. אבל הילד לומד מהם, הוא רואה אותה הסביבה, הוא רואה אותה ההתנהגות, הוא רואה את הרמה הכללית של היחסים ביניהם, את התשוקות שלהם, הרצונות שלהם, הערכים שלהם בחיים. והוא קולט וקונה את זה, אין ברירה.
לכן למען הילד העתידי, כבר מהזמן שהוולד נמצא בהם, בתור העובר, הם צריכים כבר מעכשיו לדאוג. ולדאוג הם לא מסוגלים, מי הם בעצמם, הם רק מבינים שכדאי להם להתפתח, כדי שהילד שלהם לא יחיה באותה הצורה. אנחנו רואים אוכלוסיות שלמות, גדולות, כמו בארה"ב, האוכלוסייה הצבעונית ועוד, שמדור לדור ממשיכים עם אותה הבעיה. ואני תולה את זה סך הכל בכך שלא מטפלים בהם, ובמיוחד בזמן שאפשר לטפל.
הייתי מחייב. זו עבודה גדולה סוציולוגית, סוציאלית בכלל, אבל ניתן לטפל בזמן שמתחתנים, בזמן שנכנסים להיריון, להעביר להם קורסים אינטנסיביים בחינוך, ביחס, בחיבור. ולתת להם הרבה מאוד הכנה נכונה לקראת הילד שייוולד. ואחר כך למרות שנולד, אנחנו יכולים להצמיד אליהם כל מיני מדריכים, קורסים למיניהם, פעם בשבוע להיות במשהו וכן הלאה. וכך אנחנו יכולים לפתח את האוכלוסייה הזאת, לפחות דרך ההורים, ולהשלים את הפער בצורה מלאכותית, אבל לאלה שנולדים זה כבר יהיה בכל זאת עלית הדרגה.
אנחנו רואים את התופעות האלה מדור לדור, כך זה באמריקה, כך ראיתי גם בפרברי פריז. זו אוכלוסיה שמדור לדור נשארת באותה רמה, ואפילו יורדת. אלה אנשים שכבר לא רגילים לעבוד, ולא צריכים לעבוד. ויש פשע, וזנות, וסמים, וקלפים, ונשק, ומאפיה. הם לא יודעים איך להעביר את הזמן. אז ודאי שכל אמא רוצה קצת אחרת לילד שלה. ולכן הם צריכים ממש לדאוג לעצמם, איך לפתח אווירה ודרגה ברמה חדשה סביב התינוק שנולד.
אז כאן זו עבודה מאוד גדולה כלפי האמא. אבל מצידה יש נכונות, ולכן אנחנו צריכים להשתמש בזמן הזה נכון.
ניצה: כשאני מסתכלת על החיים שלי כשהייתי צעירה, אז החיים היו נראים אחרת. אולי בגלל שהייתי ילדה, אבל הכל היה נראה לי יותר פשוט. והיום הזמנים שלנו הם זמנים מורכבים כשמסתכלים על החברה.
אבל ילד שנולד, שנמצא בבית למה זו בעיה? אני גדלתי בבית שהיה בו חדר ספריה, וככל שיותר גדלתי אני יכולתי להגיע לספרים יותר גבוהים. לפעמים אני שמתי כסא, והייתי מגיע למשהו שלא היה בגובה שלי. ספרי ילדים, אחר כך ספרים לנוער כך הורי סדרו, וספרים של אמא, היא הייתה רופאת נשים, הם היו הכי גבוהים כדי שאני לא אגיע אליהם, כך זה היה.
לא הייתה טלוויזיה, רק טניס, אופנים וקצת חברים, בעצם זה היה המקום שגדלתי בו. והעיקר זה היה הספרייה. וההורים היו מכוונים אותי כל הזמן לזה. ילד שנמצא, וגדל בבית עד גיל חמש, הוא עדיין כזה מתוק, קטן, אני חושב שאנחנו ממש לא מודעים לזמנים האלו, אפילו לזמן שנמצא בעיבור, אנחנו לא מודעים עד כמה שאנחנו, בלחשוב עליו נכון, בלכוון אותו, בלרמוז לו כל מיני דברים, לתת לו דוגמאות כאלו, עוזרים לו להתפתח וזה מאוד חשוב.
ניצה: איזו גישה אני צריכה לפתח כדי ללמד את העובר נכון כבר מהשלב הזה?
לחשוב.
ניצה: על מה לחשוב?
לשמוע מוסיקה, לקרוא את הספרים הנכונים, לראות את התכניות הנכונות.
ניצה: מה זה ספרים הנכונים?
על הטבע, על כל מיני דברים, מה שאת חושבת שטוב לו. תארי לעצמך שהוא קטן, לידך, למרות שאת עדיין בהיריון, תקראי ספרים שמתאימים לקטן. מה יש, את מדברת עימו? אז יש לך הזדמנות.
ניצה: זאת אומרת, להיות עימו בקשר.
כן, זהו.
ניצה: האם היום, בזמן המיוחד הזה, שבו החברה הרבה פחות פשוטה להתמודדות אני צריכה להקנות לו דברים נוספים ממה שלמשל אמא שלי הייתה צריכה להקנות לי. או שבעצם אני צריכה להקנות לו אותו דבר כמו שאמא שלי הקנתה לי?
ניצה: מה שמדאיג אותי או מטריד אותי הכי הרבה זו באמת הגישה. אמרת קודם מאוד יפה שהגישה בסופו של דבר תקבע ותעצב גם את המוח שלו ואת כל החלקים הפנימיים שלו. ואני באמת מנסה לברר, אני כאישה, קודם כל מה הגישה הנכונה שאני צריכה לטפח כלפי עצמי ומה הגישה הנכונה כלפי החיים?
תפסיקי לחשוב עליו. נכון שאת דואגת לו וזה מה שמחייב אותך עכשיו לכל מיני שינויים ועבודה קשה. אלא תתחילי לחשוב שאת רוצה לחיות בעולם הטוב. מה היית עושה כלפי העולם, כלפי הבית, כלפי עצמך, כלפי המזון, כלפי כל דבר, מה היית עושה כדי לסדר את החיים שלך בצורה טובה, מאוזנת, רכה? אם תעשי את זה, אם זה יהיה בעצם הכיוון שלך בהתנהגות שלך עכשיו לעצמך ולסביבה, למעשה את זה את מעבירה לעובר.
ניצה: אז הגישה הנכונה היא בעצם איך אני לומדת לחיות בעולם? מה אני עושה בעולם כדי שיהיה עולם טוב?
כאן את צריכה לעבור כבר איזה לימוד.
ניצה: בדיוק, זה מה שחסר לי, זה מה שאני מנסה להבין.
נכון. אז את צריכה להיכנס לכמה שיעורים, לכמה הרצאות, לכמה שיחות, אולי לסדנאות שמדברות על הנושא, מה זה העולם, מהי החברה, מה היחס היפה, הנכון שיכול להיות בין בני אדם, כי את רוצה לחיות בחברה כזאת ואת רוצה שהתינוק שלך ייוולד אליה, שיהיה בחברה כזאת. אז את צריכה לעבור קורס מסוים של החברה האמיתית, האינטגרלית, שהיא כמו הטבע, כמו שהרחם שלך מתייחס לעובר. כמו שהטבע מתייחס אלינו, איך אנחנו צריכים בחזרה להתייחס אליו. וכך אנחנו עובדים עם האמא, כך אנחנו מעמידים אותה בצורה יפה כלפי הסביבה, ואז היא יודעת ומתייחסת לילד באותה הגישה.
יש הרבה מאוד אמהות שחושבות שהילד הוא רע, שהוא לא ממושמע, שהוא לא בסדר, ואחר כך מתרגזות עליו וצועקות ונותנות מכות אפילו ולא יודעות מה לעשות עם הילד הזה. ובעצם זה אי התאמה בין הילד כלפי האמא, והאמא כלפי הסביבה. אין כאן ההתאמה, ולכן הילד נמצא כאן בפיצול פנימי. מגיל חמש הוא מתחיל לשמוע "נו נו נו, אסור", והוא לא מבין בכלל מה דורשים ממנו. כי קודם זה לא היה ואחר כך כן.
אלא במשך כל הזמן, מהרגע שהוא כעובר מתחיל להתפתח, הוא צריך לקבל מהאמא ומהסביבה אותה גישה. איזון, חיבור, ידידות, ערבות, הדדיות כזאת. כמו שאתה מתייחס, גם כולם מתייחסים אליך, שיהיה הכל מאוזן. אנחנו צריכים ללמד את האמא איך להתנהג עם הסביבה ואיך הסביבה צריכה להתנהג אליה. ואז בהתאם לזה העובר, וגם הילד, ירגישו את זה באוויר מאליו, שכך זה קורה, שכך זה העולם, שאלה החוקים. וגם המבנה של המוח אפילו משתנה בהתאם ליחס שלנו. אז גם הוא כבר ייבַּנה בתוך הרחם בצורה המתאימה לעולם המחובר, העולם האינטגרלי, ליחס יפה עם אחרים. לא נצטרך ללמד אותו בצורה מלאכותית דברים שיהיו קיימים אצלו כבר בצורה הטבעית.
הבעיה שלנו היא שאנחנו חותכים את החיים שלנו, חיים בתוך הרחם ואחר כך מחוצה לו. אלא בבית, ואחר כך כשהולך גן ילדים, לבית ספר אנחנו לא מבינים שכל זה צריך להיות בזרימה אחת. ובאמת אדם לא צריך להרגיש שמשהו משתנה, רק הסביבה נעשית יותר ויותר רחבה, העיגולים סביבו נעשים יותר ויותר רחבים, שדורשים ממנו התפתחות פנימית כדי להיות באינטראקציה יפה, נכונה עם הסביבה החדשה. וכך עד שתופס את כל העולם, וכל העולם נראה לו יפה, אחד, ידידותי, והוא נמצא חופשי עם כל העולם, וכך הוא יודע איך להתנהג עם כולם, לקבל את כולם, להבין את טבעם, והוא גם מרגיש איתם הרגשה נכונה וידידותית.
אורן: רציתי לברר איזו נקודה שציינת. אמרת שאיך שהאמא מתייחסת לסובבים אותה, זה מכתיב את התפתחות המוח של העובר.
זה בצורה טבעית עובר לעובּר, כי הוא נמצא כחלק ממנה, חלקו הוא חלקה. אם אמא עכשיו מתרגזת על משהו, העובר מרגיש את זה. הצמח לידִי מרגיש את זה, אז על אחת כמה וכמה העובר. אני כבר לא מדבר על הפרשה של כל מיני הורמונים וכל הקפיצות שיש בגוף שלה, של עצבים, חשמל, כל התהליכים הכימיים, אני כבר לא מדבר על זה שהיא מתכווצת כולה בכל הרמות. אני מדבר על הגישה, הפילוסופיה שלה לחיים שעוברת אליו.
אורן: לעובר.
בטח. זה גוף אחד. אם יש לה ראש ויש לו ראש, אתה חושב שהם לא קשורים זה לזה? אם יש לה ידיים ויש לו ידיים, הם גם קשורים זה לזה. אבל בינתיים הקשר הזה קורה בגוף אחד, אחר כך זה יהיה מחוץ לגוף. אבל זה יהיה ממש כמו שאנחנו אומרים "כאיש אחד בלב אחד" במחשבות וברצונות. זה ממש עובר כך.
אנחנו לא מבינים שכל המבנה של האנושות זה גוף אחד, אז בטח שעובּר ואמא. גם בצורה נפשית, גם בצורה פיסית. את הצורה הפיסית אנחנו רואים, וכך גם בצורה הנפשית, זו אותה מערכת. גם אותם הגלים והשדות סביב הגוף שלנו שאנחנו חוקרים, מודדים אותם, כבר מתחילים להבין איזו אאורה, היא כוללת אותו ואותה. וודאי שכאן הכל עובר ממנה אליו ובחזרה.
אורן: אז כהורה, השאיפה שלי היא שלאורך חיי הילד שלי, כולם יתייחסו אליו טוב. זו השאיפה הטבעית שלי.
אז תתייחס לסביבה בצורה טובה.
אורן: אז אתה עשית פה עכשיו טריק. שמת לה מראה מול הפנים. אמרת לה, את בפנטזיות שלילד שלך יהיו חיים טובים, עזבי רגע בצד, תיקחי מראה קטנה, תסתכלי על עצמך, איך שאת מתייחסת לאנשים, כך אנשים יתייחסו אליו. זה כמו בסרט.
כן, נכון.
אורן: זה ככה?
כן.
אורן: איך שהאמא מתייחסת לאנשים, זה ישפיע על איך בעוד כמה שנים אנשים יתייחסו לילד שלה?
כן. לא רק בעוד כמה שנים, עכשיו.
אורן: לא, הוא עוד עובר.
אז מה? זה רק לעיניך שהוא עובר ונמצא בתוכה. בעיניי זה גוף חי. לא סתם אמרתי שהיפנים סופרים את הגיל, את החיים שמתחילים, מהרגע שהזרע נקלט ברחם.
אורן: הוא מעתיק?
הוא מרגיש, הוא גוף לכל דבר.
אורן: אני מתרגם את מה שאתה אומר וכאילו מנסה לגזור מה המשמעות של החיים, של העובר ביחס לילד העתידי שלי. אתה אומר שהוא מחקה את ההתנהגות שלי כלפי אנשים, או של האמא כלפי אנשים, ככה הוא יתנהג, ואז בהתאם לזה יהיה היחס שהוא יקבל. אז אם אני רוצה לדעת אילו חיים יהיו לו, אני צריך לבדוק איך אני מתייחס עכשיו?
אתה חייב לבנות סביבה יפה, כדי שהיא תשפיע עליך. עליך מילא, אלא דרכיך על העובר ובצורה ישירה על העובר, כי כולנו קשורים, כולנו נמצאים בשדה אחד. זה שדה מיוחד כזה שכולל בתוכו מחשבות, רצונות, יחסים למיניהם, כולל בתוכו כל מיני נתונים פיסיים וביולוגיים וכן הלאה. זה כמו שמצלמים עלֵה וסביבו את השדה שלו, ואחר כך דוקרים בו מחט. אתה תראה איך שהוא משתנה. אנחנו צריכים לראות את החיים בצורה יותר רחבה, והעיקר לראות בצורה יותר אינטגרלית, אחידה.
אורן: עכשיו כשאתה מדבר, אז צף לי הפתגם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אבל בקונוטציה חדשה, שאתה לא רוצה שבעוד כמה שנים יתייחסו אל הבן שלך ככה.
עכשיו מתייחסים אליו, לא בעוד כמה שנים, כבר עכשיו. אם אני נמצא עכשיו בסביבה מסוימת, אז העובר שלי נמצא באותה סביבה. תתאר לעצמך שהוא גם נמצא לידך, לא בפנים, מה זה חשוב. זה אותו דבר, יש מהסביבה השפעה ישירה על העובר שלי.
אורן: איך?
ככה זה. אפילו לפי כל המחקרים.
אורן: אנשים מודעים לזה?
אני לא יודע אם אנשים מודעים עד כדי כך.
אורן: הכוונה שלי, אתה אומר שגם עכשיו הוא מושפע מכל האנשים.
השאלה שלך היא כזאת, האם הוא מושפע דרך האמא, שהיא מושפעת מהסביבה והוא מושפע ממנה, או שהסביבה משפיעה עליו בצורה אחרת, ישירה אפילו ללא אמא? אז אני אומר לך אפילו ללא אמא היא משפיעה. זה נקרא "מקיפים". דרך האמא זה ביושר, בצורה ישירה, וללא אמא זה בצורה כזאת עקיפה, אלטרנטיבית. העובּר זה התחתון, והאמא היא העליון, הסביבה שלהם זה העלי עליון.
אורן: זה היה ליודעי ח"ן.
לא, אלה שלוש דרגות של השפעה, זה לא שייך לחכמה מיוחדת.
ניצה: אז יש פה שני גורמים, אני רוצה להבין במילים פשוטות. יש את הגישה שלי כאימא שמשפיעה עליו, ויש את הגישה של החברה שמשפיעה עלי ואז זה משפיע עליו?
ומשפיע עליו בלעדיך.
ניצה: בלעדי אפילו. זאת אומרת, שאם אני עכשיו פה בקורס, המקסימום שאני יכולה לעשות, זה לשנות את הגישה שלי. את הגישה של החברה אני לא יכולה לשנות.
לא, כשאת משפיעה על חברה, את מציבה את החברה ביחס אחר לעובר.
ניצה: איך אני מתייחסת לחיים, כשאני משנה את הגישה שלי כלפי החברה, איך אני מתייחסת לזולת, זה משפיע עליו?
ודאי, יתייחסו אליו גם בצורה ידידותית, יפה. והוא ירגיש את זה ויתפתח לפי זה עד כדי כך שהגוף שלו, בעיקר המוח שלו, יתפתח בצורה אחרת ממה שבמצבי לחץ וחרדה.
ניצה: זאת אומרת, בעצם עכשיו מה שאתה אומר לי, זה שכל מה שאני צריכה לעשות, זה לפתח גישה נכונה.
לסביבה.
ניצה: לחיים, לסביבה.
כי אל העובר יש לך את זה בצורה טבעית.
ניצה: זה כבר יקרה לבד.
הטבע מפתח בך רצון כזה שאת חייבת לחשוב על העובר. אבל הטבע גם משאיר לך חופש להתייחס לסביבה. את זה את צריכה לפתח לבד.
אורן: אז מה היא יכולה ללמוד מזה? הטבע מגדיר יחס מגונן וחם וטוב מגוף האם לעובר המתהווה בתוכה, זה לא ששאלו אותה, אלא ככה זה.
נכון. זה הכל שייך לדרגת החי. אבל אם אנחנו רוצים לדבר על דרגת המדבר, דרגת האדם, אז האדם כבר מתפתח על ידי הסביבה. ואז כאן הטבע משאיר לנו חופש בחירה. אתה רוצה, בבקשה, תתייחס, תבנה סביבה יפה, תתייחס לסביבה טוב, ואז בהתאם לזה העובר שלך יהיה בן אדם ולא חי.
אורן: אז יש פה כאילו שתי רמות של גידול העובר הזה.
נכון.
אורן: יש את הרמה הפיזיולוגית שבה הטבע עושה את העבודה.
בדרגות דומם, צומח, חי, בצורה אינסטינקטיבית.
אורן: זאת אומרת, כשהוא נמצא ברחם של האימא, אז הוא יגדל והוא יצא בעוד כמה חודשים והכל יהיה בסדר.
כְּחַי.
אורן: האמא כבר מעצבת עכשיו את תוכנת ההפעלה ואת הסרט של החיים שלו באינטראקציות שלו עם אנשים.
בדרגת המדבר, בדרגת האדם. האדם הוא יצור החברתי, היחס שלו לסביבה, השימוש הנכון בסביבה, העיצוב הנכון של הסביבה, זה שייך לדרגת האדם. אם אתה משאיר את הילד הזה ביער, הוא יגדל כחי. אם אתה מכניס אותו לסביבה אנושית, יגדל אדם. זאת אומרת, איזו צורה אתה מייצב בו, צורת האדם, מה אתה עושה? אם אתה חושב רק שיהיה לי בריא, חוץ מזה אני לא רוצה כלום, אז יש בעיה.
אורן: זה לא מספיק.
אז אתה מוליד חי בלבד. איפה האדם שבו, שיתפתח? תשעה חודשים, וככה הלך? לא דאגו לו להתפתחות האדם בשום דבר? זה מה שאנחנו רואים אחר כך בחיים שלנו, שהם לא יכולים לעשות כלום, לא מסוגלים לכלום. הם מוכנים להמשיך לחיות בפרברים האלו כמו שההורים שלהם. הם רק יכולים לדרוש תביא לי, תביא לי, שום דבר לא לעצמם ולא לאחרים. והם ממש מסכנים, בשביל מה נולדו ובשביל מה חיים?
אורן: אז אתה מוסיף פה איזו תוספת שהיא מאוד חשובה. שאני נניח כאבא, גבר, לא הייתי מודע לזה. אני מנסה, אני רוצה קודם לתרגם לפרקטיקה את התובנות שאנחנו מדברים עליהן. היום אנחנו לומדים איך כדאי לאישה להתייחס לתהליך שעכשיו היא נכנסה אליו כשהיא נכנסה להיריון.
שהיא מולידה אדם.
אורן: כן אבל, היא מולידה אדם, זה מה שאתה מוסיף היום פה בדיון שלנו. היא מולידה אדם זה משהו אקטיבי שהיא צריכה לעשות ביחס שלה אל הסובבים אותה. זאת אומרת, זה שהיא תשמור על הרחם ותאכל טוב, וכן הלאה, זו רק המעטפת והיא תיצור את החיים בצורה בטוחה ובריאה. אבל מרגע זה יש לה תשעה חודשים שבמהלכם חוץ מלדאוג שהכל יהיה פיסית בסדר, היא צריכה להתחיל לשים לב איך היא מתייחסת לאנשים, כי היחס של האנשים אל העובר שלה מוקרן אליה חזרה.
כן.
אורן: זה מאוד חשוב. זאת אומרת, הטבע, בלי לשאול אותה מייצר בתוך הבטן שלה תהליכים שיגרמו לו להיות חי, אבל החיים הטובים שלו זה לא הטבע עושה build in, כמו שהוא עושה את התהליכים. זה היא עושה.
בחירה חופשית. כן.
אורן: את האושר שלו היא קובעת ביחס שלה לאנשים אחרים.
נכון.
אורן: אז זה קצת מזעזע בחומרתו.
למה?
ניצה: אני פתאום מבינה שזו אחריות עצומה.
אנחנו דברנו על כך בהרבה תכניות, שמתפתחים בדרגת דומם, צומח וחי בצורה אינסטינקטיבית, ואת דרגת האדם, הטבע משאיר לנו לפתח בעצמנו. ואותו דבר בעובר ואותו דבר בכל אדם ואדם. זה שייך לחברה האנושית בכללות, שזו דרגה אנושית ועובר לאדם הפרטי. זה נשאר ללא שום פיקוח הטבע.
אורן: אבל אני כאמא מעצבת את זה. זאת אומרת, אין לי מה לשבת ולקוות שיהיו לו חיים טובים, אני צריכה לייצר לו עכשיו חיים טובים בעצמי.
נכון. אז עכשיו אתה כאבא מוכן לבוא וללמוד על זה.
אורן: עכשיו אנחנו מדברים על האמא.
ניצה: עכשיו הוא בורח. יש אחריות.
בסדר, אז את מבינה מה את צריכה לעשות.
ניצה: כן, לעשות תהליך בצורה הכרתית ומודעת.
את צריכה לטפל בעצמך, ביחס שלך לחיים, ולהתייחס אליו כמו למישהו שמתפתח כאדם כי אותו היחס את מקנה לתינוק שלך, זה מאוד חשוב, ולא לחשוב שעוד מעט ייצא ממני צעצוע ואני אשחק אתו. מתפתח כאן האדם ואת עכשיו מכניסה לו יסודות לכל החיים.
ניצה: אם אני אספר את זה לחברות שלי הן לא יאמינו.
וזה נמצא בידיים שלך עכשיו, אחר כך זה לא כל כך ניתן, הוא כבר נכנס לחברה, להשפעה יותר ישרה מהחברה.
אורן: אמרת שהיא הייתה קודם אישה, פתאום היא נכנסה להיריון וקרה לה שדרוג שהיא הפכה להיות במקום יצור מהטבע, נציגה של הטבע.
כן.
אורן: בוא נקשור את זה למה שדברנו עכשיו. עכשיו אני בתפקיד האמא. אני נציגה של הטבע, יש לי פה עובר בבטן, הפכתי להיות נציגה של הטבע, מה זה אומר? אמרתם לי עד כה שאני צריכה לפתח יחס טוב לזולת כי זה יקבע אם הילד שלי יהיה אומלל או מאושר. פשוט, יפה. עכשיו אני רוצה למדוד מה זה נקרא יחס טוב בהתאם לנציגות הזאת שעכשיו קיבלתי.
אם אני נציג של הטבע, איך נציג צריך להתנהג? נניח, אם אתה מלצר, אומרים לך תתנהג ככה, אם אתה דיילת, תתנהג ככה. מה זה להתנהג כמו נציג ראוי של הטבע, כי אני רוצה שהילד שלי יהיה מאושר, אתה יכול להגדיר את זה? מה זה אומר על היחס שלי לאחרים?
יש מושג כזה, תורת חשמל, או תורת מכאניקה, וכן הלאה, זאת אומרת, מה זה נקרא "תורת אימך"? תורת אימך זו גישה כללית לחיים. זה מה שהעובר והקטן וחייב לקבל מאמא. וזה מה שאתה, נניח כסוציולוג, חייב להכניס לתוך האמא עוד לפני שהיא נכנסת להיריון. על אחת כמה וכמה בזמן ההיריון. ואחרי כן, אם אנחנו רוצים לקבל חברה בריאה, טובה, מאושרת, אתה חייב לדאוג שבאמא תהיה תורה, תורת חיים.
ותורת חיים זו הרמוניה, זה איזון עם הטבע. זה לדעת איך להתייחס להתהליכים שקורים בחברה. לא סתם שהיא אומרת לבן שלה, אל תרביץ לו, או אל תגיד לו דברים לא יפים. היא לא צריכה להכניס לו מלים כמו, "נו נו נו", היא צריכה לתת לו תורה, זאת אומרת מערכת ההתקשרות הנכונה לכל הסביבה. זה נקרא "תורה". האדם איך הוא קשור לעולמו בצורה השלמה, זה נקרא "תורה", תורת אימך ואת זה היא צריכה לתת.
אם היא לא מסוגלת, אז יש אמא יותר גדולה, הטבע, וצריכים ללמוד מהטבע איך הוא מתנהג, להביא משם חוקים, ללמד את האמא הפיזיולוגית שלו, וכך למסור לעובר, לקטן.
אורן: כאמא הייתי שמחה לקבל עכשיו איזה תרגיל מחשבתי, לחשוב עליו בהתאם לכל התובנות שלמדת אותי היום. הבנתי שאני, ביחס שלי לסובבים אותי שולטת אם יהיה לי ילד מאושר או אומלל. האם אתה יכול לתרגם לי את זה לתרגיל שאני אעשה מכאן ועד לפעם הבאה שאני אפגוש אותך, להתחיל משיעור ששמעתי ממך לאורח חיים?
אני בינתיים הייתי ממליץ לשמוע כמה פעמים את השיעור הזה. אני לא חושב שאפשר לתרגם את זה כבר לאילו פעולות, אחרת היא תסתבך. אנחנו צריכים אחרי כמה שיחות כאלו להביא אותה לסדנאות ומהסדנאות כבר להוציא תוצאות איך שהיא תתחיל לשנות את הגישה שלה בפועל לחיים, לחברה הגדולה.
אורן: אולי יש איזה תרגיל לזוג שאתה יכול לתת לבית, שידברו ביניהם?
כמו שאתה אמרת, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". באיזו צורה? תארגנו חיים שאתם רוצים שהילד שלכם יקיים אותם. תקיימו עכשיו כאלו חיים, כאלו יחסים. בטלוויזיה, באינטרנט, בשיחות טלפון, ביחס לספרים, לפרסום, ביחס לחברה, בכל הדברים. כי מה שיש לכם היום כלפי הסביבה, זה נמסר במאה אחוז לעובר. אז תתחילו להשתנות בהתאם לזה. תראו עד כמה שאתם אוהבים אותו, עד כמה שאתם דואגים לו. עכשיו זה חייב להיות ממומש ממש בפועל ביחס שלכם לסביבה.
ניצה: הפחד הכי גדול שעולה בי כשאתה אומר את זה, זה שאני בכלל לא יודעת מה היחס הנכון לסביבה.
יפה, כמו שאת היית אומרת לילד שלך מתוך אהבה. איך היית אומרת לו להתייחס לשכנים, לאנשים אחרים, במקום עבודה, בכל מיני מקומות. שימי אותו במקומך, זה פשוט. כי מה שיש בך עובר אליו בצורה ישירה. כך אנחנו מגיעים למצב שאהבת האמא לעובר, גם תחנך את האמא.
אורן: הזמן שלנו הסתיים. היה מאוד מעניין היום. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה לך ניצה. תודה גם לכם שהייתם אתנו. עד לפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
הכוח הנשי הוא כוח מאוד עוצמתי. מהו אותו הכוח במיוחד בתקופת ההריון ובאיזה אופן האישה מממשת את עצמה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה על הריון ולידה
אורן: שלום, ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום לך ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו מדברים עם הרב לייטמן בשיחות שלנו גם על הריון ולידה, על אחד מתהליכים החשובים והמשמעותיים בחיינו כאנשים בוגרים. אנחנו משתדלים לקחת חלק קטן מהעוגה האדירה הזאת ודרכו להבין את החיים שלנו טוב יותר. להבין את החיים של העובר בדרך טובה יותר, ובכלל איך אפשר להעלאות את כולנו יחד לחיים חדשים, לחיים טובים יותר. בשיחה הפעם נתמקד בכוח הנשי, ניצה שמייצגת את הכוח הנשי בשיחה, תפתח את הנושא שלנו.
ניצה: הכוח הנשי הוא באמת כוח מאוד עוצמתי. חלק מהנשים מחוברות אליו יותר באופן טבעי, וחלק פחות, אבל כשהן מגיעות לתקופת ההיריון הכל מתעורר בהן פתאום. יש להן רצון להבין קצת יותר מה הוא אותו כוח נשי, מה הוא הכוח הזה שנקרא "כוח הבריאה" ושמייחסים אותו גם לאישה. אנחנו רוצים קצת יותר לפתוח את המונחים האלה, ולהבין איך באמת להתחבר טוב יותר ונכון יותר לעוצמה הזו שנמצאת בתוכנו?
אנחנו חוזרים ומדברים על השלבים של דרגות ההתפתחות. הדומם, הצומח והחי שעל פני כדור הארץ מתפתחים בצורה אינסטינקטיבית וישירה על ידי פקודות הטבע, ואילו דרגת המְדבר שבנו מתפתחת על ידי המאמץ שלנו, על ידי השתתפות האדם שבנו. כמו שאנחנו מבינים את הצרכים שלנו ולאיזה כיוון עלינו להתפתח בדרגת המדבר, לאותו כיוון אנחנו גם בונים את החברה, את האנושות. כך אנחנו מתקיימים, לפי מה שמטיב לנו, או ההיפך.
עלינו להבין שכוח האישה זקוק להתפתחות קדימה, כי האישה היא בעצם הנציגה של הטבע, היא מולידה, היא מפתחת בתוכה חיים חדשים ודואגת להם. ודווקא היא במיוחד, מפני שאישה עוברת תהליך שגבר לא עובר. אישה עוברת תהליך של הריון, לידה וטיפול בחיים החדשים. הגבר רק מספק את הדברים ההכרחיים, הוא עוזר לזה, הוא גורם לזה במשהו, אבל את ההתפתחות והטיפול נותנת האישה. הגבר לא מסוגל ממש לקחת על עצמו חלק פעיל בזה, הוא גם לא משתנה כמו האישה שעוברת את כל אותו התהליך.
ככל שהחברה האנושית מפותחת יותר, אנחנו רואים שהכוח הנשי נעשה יותר ויותר דומיננטי, קובע וחשוב. לא סתם הגענו להכרה בזמננו שיש זכות, לפחות שווה, לנשים ולגברים, אנחנו אפילו מוכנים לקבל את הדברים האלה ומבינים שכך יהיה טוב. וזה לא סתם בגלל שלנשים פתאום יש עוצמה, ולכן הן לוחצות ודורשות, אלא מפני שאנחנו מבינים שאם נפתח את הכוח הנשי יותר ויותר, אז הכוח הזה יהיה לטובת כולם. כי האישה היא יותר יציבה, יותר ריאלית, היא יותר קשורה לחיים. היא פחות מרחפת לעומת הגבר, היא יותר מאוזנת ולפי כל המערכות שלה היא גם יותר מציאותית. למרות שהטבע לא נתן לאישה כוחות יצירה גדולים ופנטזיות למיניהן, כמו במחקר, במדע, ובכל מיני תחומים שבהם צריכים דווקא התפרצות וניתוק מהחיים, ניתוק מהדרגה הנוכחית שבה אנחנו נמצאים, אבל זה לעומת זה נבנה. כי לפי הטבע דווקא האישה מסוגלת לייצב את החיים שלנו בצורה הנכונה.
זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על השילוב הנכון בין גבר לאישה, אז הגבר שייך להתפתחות הדרגה הבאה, והאישה שייכת יותר לייצוב הדרגה הנוכחית. לכן כלפי החיים הגשמיים, החברתיים, החיים במשפחה ובכל השטח הארצי, וודאי ש"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" זה באמת נכון, אבל ההתפתחות שבאה כבר אחרי השלב הזה, היא מגיעה על ידי הגבר. לכן החברה מתפתחת לכיוון הזה, היא נותנת יותר ויותר כוח מעמד ואפשרות לאישה. בהרבה מקרים הנשים הולכות קדימה ותופסות דווקא מקומות מפתח בחברה האנושית, בדרך כלל זה תמיד לטובת הסביבה, לטובת החברה. כי בצורה כזאת החברה יותר מאוזנת, יותר יציבה, גמישה, כי אופי האישה הוא כזה שחודר למקומות האלה. בהרבה מדינות אנחנו רואים היום שאת תפקיד ראשי הממשלות, סגנים, ואפילו את המשרות המובילות תופסות הנשים, ומכל שכן גם בתוך המשפחה. איך שלא יהיה האישה זה הבית, היא קובעת מה קורה בבית ומתוך כך שהיא דואגת לכולם, היא גם שולטת בזה. אומנם הגבר כאילו מספק את הצרכים, אבל הארגון, גם של העולם הקטן של האדם, של הבית שלו, וגם של העולם הגדול, חייב להיות מאורגן לפי הכוח של האישה, במידה שהגברים יבינו וישתתפו בזה כמו ביצירת החיים החדשים. כי הם נותנים את הפתח לזה, ואחר כך הכל מנוהל על ידי הגוף של אישה. הגברים חייבים לתת את כל המרץ שלהם, את כל העוצמה והכוח שלהם, את כל היכולת שלהם לתוך המושג הזה שנקרא "אישה" כדי לייצב נכון את העולם שלנו.
עדיין לא הגענו למצב כזה בחברה אנושית, אבל אנחנו מתקדמים לזה, לכן אני מקווה, ועד כמה שנוכל יותר מוקדם להבין זאת, אנחנו נרוויח. כי כל הצרות והבעיות הן בעצם בגלל שהגברים ממשיכים לעסוק במלחמות, בוויכוחים ובעוד דברים, ולא נותנים לנשים לטפל בעולם, לפי הטבע שלהן כמו שהן מטפלות בעובר ובתינוק. כי העולם הוא בעצם כמו הבית שלנו המשותף.
אורן: איך אישה שנכנסת להריון, לתהליך שהוא אחד התהליכים המרכזיים בטבע, יכולה לנצל את התהליך שמתרחש בתוך גופה במהלך תשעה חודשים, ולגלות את הפוטנציאל של הכוח הנשי שטמון בה. יכול להיות שהיא לא הכירה אותו עד עכשיו, לא הבחינה בו, לא מימשה אותו, אבל הטבע שולח לה פתאום איזה איתות ומכניס אותה למהלך שהוא יסוד החיים. איך היא יכולה לנצל את התהליך הטבעי הזה ולהוליד חוץ מהעובר, גם את עצמה.
דיברנו על כך בתוכניות הקודמות, שמתוך הדאגה לעובר היא גם חייבת לייצב את הסביבה.
אורן: אני מדבר על המימוש שלה כאדם. כי יש בה איזה כוח נשי מיוחד שהיא לא התחברה אליו, ולא הרגישה אותו. פתאום יש לה איזה פתח שהטבע פותח לה, ובמהלך תשעה חודשים היא עוברת איזו מטמורפוזה בכל הרמות שלה. יש בה איזה כוח מבפנים שהיא יכולה לשמוע אותו, ולהרגיש איך הוא מוליך אותה. איך במהלך התקופה הזאת היא יכולה לגלות ולהביא למקסימום את כל הכוחות שיש לה כאישה, ולצרף אותם לחייה?
רק על ידי ההתפתחות האישית שלה. היא חייבת להתפתח כך שהיא תמיד תהייה מסוגלת לתת, כי היא בעצם מקנה לעובר, לילד ולנער שאחר כך גדל, הכוונה נכונה לחיים. לכן היא צריכה להיות מפותחת בהתאם לזה, היא לא יכולה להיות אנאלפביתית, היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות מוזנחת, למשהו שאין לו מקום במשפחה. היא לא יכולה לתת לעובר ולילד הקטן דוגמה להזנחה במשפחה, היא חייבת להציג את עצמה נכון כלפי הילד, כי בזה היא בונה לו את היחס לחיים.
ניצה: לאישה יש עוצמה, יש לה יכולות מסוימות. יש מונח שנקרא "אישה" ויש מונח שנקרא "אמא", מה ההבדל בין אישה ובין אמא?
לא הייתי אומר שלאישה יש איזו אישיות מיוחדת, זה פשוט גוף שעדיין לא הגיע למימוש עצמי.
ניצה: אז מה בעצם המימוש העצמי של האישה?
להיות מולידה ומחנכת. זה כוח האישה.
ניצה: אז למעשה כל עוד האישה לא הופכת להיות אמא, היא בעצם לא מממשת את מה שהטבע יצר בה.
כן.
ניצה: יש מימוש נוסף שאישה יכולה לעשות?
אני חושב שזה הכל, כי בזה היא בעצם מממשת את עצמה בצורה המלאה. אם היא מתקדמת יחד עם כל מה שהיא חייבת לתת לילדים, אז היא גם מקדמת את עצמה, היא משנה את הבית, היא משנה את הסביבה, את העולם. אני מדבר על אישה כעל דמות כללית, זאת אומרת אם היא רוצה שדור הילדים החדש שהיא מולידה יחיה בצורה יפה, טובה, כמו שכל אמא חושבת על הילדים שלה. אז וודאי שבהתאם לזה היא צריכה לפתח את עצמה כדי כל הזמן לשמור, להכין ולכוון את הדור הזה רק לחיים הנכונים והטובים.
לכן היא צריכה לדעת את כל הבריאה. היא צריכה להיות קשורה לטבע, למשהו הגדול הזה, לחוק הכללי של הטבע, למקום שבו אנחנו קיימים. היא צריכה להזדהות עם כל הטבע ולהרגיש שכל הטבע הוא בעצם הרחם שלה, ודרכו היא מספקת לכולם את החיים, את החיות, את הביטחון והחום.
ניצה: בעקבות הדברים שאמרת עכשיו, נזכרתי שבתרבויות העתיקות יותר אישה הרה, ובכלל כבר בתחילת תהליך התבגרות, הייתה פורשת למעגלים של נשים ששם הן היו מלמדות אותה איך להיות אישה, ואיך להפוך מאישה לאמא. כל התהליכים האלה בעצם לא קיימים היום, אנחנו חיים בחברה שכולנו עושות אותו דבר, פחות או יותר, עד הרגע של ההיריון. אנחנו פתאום מגלות שיש בנו גם ייחודיות כלשהי.
היום אין מעגלי נשים כאלה, וכשאני נכנסת להיריון אני בדרך כלל יודעת מעט מאוד. אומנם אני יכולה לקרוא חומרים ולשמוע סיפורים משיחות עם חברות, אבל בסופו של דבר מסתבר שהן היו מופתעות כשהגיע הילד, חלקן לא היו מוכנות לזה בכלל, והדמיון בין מה שהן תיארו לעצמן לבין המציאות היה רחוק מאוד, ולכן הקושי בהתמודדות היה עצום. השאלה איך אנחנו יכולות לעבור את התהליך הזה בחיים המודרניים שלנו?
היום אנחנו מנותקים מהחיים. פעם הבנות היו גדלות ליד האמהות, הן ראו בעצמן איך האמהות והשכנות יולדות ומטפלות. עוד לפני שהבנות הגיעו אפילו לגיל הבגרות, הן כבר היו מטפלות בילדים. זה היה טבעי, היו הרבה ילדים במשפחה, תמיד זה היה כך. זה היה מדור לדור מתערבב ונמשך כמו איזה גלגל כזה.
ודאי שאנחנו חיים היום בצורה מלאכותית, והבעיה שאנחנו לא דואגים להשלים את הדברים האלה. אומנם אנחנו לא יכולים לשנות ממש את החיים שלנו מיידית, ויכול להיות שאין צורך בזה, אבל אנחנו גם לא דואגים להשלים את מה שחסר לאישה. אם בחורה בת עשרים או שלושים יולדת היום, היא לא יודעת מה לעשות. היא פשוט לא יודעת כלום, היא לא למדה את הדברים האלה בצורה טבעית, לא מאמא ולא מהקרובים שלה. זו בעיה גדולה. לכן אני אומר שהלימוד הזה ודאי חסר בכל תהליך הגדילה של אישה, ובמיוחד בזמן ההיריון.
אנחנו צריכים לפתח באמת לימוד מיוחד. בעולם המודרני יש לנו הרבה אנשים מובטלים, לכן הייתי פוטר את האישה מכל הבעיות כבר מהרגע שהיא נכנסת להיריון. במשך כל התקופה הזאת הייתי נותן לה זמן ללמוד, להיות בחברה, לייצב את עצמה בחברה בצורה נכונה. הייתי משתמש באמצעי הזה ממש כמו אוניברסיטה לה ולעובר.
אורן: נניח שבאוניברסיטה הזאת האישה תלמד נתיב מיוחד, היא פשוט תתבונן במה שקורה בגופה בחודשי ההיריון. השאלה אם היא גם תוכל ללמוד משהו נוסף באופן טבעי מתוך התהליך שמתרחש בתוכה כדי לדעת איך לעורר את הכוח שעד כה לא הקנו לה. את הכוח הנשי, את עוצמות הנפש הנשיות שיש בתוך הטבע שלה?
אם היא תתייחס לעולם כמו שהיא מתייחסת לעובר, אז ודאי שיהיה לה מה להעביר מעצמה לחברה, ומה להעביר מעצמה לעולם. אם הנשים בכל העולם היו מוכנות לזה, מבינות את הדברים ומסוגלות לזה, הן היו משנות את העולם ללא ספק. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם הן נשים, לכן וודאי שאפשר לעשות שינויים ענקיים, גדולים מאוד, רק בתנאי שאישה תקבל את החינוך הנכון, את הגישה הנכונה לחיים.
אנחנו רואים היום שלא מעוניינים בזה, אין מודעות לזה. אני גם רואה שאותן הנשים שנמצאות במשרות גבוהות בממשלות לא דורשות את הדברים האלה, אין להן מודעות נכונה מה צריכה האישה. כדי להגדיל את כוח האישה הן צועקות "תנו לנו זכויות", אבל מה הן תעשנה עם הזכויות? שוויון? במה? הרי אתה לא יכול להשוות בין שני המינים. יש כאן מלכתחילה ליקוי בגישה, בחינוך.
אני חושב שההתפתחות צריכה להיות כמו שהיא מרגישה עכשיו את עצמה, כשהיא מתפתחת מיום ליום בירחי הלידה. כמו שהיא יותר ויותר אמא הדואגת לעובר, כך היא צריכה גם לפתח את עצמה ולהיות כאמא שדואגת לעולם. כי מה שיש בה עכשיו, מה שמדבר בה עכשיו זה כוח הטבע הכללי שאנחנו קיימים בו. זה הכוח הגדול שאנחנו נמצאים בו כולנו, זו הספֶירה הזאת שנקראת "רחם", הטבע. אנחנו נמצאים בתוך הספֶירה הזאת שהיא כמו רחם. לכן כמו שאישה דואגת למה שיש בה, בתוך הרחם שלה, כך אנחנו צריכים להבין שהטבע דואג למה שקורה בתוך הרחם שלו, שזה כל האנושות.
רק שנתנו לנו כאן בחירה חופשית כדי לפתח את עצמנו כעובר נכון כלפי הטבע הגדול, על ידי כך שאנחנו נחנך את עצמנו. איך אנחנו נחנך את עצמנו להיות כמו שהטבע, האמא, דורש מאיתנו? את זה אנחנו צריכים ללמוד מאישה בהיריון. כמו שהיא דואגת לעובר שלה, לצורה שתהיה לו, להתקשרות שלו עם כולם בצורה ידידותית, בצורה חברתית, בצורה רכה. כמו שהיא רוצה שכל החלקים של העובר יתפתחו בהרמוניה ובצורה נכונה מיום ליום, כך אנחנו צריכים לדאוג שכל החלקים בחברה שלנו יהיו בהרמוניה, ויתפתחו בהתאם לזה משלב לשלב. כוח האישה הוא בזה, הוא כוח מאוד חיובי. כמו שהיא מרגישה כלפי עצמה, היא גם יכולה להביע בצורה חיצונית.
ניצה: איך קורה שהאישה המודרנית לא מייחסת חשיבות לכוח הנשי שעכשיו תיארת?
זה עיוות. זה הקלקול הכללי שיש באנושות. זה תמיד כך, אנחנו מזניחים את מה ששיך לבחירה שלנו, ומתפתחים על ידי האגו שלנו בצורה הפוכה מהטבע. לא לקראת ההרמוניה, אלא לקראת פרוטקציוניזם ואינדיבידואליזם, עד שאנחנו מגלים שבצורה כזאת אנחנו מפרקים את עצמנו לחתיכות, לא מסוגלים כך להתקיים. החברה האנושית דומה לעובר שמתחיל להירקב במֵי אימו, ככה זה. מה שקורה עכשיו בינתיים באנושות זו תאונת לידה. אנחנו צריכים לגרום שכל החלקים האלה לא יגיעו לריקבון, אלא שיתחברו יחד, שהם יהיו באיזון ובהרמוניה ביניהם. זו כל הבחירה החופשית שלנו, או שיצא מזה משהו מת, או שיצא מזה משהו חי ומצליח.
אורן: יש אישה שנכנסת להיריון והיא כולה פורחת, ויש אישה שברגע שהיא נכנסת להיריון היא סובלת.
זה בהתאם לטבע, עד כמה היא מאוזנת עם הטבע, או לא. כי אישה שמאוזנת עם הטבע צריכה להיות מאושרת, בריאה, פורחת ממש.
אורן: ואם היא לא?
אם לא, אז סימן שיש לה בעיות, שיש לה תקלות פנימיות.
אורן: מה אתה יכול להמליץ לאישה כדי לצאת מאותו מצב, לא ברמה הרפואית, אלא ברמה של היחס לחיים?
ברמה שלי, זה לגרום רק לאיזון לחיים.
אורן: היא צריכה לגרום לעצמה לאיזון?
לסביבה ולעצמה, לכל. גם לבריאות, למזון, למנוחה, וגם להשתתפות במה שסובב לה ממש. ככל שהיא תגרום, בכל מיני צורות, לאיזון, להרמוניה, כך היא גם תקרין לעובר שלה התפתחות ביתר איזון ובהרמוניה. זה פשוט מאוד, כלל ופרט שווים. יש כאן חוק פשוט, חוק אחד לכל חלקי המציאות.
אורן: בוא נניח שיש בין אפס למאה רמות שונות של סבל מהיריון, יש אישה שמאושרת בפלוס מאה, והשנייה סובלת במינוס מאה, ובאיזה מקום באמצע יש הרבה נשים. בוא נתחיל מזה שאתה אומר שהיריון לא אמור להיות סבל.
לא, זאת התקופה המאושרת ביותר. תקופת ההיריון יכולה לרפא המון דברים בגוף האישה.
אורן: איך?
מפני שמתעוררים באישה כוחות עליונים שקודם לא התעוררו בה. מפני שהיא חייבת עכשיו לדאוג גם ליצירת החיים, ללידת החיים החדשים, לכן היא מקבלת מהטבע המון כוחות נוספים. היא מקבלת אנרגיה, חילופי חומרים, מצבים, מידע. הכל זורם בה בצורה מאוד אינטנסיבית, היא חיה עבור שניים.
אורן: איך היא יכולה להביא את התהליך הזה למקסימום. איך היא יכולה לשאוב מהתהליך הזה כוחות ריפוי בצורה מיטבית, לא מקרית, אלא לשלוט בזה בצורה מודעת?
היא יכולה להבין וודאי על ידי הסבר, הסבר לא פשוט, אלא הסבר רחב וממושך. יכול להיות בכמה פגישות או הרצאות, שיחות, וסדנאות היא תבין שהטבע הוא כולו אחד, כמו שאנחנו רואים בעולם האינטגראלי. לכן היחס שלה לטבע עובר לעובר וחוזר אליה. כי סך כל הבעיות שלנו, לא חשוב באיזו רמה, גופנית, פיסיולוגית, נפשית, במחשבות או ביחסים, הכל נובע מחוסר האיזון שלנו עם הטבע הכללי. לכן אין לנו ברירה, אלא ללמד את האישה איך להיות באיזון עם כל העולם.
אורן: נניח שאותה אישה שרויה בצער גדול מאז שהיא נכנסה להיריון. היא סובלת, היא גם לא יודעת איך להתנהג בדיוק, זה הוציא אותה מאיזון. ואז אתה אומר לה "אם את בהיריון ולא מאושרת, זה סימן שאת בחוסר איזון". היא מסכימה איתך, השאלה איך היא מגיעה לאיזון?
היא באה אלינו.
אורן: נניח שאני אותה אישה והצטרפתי ללמידה הזאת.
אז אני נותן לך עכשיו מרשם פשוט מאוד. את צריכה לבוא אלינו לשיחות וסדנאות שבהן, בעצם ההשתתפות בהן, כי מלבד זה את לא צריכה לעשות עוד משהו בעולם, אלא בהשתתפות עם נשים כמוך, את בעצם מחזירה את עצמך לאיזון.
אנחנו מלמדים אותך על העולם הגדול ועל העולם הקטן שלך, איך קשורים שני העולמות. איך העולם הגדול, שהוא הרחם הגדול, והרחם שלך, קשורים יחד. מה משפיע על הרחם שלך ועל מצב הבריאות שלך. מה משפיע על הרחם הגדול שכולל את הטבע, את העולם הגדול, ואיך הם קשורים זה לזה. את מתחילה להבין שכל המערכת הזאת היא מערכת אינטגרלית, והכל קשור יחד, ואת כאישה יכולה להשפיע גם על זה וגם על זה. גבר לא, אישה כן. זאת אומרת מפני שאישה דואגת לעובר שלה, היא יכולה לדאוג לעולם כולו שיתפתח נכון כמו עובר בתוך הרחם הכללי, בתוך הטבע. היא מסוגלת לדאוג לזה. הדאגה שלה תשפיע על העולם, היא תשפיע על המערכות הגדולות.
ניצה: איך אני אמורה לדאוג לטבע, לעולם השלם, אם אני בקושי מצליחה לדאוג לרחם שלי?
נכון, בצורה אינסטינקטיבית את דואגת רק למה שיש לך בפנים, אבל מסבירים לך כאן שזה לא מספיק. כי אם את צריכה להיות בריאה עם עובר בריא, ולדאוג גם להתפתחות העתידית שלו עד לדרגה שיהיה אדם גדול, מוצלח, אז את חייבת לדאוג גם לרחם הכללי. זה פשוט, העולם האינטגרלי לפנינו, אנחנו רק עכשיו מתחילים להכיר בזה שכל הדברים האלה קשורים זה לזה. כמו שאת, עם הרחם שלך, כך גם הטבע עם הרחם שלו בדיוק, ושתי המערכות האלה קשורות זו לזו. את נמצאת כאן בעולם שלנו כנציגה של הטבע הגדול, לכן דווקא את, עם הדאגה לעובר שלך, יכולה לדאוג יחד עם הטבע לעובר שלו, שזה האנושות.
ניצה: בוא נעשה סדר במילים פשוטות כדי שלא אתבלבל. אני פחות או יותר יודעת איך אני מטפלת בעובר שלי. אני יודעת שאני צריכה להזין אותו, לנוח, וכבר לימדת אותי שאני צריכה גם לחשוב מחשבות טובות. וגם שמערכת היחסים עם הגבר שלי צריכה להיות טובה, כי זה משפיע עליו. עד לכאן הבנתי.
עכשיו אנחנו הולכים למעגל יותר חיצון.
ניצה: כן, אבל איך פתאום אני משפיעה על הרחם של העולם, מה אני צריכה לעשות. אני יודעת מה אני צריכה לעשות כלפי העובר שלי, אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות כלפי העולם, כלפי הרחם הזה שנקרא "העולם".
אנחנו כולנו חיים מהטבע, קשורים למערכת הזאת. כך זה מיוצב. הטבע נותן לנו דוגמה לדרך שהוא מוליד אותנו, מחזיק ומפתח אותנו כדי שניוולד לאיזו רמה אחרת של קיום. הדוגמה לזה היא אישה שנכנסת להריון ומתחיל להתפתח בה עובר. העובר שמתפתח בה זה האנושות. כמו שהבורא אמר לשרה, יש בך עמים גדולים ועתידים, ככה זה.
אַת אישה שנותנת לנו דוגמה איך כולנו מתפתחים. כמו שאת דואגת לעובר שלך, כך הטבע דואג גם לעובר שלו שזה אנחנו כולנו. כל אלפי שנות ההתפתחות שלנו כאן בינתיים, זה עיבור שעוד לא גמרנו אותו, אנחנו עוד לא נולדנו. אנחנו אמורים להיוולד עוד מעט לעולם החדש, לדרגה החדשה שנקראת "דרגת האדם" האמיתי. האישה בעולם שלנו היא דוגמה כיצד אנחנו צריכים להבין את הטבע הכללי, את האמא שלנו. איך אנחנו צריכים להתייחס למקום שאנחנו נמצאים בו, לרחם שלנו. אם נהייה איתו בהתאמה, אז הרחם גם יספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים. אנחנו נמצאים בתוך הטבע.
ניצה: כשאני מסתכלת על העובר שלי, אז אני יודעת שיש שלבים, גם אם אני לא מבינה אותם. אם נניח שעכשיו אני בשבוע 12, אז אני יודעת שהשליש ראשון עומד להסתיים. השאלה באיזה מקום אנחנו נמצאים בתוך הרצף הזה של ההתפתחות, באיזה שבוע אנחנו?
אנחנו מתקרבים ללידה, ובהתקרבות ללידה אנחנו עוברים את החלק הכי חשוב. דיברנו שיש שלושה מדורים, שלושה חודשים, שלושה חודשים ועוד שלושה חודשים. אנחנו נמצאים בשלושה החודשים האחרונים שבהם מתפתחים במיוחד החלקים ששייכים לאדם העתידי שצריך להיוולד, למוח שלו, להבחנות הכי גבוהות.
בשלושה החודשים הראשונים אנחנו מתפתחים בדרגת הדומם, הדומה לדומם בזה שאנחנו רק שומרים על עצמנו. שלושת החודשים האמצעיים הם דרגת הצומח, אנחנו כבר מתחילים במשהו לעשות פעולות מסוימות. ובשלושה החודשים האחרונים אנחנו כבר מתפתחים בדרגת החי, אנחנו כבר מתחילים לזוז ולעשות כל מיני פעולות. יש לנו מוח, שכל, רגש, הכל. אנחנו מבינים ומכירים את האמא קצת מבפנים, היא מכירה ומבינה אותנו איכשהו, אנחנו בהידברות מסוימת איתה וכך מקדמים את עצמנו ללידה.
מה זו "לידה"? נולד אדם. לפני הלידה הוא היה כגוף חי, ועכשיו, כשהוא נולד, אנחנו מתייחסים אליו כבר כאל מי שנולד בתוך הסביבה בדרגת המדבר. הטיפול בו כבר מתחיל להיות כמו באדם קטן. כעבור מספר ימים אנחנו כבר מתחילים לעורר אותו כדי שיתחיל להגיב אלינו כאדם, שישמע קולות, צבעים ועוד, בשלבים.
אותו דבר כאן. אנחנו נמצאים בתקופה ההיסטורית שלנו, הגענו לשלב האחרון, לכן דווקא עכשיו אנחנו צריכים לדאוג להתפתחות שלנו לקראת דרגת האדם. זו עדיין לא דרגת האדם, אלא לקראת דרגת האדם, אנחנו רק מכינים את עצמנו ללידה. מה עובר עושה בזמן הלידה? הוא מתהפך, ממש לפני הלידה הוא מתהפך. קודם כל הוא עובר את השלבים האחרונים והם מאוד קשים. הוא לא מסתדר בתוך האמא, הוא לא מסכים עם ההגבלות של דפנות הרחם שיש לו, ועוד, יש כאילו התנגשות רבה בינו לבין אמא.
כך אנחנו מרגישים היום בעולם. אנחנו לא מבינים ולא מכירים את העולם, לא רוצים לקבל אותו בצורה כזאת, אנחנו נמצאים ממש במאבק שנובע מחוסר הבנה שלנו בהתפתחות. גם בצורה הטבעית כך קורה, אלא שיש כאן מין התפתחות מיוחדת בתוך האמא, בתוך הטבע, כי אמא זה הטבע, וממנו צריכים לקחת דוגמה. זאת אומרת, למרות שאנחנו לא מסכימים, לא רוצים, ואפילו מתפרצים בתוך רחם האישה, כי השלב האחרון הוא שלב מאוד אקטיבי שבא מתוך האדם, אבל לפני הלידה הוא מתהפך, הראש שלו למטה.
זאת אומרת, הוא מסכים להפטר מכל מה שקודם ראה וחשב והרגיש בתוך העולם שלו, הוא מסכים להחליף, הוא מסכים להיוולד. זאת אומרת, הוא מסכים לצאת לעולם החדש, למקום ששם אין לו שום קשר עם כל מה שהיה קודם. חותכים את חבל הטבור וזהו. כמו שהלידה עצמה מגיעה בצורה קשה עם צירי לידה, צרות, בעיות, כך גם אנחנו, כבני אדם. אנחנו צריכים להכין את עצמנו. עלינו לקחת פשוט דוגמה, כי זה מקביל לזה.
אנחנו נמצאים לפני הלידה החדשה, רואים, אבל כשאנחנו מכינים את הכל אנחנו גם צריכים להכין לעצמנו עולם חדש. כמו שאנחנו מצפים לעובּר שנולד, עוזרים לאישה ללדת, ואחר כך מחכים ונותנים את הטיפול לעובר, כך אנחנו צריכים להכין את עצמנו נכון לטיפול שלנו. לאחר שנחליף את המודעות שיש לנו לעולם שלנו, כשאנחנו לא נהיה בהתנגדות אליו, אלא בהרמוניה עם הטבע הסובב, זה נקרא שאנחנו "נולדים".
ואז מה נראה? נראה עולם חדש עם גישה חדשה. אנחנו נראה את עצמנו בחושים חדשים, נראה איך מקבלים אותנו כוחות הטבע לאחר הלידה שלנו למציאות החדשה, היינו ליחס החדש בינינו, באהבה, בהרמוניה, בידידות. הכוחות האלה הם המולידים אותנו, הם המיילדים ועוזרים לנו אחר כך להתקיים ולגדול. ואז אנחנו מקבלים, כל האנושות כולה, כוחות של "אבא" ו"אמא", כך הם נקראים. הכוחות האלה מטפלים בנו, ואנחנו משתדלים להיות מותאמים לטיפול שלהם, כל הזמן עלינו להתאים את עצמנו אליהם, לבקש מהם ולקבל מהם. וכך ביחס ההדדי הנכון אנחנו נגדל עד שנגיע למצב שנהיה כמו שני הכוחות האלה שבטבע, כמו אבא ואמא, הכוח הנותן והכוח המקבל שבשילוב ובהרמוניה פועלים עלינו, ואנחנו איתם. זה המצב החדש לאחר לידת האנושות החדשה, ואת הכל אפשר ללמוד מהאישה, ומתוך מה שקורה לנו כאן, בעולם הזה.
אורן: אם אני מבין נכון, אז לאותה אישה שנכנסה להריון יש בתוך הבטן עובר, וגם היא בעצמה עובר.
כן.
ניצה: אני דמיינתי לעצמי את הבבושקות, אחת בתוך השנייה, וכאילו גם אני בתוך איזה משהו.
נכון. זה נקרא "סולם המדרגות", סולם המצבים. אחד מתוך השני.
אורן: בוא נסתכל על אישה שנכנסה עכשיו להריון ובתוכה יש עובר שגדל. לפי המטפורה הזאת גם היא בעצמה עובר בתוך הטבע. אמרנו קודם שלצערנו יש היום אישה שההיריון לא עושה לה טוב, ויש אישה שכן. אמרנו גם שאם היא לא במצב טוב, זה בגלל שהיא לא באיזון.
אם היא לא נמצאת באיזון עם העובר שלה, אז בהתאם לזה היא גם לא נמצאת באיזון עם הטבע הכללי.
אורן: חשבתי שתגיד הפוך.
נכון. אם היא תשפר את האיזון שלה עם הטבע הכללי, אז ישתפר האיזון שלה עם העובר.
אורן: אם כך לפי המשוואה הזאת אנחנו פונים לאישה ואומרים "אם את רוצה לשנות את חוסר האיזון שיש בינך לבין העובר שלך, בואי ונפתח בך את המודעות החדשה. הרי את בעצמך עובר שלא מאוזן עם הרחם שעוטף אותך". השאלה, איך היא יכולה להיות עובר טוב?
היא צריכה לבנות תיבה. גם תיבת נוח זה רחם, כי אנחנו נסתרים שם בפנים ונמצאים איתה באיזון. וכך אני לא דורש יותר ממה שאני צריך כדי להתקיים, אני נמצא עם כל חלקי הבריאה בחברותא, בצורה יפה וטובה. בתוך התיבה שלי יש את כל הטבע, כל החיות, כל מה שיש, ואני איתם בצורה יפה, טובה. אני דואג להם, הם דואגים לי, והכל בסדר. אני חייב לבנות לעצמי סביבה כזאת.
אורן: ומה הנמשל?
אין נמשל. אלה באמת החיים עצמם, זה מה שאני צריך לבנות.
אורן: מה אני צריך לבנות?
יחס נכון לסביבה, אפילו לסביבה הקרובה. סביבה קרובה זו שכונה, עיר, מדינה, וכך עד שנכלול את כל העולם.
ניצה: בהריון שלי כאישה יש עובר אחד. ולפי הציור שתיארת הבנתי שההיריון שאני נמצאת בו הוא איזה סוג של היריון רב עוברי.
לא. זה אותו עובר, זה אחד. אלא שיש לו הרבה חלקים שמנותקים זה מזה, כי הוא נמצא בריקבון.
ניצה: מה זאת אומרת, האם "הזולת" הם בעצם חלקים ממני?
ודאי. כולם נמצאים מה שנקרא בצורה השבורה.
אורן: רגע, יש פה מה שנקרא רב הנסתר על הנגלה.
לא, זה לא נסתר. אנחנו מדברים על כל האנושות כעל עובר. העובר הזה מרוסק, מחולק, הוא שבור. זה נקרא שבור. ההרגשה שלו של השבירה נקראת אצלנו היום "משבר", רק שאנחנו לא מודעים שהמשבר הזה הוא בגלל שאנחנו שבורים, מנותקים זה מזה.
אורן: לא הבנתי. בוא נדבר שוב על אישה שיש לה עובר בבטן והיא בעצמה עובר, אבל לא טוב לה, היא לא באיזון. ואז אתה בעצם אומר לה "תשמעי, את לא באיזון, כי את בעצמך עוּבָּר לא טוב בתוך הטבע, יש חוסר איזון בינך לבין הרחם הכללי". זאת אומרת, אם היא רוצה שיהיה לה קשר טוב בפנים, היא צריכה לסדר קודם את עצמה. שאלתי איך היא צריכה להסתדר, ואז נתת לי כמשל את תיבת נוח. אבל לא הבנתי בדיוק מה היא צריכה לעשות כאישה.
להיות יותר בתכונת השפעה, אהבה, ויתור וחיבור.
אורן: למה דווקא התכונות האלה?
כי אלה התכונות שהרחם מקרין לעובר. הרחם מקרין לעובר חום, אהבה, דאגה, וטיפול. לכן אם אני רוצה, כעובר בתוך הרחם החיצון, להיות באיזון, אז אני צריך גם לגרום לאותו הטבע שאני נמצא בו אותן התכונות, חום, איזון, אהבה, כי בזה אני גורם לשלווה בכל המערכת.
ניצה: אבל זו פעולה הפוכה.
אז מה. כל הבעיות שלנו הן מחוסר איזון. לחץ דם, חום וקור, חוסר נוחות של הגוף, כל המחלות הן כולן מחוסר איזון. אם עכשיו אני אוכל לגרום לאיזון, אז אני אהיה בריא. איך אני גורם לאיזון אם יש לי לחץ דם גבוה? אני אקבל תרופה וכך בצורה מלאכותית אני מאזן בדם את הלחצים. אם הייתי יכול לעשות זאת ללא תרופה, הייתי עושה. כל הבעיות, כל המחלות, כל הויכוחים שלנו, כל הצרות שלנו, הן תמיד מחוסר איזון.
אם אנחנו נמצאים באיזון, אז יש בינינו מה שנקרא "שלום", "שלמות". אם אנחנו לא באיזון, אז בהתאם לזה אנחנו בצרה, בבעיות, במתחים ואפילו במלחמות. כך זה בין כל החלקים שבעולם, לכן אם את רוצה לגרום לשלמות, לנוחות, לטוב, לבריאות, אז את צריכה להביא את עצמך לאיזון המקסימלי האפשרי. לכן כדאי שתעשי זאת, כי מה את יכולה לעשות, הרי כלפי העובר שלך את לא יכולה לעשות הרבה דברים. אומנם את מספקת לו בצורה טבעית את המקסימום, כמה שאת מסוגלת לספק לו יפה וטוב, אבל בכל זאת, אם יש עדיין חוסר איזון, אז את צריכה לפנות לטבע החיצון ולהבין שזה נגרם משם. כל הבעיות והצרות שאנחנו חווים בעולם שלנו, הן מפני שאנחנו לא מאוזנים עם הטבע, כי בדרגת המדבר עלינו לעשות איזון עם הטבע.
הטבע משאיר לנו את החופש הזה, כי אנחנו, כעובר שמתפתח, חייבים בעצמנו להגיע לאיזון עימו. במה? באהבה, בהתחשבות ובחיבור בינינו. עלינו להרכיב בחזרה מהחלקים השבורים את העובר הגדול שנמצא בתוך הרחם הכללי. לשם מה? כדי לגרום לאותו הטבע יחס יפה, יחס של אהבה, ואז נגלה בחזרה אותו יחס ממנו.
ניצה: זה מעניין, זאת ממש פעולה הפוכה.
זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". לא חשוב איך נקרא לזה, כך אנחנו נמצאים.
ניצה: העובר שאצלי הוא יונק, הוא לוקח את כל מה שהוא צריך, הוא ניזון ממני. ועכשיו גם אני רוצה להיות ניזונה כעובר ולינוק.
בבקשה, תקבלי. עליך רק להיות מסוגלת לקבל לפי מידת האיזון. לפי מידת ההתחברות הנכונה לרחם, לטבע תקבלי את כל מה שיש בו. זה פשוט.
ניצה: אתה אומר, אם תתאימי את עצמך, אם תהיי מאוזנת, את תוכלי לינוק ממנו. מה חסר לי כדי להתאים את עצמי?
את סותמת בעצמך את צינורות השפע שמגיעים אליך. את סותמת אותם בזה שאת לא נמצאת בהדדיות עם הטבע.
ניצה: מה אני יכולה ללמוד מהעובר שלי, מה הוא עושה נכון שאני לא יודעת לעשות?
הוא עושה את זה בצורה טבעית, כי הוא מתפתח כגוף חי בצורה אינסטינקטיבית, ואילו את צריכה כבר להיות עם הטבע בדרגת המדבר. את צריכה כבר להגיע בשכל שלך, ברגש שלך. את כבר לא אותו עובר, את לעומתו כבר נמצאת בדרגת המדבר. הוא מתפתח אצלך בדרגת החי, ואת מתפתחת בתוך הטבע בדרגת המדבר, לכן את צריכה להתאים את עצמך לטבע בצורה הכרתית.
אורן: איך היא פותחת את הצינורות של השפע?
על ידי האיזון.
אורן: איך?
מה גורם לסתימה? מתוך כך שאני לא רוצה לקבל את מה שנותנים לי, או שאני עוצר את הקבלה שלי, מפני שאני לא רוצה להיות בדיוק בתכונה של הנותן. לא חשוב איך נביע את זה.
אורן: אתה אומר שכאילו בא אליה טוב, מוקרן אליה טוב, והיא סתומה כלפיו?
כן. כי היא לא נותנת בחזרה אותו יחס בדיוק.
אורן: למי?
לטבע. אני בתור עובר נמצא עכשיו בטבע, והטבע מציג לי תנאי פשוט. הוא אומר כך, בדרגת דומם, צומח וחי אני מפתח אותך בצורה אינסטינקטיבית, כל הצינורות בינינו פתוחים, אבל בדרגת המדבר, הצינורות בינינו סתומים. לָמה סתומים? כי אתה אגואיסט וחושב רק על עצמך, אתה לא חושב על אף אחד, אתה לא חושב עליי. אתה חייב לגדול כמוני בדרגה הבאה, בדרגת המדבר. אתה חייב לפתוח את הצינורות האלה. במה? בזה שהטבע שלך והטבע שלי יהיה אותו דבר.
אתה חייב להגיע לאהבה, לפתיחה, ליחס היפה, אל תעשה לאף אחד רע, וכן הלאה. ברגע שאתה תרצה לעשות כך, אז אתה תראה כמה אני עוזר לך, כמה אני מביא לך את כל השפע. כי מה זה נקרא לגדול ברמה שלך? להיות דומה לטבע הכללי, להיות דומה לאמא, ואז אנחנו נולדים.
אם אנחנו מבינים את הדברים, אם אנחנו רוצים אותם, אז אנחנו מקבלים כוחות משם, ונולדים. אנחנו כבר נולדים מחוץ לטבע שעכשיו אנחנו נמצאים בו, אנחנו נולדים בצורת אדם לעולם החיצון שנקרא העולם העליון. מה זאת צורת אדם? המודעות שלי, זה מה שנולדת שם. הפנימיות שלי נולדת שם.
אורן: יש פה מין טריק כזה. לאישה יש בתוכה רחם, הטבע יצר בה רחם ובתוך הרחם יש עובר. כאמא היא יכולה להתבונן איך הרחם מתייחס לעובר שלה, וכך היא צריכה להתייחס. למי?
בתור עובר היא צריכה להתייחס לטבע, כמו שהרחם מתייחס לעובר שלה.
אורן: זאת אומרת, היא עובר משודרג. היא עובר שצריך להתייחס כמו רחם.
נכון, בדיוק כך. כך זה קורה מצד הטבע. אחרת הרחם הייה זורק את העובר החוצה, כי הוא נחשב לגוף זר.
אורן: לא הבנתי.
איך יכול להיות שמתפתחת ברחם חתיכת בשר והגוף של האמא סובל אותו, מפתח אותו. איך זה קורה? בגלל שהוא נמצא בהשתוות הצורה. הוא מקבל את כל מה שבא מאמא באהבה, ברצון. הוא מקבל הכל בצורה פתוחה, בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, כך זה בנוי. בדרך כלל יש לנו נוגדנים כנגד כל גוף זר. אם ניכנס לי קוץ ליד, אז הגוף מפתח מוגלה עד שהוא דוחה אותו. למה כלפי העובר זה לא קורה? כי הטבע בעצמו מפתח כוח הגנתי ששומר על העובר, ואנחנו צריכים לפתח אותו כוח הגנתי בדרגת המדבר שנקרא מסך.
אורן: זאת אומרת, כדי שהאישה תחזור לאיזון שלה, עליה ללמוד איך הרחם מתייחס.
כך עליה להתייחס לרחם העליון, כך היא צריכה להתייחס לכל האנושות ודרכה להתייחס לטבע. אני לא יודע מה זה הטבע, אני לא יודע מי הוא, מה הוא. לכן אני מתייחס בצורה כזאת לכל האנושות. זה הטבע, זה מה שאני רואה. למה לאנושות? כי זו דרגת המדבר.
אורן: אבל אתה לא מכיר את כל האנושות, למרות שאתה מסתובב הרבה בעולם.
אני לא צריך את כל האנושות, אלא את מי שמזדמן לי. אין לנו ברירה. אנחנו שרויים בצירי לידה, אנחנו חייבים להיוולד. צירי לידה הם צרות. הרחם הזה יְפַתֵחַ בנו צרות עד שאנחנו נתאים את עצמנו אליו.
ניצה: התחלנו לדבר על העוצמה הנשית.
זה מה שנשים חייבות להביא לעולם, זה נקרא "תורת אימך".
אורן: מה הכוונה "זה"?
כל הגישה הזאת, לאזן את עצמנו עם הטבע זה נקרא "תורת אימך". זה מה שהאישה הכללית צריכה ללמד את כל האנושות.
אורן: דברנו על הכוח הנשי, מה עושים עם הגברים עכשיו?
מה לעשות עם הגברים שלא מבינים את זה, שלא נמצאים באותו התהליך, איך הם יגדלו? להם יש חברה, הם צריכים להתארגן בחברה, ולפתח בחברה את הרחם כלפי כל אחד ואחד.
אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה לך ניצה, ועד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, הריון מוצלח, ובאיזון.
לידה היא תהליך של כאב עצום שבסופו שמחה גדולה. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מתאר את הכוחות הנגדיים שפועלים על העובר, ואת תפקידם המכריע של הוריו בהתפתחותו הרוחנית בעודו ברחם ובלידתו בריא ומושלם
אילו דברים יכולה אמא לעשות עבור תינוקה שיכולים להשפיע על הצלחתו בחיים, ועד כמה חשובה הסביבה החברתית שמקיפה את המשפחה בעיצוב החיים בעתיד? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
מדוע המוות מעורר בנו כל כך הרבה פחד וחשש, האם כהשגוף מת, גם המודעות שהשיג האדם בחייו גם כן אובדת, ומהם חיים רוחניים? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
הרב ד"ר מיכאל לייטמן מספר על החיים אחרי המוות, איך לעזור לאדם הגוסס ולעצמנו לעבור לחיים של עולם נצחי, בו הפטירה מהגוף היא מעבר לעולם עליון טוב ונפלא, ואיך נוכל להשיג עולם זה עוד בחיינו
האם ניתן להגדיר את מקום העבודה כבית ספר בו מתחנכים המבוגרים, והאם הקצאת זמן וכסף לפיתוחו האישי של העובד יוכלו להצעיד את החברות לשגשוג כלכלי? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
מקום העבודה שלנו – בית סוהר או מגרש משחקים? חינוך ליחס נכון בין בני האדם יוביל לשינוי תפיסת מקום העבודה. הרב ד"ר מיכאל לייטמן על הגישה האינטגראלית לעולם העבודה החדש