היחסים הזוגיים שלנו מסמלים את היחסים החברתיים שלנו. תיקון האגו יביא לתיקון בכל המישורים, ובהם גם הקשר הזוגי. כיצד נשפר את היחסים בינינו ונגיע לרמת חיים טובה וחדשה? שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
רשת ערבות הדדית
קשר עולמי
ע"י קשר טוב בינינו ניתן לארגן המון שירותים ללא כסף, בהתנדבות
- כדי לקבל מהרשת החברתית החדשה כל אחד צריך לתרום מזמנו, כספו או ממוצרים מיותרים שבבעלותו
- תמיכה בתהליך תהיה ע"י פרסום האנשים שתורמים וע"י העלאת הערכים של עזרה הדדית, שתעלה גם את מסר החיבור
אם לא נתחבר לא נשרוד. הטבע מחייב אותנו לאיזון בינינו
- בצורת החיים הנוכחית כולם תלויים זה בזה ופתאום אנחנו לא מצליחים לספק כל אחד לעצמו את צרכי הקיום
אורן: שלום לכם צופים יקרים, ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לרב לייטמן, ושלום לך ניצה.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו מדברים על איך אפשר להפוך את החיים שלנו לחיים חדשים. "חדשים", פרושו טובים. דיברנו לאחרונה הרבה על הקשר הזוגי בין בני זוג, ועל הבית כמקום שבו אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו בכלל. אבל אני רואה שהיום יש משהו שיושב על ליבך, אז אולי קודם כל תשתף אותנו ואז נראה לאן נתקדם בשיחה.
אני לא מודאג מהקשר בין בני הזוג, למרות שהוא מאוד חשוב. הקשר בין בני הזוג הוא טוב אם אנחנו נמצאים ברווחה, אם יש לנו מקום למחייה, זמן, תנאים, אז אנחנו יכולים להזמין את האנשים לכל מיני פגישות, מארגנים קבוצות והם שומעים איך אפשר לשפר את היחסים ביניהם. בני הזוג מצידם מנסים לתרגל בבית, ונפגשים איתנו פעם בשבוע בעוד שכמה זוגות תומכים זה בזה. אנחנו מסבירים להם את הפסיכולוגיה הפנימית של האדם, של המשפחה.
לאחר שהם מגיעים ליחס משופר ביניהם, ליחס מתוקן ביניהם, אנחנו ממשיכים ללמד אותם הלאה, איך להיות ביחסים מתוקנים, משופרים, גם במקום העבודה או עם השכנים, ואיך למשוך את גם את הילדים לאותו מעגל של היחס הטוב. וכך עד שהחוגים האלה, המעגלים האלה שסביב האדם ובן זוגו יתרחבו יותר ויותר, וכל החברה תתחיל להבין שבאמת אנחנו יכולים לשנות ולשפר את היחסים בינינו. פתאום רמת החיים שלנו עולה, הרגשת החיים שלנו משתפרת,ו אתה פתאום יכול לראות חיוך, ולא שכל אחד ואחד ברחוב מתהלך כמו איזה מסכן, אכזר או עצבני וכן הלאה. זאת אומרת יש כאן הגישה מהאדם למעגלים היותר ויותר חיצוניים.
אמנם הדרך היא לא קצרה אלא די ארוכה, אבל היא מאוד טבעית. כי האדם קודם כל דואג לעצמו, למשפחה שלו, לילדים שלו, ואחר כך דואג למעגלים יותר חיצוניים. ככל שהוא יותר מתקן את הדברים הפנימיים שיש בתוך קירות ביתו, כך הוא מתחיל יותר להבין שהוא גם מושפע מהמעגלים היותר חיצוניים, ושצריך גם לשנות את היחסים איתם. ואז הוא דואג ליותר, לשכונה, לעיר, לאזור, ואולי לכל המדינה ולכל העולם. הדרך ארוכה, היא אמנם קרובה לאדם ואת זה הוא יכול להבין. אם אני תלוי היום בכל העולם, אז בסדר, בואו נתחיל ממשהו קטן, קרוב אליי, ואולי נגיע לכל הגורמים הרחוקים ביותר. אבל לא מתחילים מהגורם הרחוק, אם משהו שנמצא לידי הוא הגורם החזק, הרע והקרוב שממש מדאיג אותי, ברור, זו הגישה.
לכן חשבנו שאנחנו נגיע לתיקון העולם דרך המשפחה. אבל מפני שהדרך ארוכה, למרות שהיא יפה וטובה, כי אתה עושה טובה לאדם ולמשפחה, הכל בסדר, חוץ מדבר אחד, אפשר לבצע את הגישה רק אם המצב המשפחתי שלו, המצב הזוגי שלו באמת נמצא בדאגה אצל אדם. אבל בתנאים שאנחנו נמצאים כאן כרגע, בקיץ 2012, זה נשמע קצת כאילו שאנחנו חוגגים לפני קריסה, "אכול ושתו כי מחר נמות"[1], כך אני מרגיש.
על המשבר דיברתי כבר לפני שבע שנים בארוסה שבשוויץ. בישיבה מיוחדת שנערכה בכנס הבינלאומי של "מועצת חכמי העולם" דיברתי על כל השפעת האדם על הסביבה, על השפעת הסביבה על האדם, ועל איך לתקן ולחנך, כי ביחסים בינינו אנחנו יכולים לתקן את הכל ולא להיכנס לשום בעיה, אבל אם אנחנו נמשיך אז הבעיות והקריסה יהיו בטוח באופק. אבל לפני שבע שנים הדברים נשמעו לא יותר מפילוסופיה או מאיזה דיבור יפה, דאגה יפה, אדם יפה, מה שנקרא "יפה נפש". מה שאין כן עכשיו, אנחנו הגענו למצב שאני לא יכול להישאר באותה הגישה ולדבר כמו יפי הנפש האלה, "בואו נתקדם, זה יפה, זה כדאי", מפני שעכשיו אנחנו צריכים לכבות את השרפות. אם האנושות לא תבין עכשיו במה תלוי התיקון של הקריסה הכללית שכבר התגלתה, של המשבר הגלובלי והאינטגראלי, אז אנחנו כבר לא ניכנס רק להכרעת המצבים שהם יותר ויותר קשים, אלא פשוט נגיע למצב שלא יהיה ממה להתקיים. "אין קמח אין תורה", זאת אומרת אין מה לאכול. אם האדם נמצא במצב של חוסר ביטחון וחוסר המזון, אז אתה לא יכול לגשת אליו עם שום דבר אחר. כי העיקר בשבילנו הוא קודם כל המזון, ובמקום השני או הראשון, זה תלוי, הוא הביטחון. אחר כך הבריאות, ואחרי כל זה באה הדאגה ליחסים בין בני זוג, כי הדברים האלה נידחים לשוליים על ידי האגו שלנו. הם מסודרים בתוך האגו בצורה מאוד ברורה לפי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות.
לכן אנחנו צריכים לדאוג עכשיו איך להעביר את השיטה שלנו לתיקון לכל העולם. עלינו לקחת בחשבון שבאמת האדם שנמצא היום בעולם דואג לשני דברים, לאוכל ולביטחון. הפרנסה מספקת לו את האוכל נפש, והביטחון היום הוא גם ביטחון הצבאי, גם ביטחון מדיני, וגם ביטחון במערכות של החברה והממשלה שכוללות אספקה של חשמל, וגז, ודלק. ביטחון זה אספקה, החל מהדאגה לאספקת החיים כדי שהאדם יהיה בטוח בחיים שלו שהוא חי, ועד לאספקת המילוי בחיים, כל זה הוא למעשה, ביטחון.
השאלה היא איך אנחנו יכולים להסביר לאדם שאת כל המערכות האלה, הוא יכול לסדר אך ורק בתנאי שהוא ישפר את היחס בינו לאחרים. אם בין כולם יהיה יחס טוב בהבנה, בהכרה, בגישה יפה והדדית, אז נוכל לבנות מערכות שיתקיימו בעולם המודרני.
אנחנו צריכים להסביר לאדם שהעולם נמצא במצב פנימי משלו, כי הוא מנוהל על ידי החוק האינטגראלי וכולו מקושר. לא שאנחנו קישרנו אותו יחד, אלא הוא נעשה מקושר וכל הדומם הצומח החי והאדם כולם מקושרים, כולם תלויים זה בזה. הרי אנחנו רואים מה קורה עם הטבע ואיתנו, מה קורה עם החברה האנושית, מה קורה עם הכלכלה, עם המדע, עם התרבות, עם החברה, עם החינוך, עם הזוגיות ובכלל עם ההתפרצויות של היחסים בין בני האדם בכלל. בהתאם לזה אנחנו גם רואים בכל מקום קריסות, משברים, גם בדומם, גם בצומח וגם בעולם החי. אנחנו רואים שמשהו קורה, הטבע הופך להיות אגרסיבי.
אנחנו צריכים למצוא הסבר ברור קל ונגיש כדי שכל אדם יבין שבעצם זה תלוי בנו. מאוד קשה לאדם לראות את הדברים, כי הוא לא רואה אותם בצורה ממשית. זה לא כמו שאני מסביר למשפחה ואומר, "בואו נעשה סדנה ואז תראו איך מעכשיו בעוד חצי שעה אתם מקבלים תוצאה יפה". במצב הקיים האדם צריך להיות כבר בר דעת, הוא צריך להאמין לי, הוא צריך לתפוס את הקשר בין הדברים שלא נראים לעין. אם תגיד לילד "כשאתה לוחץ על הכפתור, אז נדלקת לך מנורה", הילד לא יבין מה הקשר בין הכפתור למנורה, הוא רק ילמד שאם הוא לוחץ אז המנורה נדלקת, הוא ילמד אבל הוא לא יבין מראש. אנחנו לא יכולים להראות לאדם את הדברים בצורה כזאת, אנחנו לא יכולים להגיד לו אם תחייך במשך היום לאחרים, אם תתחיל להתייחס ולהתחבר איתם וכן והלאה, אז מחר תרגיש שהמזון בסופרמרקט ירד ב10%. אנחנו לא יכולים לתת לו את הסיבה והמסובב, אנחנו לא יכולים לתת לו בצורה כזאת את התוצאה, זאת אומרת אין כאן תגובה מיידית.
אנחנו יכולים אולי להגיע לבני האדם מהכיוון השני, להתחיל להסביר ולהגיד להם "הרי אתם מבינים שאין כסף, אתם מבינים שאין מה לעשות, אתם יכולים להרוס את משרדי הממשלה, אבל לא יצא מזה כלום, אין שם זהב, אין, דבר כזה לא נמצא". אבל יחד עם זאת להסביר להם שבתוכנו, בתוך העם, יש אפשרויות רבות. אפשר להגיד להם "בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו". נסביר להם שאפשר, נארגן בינינו תיקונים בבית, עזרה הדדית בניקיון הרחוב, נארגן בינינו מחסנים לדברים שאנחנו לא צריכים ואולי האחרים צריכים. נסביר להם שבצורה הדדית אנחנו יכולים להשפיע זה לזה, כי אין לנו במה לקנות היום שום דבר. נארגן גמ"חים כלשהם, זאת אומרת מקומות ששם נבשל אוכל הכי פשוט כדי שכל אחד יוכל לבוא ולקבל צלחת, ואולי אפילו שניים, מזון פשוט. זה יכול להיות דייסה או תפוחי אדמה, לא חשוב, אבל משהו כדי שהאדם יוכל להחזיק את נפשו. נארגן בצורה יפה, הדדית, את הילדים שכבר לא הולכים לבית הספר שנמצא בקריסה, נביא להם מתנדבים ועזרה לימודית.
אנחנו בני אדם, האזרחים של אותה החברה, אותה המדינה, בואו ניקח על עצמנו כל מיני נושאים שסתם זרקנו על הממשלה שהיא צריכה לטפל. ואנחנו רואים עד כמה שהטיפול הזה קודם כל עולה לנו ביוקר, כי הוא בכל זאת יוצא מהכיס שלנו, וסך הכל אנחנו רואים איזו תועלת יש מזה.
לכן בואו נשתדל לבנות מערכות חברתיות שיטפלו בנו. עם זה אנחנו רוצים לפנות לעם, זה קצת יותר מובן וברור לכולם. צריכים אנשי ארגון, צריכים שכנוע מסוים, אבל תמיד אנחנו יכולים למצוא בכל איזור אנשים שמסוגלים ורוצים להשתתף. ובהתאם לזה מי שמשתתף הוא שמקבל קודם כל את התמיכה על מנת שלא יהיו כאן אלה שרוצים רק לקבל, אלא שכל אחד יוכל לתרום.
אנחנו צריכים לקשור לזה את כלי התקשורת שידברו על התרומה של כל אחד ואחד, כמה שהוא משקיע בכסף, בכל הדברים המיותרים שיש לו בבית, בכוח שלו, בהשתתפות וכן הלאה. שכלי התקשורת יספרו על כך, יפרסמו את הדברים האלה, שזה יהיה בגובה של החברה, באהדה, בכבוד. אלה דברים שאנחנו מסוגלים לפתח ולארגן. זה אפשרי. אנחנו יכולים עם הדברים האלה לפנות לממשלה, כי במקום שהממשלה תבזבז מאות מיליוני שקלים על כל מיני שירותים בכל המדינה, האדם, החברה האנושית, העם יכול לקחת את השירותים האלה על עצמו.
ואז אנחנו חוסכים אותו הכסף, ובאותו הכסף שהממשלה מעבירה לרשויות עבור הניקיון, עבור הטיפול בכל מיני אנשים, עבור הנזקקים, אם אנחנו לוקחים את השירותים האלה על עצמנו, בכסף הזה אנחנו נקנה מזון נוסף, ומזה נספק מזון או מטבח חסד להמונים. בואו בכלל נארגן את זה כמו בקיבוצים, עם מסעדות משותפות לכולם. יכול להיות שזה יֵצא דווקא טוב, נרגיש אחד את השני, את העם, את החברים. ולא איכפת לנו שאנחנו אוכלים משהו מאוד פשוט, אלא אנחנו נמלא את עצמנו ביחס היפה והחם.
יש בזה דברים שצריכים לפתח, ויבוא הזמן שלא תהיה ברירה. ואם לא נעשה את זה, אז מצבנו יהיה עוד יותר גרוע עד צנע ומוות. ממש. כי אנחנו נמצאים בסך הכל בתכנית הטבע שחייב לפי תכניתו לשנות את האדם, מאדם אגואיסטי לאדם אלטרואיסטי. ואנחנו רואים את זה עכשיו בהתנגשות הראשונה שלנו עם הטבע, שנקראת "המשבר הגלובלי".
אנחנו יכולים לגשת ולחזק את הדבר הזה של החיבור, של האיחוד, של העזרה ההדדית, עם מה שהיה לנו בהיסטוריה. כי בכל זאת אנחנו עם מיוחד, עם שיַצא מבבל על ידי אברהם אבינו, שהוא בנה את העם. לַמה אנחנו קוראים לו "אבינו"? האם הוא אבא של כולם? לא, יַצאו מבבל עוד אלפים עימו, הוא היה האב הרוחני, זה נקרא "אב האומה". במה הוא מיוחד? הוא מיוחד בכך שהוא לימד אותם אהבה, חיבור, הדדיות, "חסד אברהם".
אז אנחנו צריכים לחזור קצת למקורות שלנו, וזה קיים, אנחנו צריכים לעורר את הדברים האלה בתוכנו. ומה שלמדנו עכשיו מהגויים, במשך שנות הגלות, אנחנו צריכים סוף סוף להבין שזו לא תרבות שלנו להיות במאבקים, להיות בתחרויות, להיות בשנאה הדדית וכולי. בואו נחזור בכמה שאפשר לחיבור, להדדיות, לאהבה, ל"שבת אחים גם יחד". זאת אומרת, אין לנו בעם התנגדות לזה, בעם ישראל תמיד היה שוויון.
אפילו שאתה ראש ממשלה או שאתה מישהו גדול בצבא, ואפילו אלוף, בכל זאת העם לא רגיל לקבל את הדברים האלה כמו אצל אומות העולם, שאז אתה ממש אציל, מיוחד. לא, אתה אדם כמו כולם. מגיע לך אולי קצת כבוד עבור המשרה שלך, אבל מחר אני אהיה כמוך. אין לנו ולא היתה אף פעם בתוך העם שלנו שום עדיפות מיוחדת מלידה לאדם כלפי אדם. כולם שווים, "כל ישראל חברים", "חבר" זה נקרא שווה. ותמיד זה היה כך בעם, וזה השתרש בתוכנו, בדם שלנו, ולכן קל לנו להגיע לחיבור, להדדיות, להשתוות. וזה נמצא בטבע של כל אחד.
כשאני נמצא בכל מיני מקומות בחו"ל אני מרגיש הבדלים בין הרמות, זה כאילו כך, אתה העבד ואני אדון. עדיין זה נמצא ומורגש בהרבה מקומות שהייתי נוכח בהם. ואצלנו לא, אצלנו מדברים אחד עם השני בצורה מאוד פשוטה. אין חרדה, אין כבוד מיוחד או משהו, אלא לפי המשרה, לפי הדברים שאתה עושה מעריכים אותך. אבל חוץ מזה שום דבר. אז יש לנו גישה עממית, יש לנו הכנה פנימית לחיבור עממי.
ואנחנו צריכים להבין שבכל זאת עד כמה שאנחנו, חילונים, דתיים, לא חשוב מי ומה, יש לנו בעיה, שאנחנו נמצאים בעולם שכולו שונא אותנו. ולכן אנחנו צריכים לפתח בנו כוח ביטחון. איך אנחנו נגיע לביטחון? אנחנו רואים שכל החברים שלנו עוסקים רק במה שטוב להם, פעם היתה ספרד, אחר כך טורקיה, אחר כך אמריקה, ומי לא. יש להם מטרות משלהם, אם לפי המטרה שלהם טוב להם למכור את ישראל שלא תהיה קיימת מחר, הם יעשו את זה בלי לחשוב פעמיים. ולכן אנחנו רואים מיום ליום יותר ויותר ברור שאין לנו שותף נאמן בקיום שלנו בעולם, ואנחנו קיימים בין זאבים שכולם רוצים לאכול אותנו, ואנחנו פשוט תלויים ב"חסדי שמיים" מה שנקרא, אין לנו יותר במה להיתלות.
ונניח שאף אחד לא בא ועוזר, איך אנחנו יכולים במקרה כזה להמציא איזה כוח נוסף שיכול לעזור לנו להתקיים, להתגונן. אנחנו יכולים להצביע רק על כוח אחד, על החיבור בינינו, שעזר לנו הרבה פעמים בהיסטוריה, ובטוח שאם אנחנו נהיה מחוברים, יהיה לנו הרבה יותר קל להגיע להסכמות, להחלטות, להגן על הקיום שלנו בזמנים כה מסוכנים, ולהינצל. וברור שהשונאים שלנו מכל מיני סוגים רוצים להרוס אותנו, אם זה בכסף מסעודיה, או בתכנית מאמריקה. הם רוצים לחלק את העם, ולהביא למהומות והפגנות וממש לאי סדר, שבזה הם בטוח הורסים את החברה והמדינה.
אז בוא לא נשלה את עצמנו, ואסור לנו להאמין לכל הסיסמאות היפות שלהם, אלא בהחלט להבין שיש כאן יד רעה שפועלת כדי לחלק את העם ולעשות אצלנו קודם הפגנות ומהומות, ואחר כך מהפיכות עד מלחמת אחים וקריסת המדינה. לכן החיבור בינינו הוא הכרחי מאותן שלוש או ארבע סיבות שדיברנו עליהן.
יש עוד סיבה שהיא לא פשוטה בהסברה המונית כזאת, אבל היא בכל זאת לא מבוטלת, וזה האיזון שלנו עם הטבע. היום אנחנו יכולים להביא הרבה מאוד מדענים, פסיכולוגים, פילוסופים, סוציולוגים, אנשי כלכלה, אנשי חינוך, תרבות, מכל מיני סוגים, אבל העיקר מדענים שמסתמכים על עובדות מהטבע, מהמחקר שלהם, ומוכיחים שאדם כשהוא נמצא בקשר הדדי בסביבה שלו, גורם השפעה חיובית לכל הרמות האחרות של הטבע, לדומם, צומח וחי. הוא נמצא באיזון עם הטבע.
הגישה הזאת, הגישה ההוליסטית, היא לא חדשה, והיא תמיד הייתה קיימת בשוליים של המדע, אבל דווקא היום היא באה מהשוליים ותופסת יותר ויותר את מרכז המדע. כי בפיסיקה קוונטית, בביולוגיה, במחקר תופעות סוציאליות, אנחנו רואים יותר ויותר עד כמה שהעולם הוא עגול, ודווקא האדם ביחסים הפנימיים שלו ברמת המערכת החברתית, משפיע על כל יתר המערכות שבטבע ובמיוחד מזמין על החברה האנושית תגובות בהתאם להתנהגות שלו מהטבע. עד כמה שהוא בעצמו נמצא בהתחברות טובה, יפה, בסביבה אנושית, כך הוא מזמין תגובות טובות מהטבע לחברה האנושית, וההפך.
הדברים האלה הם לא נראים לעין, הם לא קורים עכשיו, שפועלים ומייד מרגישים את התוצאה, גם לטובה וגם לרעה, אבל מתוך המחקרים אנחנו רואים שיש קשר בין הדברים ואנחנו רואים עד כמה שבניסיונות החוזרים שלנו זה עובד, זה כך. יש כוחות גדולים בחברה, או רעים בשנאה הדדית או טובים בחיבור הדדי, שהם כוחות ממש שפועלים על כל הסביבה ועל כל הדומם, צומח וחי, על העולם הפיסי, ואותם אנחנו צריכים גם לגייס ושזה יהיה לנו ככוח ההוכחה לחיבור, לנחיצות לחיבור.
וחוץ מזה, להביא אותן העובדות, אין סוף עובדות על זה שהעולם שלנו הוא כולו מערכת אחת הקשורה יחד בכל הרמות, בכל הקשרים האלה, שאנחנו רק התחלנו עכשיו לגלות אותם מתוך זה שהתחלנו לראות שאנחנו תלויים בהם. ולכן אם הוא נמצא בצורה כל כך תלותית, הדדית, כמו אחד ממש, כמו מערכת אחת, אז אנחנו צריכים להתייחס לכולנו כמשפחה אחת, כגוף אחד, כמערכת אחת שבּה מי שלא נמצא, כן נמצא, קרוב לאחרים, רחוק מאחרים, לא חשוב, אבל תלוי ביחס שלו לאחרים, עד כמה שהעולם הזה ישרוד וירפא את עצמו, ויבוא לצורה הטובה והיפה, או שהוא פשוט ייעלם.
כי אנחנו רואים שכדור הארץ לא מסוגל לסבול אותנו בצורה שאנחנו חיים עכשיו. וכל הדברים שמתגלים עכשיו הם עדיין מתגלים בצורה זעירה, כדי ללמד אותנו לחיבור, ללמד אותנו לאיזון, ללמד אותנו לתיקון. אבל אם אחרי כמה פעמים כאלה אנחנו לא שומעים ולא נשמעים, אז הטבע ממשיך במקום היחס של האזהרה והדחיפה לתיקון, ואז הכוחות שלו לא יהיו כאלה שמעוררים אותנו לתיקון, אלא הם יתגברו ויגמרו אותנו. המכות כבר יהיו לא כדי ללמד אותנו, אלא כדי להרוס אותנו. את זה אנחנו צריכים להוציא כמחקרים מכל מיני דברים.
ואת כל הדברים האלה אנחנו צריכים לכתוב לממשלות, לאנשים שמסוגלים לעכל ולהבין את זה וגם לעמך הפשוט. לָמה? כי כדי לממֵש את הדברים האלה, אנחנו בעצם, לא צריכים כאן שום מכשיר מיוחד, חוץ מאת דעת הסביבה, דעת החברה, תמיכת כלי התקשורת, תמיכת הממשלות שבמָקום והרשויות המקומיות. לא צריך כסף אלא רק לעודד את זה, להשתדל שישתתפו בזה. אנחנו נוכל לארגן זאת, אבל צריכה להיות השתתפות. זה לא מפריע לאף אחד, זה יכול רק להיטיב לעם ולמדינה, להקל על קופּת המדינה ועל בעיות האדם ולחזק את החברה והביטחון. בסך הכול זה מה שאנחנו רוצים להשיג.
זאת אומרת, מאחורי הדברים האלה, אפילו בתכנית המפורטת ביותר שנכתוב, אין דף של הוצאות כספיות, אלא ממש דברים שוליים. צריך רק לתת פקודה לכלי התקשורת ולרשויות המקומיות והאנשים בעצמם יתארגנו ויעשו, הם יכינו כמה שולחנות וכיסאות במתנ"סים, במחסנים ובכל מיני מקומות. יש הרבה מקומות שבינתיים ריקים ועוד הרבה אחרים יתרוקנו עקב המשבר. זאת אומרת, אין בעיה ובהחלט רק הגישה הכללית הטובה תארגן את הכל. באמת יש לנו כאן אפשרות לבנות שינוי ביחסֵי החברה ושינוי האדם, במצב של משבר ואפילו במצב של חורבן.
וכאן, בודאי שאנחנו יכולים ללכת מהכבד אל הקל, לעבור הלאה ולראות איך הדברים האלה משפיעים על חיי משפחה, חיי זוגיות חינוך ילדים ועוד. להעלות את האדם מהייאוש, מהשימוש בסמים ובכלל להעלות את המורל של החברה האנושית. הדברים האלה חשובים, אבל ודאי שמזון וביטחון קודמים להם.
ניצה: דיברת פה באמת על דברים מאוד מדאיגים, אבל נתת איזו תקווה, אמרת ש"אנחנו צריכים לפתח בנו כוח ביטחון, ובמצב כזה אנחנו צריכים להמציא כוח נוסף שיעזור לנו להתגונן והוא, כוח החיבור בינינו". ומהיכרות גם ברמה הפרטית וגם ברמה יותר כללית, אני יודעת שנושא הביטחון העצמי או הביטחון האישי, או החברתי או הכלכלי, הוא באמת הנושא שמטריד הכי הרבה אנשים.
נניח שהיינו מכינים תכנית שנקראת "בונים רשת ביטחון בינינו" או תכנית על נושא השבת הביטחון, או יצירת משהו סביב זה, שבאמת יכול לעניין אנשים בכל המישורים, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, מאיפה היינו מתחילים לבנות את הדבר הזה? כי באמת הביטחון הוא אחד החסרונות הכי גדולים של האדם גם במצב פחות חמור. וככול שהוא הולך ומחמיר, ודאי שהוא הופך להיות הדבר העיקרי.
כי ביטחון הוא הרגשת הקיום. ולכן הוא באמת הדבר החשוב ביותר. אנחנו חושבים על ביטחון בצורה מפורטת, ביטחון צבאי, ביטחון מדיני, ביטחון כלכלי, ביטחון בריאותי ועוד. אבל כל זה הוא ביטחון. בעצם כל החיים שלנו הם בסך הכול שמירת עצמנו. אבל אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה בצורה כזאת, לכן אנחנו נותנים לאותה מילה, "ביטחון" הרבה מאוד הגדרות וכינויים אחרים.
זה נכון שאם נתייחס בצורה שיטתית לביטחון, מהביטחון ההכרחי ביותר ועד לביטחון ההכרחי פחות, אז נעבור על כל מיני צורות חיים שבהן אנחנו נמצאים. כי בסך הכול האגו שלנו רוצה א', להגן על עצמו שלא ייפגע, וב', להרחיב את שליטתו כמה שיותר מחוצה לו. כך קודם כל, יש לי ביטחון שאף אחד לא יפרוץ לתוכי ואחר כך ככול שאני יכול לצאת מעצמי ולשלוט, בזה אני מגביר את הביטחון הפנימי שלי. לכן אף אחד לא מתעסק בחיים שלו ביותר מביטחון.
בשביל מה אני צריך הרבה כסף? בשביל מה אני צריך עסקים, שליטה וכו'? זו הרגשת חוסר הביטחון. אם היינו יכולים לתת לאדם כדור כדי שיירגע ויהיה בביטחון מלא ושלם, אז בשביל מה הוא היה רץ ועושה דברים? אולי הוא היה משחק בכל מיני משחקים, אבל לא היה הורס את עצמו. זאת אומרת הכל ביטחון. הכל. אנחנו גם מתחתנים בגלל הביטחון. נניח שהייתי יודע שאקבל את אותו תענוג עם אותה האישה מתי שארצה, ויש לי לזה ביטחון גמור, אז בשביל מה לי להתחיל לבנות משפחה וכל מה שמסביב? חוסר הביטחון הוא זה שמזיז אותנו. אצלנו זה נקרא סתם "חיסרון" או "רצון".
ניצה: ביטחון הוא באמת אחד הדברים הבסיסיים ביותר. ודווקא מפני שזה כל כך בסיסי ומעסיק את רוב בני האדם בצורה כזאת או אחרת, גם את אלה שהגיעו להישגים גבוהים, ולהפך, לפעמים דווקא להם יש את הבעיות הכי קשות לאבד את זה, השאלה היא איך דווקא מנושא כזה שכל כך מעניין אנשים, נוכל לאט לאט להתחיל להסביר עד כמה באמת החיבור בינינו תורם?
החיבור מכָסה את הביטחון.
ניצה: בעצם, חוסר הביטחון הכול כך קשה שאנחנו חווים, הוא מפני שאין לנו הרגשת שייכות.
הוא נובע מניתוק.
ניצה: בדיוק, אני לבד מול העולם. אם חלילה יקרה לי משהו ואיפול אחורה, אף אחד לא יתפוס אותי.
נכון.
ניצה: אז איך בונים את הדבר הזה?
זאת אומרת, השאלה היא, איך נרחיב את מושג הביטחון על כל שטחי החיים שלנו? איך נסביר שרק ברשת הקשר בינינו, נכסה את הדאגה הזאת, את חוסר הביטחון הזה, באופן שנרגיש את עצמנו מסופקים לגמרי, שנהיה כתוצאה מזה שלווים, שלמים, עליזים וכו'? גם לזה צריך הסברה. הכול תלוי בהסברה. אבל לא לקרוא לזה חינוך, כי המילה חינוך מאוד משויכת לילדים ומצביעה על זמן ארוך שבו צריך לעשות שינויים. אלא תעמולה, פרופגנדה, הסברה.
ניצה: הביטחון, כמו שאתה אומר, הוא משהו מאוד פנימי. והאנושות לאורך כל הדרך, מצאה אולי דרכים לכסות את עצמה, כדי שכביכול יהיה לה ביטחון. לדוגמה, כסף.
נכון, אנחנו כל הזמן רק מתגוננים.
ניצה: אפילו כלי המלחמה שלנו זה בשביל שיהיה לנו ביטחון.
כן.
ניצה: אבל האמת היא שהביטחון הוא משהו הרבה יותר פנימי, ויכול להיות שמשם אפשר באמת לגעת, אם נִלמד יחד איך מעוררים את הכוח הזה של הביטחון, כמו שלימדת אותנו למשל בתכניות הקודמות, לעורר כוח שנקרא "כוח אהבה".
אנחנו רואים שכמה שהאדם רוכש לבד הוא אף פעם לא מגיע לביטחון, אלא הביטחון שלו תלוי אך ורק בכולם. ולכן העולם שמתקדם נקרא כל הזמן "גילוי החיסרון", "גילוי חוסר ביטחון", ואנחנו מתקדמים בכיסוי של חוסר ביטחון מִדרגות דומם, צומח, חי ואדם. זאת אומרת, היה חוסר ביטחון.
יש פה שני קווים. קו אחד שמידרדר וקו אחד שעולה. קו אחד שמידרדר, שאני לאט לאט במשך ההיסטוריה הולך ומאבד קשר עם כולם. פעם הייתי בשבט, כולם אחים, כולם יחד, אחר כך קצת פחות, כפר, אחר כך משפחה בלבד ועכשיו אני בלבד. זהו. ויחד עם זה בניתי כלים שיעזרו לי להתגונן נגד החוסר הזה. שאני יכול להתמודד עם הבית שלי, עם כלי העבודה שלי, עם החקלאות שלי, עם כל הדברים פחות ופחות בלי בני אדם. עד שהגעתי היום למצב שיש לי הכל. הסופר מספק לי, ביטוח לאומי, הפנסיה והכל מספקים לי ואני לבד.
פעם זה היה ההיפך, שום דבר לא היה מסופק, אבל אני הייתי בתוך סביבה כך שהיתה לי אספקה גמורה. כך החלפנו את הדברים. למה הגענו עכשיו? להכרת הרע. שבסופו של דבר עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי, דווקא עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי בכל המערכות שיש. גם המדינה, דרך אגב, לא רק האדם. אף מדינה היום לא יכולה להתקיים לבד. הכל ייבוא וייצוא.
כאן גם אדם, לא יכול להתקיים לבד. אין לו עגבנייה ליד הבית שלו, אין לו חצר שיש שם משהו לאכול, אין לו שום דבר. הוא גם לא יודע לעשות כלום. תני לו קמח, הוא לא יודע איך לעשות מזה לחם, עד כדי כך. כלום אנחנו לא יודעים. אז הגענו למצב שגם האדם הפרטי לא יודע לטפל בעצמו בכלום. הוא מכבס במכונה, מבשל במיקרוגל, קונה אוכל חצי מוכן מהסופר, כדי להכין משהו. הוא לא יודע לעשות שום דבר, את כל הדברים מכינים והוא קונה מוכן.
זה לא שיש לו פרה שהוא חולב אותה ועושה ממנה גבינות וחלב ועוד כל מיני דברים. אין, אין לו ירקות ליד הבית, שום דבר. וכשאנחנו נמצאים בצורה כזאת, אנחנו נמצאים כל כך תלויים ותלותיים בסביבה, שאנחנו לא מבינים את זה. תוך עשרות השנים האחרונות פתאום איבדנו את ההרגשה עד כמה שאנחנו בעצמנו אם מפסיקים את החשמל, מפסיקים את הגז, מפסיקים את הנפט, מפסיקים אספקה הכל מת. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר. אני יוצא לשדה, האם אני אוכל עשב כמו פרה? אין לי יותר, אני לא יודע, לא בנוי לשום דבר. וכך כל העולם.
ואז אנחנו צריכים להבין שהאבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון. שאם אני נמצא היום בקריסה כזאת שהקשר בינינו תלוי אך ורק בכסף, אז אנחנו קורסים, אז אנחנו לא יכולים למצוא בינינו איזו גישה, חיבור הדדי, אספקה הדדית, אם זה לא בכסף, תן וקח. בצורה כזאת אנחנו נמצאים במצב מאוד מסוכן, בחוסר ביטחון עצום. כי אם אין לי כסף, אני אמות, ואם יש לי כסף, אני אחיה. אבל מחר גם הכסף לא יהווה שום כוח, פשוט יעלם הכוח שבו, לא תוכל לקנות בו כלום, מה תעשה?
זאת אומרת אנחנו נהיה מוכרחים בזמן הקרוב ממש לראות, שאם אנחנו לא מסדרים בינינו יחסים טובים, אנחנו לא נוכל לשרוד. פשוט כל אחד ירגיש את עצמו באגו שלו, כל אחד יהיה מוכן "לאכול" את האחרים, ולהתגונן על עצמו. אני סוגר את הדירה שלי, סוגר את החלונות, סוגר את הכל, אוגר איזה מזון ויושב שם כמו בטירה וזהו, אלה החיים. ואם אני יוצא לרחוב הורגים אותי, אוכלים אותי, אני לא יודע מה.
אלא עלינו להבין שבעולם שמאבד ערך של כסף, שאנחנו לא יכולים לעבוד ולהתפרנס ולהחליף את הכסף הזה למזון ולכל מיני שירותים ההכרחיים לקיום, אז מה שיכול לעזור לי זה רק היחס היפה, הטוב מאחרים ולא יותר. זה כמו תינוק או ילד קטן במשפחה. כך זה. ואנחנו תלותיים באחרים עוד יותר מילדים קטנים במשפחה. אנחנו רק צריכים להבין את העניין הזה שיהיה ברור, מפחיד, עד כמה שזה יכול להיות שאין לו שום תקנה. אלא רק אם אנחנו נעורר בינינו יחס הדדי יפה וטוב. לכן ביטחון זה הנושא הגלובלי הגדול שבדרך כלל אנחנו אומרים במקום ביטחון, חיסרון, אבל זה אותו דבר.
ניצה: בתיאור שלך הזכרת לי שיש תוכנית טלוויזיה מאוד מפורסמת שנקראת "הישרדות". ושם דווקא מראים בדיוק את מערכת היחסים ההפוכה, שבסוף שורד רק אחד. ופה בתיאורים שלך ראיתי בדמיון את ההישרדות בעולם החדש, איך שורדים בעולם גלובלי אינטגראלי? יש לזה תנאים, יש לזה חוקים?
אני לא חושב שאם אנחנו זורקים אדם לאיזה אי בודד, אז ההישרדות שלו היא בזה שהוא הורג את האחרים ומצליח. איך יכול להיות דבר כזה? זה לא טבעי. אלא הישרדות, אם נמצאים בתחרות, שהוא צריך להיות מעל כולם, זה משהו אחר, אבל זה רק בתנאי שנמצאים בחברה שמסוגלת לספק את הכל. בחברה שלא יכולה לספק כלום, ההישרדות תלויה בקשר. בחברה שמספקת את הכל, כמו שהיה באמריקה, אז ההישרדות תלויה בכמה שאתה דורס את האחרים, כי אז אתה לוקח מהחברה הכל. אז כאן זו הישרדות מסוג שני, מסוג אחר.
אנשים צריכים להבין שרק היחסים הטובים ביניהם זה מה שיכול לעזור להם לסדר את העולם, בתנאי שהכל נמצא בקריסה. שכסף לא עובד, "יש לי קילו זהב בבית", "תאכל אותו", מי צריך את זה? שום דבר. לאדם פתאום אין. זהו. אז בסדר, אתה הכנת לעצמך איזה מחסן עם אוכל, גם יבואו אליך ויהרגו אותך ויגנבו. במימדים חברתיים גדולים, מדיניים או עולמיים, אין לנו ברירה. אלא אנחנו צריכים להבין, שרק באספקה הדדית שבאה מתוך ההתחשבות, מהלב, מהבנת החיבור בינינו, כשהחיבור בינינו הוא המספק לנו ביטחון, רק מזה אנחנו יכולים להתקדם בעידן החדש הזה.
זאת אומרת, אין תקנה למין האנושי בעולם הגלובלי אינטגראלי העגול, שאנחנו נמצאים כל כך מקושרים זה עם זה באפקט הפרפר, אלא הרגשת קשר הדדי, טוב, חם והביטחון הכללי שישרה בינינו. זו אותה הרשת שצריכה לגלות לנו שאנחנו שייכים בכלל למשפחה אחת. לצורה האחידה הזאת הטבע רוצה להוביל אותנו.
אורן: בכמה דקות שנותרו לנו עד סוף השיחה הזאת האם תוכל לצייר רגשית מה יחוש הפרט אם החברה הסובבת אותו תפעל לפי הרשת הזאת שאתה מצייר. איזה עולם רגשי, אילו תחושות יהיו לפרט במצב חברתי כזה?
תחושות חדשות. כי אנחנו התפתחנו במשך האבולוציה שלנו בהרגשה העצמית, בהרגשה שהאני הוא מי שמרגיש את העולם ומרגיש את האחרים. דרך האני שלי אני כך מרגיש אותם. לפעמים אני בכלל לא מרגיש, לפעמים הם כאילו לא קיימים. ואם הם קיימים, אני מרגיש אותם, אני תופס אותם רק במידה שזה מפריע לי או עוזר לי.
אני תמיד רואה דברים דרך האגו שלי. אני לא רואה את העולם כמו שהוא. אני רואה מסך עם כל העולם שנמצא כאן, כאן יש מלא דברים, אני לא יודע אפילו מה. מסתובבים כאן עוד גופים, לא יודע מה, חייזרים ודמויות ורוחות, ואני לא יודע מה. אני רואה מכל זה רק מה שיכול להזיק לי או להועיל לי, כך האגו שלי עובד, הוא מסנן לי את הכל. ורק כלפיו, לפי מידת ההתפתחות שלו, אני רואה את הדברים. כמו שזה מורגש במדע. כמה שאנחנו מתפתחים, אנחנו פתאום מגלים תופעות חדשות בעולם. קודם הן לא היו? היו, רק אנחנו לא גילינו. עכשיו מגלים.
אז אם כשאני מגיע לקשר עם האחרים, מתחיל להתקשר איתם והם אלי בצורה הדדית, אני מתחיל להרגיש מה שהם מרגישים. אני מתחיל לחשוב כמו שהם חושבים, אני פתאום מתחיל להיות אדם כולל, סוּמרי, אינטגראלי, של כל בני האדם שבעולם. אני מאבד את האני שלי ממש בלבד ומתחיל לקלוט את כולם כמו חלק שלי. זה ממש כמו אמא שכוללת את הילדים שלה. ואז אני קונה תפיסה אינטגראלית כללית כזאת, כוללת, לכל הטבע. ואז אני מתחיל להרגיש לא רק את האנושות, אלא את כל הטבע בצורה כזאת, שפתאום נפתח לי חוש הראייה, חוש השמיעה, חושים אחרים, שאני רואה דרך כל האנשים האחרים גם את העולם. אני כאילו מתלבש בהם, אני תופס את העולם כמו שהם רואים ותופסים. זאת אומרת, אני נמצא מעל האגו שלי, כבר בתוכם. ואז הגישה שלי היא כזאת, שאני רואה עולם שנמצא מחוץ לי, באמת אותו עולם שמחוץ לי נראה, ולא מסונן דרך האגו שלי.
וזה מביא אותי למימד יותר עליון של תפיסת המציאות, חיים אחרים לגמרי, חוץ גופיים. עד כדי כך שאני מפסיק להרגיש את הגוף הזה שנותן לי חיים, אני מתחיל להרגיש את עצמי מחוץ לזה. שימות, ואני אחיה. למה? כי כבר עם המודעות שלי, עם ההרגשה שלי אני כביכול נמצא באחרים, ממש כך. אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שהאדם שבי הוא נמצא מעל הבהמה שבי. והבהמה יש לה זמן קצוב. היא חיה ומתה. והאדם שבי לא.
אורן: סיכום במשפט אחרון כי הזמן שלנו כבר נגמר קודם.
המשבר לטובתנו.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. תבואו, נמשיך בסדרת השיחות גם הלאה. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
התחזיות הכלכליות והביטחוניות הקודרות מחייבות אותנו להתכונן לתקופה מאתגרת. מערכת שירותים קהילתית משלימה למערכת הציבורית, תוכל לשפר את המצב. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מעלה פתרונות עם אורן לוי וניצה מזוז
מערכת שירותים משלימה
בזמן משבר, לא ניתן לדרוש כסף מהמדינה ולכן נצטרך לדאוג לעצמנו על ידי סיפוק הצרכים אחד של השני כגון: מחסני ציוד, בתי מלאכה ותיקונים, חוגים לילדים בהתנדבות והתארגנות לקניה מרוכזת של אספקה
- מחסני הציוד יורכבו מפריטים שאינם בשימוש אצל אחד אך יכולים להועיל לאחרים.
- מורים מובטלים ומורים מועסקים בזמנם הפנוי ילמדו את הילדים ויקבלו בתמורה הטבות ברשת החברתית.
לשם כך נדרשת הכנת האדם ע"י הגישה האינטגרלית
- הטבע הוא מערכת שמפתחת אותנו.
- הסיבה למשבר היא חוסר איזון של המערכת האנושית-חברתית מול דרישת מערכת הטבע הכללית לאיזון בין חלקיו.
- קיבוץ הכוח של הצרכנים יחד יביא להסכמים עם הרשתות שיביאו לכך שכל אחד ישלם פחות.
עלינו להקים מערכת חברתית של עזרה הדדית כבר עתה, על מנת לא להגיע אליה בהמשך מתוך קריסה כללית ובלית ברירה
- במערכת החברתית החדשה אין כסף אלא אדם מקבל לפי מידת תרומתו.
- מה המוטיבציה של אדם להצטרף לרשת כזו אם הוא לא נזקק ממש? הסברה רחבה וסיפוק נפשי אדיר מהתהליך החברתי.
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז. אנחנו בסדרת השיחות הזאת, מתחילים ללמוד מהרב לייטמן איך להיות חכמים. בשיחה הקודמת שלנו הרב לייטמן הסביר ש"חכם עיניו בראשו", יודע להסתכל קדימה, לראות מה עומד לבוא ולהיערך לכך כבר היום. כך אנחנו רגילים מהצבא, מכל המערכות שעובדות בראייה קדימה, לא חיים מהיום להיום. היום אנחנו ננסה להמשיך לפתח את הכיוון הזה כדי להבין מה אנחנו יכולים לעשות כאן ועכשיו כדי להגיע לביטחון בחיים שלנו, בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, בחיי המשפחה שלנו ובכלל בחברה שבה אנחנו חיים במצב הכל כך מיוחד שישראל נמצאת בו היום. ניצה האם תוכלי לתת לנו מבוא שיעלה אותנו על הנתיב של השיחה היום.
ניצה: בפעם הקודמת התחלנו לדבר על נושא של הבראה, חשבנו שיהיה נכון בתהליך הזה לבנות תוכנית הבראה שהמטרה שלה לספק ביטחון לאדם, בכל המישורים, במישור הקיומי, האישי, ולאט לאט תנחיל את הערכים של עזרה הדדית חיבור ואהבה ואיחוד, כל הדברים שדיברנו עליהם.
כשהולכים לבנות תוכנית הבראה יש צעדים שבדרך כלל אנחנו נוקטים. בשלב הראשון אנחנו בודקים איפה הכשלים, איפה נכשלנו, מה דורש השלמה, מה דורש שיפור? בשלב השני אנחנו בונים תמונה שאנחנו רוצים כבר להיות במצב הבריא, לא רחוק מידי משהו שהוא קרוב. ואז, בשלב השלישי אנחנו כבר מתחילים ממש לבנות צעדים, פעולות, ממש מטרות לעבר התמונה. תוביל אותנו לאט לאט לבנות את התהליך הזה.
דיברנו על תיקון המשפחה בין בני הזוג, היו לנו גם שיחות על חינוך ילדים. יש על כך כבר מספיק חומר, אחר כך כשנצטרך לקשור את כל הדברים האלה יחד נצטרך להוסיף כדי שתהיה מערכת אחידה, אבל בינתיים אלו שני הנושאים. אנחנו באים מהמצב הפנימי, מתיקון החינוך, משפחה, זוגיות ומה שקרוב לאדם. והדברים הקרובים אליו בחוג יותר רחב הם באזור שהוא נמצא, זו יכולה להיות שכונה, עיירה, עיר. כאן חשוב מאוד לאדם שיהיה מקום טוב, נקי, מקום שהוא יקבל עזרה ושירות מהסביבה, שיהיה טוב לו ולכל בני ביתו.
לכן אנחנו צריכים לעורר את האדם, לגרום לו מתוך האגו שלו לבנות סביבה טובה נכונה. עכשיו במיוחד אנחנו נמצאים במשבר ולא יהיה לנו הרבה כסף לדרוש מהמדינה שתטפל בנו דרך הרשויות המקומיות, אנחנו נצטרך לקחת את הדברים האלה על עצמנו. זאת אומרת, צריכים לבדוק אילו שירותים נותנות לנו הרשויות המקומיות ואילו שירותים אנחנו יכולים לקחת על עצמנו שבכך יהיה גם תועלת במיוחד לכל האנשים שיוצאים עכשיו משוק העבודה, המובטלים ואלו שלא מובטלים, שיכולים בכל שעות הפנאי לארגן לסביבה הקרובה ואחר כך אולי ליותר רחבה, חיים יותר טובים, יותר בטוחים.
אנחנו מבינים ש"צרת רבים חצי נחמה", בזה שאני רואה את האחרים מתחילים להסתפק בפחות ממה שהיה קודם כך גם אני לא סובל מזה כביכול. אני רואה שזה הופך לנורמה חברתית זה לא שאנחנו יורדים בצריכה, כמו שאנחנו יכולים לספק את כל הצרכים שלנו ובצורה מאוד טובה ויפה. אני לא מדבר על המילוי הנפשי הפנימי החברתי שהאדם מקבל מכך, אלא על כך שאנחנו מארגנים מחסנים לביגוד, לכל מיני כלי בית, לריהוט, לכל דבר ודבר, אנחנו מארגנים רשימות של אנשים שיכולים לעזור זה לזה בתיקונים מסוימים, אנחנו יכולים לפתוח כל מיני בתי מלאכה לתיקונים של בגדים ונעלים, כל דבר אפשר לעשות על ידי השתתפות של הסביבה. אנחנו יכולים לארגן חוגים יפים וטובים לילדים ולא לשלם סכומי עתק על כל חוג אלא בהתנדבות, יש בינינו הרבה אנשים שמסוגלים לכך, הם ילמדו את הילדים שלנו בשעות הפנאי, מחוץ לבית הספר, כל מיני דברים טובים שמועילים לילד כמו ספורט וכל מיני דברים נוספים.
אנחנו יכולים להיכנס לחיבור בינינו בסביבה שלנו, אפילו באזור שלנו או בכל העיירה, ולדרוש אספקה במחירים מוזלים. לָמה מָה שאנחנו צורכים הוא פי שלוש ממה שקורה באירופה? במה אנחנו מיוחדים? אלא שזה הולך לכל מיני מקומות, בשביל מה לנו לתת למישהו להרוויח מיליונים? המיליונים האלה יכולים להתפזר בינינו, סל הקניות של כל אחד יהיה יותר זול. וודאי שמצד אחד אנחנו נגרום בכך למשבר בכמה רשתות אספקה, סוּפרים למיניהם, אבל מצד שני כל הקהל הגדול ירוויח.
כך גם נקטין את הצריכה הגדולה הזאת, גם בכמות וגם בסוגים, זאת אומרת לא צריכים להיות חמישים סוגי קוטג' ומאתים סוגי גבינות וכן הלאה. אלא לאט לאט אנחנו נגיע למצב שיש הכול אבל בצורה נורמאלית. אז האדם יבין ויהיה בטוח שיש לו ומספיק מכל סוגי המזון שהגוף צריך. לא שאנחנו מגיעים כאן לצמצומים גדולים, אבל זה יוצא חצי אם לא פחות במחיר ובאספקה נוחה, קלה, לכולם.
גם עם כל יתר השירותים שאנחנו כעיירה צורכים מבחוץ, אנחנו יכולים לעשות את אותם ההסכמים. למה בחברת החשמל כל פועל צריך להרוויח חמישים אלף שקל בחודש ואצלנו לא? אנחנו רוצים להיכנס איתם להסכם מיוחד שנקבל מהם אפילו את החשמל בתנאים מיוחדים, קונים במחיר מיוחד. זה סך הכול עניין של תנאים, אנחנו להם והם לנו.
זאת אומרת, לא להיות תחת כל מיני רשתות שמרוויחות 70%-80% מהמוצר שהן מוכרות לנו, אלא אנחנו רוצים שיהיה שירות הוגן. הכל נמצא בידיים של החברה שמתחברת, מתלכדת ומחליטה שהיא עושה כך, כמו שעשו בזמנו הקיבוצים והמושבים בקניות מרוכזות, בתנאים מיוחדים.
זה מה שאנחנו חושבים שצריכים לעשות. אבל אי אפשר לעשות את כל הדברים האלה ללא התערבות של הכנת האדם, הוא צריך להיות מוכן לגישה החדשה הזאת שנקראת "גישה אינטגרלית", "חינוך אינטגרלי". אנחנו צריכים ללמד אותם שנמצאות כאן שתי מערכות, מערכת אנושית בִפנים והיא נמצאת במערכת של הטבע הכולל, הכללי, שתי המערכות האלה משפיעות זו על זו והמצב הנוח והטוב הוא אם אנחנו נמצאים באיזון, בהרמוניה, בין האנושות לטבע הכללי. אז גם מצד הטבע אנחנו לא נרגיש את כל אותן המכות שאנחנו היום מעוררים בטבע ואנחנו בעצם הגורם לכך.
כשהאדם לומד את חוקי הטבע וחוקי החברה האנושית, איך שהאגו שלנו צריך להיות תחת השליטה שלנו, לרסן אותו, האנשים מתחילים לאט לאט להרגיש עד כמה שהם יכולים לבנות את הסביבה החדשה אחרי קריסת כל המערכות הקודמות. אנחנו רואים שהם נכנסים לאט לאט לקריסה ואין להם תקנה בצורה הזאת, שמכל הצורות שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, רק צורת הקשר בינינו היא הצורה היחידה שיכולה להתקיים כי זה נמצא באיזון עם הטבע. בכך אנחנו מביאים את כל האנושות לצורה אחת. זה לא כל האנושות בינתיים אלו אזורים, מדינה וכן הלאה. בכך אנחנו מאזנים לגמרי את המעמד שלנו מול הסביבה, הסביבה הטבעית, האקולוגית.
זה בעצם התהליך שאנחנו צריכים לעבור, התהליך הזה לא תלוי בנו, אנחנו נצטרך לעבור אותו גם כך וגם כך, אלא רצוי שנעשה זאת על ידי הבנה והכרה, שההתקדמות אליו תהיה בהבנה, אם לא, הטבע יחייב אותנו על ידי מכות ומשברים כמו שיש עכשיו וכל מיני מלחמות ובעיות, ורק אחר כך אנחנו נחכים ונבין שאין ברירה.
ניצה: כמו שאורן הזכיר קודם אנחנו לא רוצים לחכות לרגע הזה של קריסת מערכות, אנחנו רוצים לצד המערכות הקיימות כבר להתחיל לאט לאט לבנות מערכת שהיא מערכת משלימה, מערכת שכבר פועלת על פי החוקים החדשים. איך אנחנו מתחילים לבנות את המערכת החדשה? מה הם החוקים שמנהלים את המערכת החדשה הזאת, במה היא שונה מהמערכות שקיימות היום ולא עובדות כבר, תעשה לנו הבחנה.
אני מדבר בדרך כלל על מערכות, אני מתייחס גם לטבע כמו למערכת שפועלת לפי חוקים. ועל ידי החוקים שהיא מפעילה עלינו היא בעצם מפתחת את החברה האנושית, אדם והחברה עצמה.
עד כה, עד המאה העשרים, קצת יותר, עד המשבר הראשון שהיה בשנות השלושים באמריקה התפתחנו על ידי האגו הפשוט הליניארי, הטבע היה לוחץ עלינו ומפתח אותנו לכיוון אחד, מקסימום לקבל במינימום להשקיע זה החוק של ההתפתחות האגואיסטית. היינו מחפשים רק איפה אנחנו יכולים מקסימום לקבל ואיפה אנחנו יכולים להקטין את ההשקעה שלנו.
פתאום המערכת הזאת התחילה להיכנס לאיזו האטה או אפילו משבר, כמו שזה קרה באמריקה. אם לא הייתה מלחמת העולם השנייה, זה היה קורה עוד ועוד אלא שעל ידי מלחמות אנחנו בדרך כלל יוצאים מזה. אבל על ידי מלחמות אנחנו לא יוצאים מהמשבר, על ידי המלחמה תיקנו את המצב, את הנזק שנגרם על ידי המלחמה. מיד כשגמרנו לתקן אותו, התחלנו שוב להרגיש כבר בשנות השישים, שזה בעצם חמש עשרה שנה אחרי המלחמה, שבקושי יצאנו ממנו. במזרח ומערב אירופה בכל מיני מקומות התחלנו להרגיש שהמשבר השני לא נגמר, על ידי מלחמה הוא כאילו רק נסתר ושוב התגלה.
מה מתגלה? מתגלה הניגוד שלנו לטבע, הטבע כל פעם מעורר את עצמו יותר ויותר כאינטגרלי, הוא פועל עלינו מכל הצדדים וסוגר אותנו בתוך חוקים משלו. יש הרבה מחקרים על כך. ואנחנו בצורה האגואיסטית דואגים כל אחד לעצמו או כל מדינה לעצמה על חשבון השכנים, הזולת וכן הלאה, בצורה כזאת אנחנו נכנסנו לעיוות.
ניסינו כמה שיותר להשתמש באגו שלנו מצד אחד, ומצד שני להשתמש בכוח האינטגרלי של הטבע, בנינו מסחר בינלאומי וכל מיני קשרים בינלאומיים. אחרי המלחמה מיד הקמנו את האו"ם, אונסק"ו ועוד כל מיני מערכות בינלאומיות, חברות בינלאומיות, מסחר בינלאומי. התחלנו להשתמש באפריקה שהייתה אז ללא שימוש של הארצות המפותחות במזרח הקרוב והרחוק.
התפתחנו על ידי כמה שיכולנו להשתמש בשתי המערכות האלו, גם במערכת האינטגרלית בקשר בינינו וגם במערכת האגואיסטית, ניצלנו אותן ובנינו מנגנון בינלאומי אגואיסטי. בכך הגענו למצב שלפי הטבע שמתקדם ומחייב אותנו בכל זאת ללכת יותר לכיוון החיבור, יותר לכיוון האינטגרלי, לא יכולנו יותר להתקדם. למרות שניסינו לעשות זאת אפילו באירופה, במקום הכי מפותח שמרגיש שחייבים להיות באיזה קשר הדדי, בשיתוף, אז הלכנו לכך, אבל בצורה אגואיסטית, באותה המגמה. כביכול בנינו משהו משותף, אבל כאגואיסטים שהתחברו יחד.
לכן כל החיבור הזה הוא לא לטובת כולם ואפילו לא לטובת כל אחד. פשוט, חלק מרוויחים בכסף, חלק במעמד, חלק בחופש התנועה, במעבר בין כל המדינות וכן הלאה. אבל זה לא חיבור שצריך להיות כמו מדינה אחת, עם אחד. זו לא אירופה המאוחדת, ביטול גבולות הוא לא ביטול גבולות, אין לימוד משותף לכל האומות באירופה שילמדו תוכניות מיוחדות השוות לכולם. אנחנו לא פועלים כך שהם יבינו ויכירו ויתחברו יותר זה לזה. אנחנו לא עושים להם הכרות יותר קרובה, לא מכניסים בהם רוח של שותפות, התקרבות, חום, הדדיות, שזו בכל זאת יבשת אחת, היסטוריה אחת, כבר נפסיק את כל ההיסטוריה הזאת שהייתה עד כה, עכשיו אנחנו שייכים לעם אחד.
בכך לא עשינו ממשלה אחת, אין מערכות כלכליות, מערכות תרבותיות, חינוכיות. סך הכל אלו אגואיסטים שבנו לעצמם שוק משותף, באמת שוק ולא יותר. לכן המצב הזה, בגלל שהוא יצא מטעם האגו ולא מטעם החיבור, כי יש כאן שתי מערכות, הגיע לאיזו התחלה ונעצר, והטבע מפני שהוא מתקדם ורוצה לקדם באבולוציה שלו את החברה האנושית, לוחץ ודורש מאיתנו להתקדם. הטבע מראה לנו את המשבר, שאנחנו לא בסדר, לא באיזון בין שתי המערכות, החברה האנושית וחברת הטבע הכללית. אנחנו נמצאים במערכת חוקים, אנחנו רואים שיש בזה חוקיות אנחנו גם תוצאה מהטבע, המין האנושי לא מנותק, גם הוא בהתפתחות הטבע. לכן אנחנו צריכים ללמוד את החוקים שלו וכך אולי נגיע לאיזו הבנה מה לעשות, באיזו צורה יכולים להצליח.
אי ידיעת חוקי הטבע מביאה לנו כל רע, אם אני לא יודע איזה חוק בטבע ונכנס לאש, אני לא יודע מה זה, או משתמש במשהו שיכול לפוצץ אותי, או עוד משהו לעשות איתי. אני צריך ללמוד את חוקי הטבע, בהתאם לכך אני מקבל ידיעה איך להיטיב למצבי.
וכאן אנחנו לא יודעים, אנחנו חושבים שבחברה האנושית אנחנו נמצאים במערכת שבה אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. ואתה רואה מאתיים מדינות בעולם ומאתיים שיטות איך לנהל את המין האנושי בכל מקום ומקום, ולכן במוקדם או במאוחר כולם באים לפשיטת רגל. ומכל המחקרים שלנו אנחנו רואים שהטבע דוחף אותנו לחיבור, לצורה האחידה כמו שהוא מציג את עצמו, שהוא גם נמצא בצורה אחידה מחובר בכל החלקים שלו.
אני זוכר שבצעירותי לא היינו מדברים על כך שאם אנחנו נשמיד איזה מין, איזה זן, איזה משהו בטבע מהצומח או החי, או נוציא את כל המשאבים מכדור הארץ, אז מה יהיה אחר כך. מי חשב? חשבו שאחד לא שייך לשני. אנחנו יכולים להרוג את כל הזבובים, בסדר, הם מפריעים לנו לחיות. או את כל הזאבים, הם מפריעים לנו לחיות, והכל יהיה בסדר. אחר כך הגענו להבנה ששום דבר אי אפשר להשמיד אלא לכל דבר שנמצא בטבע יש הכרחיות בקיום שלו. ואם אתם משמיד משהו אז אתה גורם לחוסר איזון בכל המערכת ואתה לא יודע מאיפה פתאום אתה מקבל מכה. כי אי האיזון הזה מופיע לך פתאום בהתפרצות הר געש וצונאמי ועוד משהו, ואתה חושב מאיפה זה בא. ויכול להיות שזה בא מזה שייבשת איזו ביצה, כמו שאנחנו עשינו בארץ עם ביצת החולה, ורוצים להחזיר את זה כי רואים עד כמה שנעשה מזה נזק וכן הלאה.
זאת אומרת ככל שהאדם עושה דברים על פני כדור הארץ הקטן שלו שאין לו תחליף, ללא הבנת החוקי הטבע, כך זה גורם נזק. כל שכן בחברה האנושית, שהיא כל כך חזקה, שהיא יכולה לעשות נזקים כל כך גדולים, ואולי אפילו בלתי הפיכים. עכשיו מדברים על זה הרבה ואת הבעיה האקולוגית אנחנו מרגישים על עצמנו. אף פעם לא הרגשנו כמו שהשנה אנחנו מרגישים. מה יהיה בשנה הבאה, פחד לחשוב. אם תהיה קפיצה באותו הקצב שהיה משנה שעברה לשנה הזאת גם כלפי השנה הבאה, אז תהיה תוספת חום של 7%-8%, איך אנחנו נחיה? ובעוד שנה מה יהיה? זאת אומרת אנחנו מתקרבים לאיזה מצב בלתי הפיך.
לכן החינוך האינטגרלי אומר שאנחנו צריכים להיכנס ללימודי הטבע ורק מתוכה לקבוע אילו צעדים אנחנו צריכים לעשות, גם בינינו בכל מיני הרמות, בחינוך ביתי, חינוך ילדים, בני זוג, ובחברה האנושית, ובין המדינות, ובכל העולם. כי הטבע מחייב אותנו היום להתקדם בכלל למצב שתהיה ממשלה אחת, תרבות וחינוך אחד, שבכל העולם תהיה ממש רמת חיים אחת וכן הלאה.
הטבע מחייב, עד כמה אנחנו נוכל להתקדם לזה עם האגו שלנו, זאת השאלה. אבל בכל זאת אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים לחיות במצב פחות מאיים, אז הכיוון צריך להיות לכיוון הזה, אין ברירה. ולא לחכות שמשהו ישתנה מבחוץ אלא כמה אנחנו נוכל לשכנע את עצמנו להשתנות מבפנים כדי להתאים את עצמנו למערכת הטבע החיצון.
אורן: השאלה היא האם אנחנו רוצים בשיחות האלה לפתח את ההסברה ברמה הכלל אנושית או ברמה הפנים ישראלית?
יותר פנים ישראלית.
אורן: אם זה ברמה היותר פנים ישראלית, אז ממשלה אחת כלל עולמית זה כרגע פחות.
זה נכון, אבל בכל זאת אם אנחנו נמצאים מול הטבע אז אין מנוס, אנחנו נצטרך לפעמים להגיד את זה בצורה יותר גלובלית.
אורן: עוד שאלה שעלתה לי עכשיו שדיברת. בשיחה הקודמת שלנו הדגשת שאתה לא רוצה לנקוט במונח חינוך כי חינוך נתפס אצל אנשים כמשהו ששייך לילדים ומשהו שהוא נמשך על פני זמן מאוד מאוד ארוך.
שינוי דעת החברה. אפשר לשנות את המילים.
אורן: ניצה קודם שאלה שאלה שהייתי שמח אם תוכל להרחיב את התשובה לגביה. אמרת הדגשת בשיחה הקודמת שלנו "חכם עיניו בראשו" הוא לא מחכה עד שהקריסה תטביע אותו ותמית אותו סופית, הוא מראש רואה את המגמה, מנתח אותה וגוזר ממנה מה צריך לעשות.
אנחנו היום מרגישים כאן בארץ שהמצב הכלכלי של כל אחד מהאנשים שחיים פה הולך ונהיה קשה יותר. מחודש לחודש קשה יותר, המחירים כל הזמן עולים, עוד גזרות כלכליות מפה ומשם, ואנשים כבר מתחילים לספור כל שקל לאן הוא בדיוק הולך. אם פעם הגיע הקיץ והאדם נוסע אוטומט לחו"ל, היום הוא אומר "רגע אולי לא, אולי נשים בצד, אולי כבר השנה לא ניסע".
ודאי ראיתי את זה בחו"ל. גם את היית, שמת לב או לא?
ניצה: כן בטח.
חצי, שליש ממה שיש.
אורן: ניצה מכירה היטב את התחום, והיא אומרת שהקיץ הזה אנשים הרבה פחות נוסעים. זה מעיד על זה, שאנשים מסתכלים קדימה, כמו שאתה אומר "חכם עיניו בראשו", ואומרים אי ודאות מתקרבת, נראה שהמגמה היא שלילית ולא חיובית, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין את זה, בואו נתחיל להיערך לזה מעכשיו.
ואתה ציינת פה כמה צעדים. ציינת למשל בוא נתארגן בינינו עם מחסנים לביגוד, עם כלי בית, עם ריהוט, בוא נארגן רשימות של נותני שירות ללא תשלום, בוא נעשה גוף רכישה, נוריד מחירים וכן הלאה. מה שניצה קודם שאלה, והייתי רוצה שתענה על זה. אנחנו רוצים להיות חכמים, אני לא רוצה לחכות לזה שכל המערכות הנוכחיות קורסות, אלא כבר מהיום להתחיל להגדיר תכנית הבראה. שהיא באה, והיא לא מתנגשת בשום דבר, אלא היא באה כתוספת, כמשלימה.
ניתן דוגמה. למשל יש לי 4 ילדים. הבן הצעיר שלי, עכשיו הוא רוצה ללמוד לנגן בכלי נשיפה. וחשבתי שכמו לשני הגדולים ממנו, שנתתי להם שיעורי נגינה בכלים שהם רצו לנגן, אני גם נותן לו עכשיו שיעורים בכלי נשיפה. אשתי ביררה כמה זה עולה והגענו למסקנה שכרגע התקציב שלנו לא מאפשר, וזה גורם לי צער, כי בסך הכל אני רוצה שהוא יתפתח, ואין לי אפשרות לממן את זה.
ואתה פה מצייר איזשהו מודל של שיתוף חברתי, שבו בעצם אנחנו נעזרים אחד בשני. עכשיו כשתיארת מחסנים לביגוד, ולכלי בית, ולריהוט, על מה אתה פה מדבר בעצם? האם אתה מדבר על דברים שאני לא משתמש בהם. תאר לי קודם את זה, ואז נעבור לנותני שירות, כי זה הרבה יותר בעיתי בעיני.
דברים שאתה יודע שאתה לא משתמש בהם והם יכולים לעזור לזולת, אתה מוציא מהבית ומביא למחסן. במחסן עובדים אנשים שמסדרים את הדברים האלה, מתקנים אותם, ומציגים אותם. ומי שצריך בא, מסתכל, רואה, ומקבל את זה לעצמו.
לאנשים, לכל אחד יש עודף, חצי מהבית שלו בדרך כלל. וכך אנחנו יכולים לעזור זה לזה בזמן שאין לך במה לקנות, וכל מה שיש לך זה בסך הכל כדי לקנות מזון נניח, ולשלם על כל מיני שירותים הכרחיים.
אורן: וזה גם כבר במינוס, גם לזה לא מספיק.
נגיד, כן.
אורן: זה לא נגיד, זה היום. רוב המדינה במינוס.
אז ודאי שהדברים האלה יכולים להקל ולעזור. לגבי החוגים, אז ודאי שבמסגרת העיירה שלנו, או השיכון שלנו, איפה שאנחנו נמצאים, אנחנו יכולים גם לעשות כאלה חוגים לילדים, כל מיני דברים שבאים בהתנדבות.
אורן: מי מעביר את החוג, מי ידריך?
מישהו מומחה.
אורן: האם הוא יקבל תשלום?
יכול להיות שהוא יקבל מתלמיד.
אורן: ממי? אין לי כסף לשלם לו היום.
כאן השאלה, או שאנחנו מעבירים את זה לפסים של הכסף, אז זה כמעט כמו שהיה כאן.
אורן: נכון, זה מה שלא הבנתי. אין לי כסף.
לא. או שאנחנו עושים את זה בצורה התנדבותית, אנחנו לא לוקחים אף אחד במשכורת. אבל השאלה, מה עושים כל אותם האנשים שעכשיו יוצאים משוק העבודה.
אורן: המובטלים?
כן.
אורן: בטח יושבים בבית, מקבלים קצבה, חלק מחפשים עבודה.
אין, אין עבודה.
אורן: אתה שואל היום, במצב הנוכחי? היום כמה יש במדינה, אני לא בקי במספרים, 7% משהו כזה.
אז יהיו 50%, מה תעשה איתם?
אורן: 50% אתה כבר בונה על קריסה כללית. השאלה היא אם אנחנו יכולים להגדיר מערכות, שכבר מהיום יתחילו לפעול ולא יחכו ל- 50%. למה לי לחכות, החכם עיניו בראשו. כבר רואים שהאבטלה הולכת וגוברת, כבר יותר קשה לי. אני נותן לך דוגמה, זה לא עתיד, היום אני מחליט שלילד השלישי אין חוג, כי אין לי. זה לא חזון אפוקליפטי, זאת המציאות שלי.
אז שוב אני אומר לך. אנחנו בונים כאלה מרכזים שיהיו לילדים שלנו חוגים. האנשים האלה יעבדו בהתנדבות. והם כמו כולם יצטרכו לקבל קצבה.
אורן: נגיד שהוא מובטל היום. מורה למוסיקה למשל.
כן. ואם לא מובטל אז לא מובטל.
אורן: לא, אם הוא לא מובטל אז הוא עסוק, אז הוא מתפרנס. אתה אומר מובטל.
כן. שהוא מקבל קצבה רגילה, וחוץ מזה מקבל מאיתנו כרטיס חבר לכל מיני הדברים שלנו. לביגוד, אפילו למזון הכרחי, לעוד משהו. הוא נמצא כמשתתף, כמו בקיבוץ נניח. הוא פועל, הוא עובד, הוא נותן לחברה.
אורן: אני לא בדיוק תופס. היום הוא מקבל דמי אבטלה, אם אני זוכר זה 70% ממה שהוא היה מקבל. נגיד שיש לי כזה מורה למוסיקה, מובטל לצורך העניין יש את הדוגמה הזאת. לי אין כסף, ולהרבה אנשים אני מניח שהיום כבר אין כסף לחוג.
על ידי זה שהוא עובר אצלנו חינוך אינטגראלי, הוא כן מסכים לעבוד כמורה למוסיקה לילדים. אז יש לו זמן פנוי כל היום, יש לו ילדים שרוצים את זה, ואנחנו חוץ מזה נותנים לו אילו הטבות עבור זה שהוא עובד. הוא נקרא אצלנו "חבר מועדון" נניח. בצורות כאלה אנחנו צריכים למשוך אנשים, גם בצורה קצת אגואיסטית, וגם על ידי ההערכה שאנחנו נותנים. ואם הוא בעל מקצוע הוא גם כן רוצה את זה.
אורן: למה?
כי בעל מקצוע, זה הביטוי שלו. אם אני יודע ללמד לנגן חליל, אז בשבילי זה גם תענוג ללמד ילדים לנגן. ואחר כך אני מוציא אותם לכיכר באיזה ערב, והם מנגנים לפני כולם, יש לי מזה הכרה, יש לי מזה גאווה, יש לי מזה כבוד. ההורים של הילדים האלה מכבדים אותי, והם ממש רוצים לעזור לי בהכל. אם יש לי איזו בעיה בבית, מגיעים אלי אינסטלאטור, חשמלאי, עוד מישהו, עוזרים לי לתקן משהו.
אורן: למה הם באים?
כי גם אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי.
אורן: לא הבנתי. יש אינסטלאטור, כשאני מזמין אינסטלאטור, עולה לי כך וכך בשכונה.
לא עולה לך כלום.
אורן: מה זאת אומרת לא עולה לי כלום? הוא צריך להתפרנס.
הוא גם כך וגם כך. אנחנו מדברים על זה שכולם מקבלים איזו מין קצבה.
אורן: למה? הוא מתפרנס, הוא עובד, הוא בשוק, הוא עובד. האינסטלאטור הזה עובד. האם אנחנו מדברים על אינסטלאטור שהוא גם מובטל?
כן.
אורן: אז נגיד יש לי מורה למוסיקה מובטל ואינסטלאטור מובטל.
אנחנו צריכים להוריד את הכל ההוצאות המיותרות.
אורן: של מי?
של כולם. אז אנחנו צריכים לעשות כך שכל משפחה ומשפחה יכולה להתקיים. נניח חשמל היא צריכה, גז היא צריכה, מזון נורמאלי, ביגוד, את כל הדברים האלה היא צריכה בסך הכל.
אורן: בריאות, חינוך, כל הדברים האלה, זה אלמנטארי.
המשפחה צריכה אותם. כמה זה בסך הכל עולה למשפחה? אנחנו צריכים לראות, האם אנחנו יכולים לכסות את זה, ועל ידי מה אנחנו יכולים לכסות את זה.
אורן: לכסות הכוונה להשלים את מה שאני לא מסוגל בעצמי?
כן. עכשיו אני אומר לך, אתה אומר שזה בקריסה אם חצי מהמדינה תהיה מובטלים, אבל כך זה יהיה.
אורן: על זה אנחנו רוצים לדבר, על תרחיש כזה עתידי שחצי מהמדינה תהיה מובטלים?
זה לא כל כך עתידי, אז נגיד שליש ולא חצי.
אורן: 33%.
זה מה שקורה, כל אלה שיוצאים עכשיו לכיכרות וצועקים, ביניהם אני חושב רוב המובטלים. אמהות חד הוריות ועוד כל מיני אנשים, תדבר איתם, כל שני יגיד לך "אני יושב בבית"
אורן: מובטל, לא כל שני. רוב האנשים זה דווקא אנשים שהולכים לעבודה, וכמו שאני תיארתי, מה שהם מתפרנסים לא מספיק להם לכסות את מה שהם צריכים, אלמנטארי, לא מותרות, דברים פשוטים.
דברים פשוטים.
אורן: כן, וזה התסכול שלהם. למה אני גם עובד, גם שרתי בצבא, גם אשתי עובדת ושרתה בצבא, ואני חי בחברה שלא מאפשרת לי לחיות בכבוד. כאילו שאני צריך להיות נתמך סעד, ובאתי לקבץ נדבות.
אני מסתכל על כך כמו על אבטלה סמויה.
אורן: מה פירוש?
כי עוד מעט זה יתפוצץ כמו בועה.
אורן: מה יתפוצץ?
כל עניין התעסוקה, אבל נניח כמו היום, שאין לאנשים במה להשלים את החודש.
אורן: נכון, חסר לכל אחד כסף כדי לגמור את החודש.
למה אתה חושב שאתה לא יכול לבנות מערכות שיעזרו אלה לאלה?
אורן: זו בדיוק מטרת השיחה. לברר, ללמוד ממך מה אתה מציע במציאות הזאת, שבה רוב האוכלוסייה לא מסוגלת לסיים את החודש בכבוד. נתתי דוגמה ספציפית, איך אתה מציע לבנות לפי התפיסה חדשה, שהיא לא תבטל את כל מה שיש, אלא פשוט נתחיל לבנות אותה כך, שתצמח ותגרום לשינוי?
כי ממה התחלנו? בהמשך לשיחה הקודמת, הגדרנו את הנושא שלנו היום, איך אנחנו בונים תכנית הבראה חברתית שמספקת לחברה ביטחון קיומי, ומקנה לכל אדם הרגשת ביטחון פנימי, מתוך כך שנתחיל לבנות בינינו ערכים של חיבור, של איחוד, של עזרה הדדית, זה בגדול. ועכשיו אנחנו רוצים להתקדם. איך אנחנו פורטים את ההגדרה הגדולה ששמנו, לתכנית פעולה מא' לת'?
נקודת האפס שלנו, היא המצב הנוכחי. לרוב האוכלוסייה בארץ נעשה יותר ויותר קשה, היא לא מצליחה לספק לעצמה את כל מה שהיא צריכה, כדי ללכת לישון בלב שקט, אני כאב לארבעה ילדים, לא הולך לישון בלב שקט, ואותו דבר רוב האנשים בארץ.
זאת נקודת הפתיחה, ומכאן מה אנחנו יכולים להציע, ואיך לפעול כדי להביא אותי למקום שאני כאבא אהיה רגוע? שאם הילד שלי רוצה ללמוד מוסיקה, איך אני כאדם נורמאלי יכול לספק לו למשל לימודי מוסיקה, ומחר חס ושלום את האוכל שלו אפילו? היום אלה מותרות, אבל אני כבר מתרגם לעצמי לאן הכל הולך, כי מחודש לחודש המחירים עולים.
אני שואל אותך, עם כל מה שיש לך היום, בלי לקבל גרוש נוסף מאף אחד, בלי להשקיע, כי אין לך מאיפה, איך בכל זאת אתה בונה, על ידי חיבור בין בני אדם, מערכות עזר הדדיות, שפתאום תרגיש שאתה תקבל יותר. היום אתה מתרגם הכל לכסף. אינסטלאטור עולה כך וכך, חוג למוסיקה כך וכך, לתיקונים כך וכך, אז אם אנשים בונים לעצמם מסגרת, שבה הם יכולים לקבל את השירותים האלה, בצורה הדדית אחד מהשני ללא תשלום, אלא מפני שהם נמצאים בחברה שקשורה בצורת עזרה הדדית, אז האנשים שמסוגלים לתת שיעור במוסיקה, או לעשות תיקונים בבית, יעשו זאת.
ואנשים שהם חופשיים, יצאו לרחוב וינקו אותו, או יעשו כל מיני תיקונים בעיר, ובכך יחסכו את הכסף מהעירייה, הם יעשו בהתנדבות עוד עבודות שונות שהעירייה עושה ומבזבזת עליהן המון כסף. וזה יקל עליהם בהתאם לכך את התשלומים העירוניים. הם יצטרכו לשלם על המים ועל החשמל אבל בצורה אחרת. כי הם יכנסו להסכמים מיוחדים עם חברת החשמל והחברה למים, הם יגידו ש"אנחנו רוצים לקבל את זה כך וכך, ולא אחרת, אנחנו הצרכן הגדול".
ואז תשלם חצי ממחיר החשמל, ושליש ממחיר המים, וגם המזון שתקבל, לא יעלה לך פי שלוש מאשר באירופה, אלא דומה, או אפילו פחות. אז כל קוטג' יעלה שקל וחצי, ולא שבעה שקלים. הכל תלוי עד כמה שאתה מקבץ את הכוח הצרכני, ומנהל אותו מול רשתות האספקה. גם בחשמל, גם במים, גם בבריאות, גם בביטוחים, בכל דבר הכוח בידך. וודאי שהם לא מעוניינים בכך.
אורן: יש פה כמה מישורים שציינת והייתי רוצה שתרחיב על כל אחד ואחד. במישור הראשון שהוא גם המעניין ביותר בעיני, הוא שאתה אומר, שאנשים שלא מצליחים היום לשלם עבור הצרכים שלהם, נאמר אני, ניצה ואתה, שלושה אנשים, אתה צריך משהו ולא מספיק, אני משהו והיא משהו, לכל אחד מאיתנו יש צרכים אחרים, ולמעשה אנחנו יכולים להיכנס בינינו למעין שותפות, קראת לה "חברה של עזרה הדדית" שבה אנחנו עוזרים אחד לשני.
נכון.
אורן: זה מאוד מזכיר לי את המושב שבו נולדתי. ברחוב שבו גרנו היו כמה בתים, אבא שלי היה רואה חשבון, לידינו גר שכן שהיה מסגר, ומעליו גר שכן שהיה אינסטלאטור, והרביעי היה בתחום האלקטרוניקה. אני זוכר שתמיד כשהטלוויזיה הייתה מתקלקלת, השכן הרביעי בא אלינו הביתה, כשהייתה נזילה השכן השלישי בא הביתה, וכשהם היו מקבלים מכתבים ממס הכנסה כולם באו לאבא שלי, וכך החיים התנהלו להם בנחת.
הציור שציירת עכשיו לוקח את העיקרון הזה וממקסם אותו. החברה הזאת של עזרה הדדית של אנשים נניח עם כרטיס מועדון או משהו דומה, מה יש בה, יש שם אנשים שרוצים להתנדב, מה הרציונל שמניע, מה האינטרסים?
אני שואל אותך, אתה גם רואה חשבון כמו אבא שלך וגדלת בחברה כזאת, תגיד לי אתה, מה הרווח הכלכלי?
אורן: גדול, עצום.
עצום?
אורן: בטח, זה לא רק רווח כלכלי, זה גם ביטחון. ביטחון נפשי שאתה יודע שאם הוא בא, הוא יסדר לך את הטלוויזיה כמו שצריך, כמו לאח שלו.
כן, כי בשביל מה לו לבוא עוד פעם? כמו בסין, שם משלמים לרופא כשאתה בריא ולא כשאתה חולה.
אורן: נכון, כי הוא יודע שהוא יצטרך להתמודד עם זה, אז שיעשה מההתחלה כבר כמו שצריך. אתה גם יודע שהוא לא ישקר לך, אם תזמין בעל מקצוע אחר הוא יגנוב אותך, הכל בשביל הכסף.
עכשיו השאלה, איך מהפסטורליה של המושב שבו גדלתי, אתה מדבר על זה כאן ועכשיו? לא אי שם בחום של החממה. אתה מדבר על העיר הקשוחה, שבה כל אחד נמצא בקונכייה שלו, לא משאיר את הדלת פתוחה אפילו שנייה אחת, ישר נועל אותה, ומישהו יכול לדפוק עד שימות בצד השני, רק שאף אחד לא יפריע לו.
על ידי מערכת החינוך, דרך כלי התקשורת המקומיים והארציים, אבל אנחנו מבינים שבמקביל חייבת להיות תעמולה והיא קודמת לכל.
אורן: הסברה רחבה.
כן, ושההסברה תהיה מכוונת בדיוק מול הצרכים של האוכלוסייה. ועל ידי כך יהיה להם טוב על המקום, ותוך כמה שבועות הם כבר ירגישו את השינוי.
אורן: נניח שאני הצרכן של ההסברה הזאת, יש ערוץ טלוויזיה מקומי שמשדר תוכניות הסברה, ואני סופג מכלי התקשורת כמו שאתה מציע. אבל בוא נבחין, יש שני סוגי אנשים ,שני סטאטוסים שמקבלים את ההסברה הזאת, יש את רוב האוכלוסייה שעובדת והכסף לא מספיק לה כדי לכסות את הצרכים הקיומיים המשפחתיים, ויש ציבור שהיום לא עובד. יותר קל לי לדבר על האנשים שעובדים כי הם פשוט הרוב. אם אני אומר הסברה, אני מתכוון לכך שאני מסביר משהו ויש מישהו שמקשיב. רוב המקשיבים היום, אלה אנשים שנמצאים בסטאטוס העובד, ואם היית ממציא מודל שבו על ידי אינטראקציות ביניהם, הם יכולים להיטיב את חייהם, אני חושב שכל אחד מהם היה קונה אותו. אתה רק צריך להסביר לי מה נדרש ממני. מה שאני דורש זה להמציא שיטה משלימה שתבוא ותתווסף לחיים שלי היום, אחרי שקיבלתי את המשכורת, שילמתי את המיסים ויש לי מינוס, אני קורא לזה "החיים במינוס". כולם פה מבינים מה זה החיים במינוס, אתה צורך יותר ממה שאתה מכניס.
אתה אומר לי "בוא נתחיל להקים עזרה הדדית שתביא לי תוספת". את התוספת אני רוצה.
בסדר גמור.
אורן: אז מה עכשיו?
יש גם דרך אחרת.
אורן: כן, מה?
לא עושים כלום.
אורן: לא לעשות כלום, את זה אני מכיר מעצמי. אמרת שהחכם רואה את הנולד, למה לא עושים כלום?
לא, כשאתה מגיע לקריסה כזאת שאין לך מה לאכול והילדים סובלים, אז אתה רץ למקום שיכול לספק לך את הדברים ההכרחיים.
אורן: נכון.
אתה רוצה להגיע לקריסה כזאת?
אורן: לא רוצה.
אז כדאי להתחיל להקים את המערכת המשלימה.
אורן: בדיוק, "החכם עיניו בראשו", אני אומר לעצמי אחד פלוס אחד, היום אין לי כסף לתת לו לחוג נגינה, לשני הילדים הקודמים היה לי, מאז עברו שנתיים שלוש, לא מאה שנה, ואני מניח שבעוד שנתיים שלוש חס ושלום אם זאת המגמה לא יהיה לי לתת לו לאכול עוף, ואז אני אגיד שרק פעם בשבוע תאכל עוף. וכן הלאה. אני רואה את הכיוון, אז מה שאתה מציע, אני קונה. רק בוא תסביר לי מה עושים? הייתי שמח להיות באינטראקציה כזאת כדי לקבל השלמה. אתה מציע לי מערכת משלימה, מתאים לי, אבל בוא נהיה קונקרטיים, לכן בעיקר מה אתה דורש ממני, מה זה אומר?
השתתפות.
אורן: כי כסף אין לי לשלם, את זה אני מבין.
במערכת הזאת אין כסף בכלל, אולי יש בה כרטיס מועדון, שמי שנמצא בעזרה ההדדית הזאת אז הילדים והבית שלו זוכים לשרות הדדי. אני מורה לחליל, ואני נותן שעורים מהבוקר עד הלילה, ממלא את השעות שלי בשיעורים לקבוצות ילדים.
אורן: אתה יכול לעשות זאת רק אם אתה מובטל. בהנחה שרוב האוכלוסייה כן מפרנסת, לְמה אני אדרש? אני רוצה את הזכאות לכרטיס המועדון, אני ואשתי עובדים מהבוקר עד הערב וגם זה לא מספיק. אני רוצה להיות זכאי לכרטיס מועדון, מה אני צריך לעשות?
אתה חייב לתת משהו למערכת לפי מה שהיא צריכה, אחרת איך תקבל בלי לתת?
אורן: מה למשל אני יכול לתת?
לא יודע, אולי בפעם בשבוע תנקה את הרחוב.
אורן: מתי בערב? בוא נתרגם את זה למשהו שאני באמת אוכל לעשות.
לדוגמא, אם אנחנו רוצים להקל על התשלומים שלנו לעירייה עבור הניקיון, או לכל דבר, אנחנו צריכים להקטין צריכה, נכון?
אורן: להקטין את ההוצאות שלנו.
תראה את ההוצאות שלך לעירייה, איזה פירוט יש בהן.
אורן: אני מנסה לתרגם מה זה אומר פרקטית. אתה אומר, אתם אנשים עובדים, אין שום בעיה, פעם בשבוע תמצאו שעתיים.
למה לא יותר?
אורן: אולי אפשר יותר, זה תלוי מתי האדם עובד, יש אדם שגומר לעבוד בחמש אחר הצהריים, יש אנשים מגיעים הביתה בשבע בערב. מה אני צריך לתת כדי לקבל כרטיס מועדון?בזמן הפנוי שלי, או נניח ביום שישי כשאני לא עובד? ביום שישי הרבה אנשים לא עובדים, אז ביום שישי, אני בא ונותן ארבע שעות של מה, של התנדבות?
של התנדבות.
אורן: ואז מנתבים אותי לפי היכולות שלי, למשהו שצריכים? אם יש לי איזה שהן יכולות אז כדאי להרוויח ממני מכסימום.
וודאי
אורן: אני נותן לפי יכולתי, או שאתם תמדדו את זה?
"כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו"
אורן: למשל תמורת ארבע שעות התנדבות שבועיות, מה אני מקבל?
אתה מקבל יכולת להיכנס למחסן, אם צריך לבחור בגדים לילדים שלך, ושירותים שאותו אינסטלאטור או חשמלאי יבוא אלייך הביתה. אתה מקבל את הדברים האלה בלי להשקיע כסף, ובמקום זה אתה תורם את היגיעה שלך לחברה.
וודאי שכך אנחנו בורחים מתשלום מיסים, המדינה לא מרוויחה על כל פעולה ופעולה שלנו כמו שהיא רגילה להרוויח, אנחנו חוזרים לחיים כמו שהיו לפני כמה מאות שנה. כי בדרך כלל אם אני נותן שירותים בחליל ואתה באינסטלציה והוא בחשמל, המדינה מקבלת מכל דבר מס ומזה היא חיה. כאן אין מס.
אורן: אז עוד פעם יעלו לי את מיסי העירייה?
אנחנו מדברים על אנשים שלא סוגרים את החודש, לא על אנשים שרוצים להתעשר.
אורן: לא, מה זה להתעשר? אני אומר לך שאני לא סוגר את המינוס כל חודש.
לכן אנחנו אומרים שהחברה שנמצאת במצב כזה, במצוקה כזאת, כדי שהיא לא תתדרדר יותר, אנחנו מדברים על המצב כזה, ואם לא יבואו אליך הביתה ולא יעזרו, אתה תישאר בלי חשמל, בלי אינסטלציה, ועם כל מיני בעיות, הילדים בוודאי יהיו בלי חינוך, בלי שיעורים לחליל, וכולי. אתה לא תקנה זאת בשום בצורה אחרת.
אורן: את האינסטלאטור אין ברירה, אני אקח בכל מצב, אני לא אשב בתוך שלולית.
אבל את החליל אני לא אקנה בוודאות.
לכן בכרטיס המועדון אנחנו יכולים לכתוב מה כן ומה לא. אבל מה אנחנו רוצים בכך? אנחנו לא רוצים שהאוכלוסייה תתדרדר, אתה מבין? זאת בעצם צריכה להיות קודם כל הדאגה של המדינה, אם כל הערים יהפכו להיות כמו עיירות הפיתוח שנמצאות בנגב או מקום אחר, מזה אף אחד לא ירוויח. זה יעשה המון בעיות וצרות, עד למצב שיכול בסופו של דבר להביא למלחמת אחים. כי אם יש לך מסות, המונים שיוצאים לרחובות ואין להם לא רק איך לסגור את החודש, אין להם במקרר דברים ממש הכרחיים, אז האדם נהיה מסוכן.
אנחנו לא מדברים כאן על המיסים, שלא יהיה ממה לשלם, מה זה "לא יהיה ממה לשלם", אין מה לאכול. אתה מבין שהמזון הוא הדבר העיקרי? אם אתה אומר שבעוד שנתיים המצב יתדרדר כך, אז לא יהיה לך במה לסגור את החודש, ואיך לתת לילדים שלך מזון, אז לא מדובר כאן על "האם יבוא אינסטלאטור או לא", הכרחי שאתה תקבל צורה כלשהיא שירותים הכרחיים. אחרת אתה תהפוך מרואה חשבון להיות עבריין, עבריין בפועל עם אקדח ,לא עם עט ביד.
אורן: בוא נחזור רגע לאינסטלאטור. אני הבנתי שהכלל הבסיסי בחברה של העזרה ההדדית הוא שאתה נותן ארבע שעות בשבוע ומקבל כרטיס מועדון. בוא נדבר רק ביחס לאנשים עובדים.
האמת, אני לא כל כך רוצה לדבר על אנשים עובדים, כי הדבר הזה חולף.
אורן: אני נותן X שעות בשבוע בהתנדבות מהזמן הפנוי שלי, ומקבל כרטיס מועדון. נניח שאני אינסטלאטור, ובארבע שעות בשבוע שאני נותן בהתנדבות, יכולתי גם לעבוד בהן?
כן, יכולת לעבוד בהן.
אורן: זאת אומרת, שאתה צריך לתת לי כרטיס מועדון כזה שהרווח השבועי שלי ממנו יהיה שווה יותר מארבע שעות שלי באינסטלציה?
זה בתנאי שאתה שומע את ההרצאות, השיחות, הסדנאות שלנו, השולחנות העגולים. בתנאי שאתה מבין שבכך אתה נכנס לחברה חדשה, שמספקת לך פיצוי פנימי, נפשי, שאתה מרגיש אחרת, את מה שאתה לא יכול לתרגם לכסף. בבקשה, תישאר חיצוני, אנחנו נותנים לך אפשרות כזאת, אם אתה רוצה להיות אינסטלאטור עצמאי, לך, אנחנו נמצא מישהו אחר. אפילו אם אתה רופא, אתה שווה לכולם.
זה לא שאתה אינסטלאטור דגול, אתה שווה לכולם, אתה נותן את השעות שלך ומקבל תמורתן מהחברה שלנו כמו כולם, לא חשוב מי הוא הרואה חשבון, האינסטלאטור, המורה לחליל, הרופא, ומנקה הרחובות. אם אתה לא יודע כלום, אתה הולך לנקות רחובות, ואתה מקבל אותו דבר כמו שכל אחד. אין כאן חשבון של כסף, יש כאן חשבון של השתתפות מצד האדם שרוצה לתרום לחברה, ועל ידי כך הוא מקבל השלמה של ביטחון, יחס, סביבה יפה, חינוך ילדים הדדי. אלה הרווחים שהוא יקבל.
הוא חייב מזון הכרחי, הוא חייב גג ובית כדי להתקיים עם המשפחה, אבל על כל יתר הדברים חוץ מהמינימום הזה הוא צריך פיצוי פנימי, ואת זה הוא יקבל מהחברה. כמו שהקיבוצים רצו שיקרה, שלכל אחד יהיה את הכל, אבל עיקר הפיצוי הוא נפשי, פנימי.
אורן: הזמן שלנו כבר הסתיים, תודה לכם שהייתם איתנו, אנחנו ממשיכים, תבואו, מבטיחים שיהיה מעניין.
איך יתבצע המעבר לשלב הבא בו החברה תצליח לספק לאדם את הביטחון לקבלת הצרכים למחיתו ובנוסף למלא ולהשלים לו את הצרכים האנושיים כמו כבוד וגאווה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מברר את התהליך עם אורן לוי וניצה מזוז
התחדשות בחיבור הדדי
התחברנו כדי להקים את המדינה אך האגו האגואיזם שגבר הרס את המערכות שבנינו, עד לכדי המשבר לו אנו עדים היום
- העולם נעשה אינטגרלי וגלובלי, הטבע מוליך אותנו להרגשת היחד.
- יש לשאוף אל הרגשת היחד כדי לא להידרדר לבעיות וכדי להגיע להרגשת בטחון בחיינו.
החלפת סולם הערכים מאגואיסטי לתרומה לחברה, יקנה לנו סיפוק נפשי מרמה חדשה ויפַתח אותנו
- אנחנו לא מקטינים ולא הורסים את האגו אלא מפתחים אותו לכיוון החדש
- תהייה אגואיסט הכי גדול. במה? בזה שאתה משפיע לכולם.
- אדם ואדם יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.
ראשית נחווה תהליך חינוכי רחב שיכין את הקרקע
- דרך עבודה עם ילדים בבתי ספר נחנך בעצם את ההורים לערכים חדשים של מילוי מיחס החברה אליך במקום מכסף.
- מה ההבדל בין להטיל מס על הציבור לבין לגייס אותו להתנדבות? האופציה הראשונה מעוררת תרעומת ואילו השנייה, בונה את החברה החדשה.
אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום לך ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו מדברים על החיים החדשים שאנחנו רוצים לבנות ביחד, בינינו, חיים שכל אחד מאיתנו ירגיש בהם הרבה יותר טוב, בטוח יותר ממה שאנחנו מרגישים היום.
ניצה, בהמשך לשיחות הקודמות שהיו לנו, יש איזשהו כיוון שאליו את רוצה להוליך את השיחה שלנו היום.
ניצה: כן. אנחנו מדברים על חיים חדשים, ואנחנו באמת רוצים לדבר על התחדשות. ברור לנו שאנחנו הולכים על צעדים חדשים, צעדים שאולי יכולים להראות או להזכיר משהו ממה שהיה לנו פעם, אבל זה כבר ממקום חדש, עם כוונות חדשות, עם הבנה חדשה. אם היית יכול לצייר לנו את ההבנה החדשה הזאת שנוצרת באדם.
במשך ההיסטוריה עשינו הרבה צעדים כאלה לכיוון החיבור. בדרך כלל, בהיסטוריה האחרונה שלנו, אנחנו עשינו את זה בגלל שכולנו הגענו מהגלות, מארצות הגולה, ולא היה לנו כאן שום דבר, והאדם לא היה יכול להתקיים לבד במצב החדש, במקום החדש, בחוסר כל. ואז על ידי מערכות שאנחנו בנינו לעצמנו, כמו "חומה ומגדל", וכל מיני סוגים כאלה של חיבור, אנחנו קיבלנו איזה חיזוק זה מזה ויכולנו להתקיים. בנינו כך קיבוצים, אחר כך מושבים, בנינו כל מיני מערכות עזר זה לזה. "ההסתדרות" בסך הכל קמה מתוך זה. גם הצבא זה איזו מערכת שאנחנו מחזיקים מפני שאנחנו צריכים אותה להגנה, וכן הלאה.
אבל אחר כך, במשך הזמן כשכל אחד היה יכול כבר להתבלט בתוך המערכת הזאת ולהיות יותר גדול מאחרים, התחלנו להשתמש באגו שלנו יותר ויותר. וכך הרסנו למעשה את המערכות הקודמות והמשכנו עם בניית החברה האגואיסטית, תחרותית.
עכשיו, כשאנחנו מגיעים למצב שהתהליך טבעי, לא כמו שאז נאלצנו לבנות כאלה מערכות, עכשיו אנחנו צריכים להבין שאנחנו אמנם גם ודאי שנאלצים לבנות כאלה מערכות, אבל הטבע מחייב אותנו. זאת אומרת, הטבע מחייב לא רק אותנו אלא את כל העולם להיות יותר מקושרים, להיות יותר בחיבור הדדי, בעזרה הדדית, לחבר לכל הקשר בינינו את המרכיב האנושי, כי ברחנו מזה בינתיים לאיזושהי תקופת מה, נניח מקום המדינה ועד המצב הנוכחי. ועכשיו אנחנו רואים, גם מאין ברירה, אבל כבר בהבנה ובהכרה, כדי לא לחכות שאנחנו נהיה שוב כמו אז במעברות ובמצבים כאלה, אנחנו צריכים להבין ש"החכם עיניו בראשו", אז בואו נראה לאן בעצם האבולוציה הזאת, תהליך ההתפתחות שלנו, מוביל אותנו.
אם העולם הוא אינטגרלי, אם העולם נעשה עגול, אם כל כולנו קשורים זה לזה, אז בואו רק נעשה שהקשר הזה לא יהיה קשר תחרותי, לא יהיה קשר שאחד בונה את ההצלחה שלו על ידי דיכוי השני, אלא ההיפך, שכולנו נשתדל להגיע לרמת חיים אחידה פחות או יותר, לאספקה, לחיבור, להרגשה שאנחנו נמצאים יחד. בהרגשה שאנחנו נמצאים יחד יש הרבה דברים שאולי זה המקום יותר לפסיכולוגים לדבר, אבל רק נבין שהאדם בכך קודם כל מעלה את עצמו לרמת ביטחון אחרת, יש לו ביטחון חברתי. אין לו חרדה מכך שהוא לא יכול "לסגור את החודש", כי כולנו סביבו גם דואגים לזה חוץ ממנו, והוא יודע שבחברה בסך הכל דואגים לזה וסך הכל פותרים את הבעיה. הוא בסופו של דבר, יחד עם האחרים, צריך רק לסגור את כל השירותים שהחברה צריכה כדי להתקיים.
אנחנו לפחות דואגים להתקדם אל הסיפוק של האדם. זה למעשה האגו שלנו, הוא רוצה שאנחנו נמלא אותו. במה למלאות? אז ודאי שאנחנו חייבים למלא את האגו שלנו, של האדם, הצרכים שלו ההכרחיים לקיום, זה אוכל, מין, משפחה, בצורה שהוא ירגיש בכך שיש לו, שאת הקיום הזה יש לו. אני, עם אשתי והילדים, בית, וכל מה שאני צריך כדי שהכל יתקיים, התא הזה מתקיים. זהו. זה דבר אחד. דבר שני, שכל יתר הדברים שהריצו אותנו להיות בתחרות זה עם זה, ואחד גבוה מהשני, זאת אומרת כסף, שליטה, כבוד, קנאה, במיוחד כל הדברים האלה ששייכים כבר לסיפוק האנושי, כאן אנחנו צריכים, על ידי חינוך, לתת לאדם פיצוי אחר, שיהיה לו מילוי ואספקה מלאה מכך שהוא נמצא יחד עם האחרים, בחברה טובה. ושגם הדברים ההכרחיים שהוא מספק למשפחה תלויים ביחסים בחברה. זאת אומרת, סך הכל האדם מתחיל לראות שבבניית חברה הוא לא רק מספק לעצמו עוד איזושהי תוספת יפה, אלא שבלי זה גם בהכרחיות הוא לא יכול להתקדם ולהתקיים.
לכן כאן הכל תלוי בחינוך. חינוך זה לא לטווח ארוך כמו שאנחנו רגילים, שאנחנו נותנים השכלה לילדים והם גדלים, וזה לוקח שנים עד שהם מקבלים את זה וגדלים מזה, נניח חמש עשרה שנה, מגיל שלוש עד שמונה עשרה. אלא אנחנו מדברים כאן על חינוך שדרך כלי תקשורת מקומיים וארציים, אנחנו מפתחים את האדם, מראים לו את ההתפתחות האנושית, התפתחות האדם, התפתחות החברה, עד כמה שהדבר הזה נעשה עגול, מחויב על ידי הטבע, ושאין לנו ברירה. שאנחנו צריכים לפתח מערכות כאלה לפני שאנחנו נכנסים לקריסה, וכך אנחנו נהיה מוגנים גם עם עצמנו, גם עם הטבע. וכשאנחנו נכנסים להרמוניה גם עם הטבע, בהדדיות, אז אנחנו מקבלים מהטבע תגובות יפות ונכונות, אז לא יהיו לנו מכות כמו שאנחנו רואים עכשיו, שהטבע כבר מתחיל להיות עוין.
אנחנו גם צריכים להראות, לעשות ממש חשבון לאדם, להראות לו עד כמה הוא מרוויח כשהוא נכנס לחברה שיתופית. שיתופית לא בכל דבר ודבר, כמו שזה היה בקיבוצים, שלא היה כלום לאדם, היו כאלה שלא רצו אפילו שיהיה לאדם משהו אישי, אפילו לא את החולצה שלו. אלא אנחנו מדברים על השירותים הנוספים, אנחנו עוטפים אותנו במערכות כאלה, שהן קיימות על ידי עזרה הדדית והתנדבותית מכל אחד. ועל ידי זה, מחוסר אמצעים מצד אחד, ומצד שני מכך שאנחנו מרגישים בזה גם סיפוק נפשי, כדאי לנו לבנות מערכות כאלה.
אני לא חושב שיש כאן חזרה לעבר, מפני ששם זה היה מאין ברירה בלבד, ואנחנו היינו במצב כזה, ובינתיים כל העמים וכל המדינות היו בהתפתחות תחרותית. אלא אנחנו נהיה עכשיו ראשונים דווקא בכך שאנחנו מתקדמים לפני כולם לאיזון עם הטבע. כי בסך הכל זה מה שנדרש מאיתנו, בעולם גלובלי להיות גם גלובליים, גם מחוברים יחד, מפני שזוהי למעשה הצורה החדשה, החדשנית, של האנושות. ואין בכך חזרה, אלא ממש התקדמות. יש על זה גם הרבה מחקרים ודעות של אנשים חכמים, פוליטיקאים, פוליטולוגים, סוציולוגים, שמדברים על זה.
ניצה: יש תהליכים כאלה, שמראים גם על האדם וגם בכלל על החברה, שעוברים ממצב ראשוני של תלות, למצב שני של עצמאות, רכישת עצמאות, כל אדם וכל חברה רוכשת את המהות שלה, את העצמאות שלה, היא מבינה במה היא מיוחדת, איפה הייחודיות שלה, ודווקא כשהיא מגיעה לשם זה נראה כאילו שזה איזושהי נקודת שיא, אבל פה היא פתאום מבינה שזה לא הסוף, אלא זו רק איזו התחלה חדשה. והשלב הבא הוא באמת החיבור מתוך איזושהי תלות הדדית, מתוך איזושהי ערבות. אחד הדברים המאוד חשובים שצריך להסביר זה איך באמת שומרים על הייחודיות של כל פרט ופרט כזה, גם בחברה וגם בצורה של מדינה?
הרי אף אחד לא באמת רוצה לאבד את מה שהוא כבר השיג בעצמאות, לאחר שהשיג משהו, איך שומרים על הדבר הזה ויחד עם זה יוצרים את האחדות הזאת, את החיבור הזה? כי זה החשש הכי גדול של האדם, שאם הוא יעשה איזשהו תהליך של איחוד, אז הוא יאבד משהו ממה שהוא כבר השיג, מהעצמאות הזאת שלו. וזה משהו שהוא מאוד משמעותי, אפילו פסיכולוגית להבין אותו, שלא רק שלא נאבד, אלא אפילו נעלה לאיזה שלב מתקדם יותר?
אנחנו חשבנו שאנחנו מתקדמים, כי בסך הכל האדם הוא תוצאה מהסביבה. ועל ידי הסביבה קבענו לעצמנו ערכים שקריים. שאם אני יותר חזק, אם אני יותר שולט, אם אני יותר עשיר, אז מזה אהיה יותר "אני". היה כדאי לאנשים החזקים, השולטים, העשירים, לפתח דווקא נטייה לזה כדי לגרום לתחרות בין בני האדם, מפני שמתוך התחרות הזאת הם היו מקבלים לעצמם יותר כוח. הם היו יכולים לארגן את האנשים האלה שרוצים להתקדם, ובצורה כזאת הם יתקדמו עוד לפניהם. הערכים האלה שאנחנו פיתחנו בחברה, בזה אנחנו ממש חינכנו כמה דורות, וכך התקדמנו.
עכשיו אין לנו ברירה. או על ידי קריסת המערכות התחרותיות האלה, או על ידי זה שאנחנו בעצמנו נביא לשם ערכים חדשים, אבל אנחנו צריכים להשתנות. זאת אומרת, הבעיה שלנו היא איך אנחנו יכולים לחנך את האדם החדש על ידי החברה. ולהביא לו מילויים כמו שהוא רצה, עושר, כבוד, שליטה, חשיבות, ושנביא את זה לכל אחד ואחד על ידי הערכת הסביבה. שכל אחד יתגאה שהוא נמצא בזה. על זה צריכים לעבוד, זו צריכה להיות ממש תעמולה בלתי פוסקת. וכל הזמן צריכים לכבד את האנשים שמשקיעים בחברה.
ואנחנו נראה, כולנו, עד כמה האדם ממלא את האגו שלו מזה. אנחנו לא מקטינים ולא הורסים את האגו, ההיפך, אנחנו צריכים לפתח אותו רק לכיוון החדש. שהוא יהיה אגואיסט עוד יותר גדול בכך שהוא גדול באמת, שהוא משפיע לכולם. עד כמה הוא נותן לכולם, עד כמה כולם מעריכים אותו, ועד כמה מכבדים, עד כמה הוא מקבל איזשהו סימן של הצלחה, ייחודיות מיוחדת, עד כמה הילדים שלו שומעים בכל מקום, "איזה אבא, ואיזו אמא יש לכם" וכן הלאה.
זאת אומרת, לתת לאדם פיצוי גדול, הרבה יותר מקודם, לאגו שלו, רק בצורה כזאת שזה נקרא "הערכת הסביבה". ולא בכך שאנחנו משקיעים, ומשקיעים בזה אין סוף כסף ודברים שהם בסך הכל מרוקנים לנו את כל כדור הארץ מאוצרות הגלם, והאדם מייצר סתם דברים שאין בהם שום צורך כדי לייצר אותם היום, אלא כדי שיזרקו אותם מחר ויקנו ממנו שוב, וכן הלאה. זאת אומרת, החברה צריכה להיות יותר איכותית. היא צריכה בסופו של דבר לחלק את כל הצרכים של האדם לשניים, הכרחיים גופניים, שהוא חייב כדי להתקיים בצורה נוחה, יפה, בבריאות, בביטחון לגוף שלו, בחוסר חרדה ודאגה, אלה צרכים גופניים. וגם את זה הוא ירגיש שהוא בטוח יכול לספק אותם רק על ידי החברה האינטגרלית שנמצאת סביבו. וחוץ מזה, מה שנקרא הצרכים האנושיים, שלא שייכים לקיום הגופני, אלא אנחנו כבני אדם מעל דרגת החי, החיות, אנחנו צריכים גם אותם. זה הערכת הסביבה, זה הרגשת "האני" שבאדם. ואת זה אנחנו יכולים לספק במאה אחוזים על ידי הערכים החדשים של הסביבה.
והם למעשה אותם הערכים שהחברה הקפיטליסטית, הבורגנית, התחרותית, לקחה ורצתה לתת אותם לאדם על ידי תוספת של כסף, של שליטה, שגם מתבטאת בכסף. אבל יוצא שעל ידי מילוי כזה של הרצונות האנושיים שבאדם, אנחנו צריכים להיות כל הזמן בתחרות, אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד, אנחנו צריכים לפתח כל מיני בועות, פיננסיות, כלכליות, תעשייתיות וכולי, עד שהם קורסים. התעשייה ההכרחית שצריכים באמת לקיום שלנו, היא לא מגיעה לקריסה כי את זה האדם צריך באמת. מה שהטבע עומד עכשיו לנקות מאיתנו, להוציא מאיתנו, זה רק את החלק הזה האנושי, כדי שאנחנו נחליף את המילוי האנושי מכסף לכבוד.
ניצה: אני מרגישה שמה שהסברת עכשיו ותיארת בתמונה רחבה מאוד, זה החלק שהכי חסר כרגע באנושות. כי כשאנחנו עוברים מצבים מסוימים, אז בצורה הכרתית אנחנו עוד לא מבינים את זה. זה נכון שבצורה תת הכרתית אנשים מתחילים להרגיש. אתה הזכרת חרדות, וזה מאוד נכון, ההרגשה היא שסף החרדות עלה. זה ברור שאנשים מרגישים שהניתוק הזה וחוסר הקשר כנראה גורם להם לאיזו הרגשה מאוד קשה ולא נעימה פיסית בגוף, למרות שהכרתית הם לא מצליחים להבין את מה שכבר מבפנים מתחיל לעלות.
אחד הדברים הכי קשים, לחברה בכלל ולאנשים, זה שהם עוברים ממצב אחד למצב שני, הם לא יודעים מה מחכה להם במצב החדש והם מנסים לשמר כל הזמן את המצב שקיים כרגע. זאת אומרת, אם אני מסתכלת על כל התהליך, אני לא רואה בתהליך הזה של רכישת העצמאות משהו רע, זה היה חלק מתהליך התפתחותי. מתי זה מתחיל להיות בעייתי? כשאנחנו כבר מובלים לשלב הבא אבל אנחנו מתעקשים לעצור ולשמור על המצב הקיים, כאילו לשמור על איזה סטטוס. אבל זה כבר לא עובד יותר. ופה, בגלל שאנחנו לא רואים את המהלך הבא, קשה לנו לעשות את הצעדים האלה. אנחנו עדיין נאחזים בכל המערכות הישנות שלנו שקשורות בעצם בתהליך רכישת העצמאות. כל הערכים הם כאלה. ופה בא המעבר.
לכן החינוך חייב להיות קודם. תעמולה, פרופגנדה, הסבר, מערכות חינוך אינטגרלי.
ניצה: בעצם אנחנו הולכים לעבור היום שלב מסוים. אם קודם היה לנו "יום העצמאות" וזה היה הדבר הכי חשוב, זה כאילו שעכשיו אנחנו הולכים לעשות את "יום הערבות". זה כאילו מעבר מעצמאות לערבות.
צריכים להראות לאדם שסך הכל המילוי שהוא מקבל הוא לא פחות אלא יותר מאשר קודם. צריכים להראות לו שהתחרותיות נשארת, רק זו תחרותיות טובה, עד כמה שאני מועיל לחברה לעומת האחרים, ותמורת זה אני מקבל הערכה כבוד ויחס מיוחד גם בתוך המשפחה, גם מהשכנים, מכולם. זאת אומרת, שבזה אני הופך להיות גיבור.
הכל תלוי בהערכת הסביבה. אם הסביבה תעריך את זה, אין לי ברירה, אני אהיה כפוף לזה ובטוח שאקיים. אבל איך אנחנו בונים את הסביבה הזאת? על ידי סדנאות, שולחנות עגולים, קצת הסברים, על ידי כל מיני צורות, תיאטרון, שירים, כל מה שעל ידו יכולים להשפיע על האדם. להביא לו את זה לאט לאט. בינתיים יש לנו זמן וזמן שמתקדם בכל זאת לרעה, זאת אומרת האוזן נעשית יותר קשובה והאדם מתחיל להיות יותר מודאג ומרגיש, ואז כלי הקליטה שלו נעשים יותר ויותר רגישים. וכאן אפשר להתחיל לעבוד על זה בכל מיני צורות מדיה, במה שאנחנו משפיעים על האדם. אם אנחנו יכולים להכניס לו קוקה קולה כטעם החיים, אז ודאי שאנחנו יכולים להכניס לו גם את הערכים האחרים. בפרט שיש לנו על מה להסתמך.
אורן: עכשיו שאתה מדבר על זה, ראיתי לפני ציור כזה, נזכרתי במילואים. ולמה נזכרתי במילואים? כי אם אני מבין את המודל הזה שאתה מצייר של עזרה הדדית, יש פה טריק כזה שאני נותן, אני תורם משהו, ואני לא מפסיד בזה שום דבר חוץ מהזמן שאני משקיע בזה, והאחר יוצא נשׂכר. וכשאני נמצא עם האחרים בכזה מנגנון, אז כל אחד מכניס את האינפּוּט שלו, את מה שהוא יכול, הוא לא מפסיד בזה שום דבר חוץ מלהשקיע את זמנו, ובסך הכל אנחנו יוצרים בינינו איזו תוספת שמשלימה את כל מה שחסר לכל אחד.
ולמה המודל של מילואים עלה לי בראש? כי אם אני מתרגם את מה שאתה מציע, אז יש פה מודל של לעשות מילואים שעה, שעתיים בשבוע, שאותן אני מקצה לצורך זה. ולא חשוב מי אני, אני יכול להיות עורך דין או אדם מובטל, כל אדם באשר הוא, אם הוא חלק מהחברה הזו, מהעיר הזו שבה מתחילים כזה פרויקט של עזרה הדדית, אז הוא תורם את השעה או שעתיים שיש לו בשבוע וזה כמו שירות מילואים. מה יפה בשירות מילואים? זה one size, זה לכולם אותו דבר, לא משנה מי אתה ומי הוא ומי היא, אלא כולנו באים מתייצבים ומשרתים.
כן.
אורן: היום שירות המילואים מתקיים מתוקף חוק, אבל מלכתחילה כמו שאמרת, הקמנו מערכת צבאית כי מובן שאם אנחנו מתחברים אז אנחנו יכולים להגן על עצמנו. אני בטוח שמערכת העזרה ההדדית תהיה מאוד מכובדת כי זה נראה מאוד טוב אם נקים כזו רשת חברתית.
כן.
אורן: רק עולה לי השאלה הבאה, מה דעתך על הציור הזה שזה כמו שירות מילואים שבועי, מה דעתך על ציור כזה?
אני רק לא יודע אם זה מספיק או לא, אם האדם צריך בהכרח להשתתף.
אורן: לא. נניח שהאדם מצטרף על בסיס רצון לכזו מערכת.
על בסיס רצון, אז ודאי שכל אחד ואחד מצטרף מתי שיש בו צורך, וודאי שיהיה שם מנגנון שיקבע מתי כן, מתי לא, לאיזה כיוון החברה צריכה את האדם. לפני ארבעים שנה הייתי פעם בקיבוץ ליד הכנרת, ולידי היה אדם שהיה תורן במטבח. אמרו לי, "אתה יודע מי זה? זה אדם חשוב, מהממשלה." הסתכלתי והיה לי מוזר מאוד, הייתי חדש בארץ, זה היה לפני ארבעים שנה. אבל כך היה, והוא מילא את תפקידו בצורה רצינית, מסורה מצידו והאחרים התייחסו אליו כשווה, כי עכשיו הוא בתפקיד כמו כולם. היה שם אחראי מטבח, והוא אמר לכולם מה לעשות וגם לאותו אדם. ראיתי שזה באמת פלא, זה יחס מאוד מיוחד.
אורן: אז למקום כזה אתה מכוון?
לא.
אורן: למערכת שהאינפוט שלה הוא הזמן שאנשים שמים בה לטובת הכלל?
כן, אבל לא בצורה כזאת. הקיבוצים עשו את זה בהקצנה ובצורה אחרת.
אורן: אני לא מדבר על קיבוצים.
אנחנו צריכים להשתמש בכל אדם ואדם בצורה המרבית שלו, בכמה שהוא מסוגל לתרום בגובה לְמה שהוא מתאים. אם הוא מוזיקאי, שיתרום מה שהוא יכול בארגון המוסיקאים. אם הוא מורה, שיתרום לילדים, שיתעסק בחינוך ילדים וכן הלאה. זאת אומרת, כל אחד תורם במה שהוא הכי מוצלח. שאנחנו נקבל מזה כחברה את התועלת המרבית. ואם הוא איזה רואה חשבון גדול, אז שלא ירחץ כלים, כי אם צריך להשתמש בו דווקא כרואה חשבון, אז למה להשתמש בו כמו בכל אדם, הרי החברה יכולה להרוויח ממנו יותר.
אורן: זאת אומרת, יש פה איזשהו מנגנון שהאדם מגדיר למנגנון הזה את היכולות והכישורים שלו.
כן.
אורן: ובנוסף, הוא מגדיר כמה שעות הוא יכול להקדיש בשבוע לצורכי הכלל.
כן. וכמה שיותר, יותר מכובד. אנחנו בזה נפעיל כזה חינוך והערכה מצד הסביבה, שהאדם ירגיש תועלת מזה שהוא משקיע בחברה, וזה ימלא אותו. כי במה הוא ימלא את עצמו אם הוא מקבל את כל הצרכים ההכרחיים ואין יותר מזה? כבר עכשיו אנשים מפסיקים לטוס לטיולים בחוץ לארץ, כבר עכשיו הם מפסיקים עם כל הדברים המוגזמים שהיו להם. מה יהיה לך חוץ מהמילוי הזה, הפיצוי הזה על ידי החברה? לא יהיה לך שום דבר. פשוט אין אפשרות.
אורן: לא הבנתי.
תאר לך שתרוויח רק כדי להחזיק את המשפחה, ואפילו בצורה יותר יפה מהיום. היום אתה לא סוגר את החודש, ואז תסגור את החודש. יהיו לך כל הדברים ההכרחיים, כולל חוג חלילית לילד וחוג בלט לבת וכל מיני דברים.
אורן: הלוואי. מה שתגיד עכשיו, מראש אני מסכים.
במה תמלא את עצמך אם חוץ מזה שאתה נמצא באותה המסגרת, אין יותר מזה, אין אפשרויות? לא נסיעות לחו"ל או לאיזה נופש מיוחד, אלא אתה יוצא לאיזה פיקניק עם החברים, עם השכנים, עם הקרובים, זה הכל. אין, פשוט העולם הצטמצם.
וכאן יש לך יכולת, חוץ מזה שאתה מתנדב בצורה הכרחית כדי שיספקו גם לילדים שלך שירותים הכרחיים כאלה, לתרום לחברה, על ידי הערכה, שכולם כאילו מצפים ממך למשהו. ואם הם מצפים, אתה מרגיש מהם איזה לחץ פוטנציאלי וגם לך בעצמך חסר לקבל איזו הרגשה שאני אדם, אני מיוחד, אני תורם, אני זוכה לכבוד, לחשיבות. זאת אומרת, החברה צריכה לגרום לך לחוסר שקט פנימי אם אתה לא משפיע לה. זה נעשה על ידי חינוך, על ידי תעמולה, על ידי פרסום. ואז אתה תרגיש שאתה חייב לצאת ולעשות עוד ועוד, ובזה אתה תרגיש שאתה לא נותן אלא מקבל.
כמו שקודם הרווחת נניח פי שניים, פי שלוש או פי חמש מהאחר, וזה אִפשר לך לנהוג ברכב יותר מפואר, לנסוע לטיול יותר מיוחד, לעשות עוד משהו, וזה עזר לך סך הכל למלא את האגו שלך, כי כל הדברים האלה מעל ההכרחיות הם למלא את האגו, אז גם עכשיו יש לך אפשרות למלא את האגו. אם לא, הוא נשאר ריק. ואתה לא מסכים עם זה שהוא נשאר ריק, כי אז אתה כאילו מאבד את האני שלך כאדם, ואין לך במה להתקדם. וכאן אומרים לך, במה אתה יכול להתקדם.
אז אנחנו נבנה עכשיו יחד עוד איזשהו אולם ספורט לילדים. נכשיר איזה בניין כדי שיהיו חוגים מיוחדים לכל הילדים שלנו. נעשה לעצמנו איזה ערב יפה בכיכר העיר. אתה תרצה להוסיף מתוך המוגבלות שלך. ואנחנו נהיה מוגבלים, לזה כבר הטבע דואג. וחוץ מזה, אותה הערכה אישית, תחושת "האני", מאיפה תקבל לזה מילוי?
מכך שהחברה שמה כאלה ערכים, שאנחנו מעריכים את האדם רק לפי כמה שהוא תורם. הוא מקבל מדליה, הילדים שלו מדברים עליו, איזה גדול אבא שלהם, כולם מתגאים בו. הוא בעצמו צריך להתגאות כלפי האחרים, איפה הגאווה שלי, איפה אני בן אדם, איפה אני מיוחד. כל אחד חייב להתגאות, בתת הכרה אנחנו עובדים על זה רוב הזמן.
אז אם הסביבה תיתן כזאת הערכה וכזאת הזדמנות, אין לך ברירה, אתה תרוץ לזה. אתה תרוץ לזה כמו שאתה רץ היום להרוויח עוד שלושים, ארבעים אלף שקל. בשביל מה? הרי יש לך ספה, יש לך טלוויזיה, יש לך תנאים נוחים בבית, הכל בסדר, מה אתה צריך את זה? אתה צריך את זה כדי להרים את עצמך. אז אתה תרים את עצמך על ידי השקעה. לא בזה שאתה עובד קשה כדי להרוויח עוד כסף לדברים מיותרים, שאתה מתגאה שיש לך אותם, אלא אתה מקבל פיצוי, מילוי ישיר מהסביבה. אתה משקיע את הלב שלך, ומקבל את הלב שלהם, את הערכה שלהם. זה הדבר הכי פשוט והוא בלי תוספת מיסים.
ניצה: אורן ירד לצעדים הפרקטיים ואני מרגישה שעדיין חסר לי החלק של ההסברה שהוא חלק מאוד משמעותי עבורי לפחות. נניח אם אני עכשיו הייתי מדמיינת לעצמי שאני צריכה לכתוב איזה מסמך הַסברתי כזה, איך אני מתחילה לכתוב אותו? והייתי רוצה לחבר את ההסברה הזאת הפעם באופן מיוחד ושונה אולי דרך העיניים של הקהל שבאמת משתוקק להרגיש בחזרה את הרגשת הביטחון וההגנה. זאת אומרת, מהמקום הזה נראה איך אפשר לבנות את המסמך הזה.
קודם כל הקהל הרחב לא מבין הסברה, הוא לא מבין שום חוכמות. הוא מבין מתוך הרגשה, מתוך מעשה. לכן היום אנחנו עושים כל מיני שולחנות עגולים וכל מיני הפעלות מסוג זה כדי להכניס אותם להערכת החיבור. ואפשר לראות עד כמה שהאדם יכול לקבל על ידי זה, אילו מילויים, מאילו צרות לצאת ומה יכול לקבל, מה החברה יכולה לתת לו אם היא נמצאת כלפיו בצורה כזאת עגולה. מההתרגשויות האלה, מהדיבורים האלה, מסדנאות מסוג זה, הוא מתחיל לקבל את ההרגשה החדשה למערכת המחוברת למערכת האינטגרלית.
ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים להעביר להם את זה. לא בכך שיהיה איזה מישהו בטלוויזיה שיקשקש אליהם חצי שעה, כלום לא ייכנס מזה ואפילו ידחה. הגישה הזאת היא גישה פסולה מראש. זאת אומרת, רק על ידי כל מיני צורות של משחק, צורות של חיבור, צורות של הסברה כללית פשוטה אנחנו יכולים להעביר להם את זה. דרך חינוך הילדים, כשאני עושה את החינוך הזה לילדים בבית ספר, שאני מארגן כיתות, לא בצורה פרונטאלית אלא בצורה עגולה, שאנחנו מארגנים בצורה כזאת קודם את המורים ואחר כך את הילדים, שם יש לנו אפשרות לעשות את זה, מפני שבטוח ששם הכיתה נעשית אחרת לגמרי והציונים עולים והילדים נעשים פחות אכזריים ועוד ועוד.
אז אנחנו יכולים מתוך זה להשפיע על הבית. אנחנו יכולים לבוא אחר כך להורים ולהגיד, הילדים משתנים, הם משתפרים, אנחנו מזמינים אתכם לאסיפת הורים. בואו נחשוב במה עוד אנחנו יכולים להיטיב להם. אנחנו צריכים שהאווירה הזאת תהיה גם בבית. אז בואו, תעברו קורס הורים. ואז אנחנו לא מדברים אליהם ומסבירים שהם צריכים לשנות את עצמם במשהו, רק לטובת הילדים, כי אצלם זה בא בצורה הטבעית. ואז אנחנו מכניסים אותם לחמש, שש הרצאות, סדנאות מסוג החיבור. וכבר הם מתחילים להרגיש מה הם צריכים להיות, באיזו צורה עגולה בבית, איך לפתור בעיות בבית בצורה עגולה בישיבה סביב השולחן העגול, איך להתייחס אחד לשני בצורה אחרת. אנחנו מעוררים בהם את הכלים החדשים, את היחסים החדשים, את הערכים החדשים, ומראים להם שמצורת הקשר אנחנו יכולים כולנו ליהנות.
ואז נכנסנו לתוך האדם, לתוך ההורים בדלת האחורית וטיפלנו בהם, כבר התחלנו לטפל. אחר כך דרך זוגות צעירים או דרך שלום בית וכל מיני כאלה דברים. אנחנו יכולים להגיע גם דרך מקום העבודה ולשפר שם המצב בין העובדים, ובין העובדים להנהלה וזה פותח את כל הדלתות, כולל אפילו בבתי סוהר.
אז יש לנו אפשרויות, אנחנו לא צריכים להגיע לאדם בצורה פרונטאלית ולהגיד ש"במקום כדורגל, תשמע מה שאני אגיד לך" ולהתחיל להעביר לו איזו תעמולה שלי. לא. אלא היא צריכה לבוא דווקא דרך הצרכים הטבעיים שלו.
ניצה: אז כשדיברת על תעמולה או על הסברה, למה בדיוק התכוונת?
התכוונתי לצורות כאלה. אבל בסופו של דבר זה צריך לבוא אליו בהתפעלות והתרגשות מהמעשים שאנשים נמצאים בכל מיני הפעלות. במקום עבודה, בבית, דרך הזוגיות כפי שדיברנו, דרך הילדים בבתי הספר, בערב שאנחנו מארגנים להורים את החינוך להורים, לגיל הזהב ועוד ועוד כאלה דברים. וחוץ מזה, אנחנו עושים שולחנות עגולים, דרך העירייה בכיכר העיר, דנים איך אנחנו יכולים להקטין צרכים שיש לנו בתשלומים, בעירייה, ובעוד משהו, אבל בצורה עגולה, בלי להתקיף אף אחד.
ניצה: כמו שעשינו עד עכשיו.
כן, בצורה כזאת. יש לך אלף דרכים. אבל שוב, אף פעם לא בצורה ישירה אלא דרך חיסרון שיש לאדם. ואז הוא מקבל לאט לאט את ההרגשה שרק בהידברות, בהתחברות דרך עיגול הוא מגיע לאותה המטרה שיש לו, והכל נרגע והכל מסופק. והוא אישית מגיע לסיפוק דרך העיגול.
אורן: מה ההבדל בין המודל שעובד היום למודל החדש הזה שאנחנו מפתחים כאן? נאמר שבמודל ההתנדבותי הזה של חברת העזרה ההדדית, שאנחנו על ידה משלימים את כל מה שחסר לכל אחד מאיתנו, אני תורם שעתיים בשבוע. והמנגנון המפעיל הזה חושב איך לנצל את זה בצורה המועילה ביותר לטובת כלל החברים בתוך הרשת החברתית הזו.
מה ההבדל בין זה שאני שמתי שעתיים שיש לי בשבוע, לבין זה שמחר היית מטיל עלי מס חדש שבעזרתו היית מקבל ממני כספים ומממן את מה שאתה רוצה להשיג? מה ההבדל לא בתוצאה, שאז אולי היית מקבל כוח כספי שמאפשר לך לבצע דברים שעכשיו אתה מבצע אותם דרך השעתיים שיש לי, אלא מה ההבדל כלפי כפרט, זאת אומרת למה, אם היית אומר, תשמע, אנחנו מטילים עליך כפרט מס חדש, הרי אני הייתי יוצא נגדך, הייתי מתנגד לזה.
גם כאן זה מס חדש כביכול, אבל ללא כסף.
אורן: נכון. אז אני שואל, אם היית בא אלי היום עם גזרה כלכלית של מס חדש, אין ברירה, חייבים להטיל עליך מס כזה של נניח עוד חמש מאות שקלים למס הכנסה?
כמו שממשלה עושה עכשיו.
אורן: ועכשיו אתה תרגמת לי את החמש מאות שקלים האלה.
להשתתפות.
אורן: בדיוק, אני תורם שעתיים. השעתיים שלי הן אולי יותר מחמש מאות שקלים, ואני לא שואל עכשיו על הכוח שהקנה לך לבצע דברים, אלא כלפי התחושה שלי כפרט בתוך חברה, כלפי התחושות כפי שציירת עכשיו, הביטחון שלי בחיים, התמיכה ההדדית שאני מרגיש. בוודאות יותר קל לגייס אהדה למשהו חיובי כזה מאשר שתביא עליי גזרה חדשה של מחמש מאות שקלים בחודש.
ודאי, כי אתה מקבל כאן פיצוי. בכך שאתה תורם לחברה, אתה צריך להרגיש שאתה לא תורם, שהם נותנים לך הזדמנות.
אורן: לא הבנתי.
זה כל העניין, בשביל מה אנחנו אומרים שהחינוך חייב להיות קודם? "חינוך" זה נקרא בניית הערכים החדשים בכל אחד ואחד. שאתה מתחיל להעריך את ההשקעה שלך בחברה והיחס של החברה אליך בצורה האנושית, לא בכמה כסף זה שווה. זה לא כסף, אני לא יכול לפרוט את זה לשקלים. זה שאני משקיע בחברה, זה נותן לי אפשרות למלא את עצמי בתענוג מיוחד, שאני שווה, שאני גדול, שאני זוכה להערכה שלהם, שאני חשוב בעיניי. זה הכל תלוי בתעמולה או זה הכל תלוי בערכים של החברה שהיא כסביבה מייצבת בפניי, ואני מתחיל להרגיש שאני מוקף בערכים החדשים, כמו בכמה אתה תורם ובכמה לא. זה חייב להיות ממש ברור. הילדים צריכים להתגאות בכך שאבא שלהם אתמול ניקה רחוב, ממש כך. "האבא שלי עשה את זה למען כולם". זה הכל תלוי בחינוך.
אורן: אם תטיל מס חדש, ברגע אחד אחרי שחוקקת את החוק, רכשת תוספת עוצמה ויכולת ביצוע.
נניח, לנקות אותם הרחובות.
אורן: עזוב את זה, בוא נלך למס, עכשיו אני בוחן את האלטרנטיבות כדי להבין.
אתה לקחת מכל אחד 500 שקל, ואז אתה יכול לנקות רחובות בלעדיהם.
אורן: כן, למשל, או כל דבר אחר, זה נותן לך יכולת.
מה הם יקבלו מזה?
אורן: שירותים.
א', יהיה לכל אחד פחות 500 שקל.
אורן: כן, אפילו דיפרנציאלי, לא משנה.
דיפרנציאלי, זה לא חשוב. יש פחות כסף בכיס.
אורן: לא חשוב, שיהיה פחות כסף.
ולרוב האוכלוסייה זאת כבר מכה, זה סכום קריטי, או למעלה מהסף או למטה ממנו. ב', איזה סיפוק הם מקבלים מזה?
אורן: שום סיפוק.
שלילי ולא חיובי.
אורן: ברור, נכון.
כאן אני נותן להם סיפוק חיובי מלכתחילה, הוא מרוויח חמש מאות שקל ולא מפסיד. הוא מרוויח, הוא לא משלם.
אורן: הוא לא משלם, אבל הוא בא לשעתיים התנדבות.
על השעתיים האלה הוא מקבל תשלום בצורת גאווה והערכת הסביבה. הוא מרוויח כפול, והרבה יותר מכפול, את הכסף, 500 ₪, הוא לא בזבז וקיבל עיר נקייה ואת הערכת הסביבה, בשמחה, בשירה, אני לא יודע מה נותנים שם, אבל זה ממש כך.
אורן: כמו שהוא הולך למילואים ומרגיש טוב. הרבה גברים אוהבים ללכת למילואים.
כן, אני יודע, אני מכיר את זה.
אורן: הרבה יותר קל להטיל את המס, כי אז ברגע אחד קיבלתי את המס מכל האזרחים?
שום דבר לא תיקנת. ברגע אחד קיבלת מחאות, שבירת חלונות, צעקות בכל הכיכרות. זה מה שקיבלת.
אורן: בוא נבחן את האלטרנטיבה השנייה, קידום מודל העזרה ההדדית על בסיס רצון טוב, לא יהיה באונס, אלא על בסיס הכרה ורצון.
זה יהיה הדדי. זה לא יכול להיות באונס, אבל זה לא חשוב לי בינתיים. לפני שאני פועל בצורה כזאת, אני מפעיל את הזוגות הצעירים, שלום בית, חינוך ילדים, חינוך הורים.
אורן: נניח שמחר תעשה קמפיין בכלי התקשורת. ייתנו לך את כל כלי התקשורת, מה שתרצה.
לא, אמרתי כבר שבצורה ישירה אין לנו מה לעשות. רק במצבי חירום זה בצורה ישירה, כשכולם בוודאות, בשום צורה כבר לא יכולים לסגור את החודש.
אורן: זה המצב של רוב האוכלוסייה.
לא, עדיין לא שומעים שזה כך.
אורן: לא דיברתי על הצורה. בצורה שאתה חושב, סיימת כל מיני הפעלות ודברים תרבותיים.
קודם כל חייב להיות חינוך. בתוך האדם, בתוך כל אחד ואחד, חייבת כבר להיות התחלת המערכת האינטגרלית.
אורן: כן, אבל זה חלק מתהליך שצריך לבצע. בוא נתמקד במטרה ונבחן שתי דרכים שונות.
אני צריך שהחינוך יהיה קודם.
אורן: אין בעיה, זה חלק מהעבודה שצריך לבצע.
גם בעל הסולם כותב על זה שחייב להיות קודם חינוך.
אורן: כדי שהאזרחים במדינה יחיו ברמת חיים סבירה, אנחנו צריכים תוספת של משאבים שאין לנו. אני שוקל שתי דרכים שכדאי לפעול בהן, הדרך הראשונה היא הטלת מס.
זה מה שעושים עכשיו.
אורן: נכון, כמו שנוהגים היום. הדרך השנייה היא פיתוח.
זו הדרך שאנחנו רוצים להמליץ לממשלה.
ניצה: נכון. זו המערכת המשלימה.
אורן: הדרך השנייה היא שיטה אלטרנטיבית משלימה, שמקדמת איזו תובנה חברתית ואישית של "בואו נפָתח בינינו מנגנוני עזרה הדדית, לא תפסידו מזה כסף והכול יהיה פה הרבה יותר טוב". אני אומר שבנתיב הזה אני רואה באופק, תהליך של עשרים שנה. על מה אתה מדבר?".
לָמה?
אורן: נניח שילך טוב. אם נתחיל למדוד, לאחר חודש אקבל X עבור כמה שעות התנדבות, לאחר חודשיים אקבל X5, לאחר שלושה חודשים X100. אפילו אם אצליח מאוד, הסכום המצטבר של השעות יהיה כל כך קטן.
לָמה? כמה עולה לנו חברת ניקיון עירונית?
אורן: ברור שייחסך כסף, אבל קצב ההתפתחות יהיה כל כך איטי. אם אטיל מס, במהירות תהיה בידִי תוספת משאבים.
אתה לא מבין עד כמה הדבר בעייתי היום, כי אם אתה מוריד אנשים למטה מרמת הקיום תקבל עוד מאה אלף לא מרוצים. תפסיד בבחירות והכיכרות יהיו מלאות באנשים שבאמת לא יודעים איך לגמור את החודש, זה לא שחסר להם משהו מהשמנת. זו בעיה. אם תעלה את מחיר הלחם האחיד אפילו בשקל אחד, כל אחד יאכל כמה פרוסות פחות, והפרוסות האלה הכרחיות בשבילו, מדובר באוכל, במזון, אתה כבר מתחיל לגעת במזון. יש באדם קודם כל את דרגת החי, את הגוף, הוא חייב את הדברים האלה. "אם אין קמח אין תורה", אין כלום.
אתה מבין שיש לך כאן הגבלה, לא 500 שקל הפעם, 500 שקל בעוד פעם או פעמיים. אתה רוצה שיהיה כאן כמו בסוריה או בלבנון, או בכל מיני מקומות דומים? יהיה. יש כאן מפלגות, אתה חושב שלא יהיו מהומות? אנשים לא ישרפו את עצמם?
אורן: הם כבר שורפים.
נכון. והם לא ירצו לשרוף אותך? אתה רואה איך הרייטינג של ראש הממשלה נופל, מ- 50% ל- 30% מייד. מה יהיה עוד? והשונאים שנמצאים איתו בתחרות, לא רדומים הם רוצים לתפוס את מקומו. ואז אפשר לפנות אליהם, והם מבינים שאם הם יגיעו למקומו הם לא יכולים שוב להמשיך כמוהו, יהיה להם אותו דבר. איזו תכנית הבראה יש להם? תִפנה לכל אחד ואחד מהם ותראה, לאף אחד אין תכנית ברורה. ואנחנו לעומת זאת, מדברים על פיצוי ממש מושלם לאדם, פיצוי שהוא מעל גובה ההכרחיות שלו. הכרחיות חייבים, וגם בה, על ידי החברה אנחנו יכולים להקטין את הקניות. הקוטג' והלחם יעלו שליש. בכל דבר ודבר המחיר יכול לרדת בחצי אם לא יותר.
אורן: גם היום אנשים מתנדבים בכל מיני מערכות. ערך ההתנדבות הוא הרי לא המצאה חדשה, הוא קיים פה מאז ומעולם. לָמה זה לא גורם לאחרים להתנדב? מה חסר היום? מה אתה מציע כדי להוסיף כוח התנדבות.
תלוי מאילו סיבות הם מתנדבים. היום אני גר בפתח תקווה, אבל שלושים שנה גרתי בבני ברק, יש שם הרבה מאוד מערכות עזר, ממוצצים ועגלות ושפע בכל מיני דברים השייכים לתינוקות ועד החפצים הכי פשוטים שיש בכל בית. אם אתה צריך מזוודה כדי לנסוע, בשביל מה לך לקנות מזוודה? תבוא לשם, תקבל, תחזיר אחר כך. חסרים לך עשרה כיסאות? תבוא לשם ותקבל. יש בלי סוף רשימת גמ"חים, מקומות שבהם אתה יכול לקבל את הדברים. אני זוכר שלא היינו צריכים לקנות שום דבר, לא עגלה ולא עריסה לתינוק, אלא רק להחזיר. תמורת שימוש נניח, של חודש ימים, זה עלה לך עשרה שקלים. כך כולם השתמשו, שילמו על הבלאי וכך זה מתחדש. אתה צריך מקדחה גדולה, איזה מכשיר גדול, אתה יכול לבוא לשם, יש שם כלים שאיתם תוכל לבנות בית. כל דבר ודבר, בבקשה, רק תחתום שאם זה יתקלקל אתה חייב להביא חדש או מתוקן. זה הכל. אתה נותן שם משכון, את שוויו של הדבר, נניח 200 שקל, ואחר כך מקבל את הכסף בחזרה פחות חמישה שקלים.
הדברים האלה מאוד מקלים על האדם. אני זוכר שלא היה לי כלום בבית מלבד מה שהייתי צריך. אולי היה לי מברג קטן לתיקון החשמל אם היה צורך, אפילו מכונת תפירה שאשתי הייתה צריכה מפעם לפעם אפשר היה לקבל. בשביל מה להחזיק בבית? זה רק תופס מקום. אם נתחבר בצורה כזאת, לא נצטרך לקנות את כל הדברים האלה.
עכשיו עברתי לפתח תקווה ואני גר בבית משותף. בבית המשותף הזה למטה, יש חדר אורחים. כל אחד מהדיירים שיש לו יום הולדת לילד, או איזו חגיגה קטנה, הוא מזמין לשם את האנשים, את הקרובים שלו, הוא לא עושה זאת בבית שלו אלא שם למטה. כמה זה עולה לנו? זה ממש לא עולה כלום. קנינו פעם כמה כסאות ושולחנות וזהו. ילדים חוגגים שם את האירועים והחופש שלהם.
את החופש שלהם, כל הקייטנות שלהם, ועושים שם וזהו. זה נוח וטוב. אני לא מבין לָמה כל אחד צריך לעשות זאת בבית? האם אתה צריך לילד שלך אופניים בבית? כמה זמן הוא עסוק וכמה זמן נותר לו לרכוב על אופניים? תקנה מאתיים כאלו במרוכז, לפי המחיר הזול, תביא את זה לכל הילדים, שמישהו יהיה אחראי על תיקוני האופניים האלו, כדי שלכל ילד בעיר תהיה אפשרות כשיש לו זמן לרכוב על האופניים. ובזה אתה ממלא את כל הצרכים הקטנטנים, המאוד חשובים לכל אחד ואחד.
אורן: אתה רציני לגבי האופניים?
אני רציני לגבי האופניים, לָמה לא? אני זוכר, לבן שלי קניתי אופניים ב- 700 ש"ח, אז זה היה מאוד יקר, והוא היה בישיבה כל השבוע, והיה בא שעתיים לפני כניסת שבת לרכוב על האופניים. בשבילו זה היה ממש שעתיים בשבוע. ומה עם יתר הזמן? שיתר הילדים ישתמשו, אלה שלא נמצאים בישיבה כל ימות השבוע. לָמה לא?
אורן: כהורה הבנתי מבחינה כספית ומבחינה פונקציונלית פשוטה. אבל נניח שאתה אבא שלי ואני הילד, לא כמו שהיה עם הילד שלך אלא שהיום למשל אני הייתי הילד שלך, אז מה היית אומר לי, "תשמע בני, יש שתי אופציות"?
אין שתי אופציות. אין לי כסף לקנות לך אופניים. אילו שתי אופציות? אני אומר לך ברצינות, אין לי אופציות.
אורן: אז אתה לא תקנה לי אופניים?
בטח שלא, מאיפה? אם אני צריך כסף לאוכל אז איך אני אקנה אופניים, ובשביל מה לי לקנות אם יש אפשרות כזאת?
אורן: כי אני רוצה אופניים שיהיו שלי, לקשט אותן, לצייר עליהן, להדביק, "זה של אורן", "האופניים של אורן".
לא, כי אתה מקבל חינוך שאין צורך בזה, שיש לך את זה מתי שאתה רוצה.
אורן: לגבי החינוך אני לא יודע, אבל הבנתי מאוד את התשובה האחרת, שפשוט אין לך כסף לקנות. אתה יכול לרצות עד מחר אבל אין לנו כסף.
גם אין כסף לקנות, רק שבצורה כזאת אנחנו ניגשים אליהם ומסבירים להם, "שאפשר לפצות אותך". אבל רק תבין שהטבע מסדר אותנו בכל זאת בצורה כזאת שלא יהיה לך כלום. אפילו פת לחם לא תהיה לך אם אתה לא תתחבר עם אחרים, מכל שכן אופניים. זאת אומרת, אפילו בצורה הכרחית, לא תוכל לספק לעצמך אוכל נפש, אם זה לא יעבור דרך החברה, בסופו של דבר. בינתיים מלמדים אותך על השומן, קצת מגרדים את השומן, כמו שאתה אומר שכבר לא שומן.
אורן: לא בטוח שאת הסוף הבנתי, אבל מאוד מאוד תפסתי את עניין האופניים, ותגיד לי אם הבנתי נכון. במציאות של היום, שילד לא יכול לקבל אופניים מההורים שלו, ואני בטוח שזו היום מציאות שהולכת וגוברת, עוד ועוד ילדים לא יכולים לקבל אופניים מההורים, אז אתה מציע לילד כך, בוא תגיד להורים שלך, יש פה איזה סטרט-אפ, בוא נקנה ביחד את כל הבניין, כמו בדוגמה שנתת לגבי הבניין, יש שם בניינים רבי קומות, בוא נקנה בבניין עשרה אופניים משותפים?
כן. לכל אחד כמה זה יעלה? בטח, עשרה אופניים, יש לנו מאה דירות למשל, אז כמה יעלו האופניים סך הכל?
אורן: אבל אתה גם יכול לומר לבן שלך, שיש שתי אפשרויות, או שאתה מקבל השבוע עשרה אופניים בכניסה לבניין לשימוש לפי רשימה, מתוזמן, כך מישהו לא ישתלט. או שבעוד חצי שנה, שנה תקבל אופניים משלך, מה אתה מעדיף? אם הייתי אומר לך, מה היית מעדיף?
עכשיו. מה יש לי בעוד שנה? אני לא יודע מה בעוד שנה בכלל. גם ילד לא מבין מה זה בעוד שנה, הוא רוצה עכשיו. שלי, לא שלי, אבל אני יכול לרכוב. מה אתה מדבר בכלל? איזו פסיכולוגיה זאת? הילד מרגיש רק עכשיו. הוא רוצה עכשיו, וזהו. לא אכפת לו אחר כך. עכשיו אני יכול לקפוץ עליהן, וביחד עם החברים שלי לעשות סיבובים בכל מיני מקומות, אדרבה. למה לא? ואנחנו מתמלאים על ידי זה שזה שייך לכולם, כי מהו החינוך? תוסיף לזה את ערכת החינוך, אילו ערכים הוא נותן להם? שכך זה של כולם.
ומה אתה אומר היום לילדות כשהן רבות על משהו? עכשיו שרה תשחק בזה ואחר כך חיה ואחר כך דבורה וכן הלאה. האם הבנות מסכימות לשחק ואחר כך לחכות עד שהאחרת תשחק?
אורן: אין ברירה, יש אחת, אין לי כסף.
אין לך ברירה. אז תתאר לעצמך עכשיו שאתה קונה עשר בובות לכל עשר הבנות. אז רק בצורה כזאת אתה יכול לספק, אחרת לא.
אורן: טוב, מה הסיכום האופטימי?
רק על ידי חיבור הדדי, אתה יכול לספק צרכים אנושיים של האדם, מעל הגובה ההכרחי, שאת זה הוא צריך כאוכל, בית, דברים הכרחיים לגוף, לדרגת הגוף שלו, לדרגת האנוש שבו, ואנחנו יכולים לספק את זה רק דרך החברה. ואם לא נגיע לזה, אז הטבע ילחץ עלינו וימנע מאיתנו גם סיפוק צרכים הכרחיים, ממש בלחם, ומאין ברירה נצטרך בכל זאת אז ללמוד שרק בחברה הדדית אנחנו יכולים להגיע לאספקה גם הכרחית וגם מֵעבר לזה, לאספקה המלאה, השלמה ממש. שהאדם ירגיש ש"יש לי הכל, לא חסר לי כלום. אני לא צריך להסתכל על אף אחד".
לומדים שבחירה חופשית היא תלויה כולה בסביבה. איך שמחנכים את האדם, איך שמלמדים אותו, כך זה יהיה.
על הפתרון של איחוד בעם כמענה לצרכי השעה של הציבור, ומהו ההבדל המהותי בין עזרה הדדית שנובעת מאחדות לבין ארגוני הצדקה שקיימים כיום? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה על העתיד הצפוי ואיך ניתן להתכונן אליו
הקדמת תרופה למכה
ישראל היא מרכז העולם ולכן התיקון צריך לבוא מכאן
- אם לא נדאג לליכוד העם ולחיבור בינינו הצרות יסגרו עלינו מכל כיוון.
- ההכנה לזמנים קשים היא להתחבר בינינו.
- צריך להתרכז בתחום הכלכלה והחינוך ולהראות כיצד חיבור יכול לפתור את הבעיות האלה דווקא.
לא לחכות לכך שהמדינה תטפל במה שחסר לנו אלא להתחיל לארגן מנגנוני התנדבות חברתיים. עזרה הדדית
- שיטת החינוך האינטגרלי עדיפה, כיוון שבה לא באים בדרישות לאיש ולא זקוקים לתקציבי ענק.
- התושבים צריכים לארגן בעצמם את השירותים שהם צריכים, ואת זאת הם יוכלו לעשות רק ע"י חיבור ביניהם.
- ניתן לחיבור כוח על ידי ערבים מיוחדים בהם נקיים סדנאות, נפרסם את האנשים שתורמים
- נחסוך כסף ע"י התארגנות לקניה מרוכזת ושיתוף משאבים.
אנשים יתחילו להנות מהחיים, להנות מעליה ברמת החיים שתורגש בבטחון אישי שיווצר בשל אוירת החיבור
- נחוש עליה ברמה הבריאותית שלנו בשל אווירת החיבור שתיווצר. כיוון שרוב המחלות נובעות מתסכולים ומחסרונות.
- ברשת החדשה כולם נותנים וגם מקבלים. כולם הופכים שווים ומתחנכים לשיתוף ואיחוד.
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו כאן לאולפן. בסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן, שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: בימים האחרונים אמרת שאתה מרגיש שאנחנו צריכים להתחיל לפתח חומר הסברה לקראת מצבים חריגים שיכולים להתרחש כאן במדינה שלנו, והייתי רוצה להקדיש את השיחה שלנו לזה. השאלה הראשונה היא איזה מצב חריג למשל אתה רואה שיכול להגיע, אם תוכל קודם לצייר לנו אותו כנקודת פתיחה ואחר כך אולי דרכי התמודדות או איך שאתה מרגיש.
קודם כל זה נובע מזה שישראל היא במרכז העולם, אנחנו צריכים לבוא עם התיקון לעולם, לתת דוגמה לעולם, להיות "אור לגויים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כל הדברים האלה שבעל הסולם כותב. לכן וודאי שהדגש של התיקון ומרכז התיקון, זאת אומרת השינוי שהעולם צריך לעבור בו לרמת קיום חדשה, הכל צריך לבוא מכאן. מהיהודים שבארץ ישראל והיהודים שבעולם וגם כן כל החברים שלנו שבכל העולם, בכל מקום ומקום שהם נמצאים, ואחר כך כבר ביתר האנושות. כך, בצורה כזאת, בעל הסולם מסביר לנו בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שהתיקון בא מפנימיות העולם לחיצוניות העולם.
לכן אנחנו צריכים קודם כל לדאוג לחיבור בינינו כאן, בארץ ישראל. והצרות והבעיות, אמנם בינתיים מתרחשות שם באיזו פריפריה, במקומות רחוקים מאיתנו כביכול, ואנחנו עד הזמן האחרון ואפילו עכשיו עוד לא כל כך מרגישים שאנחנו נמצאים במשבר אלא שומעים שמשהו מתרחש שם באירופה. כמו איזו הפצצה רחוקה מאוד, ואנחנו נמצאים כאילו בעורף, אבל זה לא נכון. כי במידה שאנחנו מתקדמים הלאה אז המיקום של כל הבעיות והלחצים יעבור לכאן.
ואילו בעיות אני צופה? מכל הסוגים. כי אם אנחנו מדברים על זה שאנחנו לא מספיקים, שאנחנו מפגרים בהבאת האור לעולם, להיות "אור לגויים", בכלל קודם כל לעצמנו כדי שנהיה מסוגלים לעשות זאת גם כלפיהם, אז חיסרון האור מורגש בכל רמות החיים, בכל אופני החיים. ולכן לא סתם אנחנו מרגישים עכשיו שיש בעיות בחינוך, בבריאות, בכל מיני דברים שם, הקיץ חם מידי, זה כמו בכל העולם. ובאמת, בזמן האחרון איכשהו נשמרנו לעומת כל העולם מהבעיות המתגברות. אמנם תמיד אנחנו אוהבים לבכות ולהגיד "אוי קשה, המצב קשה " וכולי, אבל לשמחתנו זה לא באמת עד כדי כך.
מה שכן, אם אנחנו נמשיך לפגר בהתפתחות הפנימית שלנו ולא נדאג לליכוד שלנו, לחיבור שלנו, לאיחוד שלנו, כדי להיות מקור לרוחניות, לאור, לגילוי הא-לוהים גם לעצמנו וגם לכל העולם, אז וודאי שהלחצים האלה מסך כל העולם הרחב יתקרבו, יתרכזו ויתלכדו כאן סביב מדינת ישראל ובתוך עם ישראל. וכדי שזה לא יקרה, לכן אני אומר שאנחנו צריכים להכין את עצמנו למצבים יותר קשים. להכין את עצמנו, זה נקרא להיות הרבה יותר מחוברים, הרבה יותר מלוכדים, לקבל כמה שאפשר צורה אחידה כ"איש אחד בלב אחד", בערבות, בחיבור, "כל ישראל חברים", "אהבת ישראל", וכן הלאה. מה שאנחנו יכולים לפרש, מסוגלים לפרש, גם מתוך הלימוד שלנו וגם בכלל מתוך ההיסטוריה שלנו עצמה, היא נותנת לנו דוגמה מהעבר.
לזה אני קורא הכנה לזמנים הקשים. כי אם אנחנו נעשה זאת אז הם לא יבואו. זאת אומרת "החכם רואה את הנולד", אז הוא מכין את עצמו לקראת זה. "זקן" נקרא מי שיש לו חכמה, אז הוא הולך כפוף כזה כאילו שאיבד משהו, כי לפני שאבד לו הוא כבר מחפש מה זה החיסרון הזה שיכול להתגלות? כי מלכתחילה אני רוצה להיות מוכן אליו ולסדר את עצמי כך שאני אקבל אותו כבר בצורה המוכנה. ואז הבעיה הזאת, החיסרון הזה לא יבוא אלי ויפַּתח בעומק, במרירות שלו. אלא ההיפך, אני אשתמש בו אז בצורה נכונה, רציונאלית, שעל פני החסרונות האלה אני דווקא אגדל, ארכוש עוד יותר חכמה ועוד יותר ועוד יותר חכמה. זאת אומרת, למשוך את אור החכמה לתוך הכלים שלי. כך חושב הזקן החכם.
לכן אנחנו צריכים מראש להשתדל לאתר את הזמנים הקשים כביכול, אבל שהם יבואו אלינו בכוח ולא בפועל. שכבר מראש אנחנו בונים את עצמנו בשימוש בהם מכבר, לפני הזמן, זה נקרא שאנחנו "מזרזים את הזמנים". כמו שבכלל תפקיד עַם ישראל זה לעבור מדרך "בעיתו", שזה בא, לכך שאני עושה זאת בדרך "אחישנה", שאני מקדש את הזמנים, אני מקרב אותם בשימוש הנכון בהם. בזה אני גם מראה את עצמי כך שאני מקבל בשמחה את שלבי ההתפתחות, את תהליך ההתפתחות. ובצורה בריאה, בהכרה, בהבנה, אני הולך קדימה כגיבור באמת ולא כאומלל. אני רוצה שיבואו החסרונות, הבעיות, כי אני מוכן דווקא מהם לבנות את דרגות העלייה שלנו.
ולכן אני מזמין את כל החברים שלי להתייחס כך לחיים ולעתיד, בואו נקרב אותו ונעלה.
אורן: המטרה בשיחה הזאת היא לייצר הסברה עבור הקהל הרחב כאן בישראל. כשאתה מדבר על זה שכדאי לנו להתחיל להיערך בארץ למצבים חריגים, האם אתה חושב שבהסברה שלנו בישראל צריך לדבר על כך שאנחנו עומדים בפני מצבים חריגים? אם כן אילו מצבים, על מה בדיוק לדבר?
לעצמנו אנחנו מייצרים חסרונות שעוד לא התגלו בפועל, אבל לקהל הרחב אני לא יכול לפנות כך ולהגיד "אוי ואבוי, מה שיהיה", חלילה זה "נביא רע", אין דבר כזה. זאת אומרת, אי אפשר לבוא בצורה כזאת, אף אחד לא אוהב את זה, כולם ישנאו את זה, אף אחד לא יקבל את זה. אלא אני צריך לבוא לפי החסרונות שמגוּלים היום, ולהלביש את הגישה שלי לפי החסרונות של היום.
נניח היום חסר להם קוטג', דירות לסוג מסויים של אנשים, כמה חוגים לילדים, ועוד כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, בינתיים זו "השַמנת" של הדברים ההכרחיים, זה לא עד כדי כך הכרחי, אבל אני צריך לפנות לזה. ובאמת לא חשוב לי לאילו בעיות וצרות אני פונה, כי השיטה שלי היא אותה שיטה. ואם אני יכול לעורר לאדם חסרון במה שחסר לו, קצת יותר ממה שהוא מרגיש בעצמו, כי אלה חסרונות כאלה ש"בסדר, אני לא אזוז עכשיו ולא ארוץ מפני שחסר לילד שלי איזה חוג, אז חסר". מה שכן, חלילה, אם חסר בבריאות או במזון אז אין ברירה אני קם ורץ.
אבל אני יכול לחדד קצת את החסרונות האלה כדי שהרגשת החסרונות האלה תספיק לאדם, כך שישמע מה שאני הולך להגיד לו. כי אם יש לו כל מה שהוא צריך אז הוא אטום ולא שומע שום דבר שאני אומר לו. זאת אומרת, אנחנו צריכים בכל זאת לפתח קצת יותר דווקא אותו החיסרון שהאדם מרגיש. זה ברור.
אנחנו צריכים להתלבש על אותם החסרונות לקהלים שונים, בצורה שונה, לחסרונות השונים שבכל קהל וקהל בישראל, ובהתאם לזה להביא להם את שיטת התיקון, את הפתרון. הפתרון צריך לבוא תמיד מצד החיבור, האיחוד, ליכוד האומה שצריכים בסופו של דבר לבנות. וודאי שבהסבר שונה לכל פלח בעם.
אז אני לא צריך לחכות לחסרונות האמיתיים, העמוקים, שבאמת נכנסים כבר לצנע ולחוסר בחשמל ובמים ולבעיות ביטחוניות ובריאותיות, לא. מספיק אפילו אותו דבר שקיים עכשיו, במידה הקטנה ביותר, אם אנחנו כבר נתחיל לטפטף להם שכל הצרות והבעיות הם עקב חוסר החיבור שבעם ושבזה הם יכולים להיפטר מכולם, אז לאט לאט הם יתרגלו לפיתרון הזה. הם ישמעו. זה יהיה מונח באיזה מקום בתוך הקופסא של האדם ואפילו במקרה שעכשיו הוא לא רוצה להשתמש בזה, כשזה יתגבר במקצת אז הוא יקשור זה עם זה.
אנחנו צריכים לעבוד בזה בלי הפסק. לא מספיקה איזו ירייה קטנה אחת, אלא כל הזמן ועל כל דבר ודבר, על כל חסרון שמתגלה להביא להם אותו הפתרון רק בצורה שונה, באופנים שונים. אנחנו צריכים וודאי להסתמך כאן על מדענים ועל כל מי שיכול להיות בעיניהם כמחייב, מכריע, משכנע.
אורן: אני רואה שאתה לא ממשיך את הקו הזה שדברת עליו לפני כמה ימים. אמרת שאנחנו חייבים להתחיל לייצר חומר על מצבים חריגים במדינה, להתחיל להשתדל להתקרב לזה ועד שנוכל לבצע את זה בפועל זה ייקח אולי כמה חודשים אבל חייבים להתחיל את זה עכשיו.
כן. אני אומר שיחד עִם מה שאנחנו יכולים לצאת עכשיו, אנחנו צריכים להכין חומר הסברתי למצבים יותר קשים שחלילה והם ממש בפועל באים ונופלים על העם, אז שהחומר הזה גם כן יהיה לנו מוכן. וברגע שחלילה משהו מתרחש ומגיע הגל הראשון של הצונאמי הכלכלי הזה, הבריאותי, הבטחוני, אפילו מדיני, פוליטי או בתוך המדינה העַם עִם המחאות, ועם כל מיני הבעיות, אז אנחנו תמיד יכולים לשחרר את החומר הזה שברובו יהיה מוכן. יכול להיות שאנחנו נצטרך להתאים אותו קצת לאותם המצבים, אירועים שיהיו, אבל בסך הכל אנחנו נהיה מוכנים. לזה התכוונתי.
זאת אומרת, לעשות מעכשיו, לטפטף בצורה קטנה בכל מקום שאפשר על מה שקורה, כי בכל זאת המשבר כבר דופק בדלת של כל אחד ואחד, והממשלה כבר מדברת על זה, החדשות, העיתונים, כולם. כך אנחנו כבר לא כמו חוזי הרע, השקר, אלא אני הולך אחרי הכלל, לא לפניו. לכן קודם לא דיברתי כל כך על זה שאנחנו צריכים לצאת בצורה עקבית, שיטתית, בהסברה בלתי פוסקת, אלא מאז אוגוסט 2012 כשכבר התחילו לדבר כאן על זה ברייש גליי, גם ראש הממשלה.
אורן: על מה?
על זה שהמשבר הכלכלי מגיע אלינו עקב המשבר באירופה, עקב כל מיני דברים ובעיות, יכול להיות שעוד מעט יבוא גם משבר מדיני, עד שיבוא גם משבר פוליטי והמשבר הכי גרוע זה המשבר הרוחני. המשבר הרוחני זה כשכל המדינות וכל אומות העולם ממש יקומו על ישראל. ואנחנו רואים שהדברים האלה מתחילים להתרחש באירופה ומתגברים מיום ליום. שנאה, אנטישמיות, כל מיני אירועים, בריחת היהודים משם, שליטת האסלאם הקיצוני ועוד.
התופעות הן נראות לעין ובאמת שבכל העיתונות שם ובכל כלי התקשורת זה מופיע, הם לא מתביישים ובכלל לא חושבים שזה צריך להיות אחרת. בינתיים כל הממשלות והעמים בעצמם הולכים יחד עם האסלאם הקיצוני. ובכל אירוע ואירוע נגד יהודים הם מקבלים את זה כדבר שטבעי שיקרה, כי גם מצידם, מעצמם, הם מרגישים אותו דבר רק שלא יכולים לגלות את זה בפועל. וכאן הגיע האסלאם הקיצוני עם מיליוני המהגרים ומבצע את הפעולה שכל האירופאים מסכימים אליה מראש. הדברים האלה יתגברו והם יפעלו לבידוד של מדינת ישראל ועם ישראל שבכל העולם.
ולכן אנחנו צריכים את ההסברה שלנו כאן לעם ישראל על כל הדברים האלה. כי כאן לא כל כך מרגישים ומודעים למה שקורה שם ובכלל לא מרגישים את האנטישמיות והלחץ. זה "משהו שולי שנמצא אי שם". בהתאם לכך אנחנו צריכים לכוון את ההסברה שלנו ליהודים באירופה ובאמריקה. זה כבר הגל השני שאנחנו צריכים לפתח. קודם לעם ישראל שבארץ ישראל ואחר כך לעם ישראל בכל ארצות הפזורה.
אורן: נגעת פה בכל מיני תחומים. התחלת מהמשבר הכלכלי, ואמרת שבעצם הממשלה כבר מדברת על כך שהמשבר מתקרב מאירופה לכאן.
אם הם התחילו לדבר על משבר הכלכלי, אנחנו יכולים כבר לפתוח את הפס הזה.
אורן: איזה פס?
של הכלכלה, לאן זה התדרדר ועד כמה זה יתדרדר ומה יהיה, אנחנו יכולים להתקדם בזה כבר בצורה מסוימת. כל פעם ללכת עוד צעד קדימה, ועוד צעד קדימה. יש דברים שאנחנו לא רוצים לפתוח. אני לא רוצה עכשיו לדבר על המצב של עם ישראל שהוא נמצא במצב שכל העולם בא אליו ודורש ממנו ורוצה להשמיד ויש כאן ממש מלחמות גוג ומגוג וכן הלאה. לא רוצה לדבר על דברים כאלה, זה באמת נראה מוגזם. אבל על מה שכבר נעשה נחלת הכלל, על זה אני כן יכול להלביש את השיטה שלנו.
אורן: ברור. אז על מה אתה מדבר, על המשבר הכלכלי?
במיוחד על המשבר בכלכלה, בחינוך, כל מיני דברים כאלה קלים, רכים, שנמצאים במדינה. כלכלה, חינוך, טיפול באדם הפשוט, באזרח הפשוט מצד הרשויות, מצד הממשלה, מערכת הבריאות, הפנסיה, כל מה ששייך לחיים הרגילים של האדם הרגיל הפשוט. וכאן שיטת ההסברה שלי צריכה להיות בהתאם לכך. אני צריך להוכיח להם איך על ידי החיבור בינינו, דווקא הבעיות האלה שעכשיו האזרח המצוי מרגיש, יכולות להיעלם, איך אנחנו מנטרלים אותן, אבל דווקא הבעיות האלה.
אני לא נוגע בינתיים באקלים כי לאף אחד זה לא חשוב. "אז יהיה קצת יותר חם, בסדר, כל העולם סובל", "צרת רבים חצי נחמה". גם בעיות הביטחון הן לא עד כדי כך, "יש איום איראני, אבל כאילו נגד זה אין מה לעשות". אם אתה מתחיל להגיד להם שהשיטה שלנו תבריח את האיום האיראני, אז כאן אתה כבר נעשה לא מציאותי. זו מיסטיקה או הכוחות הנסתרים שבטבע, עם זה אתה לא יכול להגיע לעם. העמךָ מבין מה שיש לו ביד.
אורן: אז ביחס לזה מיקדנו את עצמנו ואנחנו אומרים שהעמךָ מבין מה שיש לו ביד ואתה מדבר על משבר בכלכלה בטיפול באזרח הפשוט מצד הרשויות, בריאות, פנסיה וכן הלאה.
כן.
אורן: מה קורה אחרי שהתמקדנו בתחום הזה של החיים, בעיות שכבר מורגשות היום אצל כל אזרח ואזרח?
אז אני ממליץ ואומר להם, בשביל מה לך לסמוך על המדינה, מתי המדינה תבוא אליך ותעזור לך? היא לא תעזור לך. בואו, אנחנו נפַתח עזרה הדדית. קודם כל נעשה גל של היכרות הדדית, "מי אנחנו עם ישראל?", "מי אתה עם ישראל?". נעשה בכיכרות, בכל מיני מקומות שולחנות העגולים, סדנאות. בואו נעשה הידברות בינינו, נשוחח, נכיר זה את זה, לא דרך הזכוכית של המכונית ולא דרך הפלאפון או אחרי מסך המחשב אלא ממש בואו אנחנו נשב יחד, נדבר יחד.
ואז אנחנו צריכים לפעול, כמו שאנחנו כבר מתכננים, באלפי חוגים שנקראים אצלנו או סדנאות או שולחנות העגולים ולעשות מזה גל ממש, אלפי אירועים כאלה. אנחנו רואים שהעם אוהב את זה. יחד עם זאת, אנחנו יכולים לפנות לממשלה ולרשויות מקומיות שיעזרו לנו לעשות את זה. אנחנו יכולים לארגן, והם יתנו לזה תמיכה מקומית, תמיכה כספית בחומר, כסאות, שולחנות, כיבוד, תאורה וכולי, דברים כאלה, אז אנחנו צריכים לעשות זאת.
לא רק לרשויות מקומיות אנחנו יכולים לפנות אלא גם לממשלה מפני שאנחנו יכולים כבר להוכיח להם ממה שהיה, וזה לא קשה להבין, שעל ידי פעולות כאלה אנחנו מרככים את העם. הפעולות האלה הן כמו חומר שמרכך, שהעמךָ לא ייצא למהומות ומחאות ומהפכות לצעוק, אלא למרות שיהיו צעקות, יהיו דברים, אנחנו יוצאים בצורת מחלקת הסברה, במה אנחנו תלויים, למה זה קורה? כי אם אנחנו רוצים להביא להם את שיטת התיקון, אז לפני כן אנחנו מסבירים מהו הקלקול, מאיפה הוא נובע.
אם היה קלקול שנבע מהממשלה, מזה שהיא לא בסדר או שאדם מסוים לא היה בסדר, אז תחליף את האדם או תחליף את הממשלה והקלקול יעלם. אנחנו אומרים ההיפך, בניגוד לכל אלה שיוצאים למחאות, אנחנו מסבירים להם שהקלקול לא תלוי באף אחד כאן אלא רק בחוסר חיבור, מחוסר איחוד של העם. ולכן אנחנו כאילו מנקים את הממשלה, כל ממשלה לא חשוב לנו איזו, מכל אשמה.
אנחנו אומרים שזאת התדרדרות של העם, זה המצב של האומה. שאם אנחנו נתחבר בינינו כל הקלקולים האלה ייעלמו עם אותה ממשלה עם אותו תקציב, עם אותן הפעולות שלהם. הכל תלוי בחיבור בינינו. אז הגישה שלנו היא טובה לכל עירייה, לכל רשות מקומית, אזורית או אפילו לממשלה כי אנחנו לא באים עם אצבע מאשימה לאף אחד והפיתרון שלנו הוא כזה שהוא לא דורש מהם שום דבר חוץ מתמיכה קלה. מצד הממשלה אולי נצטרך תמיכה בכלי התקשורת שאנחנו נעזר בהם, במתנ"סים, בכל מיני רשויות מקומיות.
זאת אומרת, אנחנו יכולים כאן לפתח גישה מאוד רחבה בתמיכה גם ממעלה וגם ממטה. וכשאנחנו מדברים על איחוד העם אנחנו בעצם לא זורקים לשוליים אף אחד, כולל את בני הדודים שלנו, כולל כולם.
אורן: אמרת שהדבר הראשון זה להסביר ממה נובע הקלקול ושהקלקול נובע מזה שיש חוסר איחוד בעם. ולכן זו לא בעיה של שלטון או של ממשל כזה או אחר אלא חוסר איחוד בעם. זה אולי נכון ברמה הפסיכולוגית.
לא אני לא הסברתי את זה, אני רק נתתי כמה נקודות.
אורן: אז בוא נפתח את זה, זה מעניין.
כי אני רציתי כאן להגיד שאנחנו לא הולכים נגד אף אחד, לא מאשימים אף אחד, לא אומרים שעקב טעות שלהם זה קרה ואם נחליף אותם, אז הבעיה תעלם. אנחנו כאן נמצאים בשיטה שלנו בעדיפות כלפי כל היתר, אלה שיכולים לבוא עם כל מיני עצות אחרות, כי כאן אנחנו ממש לא בעד להחליף, ולא נגד, ולא לקלקל, או לקלל, או לשבור, או לבנות, כלום. וגם כשאנחנו פונים לעם, אנחנו אומרים שאנחנו לא תלויים באף אחד, וזה לא עולה לנו כסף.
ובוא נבדוק תוך כמה שבועות עד כמה שאנחנו נתחיל להרגיש שהכל מסתדר ממש מהיום למחר. כי יש לך היום הרבה נתונים אפילו בכלכלה, שמודדים לפי ההרגשה את האושר, לא לפי הכסף. ואם אנחנו נפתח עכשיו מחסנים לחלוקת חינם, נפתח מקומות לאוכל חינם, נפתח מקומות לחוגים לילדים חינם, נפתח עוד כל מיני ארגוני עזר בינינו מטעם העירייה, מטעמנו, שנתחיל לעבוד בהתנדבות עם כולם, אז אנחנו נרגיש שאנחנו בזה חוסכים המון כסף. שפתאום יש לנו אפילו עודף.
בוא ניקח על עצמנו ניקיון, סדר, תיקונים, חיסכון במים, בחשמל בעיר עצמה ועוד ועוד דברים. בואו נעשה תחרות מי ישתמש פחות מכולם במשהו מסוים. פתאום אנחנו נתחיל להרגיש שיש לנו "שומן" וקודם לא חשבנו, אפילו לא השתמשנו בו, הוא נעלם בינינו. עכשיו אנחנו חותכים אותו ושמים במקום הנכון. נניח לילדים, לחוגים, לנזקקים ועוד ועוד.
אנחנו יכולים לארגן את הדברים האלה, זה תלוי בנו. אם אנחנו נחדד את הראייה שלנו כמו בעל בית אחד שהוא טוב שרואה כל דבר ודבר בביתו, איפה שהוא יכול לסדר כדי להיטיב, ממה שיש לו הוא מסדר הכל נכון. מה שאין כן בעל הבית השני, שאין לו ידיים, אין לו עין והעיקר אין לו רצון, אז אצלו הכל הולך עקום.
זאת אומרת הכל תלוי בחינוך העם, ביחס האדם לסביבה, וגם עם הילדים שלנו במיוחד. בואו אנחנו ניכנס לתוך בתי הספר, בואו אנחנו נפתח להם חוגים, בואו אנחנו נושיב אותם בשולחנות העגולים, בואו אנחנו נשתדל להביא אותם ליחד בהשתתפות איתנו, שירגישו את עצמם חשובים ועוד ועוד. וכך, בבית ניתן להם גם אותה הסביבה הנכונה העגולה, באיחוד, בשיתוף, בחיבור. אנחנו נראה תוצאה גם בבתי הספר, וגם בכלל, באחוז הפשיעה, בסמים, בכל מה שמתרחש בעיר.
החיים המודרניים שלנו ניתקו את האדם מלהיות בעל הבית על החיים שלו, הוא מתחיל להיות רגיל לזה שאת הכל מישהו צריך לעשות לו, ואנחנו רואים שזה גרוע מאד, שאף אחד לא עושה. משרד הבריאות דואג לבריאות? משרד החינוך דואג לחינוך? ואם תחליף אותם, אז גם יקרה אותו הדבר. בואו נדאג אנחנו.
אני יכול להחליף את כל המשרדים, חוץ ממשרד הביטחון. כל יתר המשרדים אני יכול להחליף. כאן אין שום בעיה, אנחנו ביחד ננהל את העיירה שלנו. תראה מה קורה בארצות הברית, היום יש שבעים ערים קטנות שנמצאות בפשיטת רגל, נכון לאוגוסט 2012. מה יהיה בעוד כמה זמן? זה יגיע לערים יותר גדולות ואפילו לגדולות ממש. עכשיו גם בסין זה מתחיל לקרות.
אז איזה פתרון בכלל יש לתושבים? שייקחו על עצמם את האחריות, שיתחילו לנהל בעצמם את כל השירותים שהם בעצמם צריכים לקבל וזהו. אבל למה הם לא מסוגלים? כי אין ביניהם חיבור, אין מי שיארגן את החיבור, כי כל חיבור שמתחיל, כבר מתחילים לשאול, "מי בראש?" ולכן כאן חייב להיות קודם חינוך, כמו שכותב בעל הסולם. לכן אנחנו צריכים קודם לשבת על ספסל הלימודים. אבל קצת מקודם, זאת אומרת, לפני שאנחנו עושים, צריכות להיות כמה סדנאות כמה שיחות, במה? חייבים לעשות הכל בשווה, אין חלוקת משרדים, אין חלוקת תפקידים כזאת. ודאי שתהיה חלוקה, שלא יהיה בלגן, אבל לא שיעבדו כאן אנשים כמו שבכל הארגונים האגואיסטים. הכל יהיה בהתנדבות, הכל כדי שבכל פעולה שאנחנו נעשה, אנחנו נרצה בסופו של דבר לעשות טוב לאותם התושבים. שיהיה איחוד. איחוד זה שכולם שווים.
לכן, בלי חינוך שהוא הולך במקביל לכל הפעולות בשטח, אי אפשר. וכך אנחנו בונים גם את איחוד העם, גם עוזרים לעצמנו בכל הפעולות, בכל הצרכים היומיומיים שלנו, ומגיעים למצב שמתחילים להרגיש בתוכנו כוח מיוחד של איחוד שנקרא "כוח עליון". כי הכוח שלנו הוא כוח הפירוד. הכוח העליון מאיתנו נקרא כוח האיחוד, מתחילים להרגיש אותו, ואז בתוכו אנחנו מתחילים כבר באמת להרגיש את החיים האחרים. מסתם חיבור למשהו שמתפתח ומתפרץ ומביא את האדם להרגשת החיים ברמה אחרת, לרמה החדשה של האנושות.
אורן: אם אני מבין את הדברים שלך, אז אתה מדבר על כך שהאדם צריך לעבור מפסיביות לאקטיביות?
כל אחד ואחד. למשל אתמול עשינו סדנה, אז אחרי הסדנה ואחרי ערב כזה, אני חושב שהיה טוב אם היינו יכולים להציג תכנית, שבה נארגן את החברים שלנו, שהגיעו מארבעים מקומות במדינה, ובעוד שבוע, שבועיים, או שלושה, כל קבוצה וקבוצה במקום שהיא נמצאת, נארגן אותם השולחנות העגולים, או סדנאות במקומותינו. ועל ידי זה אנחנו מגיעים לקהל הרחב.
נעשה זאת כמו שהיה אתמול, עם כיבוד, עם תרבות, שירים וכולי. מגיעים שמחים, משתתפים, אוהבים את זה. אנשים מתחילים להרגיש שיש בחיבור בינינו משהו מיוחד, טוב. עכשיו בואו נגיע להסבר פשוט, איך אנחנו יכולים לארגן משהו בהתאם לעיירה, בהתאם לבעיות שיש שם.
בהתחלה נעשה שם פעולה בהשתתפות של כולם. למשל נפתח איזה מחסן, נחלק אוכל לנזקקים, או נעשה פעולות חינוך, או חוגים לילדים. בואו נעשה איזו פעולה הכי קרובה לתושבים, פעולה התנדבותית. ודאי שהעירייה נותנת את התמיכה שלה, ונניח שאנחנו אוספים עשרה שקלים מכל אחד. אם יש לנו אלף אנשים, אספנו אלף שקל, מתוך זה אנחנו יכולים להתחיל לעשות משהו. סתם כך דברים קטנים.
ואז עושים עוד מגבית מכל העיירה הזאת ומחליטים, שאנחנו לוקחים איזה מקום או מחסן, ומביאים לשם חוגים לכל הילדים השונים, גם ספורט, גם מוסיקה, גם ציור, ריקוד וכן הלאה. פותחים עוד מקום בחינם. מי יכול להתנדב? כל אחד מספר שעות בשבוע, אחד בחוג כזה ואחר בקורס שונה, בואו נתחיל לארגן את החוגים האלה וכן הלאה, ועוד כל מיני דברים כאלה. בואו נעשה זאת לגיל זקנה.. לא חסר. חסרה רק השתתפות. וכל זמן ההשתתפות הזאת אנחנו צריכים להשתדל שהוא יקבל כוח מבפנים, כוח מפנים. זאת אומרת, על ידי ההפעלות האלו שנקראות סדנאות, ועל ידי פרסום האנשים שנמצאים בזה, עד כמה שהם חשובים ותורמים לכולם, תראו ממי לקחת דוגמה, ועוד ועוד.
דרך הפרסום שלהם בעיני הילדים שלהם, לעורר אותם לזה, כי אדם מאד אוהב, מאד נהנה להרגיש חשוב בעיני הצאצאים שלו. אין לו מילוי יותר גדול, תענוג יותר גדול, אלא שמי שנמצא אחריו בהשתלשלות הדורות, מעריך אותו, מעלה אותו. כך זה הטבע. אז נשתמש בכל הדברים האלה. סך הכל אנחנו צריכים ללמוד איך להשתמש נכון בכל הדברים האלה, זה כמו מפה גדולה רחבה. ואז נתקדם.
אורן: אתה אומר שמה שחסר זו רק השתתפות, השתתפות של הציבור, של האזרחים?
אז נלמד אותם להשתתפות מתוך הדברים שהם מרגישים שיטיבו להם את החיים. נפתח כל מיני דברים, מחסני כלים, ריהוט, בגדים, ועוד ועוד. נעזור בזה אחד לשני. נתחיל להכיר בזה את בני האדם, להעריך אותם, להעלות אותם. פתאום העיירה מתחילה לקבל צורה שהיא מין חיבור. נביא לכיכר להקה שתנגן באיזה ערב בשבוע ועוד כל מיני דברים.
נתחיל אולי להתארגן ולקנות מצרכים הכרחיים, נקבע סל הכרחי ומי שרוצה ירשם, ואחרי שנארגן את הרישום ואחסון והכל, אז נלך ונקנה במרוכז, ואז מי שנרשם מקבל בשני שקל פחות על כל פריט ופריט באוכל, כבר הרווחת. כבר יש לך תוספת אלף או אלפיים שקל בחודש, שזה לא הולך ברגל. יחד עם שאתה לא משלם עבור החוג חמש מאות או אלף שקל בחודש, אז כבר הרווחת אלפיים. הילד שלך כבר יכול לקחת אופניים חינם להשתמש בהם, הרווחת עוד חמישים שקל בחודש, כמה שעולה לך אופנים בתשלומים, ועוד ועוד. ואתה פתאום מתחיל ליהנות מהחיים שאתה לא משלם על זה. אתה מעלה את רמת החיים שלך. אני כבר לא מדבר על הסיפוק הפנימי. פתאום אתה לא פוחד שהבת שלך יוצאת בערב החוצה. העיירה עצמה מקבלת צורה אחרת. אפשר למדוד שימוש בסמים, אלכוהוליזם, אונס, כל מיני מקרי בריונות, עבריינות, הכל אפשר למדוד, המשטרה עצמה תוכל להגיד לך מה קורה.
בבעיות ובעצבים ואפילו בבריאות, אתה יכול לעשות סטטיסטיקה מה קורה.
אורן: כל התהליך נשמע מקסים, והוא בנוי על כך שהאזרחים בעצם יתרמו מזמנם, מרצונם.
אבל כמה כל אחד מרוויח? אם יגידו לך עכשיו שאנחנו משלמים לך אלפיים שקל בחודש, ועוד חמש מאות שקל לחוג אחד, ועוד אופנים בחמישים שקל ועוד כל מיני דברים מהעירייה, נניח שמחיר המים עולה בחצי מחיר, כי אנחנו לא מגזימים בכל העיר וחוסכים ועוד משהו עושים. ואותו חשמל ומי יודע? ויש עוד המון דברים, קונים מצרכים במרוכז, בסך הכל אתה יוצא עם משכורת כפולה. אתה יכול לעשות חשבון. אז האם אתה לא תתרום תמורת הגאווה, ההכרה, הכבוד שתקבל? האם לא תתרום כמה שעות בשבוע לעבוד באיזה מחסן? או לשרת במשהו אחר את התושבים שיחד איתך? יש רואה חשבון, רופא, נהג, מוזיקאי ואדם פשוט, וכולם כשווים, ואתם מתגאים שאתם מתנדבים.
אני זוכר שבזמני היה המשמר האזרחי, בשנת שבעים וחמש בערך. אז הייתי מסתובב עם רובה צ'כי ברחובות, תמיד היינו מסתובבים שניים שלושה אנשים בשכונה, אז פעם הייתי מישהו שהוא מורה ופעם עם מהנדס ופעם עם פרופסור, מדען, אהבתי לדבר איתו הרבה. וכולנו היינו מתגאים שאנחנו יוצאים עכשיו למשמר האזרחי כאילו כדי להגן, לשמור על השכונה שלנו. וזה היה בכבוד. אני זוכר איך אשתי הייתה מבינה שאני הולך לפעולה כזאת.
אורן: הדברים האלה כמו שאתה מתאר, משמר אזרחי, זו לא איזו המצאה חדשה.
ברור.
אורן: אין פה איזה חידוש גדול.
לא, אבל אני אומר שזה לא היה לגנאי, זה היה לכבוד.
אורן: תמיד.
אז גם כאן אותו דבר. אנחנו עושים לטובת השכונה, לטובת העם, לטובת כולנו, ואני מתנדב ועושה את החלק שלי בזה. ואני אומר לך שבזה כולם שווים, זה מה שמושך את בני האדם.
אורן: למה?
כי השוויון שומר עליך מהפגם, מכל מיני דברים. אם אתה גבוה, אתה נהנה מזה שכולם רואים שאתה כמו אחרים, אתה יורד אליהם, אתה פשוט. אתה יודע מה זה פשוט, מושג בעם, איש פשוט. פשוט – שהוא לא מתגאה, הוא יכול לרדת לכל אחד ואחד. זה מאוד מכובד. או הפוך, שאני קטן, אבל אני עם כל האחרים, עכשיו אנחנו יחד. עכשיו אני כמו כולם. באיחוד יש לך הרגשת הפיצוי על כל הדרגות.
אורן: לא בדיוק הבנתי למה. אמרת שהשוויון הוא שמושך את בני האדם בשירות כזה אזרחי, למשל כמו המשמר האזרחי. למה? מה מושך בזה?
זה שאנשים רצים להראות את עצמם בזה שהם תורמים, שהם אנושיים, הם מוכנים לתת ללא שום קבלה עצמית. זה מעלה אותם למעלה מכל העולם הזה. יש כזאת הרגשה. למה כל השחקנים או כל הזמרים הגדולים מופיעים בהתנדבות בפני ילדים חולים? לא רק בגלל שזה נותן להם שם יפה בציבור, אנחנו בדרך כלל אפילו לא רואים ולא מרגישים את זה, זה נותן להם עצמם הרגשת הגדלות, שייכות למשהו יותר גבוה מהחיים, שבהם רק כסף הוא החשבון בינינו.
זה כמו שמבקשים ממך לעשות איזו פעולה לפני כולם לטובת העיר, ואתה מסוגל לעשות את זה, ואתה מתגאה שאתה עושה את זה. אנחנו צריכים לתת על זה פיצוי יפה, לפרסם כל השקעה והשקעה של כל אחד ואחד, אחרת זה לא יהיה להם חומר דלק. אם לא כסף, אז רק כבוד, הערכה, וזה הרבה יותר מכסף.
אורן: למה?
כך אנחנו בנויים, כי זה האגו מקבל. אדם יכול למלא את האגו לא על ידי כסף. כסף זה משני, כי הוא לא מרגיש את זה. אחרי אוכל ומין ומשפחה – כבוד. כבוד זה העיקר.
אורן: בכל ההסברים שאתה נותן, שהם כולם הגיוניים בצורה פשוטה ביותר, יש פה התעלמות מתהליך שקורה במדינה בשנים האחרונות. כל הרעיון היפה פה נשען על רוח של התנדבות והשתתפות ותרומה לכלל. למרות שלא חייתי אז אני מניח שזה היסוד, שעל ידו נוצרה כאן המדינה. מתנאים קשים הצליחו לבנות כאן מדינה לתפארת. זה כמו שאתה מתאר, שלפני כמה עשרות שנים היית במשמר האזרחי וכן הלאה. אני לא עשיתי מחקרים אבל אני מניח שכל התהליכים האלה, שנשענים על כוח התנדבותי קיימים גם היום, אלא שכמות ההשתתפות בהם היא בירידה לאורך השנים.
איך אני יודע? לא צריך להיות חוקר גדול, אני אסתכל על המקום המובהק ביותר שבו נמדדת השתתפות האדם, צבא הגנה לישראל. עם השנים אחוז המתגייסים לצה"ל למשל הלך וקטן. ואם בעבר כל אחד היה חולם להיות ביחידה הקרבית ביותר ולתרום כמה שיותר לפי היכולות שלו, אז היום כל בחור צעיר, כמעט שני או שלישי ודאי, כבר פשוט מוותר על הגיוס לצבא, יש לו מחשבות משלו בראש. וזה מוכיח שהתהליך שאתה מתאר לא רק שאנחנו לא בדרך אליו, אלא אנחנו בדרך התרחקות ממנו.
מה אתה מציע שיוכל לרתום ולגייס רוח חדשה של התנדבות בקרב הציבור? כי אחרת כל הדברים האלה הרי לא יעבדו.
אם אנחנו לא נוכל לשכנע אותם, אז החיים ישכנעו, ואסור לנו לחכות לזה. זאת אומרת, כלפינו אנחנו צריכים להרגיש התחייבות למצוא דרך ושביל לליבו של האזרח, לעורר אותו בנחיצות לחיבור. ואנחנו לא סתם מביאים לו את החיבור ומסבירים לו להיות ילד טוב, כי להתחבר זה טוב, רוחני. אלא אנחנו מלבישים את זה על הצרכים האמיתיים שלו. אבל שוב אני אומר, הכל צריך להיות מלווה בסדנאות, בהרצאות, בהסבר ובהפעלות כאלו שכל הזמן הוא ירגיש בזה שבחיים שלו בעצם אין יותר כלום.
אורן: מה פירוש?
עד כמה שאנחנו נמצאים בחיים שלנו אנחנו יודעים שהם נעשים יותר ויותר ריקניים, וכאן אתה נותן לו מילוי. אני ראיתי אתמול עד כמה שאנשים שמחים מזה שהם באו לאירוע כזה והשתתפו, וקיבלו הרבה כוח והתפעלות והתרגשות מזה שהיו בהידברות זה עם זה, בחיבור זה עם זה, בשירה. קיבלו כיבוד. הם קנו בשמחה כל מיני מתנות רק כדי להשתתף בבניית העסק המשותף, בבניית הבניין שלנו וכן הלאה. זאת אומרת, הכל תלוי בתעמולה שלנו.
מי שישתתף ישתתף, מי שלא לא. זה הכל בא בחוגים. בכל איזור ואיזור, בכל עיר ועיירה. יש חוגים שירוצו לכך מתוך שהם מבינים שזה טוב, יש להם קרבה, נקודה שבלב. יש חוגים שמבינים שכדאי לעשות כך, כי זה טוב לציבור, אלטרואיסטים כאלה, יפי נפש. יש חוגים שיבואו בגלל שיש חוגים לילדים, וצריכים להשתתף, או נזקקים, או זקנים וכולי, כל מיני מחסנים וכן הלאה. פותחים מטבח לרעבים שפעם ביום תהיה שם סעודה, פשוטה, אבל לכולם, וכל אחד שיש לו כרטיס יכול לבוא. זה לא לכולם, כי מי שלא משתתף, לא מקבל כרטיס, וכל המחסנים האלה הם לא בשבילו, זאת תהיה רשת. ועוד ועוד דברים.
זאת אומרת, אתה מקבל מילוי הצרכים היומיומיים שלך, של המשפחה, הילדים והבית, בכל דבר ודבר, על ידי זה שאתה גם משתתף. לא בכסף, כי אין לך, אבל זה שווה ערך הרבה יותר מכסף. תעשה חשבון ותראה שאתה מרוויח בזה הרבה יותר. זה שווה אלפי שקלים בחודש. וחוץ מזה אתה מקבל פיצוי – גאווה, חיבור, איחוד, הרגשה יפה וטובה. זאת אומרת, יש כאן מילוי מכל הצדדים. כאילו קיבלת עוד כמה אלפי שקלים בכיס וקיבלת גם טוב בנשמה.
ובינתיים הצרות והבעיות מתגברות מיום ליום, מחודש לחודש בטוח. ובהתאם לזה אתה מחפש איך להשלים אותן. איך מעליהן לבנות משהו משלים, כי כל פעם שבאה איזו מכה ומגלה עוד חיסרון ועוד חיסרון, אז אנחנו יחד כולנו, בציבור שלנו, משתדלים לבנות כרית ביטחון, כרית כזאת שלא נרגיש עוד צרה ועוד צרה שהיא באה.
חוץ מביטחון מדיני אנחנו כך יכולים להגן על הכל, עד כדי כך שאנחנו אפילו קונים איזה גנראטור ומפעילים את החשמל בעיירה שלנו בעצמנו ולא תלויים בחברת החשמל. הייתי ביישוב שנקרא "אור הגנוז" ליד מירון, הם משתמשים בגנראטור משלהם, הם אומרים שזה הרבה יותר זול. אני לא יודע אם גם היום זה נכון עם המחירים של הסולר, אבל הם אומרים שזה הרבה יותר זול ממה שאנחנו מקבלים מחברת החשמל. עד כדי כך אנחנו יכולים לעשות. זאת אומרת, אנחנו יכולים לשחק עם כולם, עם רשתות השיווק, עם כל דבר ודבר. למה לא? ואיזה רווח אנחנו מקבלים לדור הצעיר, איך הוא מתחנך מתוך זה? כשהיום זה רק מביא לך צער בלב.
היתר תראה בעצמך. אני לא מדבר כאן על האור המחזיר למוטב, הכוח הפנימי שטמון בזה, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבכל פעולה ופעולה מתעורר משהו מבפנים, איזו אנרגיה חדשה, איזה כוח חדש. תקרא לזה "האיחוד", כוח האיחוד שמתעורר הוא פועל. אתה יכול לשאול את הרופאים, אני לא מדבר על פסיכולוגים, אני מדבר על רופאים ממש, עד כמה שאחוז הבריאות יעלה. אנחנו יודעים שרוב המחלות, אני הייתי אומר כולן, אבל רובן הן מכל התסכולים, מכל החסרונות.
זאת אומרת, מה אני מרוויח כאן לעומת מה שאני מפסיד. הכל תלוי בתעמולה, איך אני מסדר את ההסבר ומביא אותו לכל אחד ואחד. ואם בחודש הראשון לא יהיו מספיק אנשים, אתה תראה מה שיקרה בחודש השני והשלישי, כי המכות יבואו, ואנחנו כבר נהיה מוגנים. אבל יחד חייב להיות כל הזמן חינוך, במקביל, כל הזמן.
אורן: אם אני מבין נכון, החידוש פה ביחס לארגוני מתנדבים וארגוני חסד שפועלים היום, והם רבים, שיש כאן משהו שהוא דו סטרי.
בארגוני צדקה וחסד שיש היום לא דורשים מהאדם שום דבר, לא דורשים ממנו השתתפות. הם אוספים כסף, פותחים מחסנים, ונותנים את זה, זה נקרא "חסד". מלמעלה למטה פועלים כלפי האזרחים. זה גם טוב, זה מקל על האדם. אני בא לשם, נותן משכון, למשל חמש מאות שקל, לוקח עגלה שזה השווי שלה, ומשתמש בה. אני חייב להחזיר אותה בעוד חודש, לוקח את הכסף שלי חזרה, ומשלם להם עבור השימוש עשרה או עשרים שקל, לפי ערך הבלאי. זה כדאי, זה טוב. אבל כך יכול לעשות כל בעל בית. אז הוא לא ייקח ממני עשרה שקלים בלאי, אלא ייקח עוד חמישה שקלים רווח. אין שום בעיה. וזה קיים בכמה מדינות, שאתה בא לוקח ומחזיר. לא חשוב מה, אפילו שואב אבק. זה דבר שכמה שהוא עולה ונמצא בבית.
אבל כאן זה לא כך, אנחנו לא בונים את זה על רווח והפסד, אלא אין לי מאיפה לקחת, אין לי ממה לקחת, אני משתמש רק ברצון היפה של בני אדם שרוצים להתחבר יחד לעזרה הדדית. זה הדדי. בגמ"חים האלה אין שום דבר הדדי. פשוט פותחים למסכנים או לכל מיני נזקקים מקומות כאלו שיוכלו קצת יותר ליהנות, להקל עליהם את הדברים. וגם כמה שהם לוקחים ומקבלים, בזמן האחרון זה הופך להיות עסק לא רע.
אורן: אז זה החידוש.
זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם.
אורן: את זה הבנתי, אני לא שואל על איחוד העם, אני שואל על ההדדיות. זאת אומרת, כאן יש תנאי, שכדי ליהנות מהשירותים האלה, שבעצם נוצרים על ידי כוח התנדבותי, אני חייב בעצמי לתרום כוח התנדבותי למערכת.
כן.
אורן: זה התנאי? אז לדעתי זה דבר חדש, זה חידוש שלא קיים בארגוני המתנדבים שיש היום. לַמה אתה חושב שזה יביא לשיפור המצב של כלל האוכלוסייה בישראל? לכאורה אתה מחמיר את המצב. מה הכוונה? היום ארגונים התנדבותיים שקיימים בשטח, ארגוני חסד נותנים שירותים לציבור בעצם ללא תשלום או בתשלום סמלי. שם אם אני נזקק לתמיכה, אני בא אליך ומקבל. עכשיו החמרת את מצבי, לַמה? כי אתה אומר לי, אתה לא יכול לקחת. אתה תרמת במשהו לרשת ההתנדבותית הזאת? תראה לי כרטיס שלך, אם אין לך כרטיס חבר מועדון, אז אתה לא יכול לקבל.
נכון.
אורן: אני כאזרח הקטן, כאדם מן הישוב, מצבי הורע עכשיו. עד היום פעלו כלפי ארגוני התנדבות שעזרו לי. עשו כלפיי חסד והקלו עלי את מצוקת החיים. עכשיו אתה פותח רשת מקבילה שיש בה חוק חדש, אין כזה דבר לקבל חופשי, זה שאתה צריך עוד לא אומר שאתה זכאי. היום כל הארגונים האלה פועלים כלפיי, אתה אומר שאתה צריך, בבקשה, קח. הכרזת על צורך מסוים שלך, יש בידינו, אנחנו נותנים לך. עכשיו התנאים של האזרח נהיו עוד יותר קשים.
לא.
אורן: לַמה?
כי כמו שהארגונים האלה קיימים, אתה יכול לקבל מהם שירותים מוגבלים. אתה בסך הכל מוזיל רק כמה מוצרים או כמה שירותים שהם יכולים לתת לקהל. אבל אתה לא משתף את כל התושבים. שזו המטרה שלי. וחוץ מזה, אתה לא משפר כאן את היחס ביניהם, את האווירה שבעיר. אתה לא לוקח בחשבון את האווירה שהם חיים מתוך שיתוף, זה דבר אחד. ודבר שני, אתה לא יכול לתת להם פיצוי בחוגים לילדים, ובכל מיני מחסנים. תראה מה שהם עושים, אפילו שיש עשרים שלושים גמ"חים, הם כולם סך הכל רק לתת לזמן קצר איזו מזוודה או כסאות, שולחנות, דברים מאוד מאוד מוגבלים. כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה. מה זאת אומרת? שיוכלו להתארגן ולקנות הכל יחד בצורה יותר זולה, להשתמש בחשמל ובמים יחד, להגיע להדדיות כזאת שזה יתחלק לכולם בצורה שווה יחסית, בהתאם ליכולת האדם.
אורן: שמה יתחלק?
הכל. אנחנו מתקרבים למצבים יותר ויותר קשים, הגזירות הכלכליות יותר ויותר קשות. אנחנו צריכים בהתאם לזה לראות עד כמה שאנחנו נהיה יותר ויותר מלוכדים כדי להקל על כולם, שנוכל לשמור לפחות על רמת החיים ההכרחית, ולתת בנוסף לזה כמה שיותר שירותים של מה שאנחנו צריכים. הגמ"חים עצמם לא מקלים עליך הרבה. לא מדברים על זה שאתה לא צריך לקנות, אלא לוקח מהם עגלה או איזה שולחן או כסא בעת הצורך, כשאתה עושה מסיבה, למרות שזה גם טוב.
אורן: הם נותנים אוכל לרעבים. קבלתי אתמול במייל דו"ח סיכום שנת פעילות של אחד הארגונים. והם כותבים מה הם עשו השנה. אני זוכר שורה שלמשל נתנו אוכל לנזקקים. הרבה פועלים בתחום הזה.
כן, זה רגיל.
אורן: אז אוכל לנזקקים זה לא רע. זאת אומרת, אם הייתי נזקק ובאתי אתמול וקבלתי מהארגון הזה אוכל, עכשיו מהרשת החברתית החדשה הזו אני לא אוכל לקבל אוכל.
לא, אתה לא תוכל. אתה נותן משהו, תורם משהו? אם אתה אדם רגיל עם כוח שאתה יכול לתרום ולא תורם, אתה לא יכול לקבל.
אורן: ובעיניך המודל הזה הוא מודל עדיף?
מכל אחד לפי היכולת שלו, ולכל אחד לפי צרכיו. זה המודל.
אורן: לא הבנתי. אם תוכל תסביר.
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים. הכרחיות מצידי והכרחיות מצידך. קשר הדדי, זה מביא את החיבור בינינו. אם אתה לא מבין את העיקרון הזה לא מגיע לך לקבל כלום. זה לא סתם חסד, זה חסד ודין יחד, כי אנחנו ארגון חינוכי. ולכן לא יתכן שאדם יקבל משהו בלי לתת, זה לא גמ"ח. הקשר יכול להיות רק בתנאי ששניהם מקבלים ושניהם נותנים. ואם אחד נותן והשני מקבל זה לא קשר. קשר זה הדדיות בין שווים. שווים זה שאחד נותן לשני וכל אחד מקבל מהשני.
אורן: בהתארגנות כזו יהיו מדדים? זה נכון בכלל להגיד שיהיו פה מתנדבים? כי בגלל שזה דו סטרי, זאת אומרת אני מַקצה, שעה שעתיים בשבוע לפעילות כלשהי שברשת הזאת.
אם אנחנו מסכימים שזה מספיק. אם הארגון מסכים. ואם לא מסכים, אז הוא יגיד לך שזה לא מספיק.
אורן: אז תהיה התחשבות ביכולות. רוב האנשים עובדים משרה מלאה, אז הארגון הזה יצטרך להציב, אלא אם כן הוא מתכוון שיבואו אליו רק מובטלים לתרום. אם אתה מתעסק רק עם מובטלים אז יש להם הרבה זמן.
לַמה מובטלים? במשהו יתחשב ובמשהו לא, כי הוא ארגון חינוכי, הוא רוצה לאזן קבלה והשפעה.
אורן: אני אומר שאי אפשר יהיה לדרוש ממני עשרים שעות התנדבות בשבוע, אין לי אותם פשוט בלו"ז שלי, אין עשרים שעות. הנה, כבר נתת לי סוג של מדד אחד, הזמן.
בצורה יחסית, סגולית.
אורן: מה הכוונה סגולית?
כמה שיש לך זמן פנוי.
אורן: זאת אומרת יצטרך להיות פה איזשהו תהליך או שהאדם יגדיר או שיבקרו או מה, איך זה יעבוד?
אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה אדם מאוד מוכשר, ואתה פרופסור ובאמת עסוק מבוקר ועד לילה. אבל אתה מאוד רוצה להיות ברשת הזאת. אתה לא נזקק, אבל האידיאה הזאת קוסמת לך, ואתה מצליח מהלו"ז המפוצץ שלך למצוא שעה בשבוע, ואתה בא מכל הלב ותורם את השעה הזאת.
אני לצורך העניין, פקיד במוקד שרות של אחת מחברות הסלולר, בא מחתים כרטיס בבוקר, חוזר אחר הצהריים. אני יכול למצוא לעצמי שמונה שעות בשבוע לתרום. כלפי הרשת החברתית הזו, מי מוגדר כתורם יותר, אתה שהצלחת ממש במאמץ על למצוא שעה בשבוע? אתה מתרוצץ בין אוניברסיטת באר שבע לחיפה, אתה אחד מטובי המומחים בארץ, ולי יש יותר זמן פנוי ממך.
שניהם תורמים יחסית, שעות יחסיות, פרופורציונליות, בהתאם לכמה שהם עסוקים ופנויים.
אורן: מי יגדיר את זה, האדם עצמו?
גם עכשיו זה קורה בעבודה שלי. כי אני כפרופסור, נתתי הרצאה באמריקה, שם אני נותן הרצאות, מקבל צ'ק על אלף דולר, היו לי צ'קים כאלה. אתה נותן שרות של שעה, מקבל חמישים שקל. אז גם עכשיו אנחנו פועלים בצורה כזאת.
אורן: לא הבנתי, זה כלפי המשכורת שלך בעבודה או מה?
כן. אבל אני אומר לך שגם עכשיו מודדים אותנו, מודדים את ההשקעה שלנו בצורה יחסית, כמה אני יכול לתרום וכמה אתה יכול לתרום. התרומה שלי היא, נגיד, פי עשרים מהתרומה שלך, לכן בשעות כלפי הארגון, אם אתה יכול לתרום יותר, אתה תורם. אני יכול לתרום פחות, אז אני תורם פחות. מה לעשות?
אורן: הבנתי את ההערכה כספית.
אבל אני אומר לך שלא זה העניין, אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור. כמו שכותב בעל הסולם, כל אחד יעבוד עשר, שתים עשרה שעות ויותר, למען הציבור.
אורן: זה נראה לי כמו מטרה שאליה אנחנו רוצים להתקדם.
כן, אבל זה תלוי בחינוך.
אורן: ברור. המצב הזה, נשמע לי כמצב מתוקן שבו האדם נותן את כל מה שיש לו. אנחנו בונים איזשהו תהליך מדורג, זה עוד לא קיים היום. עוד לא קבלתי לגמרי את התשובה. אתה הפרופסור ואני הפקיד בסדר? אתה הצלחת במאמץ עילאי למצוא שעה בשבוע, אני מצאתי שש שעות בשבוע. הרשת החברתית, התנדבותית הזאת, תתייחס אליך פחות טוב מאלי?
לא.
אורן: לַמה, איך היא תדע שלא?
כי זה מה שאני מסוגל לעשות.
אורן: מי יגדיר, אתה או הרשת?
הרשת.
אורן: איך היא יודעת? היא תשאל אותך, היא תראיין אותך?
כן.
אורן: זאת אומרת על פי הדיווחים שלך. לא נלך עכשיו להתחיל לבדוק.
גם בעל הסולם כותב, שאנשים הולכים מבית לבית ומבררים דברים כאלה, מה הנחיצות ומה היכולת.
אורן: זאת אומרת, אתה תספק איזשהו מידע ועל פי המידע הזה.
כן
אורן: זה מבחינת האינפוּט, מה אתה מכניס. זו המדידה של מה אתה מכניס לתוך הרשת. עכשיו אתה תקבל כרטיס חבר, וגם אני אקבל כרטיס חבר. הכרטיס חבר יהיה "וַואן סַיְיז", כרטיס אחד לכולם?
אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. זה כל כך לא מציאותי בינתיים, שלא נראה לי שאם עכשיו אנחנו נתחיל להתווכח ולברר זה יעזור לנו במשהו.
אורן: אז עיקרון בסיסי אחד, השתתפת, יש איזה רף מינימום?
כעיקרון כן, כולם שווים.
אורן: השתתפת, אתה בפנים. ואנחנו נשלם.
כן.
אורן: אנחנו נסיים כאו את השיחה שלנו להיום. אז תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם שהייתם איתנו, נמשיך בשיחות הבאות, תצטרפו אלינו, נשמח. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
כיצד אותו אגו שקידם אותנו לשגשוג חברתי ומדיני פועל כיום נגדנו ומדוע חשוב שתועלת האדם הפרטי והחברה יהיו קשורים זה לזה? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה מעוררת על חשיבות החיבור והחינוך אינטגרלי
חשבון נפש
התפתחות העולם נובעת מהתפתחות האגו
- אם האגו מתפתח לשם ההתקדמות זה נותן תוצאה יפה אך כשמגיע להתפתח עבור רווח פרטי בכל מחיר, הוא מתחיל לגרום להרס.
- התפתחות האגו גרמה לייצור מוצרים פחות יעילים או חסרי תועלת רק לשם השגת רווח גדול יותר.
אנו בסיומה של התפתחות אגואיסטית מסוימת. הגענו לקריסה הסופית בה, ועתה עלינו להיכנס לשיתוף, לקשר
- שימוש נכון בטבע שלנו הינו, לגרום לכך שתועלתו של אדם פרטי ותועלת החברה יהיו תמיד קשורים זה לזה.
- האדם אוהב את הילדים והנכדים שלו, אך למרות זאת האגו לא נותן לנו לבנות עבורם עולם טוב יותר.
שלום האדם ושלום החברה היינו הך הם
- ההרמוניה בין החלקים מביאה לבריאות הכללית של המערכת כולה, כפי שניתן לראות בטבע ובגוף החי.
- בלב כל יהודי יש הכנה טבעית לחיבור ושוויון.
אורן: תודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן.
שלום הרב לייטמן, הגברת ניצה מזוז.
בשיחות האלה אנחנו מנסים להבין וללמוד, מה הם החיים החדשים שאנחנו יכולים ליצור בינינו במדינת ישראל, מתוך כל המצוקות שמתגלות וגוברות מיום ליום, ואיך אפשר לפתוח לעצמנו אופק חדש, עתיד חדש, ותקווה כדי שנוכל ללכת לעבר משהו טוב.
הרב לייטמן, אנחנו מקבלים הרבה תגובות, שאלות וסקרנות שהתעוררו מהשיחות האחרונות שקיימנו. והנושא שהוא השורש של כל השיחה שלנו היום, והכיוון שמושך ביותר שכדאי ממנו להתחיל, הוא הדרישה שתסביר ותוליך את החברה הישראלית בכלל, ואת מדינת ישראל למקום של חשבון נפש. לא ממקום פילוסופי, לא ממקום של מותרות, אלא מתוך מצוקת הקיום.
יש תחושה בציבור הישראלי שהתחילה כבר לפני שנה והולכת ומתעצמת, שאיבדנו את הדרך. באנו לארץ לפני יותר משישים שנים והתחלנו להקים פה חברה, בדרך עברנו כל מיני תהליכים, והיום כשאנחנו רואים לאן הגענו, אנחנו מאוד לא מרוצים מהמצב. המחשבה הרווחת בציבור היא שאם נבין את התהליכים שעברו עלינו מאז ה"יחד" הראשוני שמתוכו קמה המדינה, שבעצם נבנה משום דבר מלבד בסיס של רצון טוב ושיתוף בין אנשים, אל המצב הלא נעים, הלא סימפטי, הלא מכבד, ושאינו מקנה תחושה של ביטחון לכל פרט ופרט, שאנחנו נמצאים בו היום.
ההיגיון הפשוט הוא שאם נבין מה קרה לנו, נוכל מתוך זה לדעת מה אפשר לעשות מכאן ואילך כדי לגרום לכך שכל אזרח במדינה, לדוגמה, לגרום לי, כאדם נשוי, אב לארבעה ילדים, שעובד ומפרנס, אשתי גם היא עובדת ומפרנסת, שנינו עובדים מבוקר ועד לילה, יוכל לחיות פה עם תקווה, עם ביטחון מינימאלי שיהיה בסדר. אז אם תוכל להוליך אותנו בניתוח הבנת התהליכים, נוכל להתקדם ולהבין מה יהיה מכאן ואילך.
ראשית אני חושב שהבעיה היא לא רק במדינת ישראל אלא בכל העולם. אז מצד אחד, זה עוד יותר מחזק את העובדה שהמחקר שלנו מאוד אקטואלי. ומהצד השני, ההבנה שאת התהליך שאנחנו עוברים, עובר כל העולם בקצב שונה בהתאם למידת ההתפתחות והמנטאליות של כל מדינה ואומה. וההתפתחות הזאת נקראת התפתחות האגו שבתוך האדם.
אני זוכר שלפני כשלושים וחמש שנים בערך, בתקופת מלחמת "יום כיפור", הייתה בצבא היסטריה כזו שחיילים התחילו לסגור את התיקים האישיים שלהם עם מנעול. כך שאם היית מעמיס את כל הדברים על הטנקים, סגרת אותם עם המנעול האישי שלך. אני הייתי אז בחיל אוויר, עבדתי באלקטרוניקה ואני זוכר כמה שהמצב הזה היה מאוד לא נעים ולא טוב, אבל היינו צריכים לנהוג כך מחוסר ברירה, ואני ראיתי שזה קרה בצבא במשך השנים, כשעבדתי שם, הייתה הסכמה והדבר כבר נכנס להרגל, וזה היה בסדר. וכך זה לגבי כל דבר ודבר.
וודאי שאנחנו לא יכולים להתנגד לטבע, ואנחנו גם לא יכולים להמשיך כך ולשמור אותן המסגרות הקודמות האלה, כמו שגם אי אפשר לשמר את המשפחה, את הבית, ואת הילדים במתכונת הקודמת. אתה יודע יש הרבה שירים נוסטלגיים כאלה, על מה שהיה אז בהרצליה ובתל אביב הישנה והמתוקה, בכפר סבא ועוד. אלה היו דברים טובים. אבל התהליך הוא תהליך, התפתחות היא התפתחות. אנחנו רואים שאפילו במצרים, ביוון, ברומא ואפילו בבבל מצאו כאלה כתבים שמספרים שגם שם התלוננו שהדור החדש כבר לא בסדר לעומת הדור הישן והילדים לא רוצים לשמוע את ההורים. זה היה כך גם לפני שלושת אלפים וארבעת אלפים שנים.
לכן זהו התהליך שאנחנו עוברים, ואי אפשר לעצור אותו. אנחנו רק צריכים להבין, האם מה שאנחנו עושים הוא בהתאם לטבע, האם זה מקדם אותנו בהתפתחות. האם זה לא מנוגד להתפתחות הטבעית? או שאנחנו עושים כאן עצירה מלאכותית ולא רוצים לגדול, ומחזיקים לדוגמה, את הדור השלם של הילדים שלנו, בתוך קיבוץ ולא נותנים להם לברוח. זה דבר שהיה קיים בכמה מקומות.
וכשאנחנו בודקים זאת, אנחנו מבינים שדווקא ההתפתחות שאנחנו עוברים עכשיו, היא התפתחות הפוכה. כי סיימנו את ההתפתחות האגואיסטית והגענו לקריסה הסופית, ועכשיו אנחנו צריכים להיכנס לשיתוף, לקשר, ולאו דווקא כדי לשרוד כמו שהטבע מחייב אותנו. אלא מפני שכל הצורות שמתגלות עכשיו בחברה האנושית ובכלל בכל מקום, נמצאות בעיוות אפילו מההתפתחות האגואיסטית. בכך שאנחנו מתחילים "לאכול" זה את זה. התחרות היא לא תחרות בונה, אלא תחרות הורסת. היא לא מוסיפה לנו ביצירה של דברים טובים, נכונים, כשכל אחד דואג איך להתקדם ושבזה הוא מקדם את הסביבה, כמו שזה היה בהתפתחות הקפיטליזם.
אני זוכר שאני הסתכלתי על הקפיטליזם מרוסיה, והיה לי ברור שברוסיה כל המשטר וההתפתחות ייהרסו בסופו של דבר, כך שלא תהיה התפתחות. כי הם היו מדכאים את טבע האדם להתפתח. היית חייב להיות בתוך החברה, חייב להיות יחד עם כולם, ולא קבלת משכורת יותר גבוהה. ואם אתה רוצה לפתח דברים חדשים, לא ניתן לך כי בזה אתה תהיה בולט מהאחרים. ואז העצירה המלאכותית הזאת, הייתה הרסנית, היא זו שהרסה את המדינה.
לעומת זאת, באמריקה או באירופה, ראיתי שאירופה קמה אחרי מלחמת העולם השנייה ותוך עשר, חמש עשרה שנים, לא ראו בכלל שהיה שם הרס כללי של ממש. הכל הוקם מחדש, היה יפה, נקי, התפתח ושגשג. ואותו הדבר קרה באמריקה. וברוסיה כשאתה עושה משהו כזה כמו הקפיטליזם, במיוחד כשאתה זורק לשם את כל התקציב המדיני, את כל הכוח. אז אתה מצליח עם תכנית החלל או עם משהו כזה. אבל בעצם כל העם נמצא בשבי.
אז ודאי שהיה ברור שהתחרות וההתפתחות לפי האגו הפרטי של האדם, היא התפתחות טובה ורצויה, ומביאה תוספת טובה ויפה לכל אחד ואחד. עד לזמן מסוים, שהתחיל להיות בה סוג של עיוות. שהתחרות הזאת שהיא התחילה לצרף לעצמה, לא הייתה תחרות חופשית, אלא הגבלות אישיות. לדוגמה, כשאני מעביר במסחר או בתעשייה חוק שאוסר משהו, ואנחנו עושים יחד הסכם נגד הצד השלישי, למרות שהוא יותר טוב מאיתנו. זה המקום שבו אנחנו מתחילים לשחק עם זה, כמו שהאמריקאים עזבו את הזהב שהערך שלו היה ממש במשקל בכל דולר ודולר, והעבירו אותו לסתם לניירות שאין להם שום ערך ועוד כאלה דברים.
וכאן אנחנו הרגשנו שכשהאגו גדל, הוא נותן תוצאה יפה, אם הוא באמת לשם ההתקדמות. אבל אם הוא לא לשם ההתקדמות, אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר, כאשר הוא מתחיל להיות אחרי רף כלשהו, אחרי איזו נקודה, אז הוא כבר מתחיל לייצר בועות שאין בהן התקדמות ממשית. כמו שקרה לדוגמה במחקרים שייצרו נורות חשמל שהיו יכולות לעבוד עשר אלף שעות. אבל לאחר שראו שאין בזה רווח, הקטינו את האיכות שלהן כך שיעבדו רק עד אלף שעות. ואחר כך אפילו פחות.
זאת אומרת, שאתה כבר לא מתקדם, האגו שלך לא מקדם את התעשייה, את המסחר, את חיי האדם בכל מקום. ברפואה היו מייצרים תרופות טובות ומכשירים, שהאדם היה נהנה מהם. פתאום התחילו לייצר תרופות שאין בהן צורך, ולמכור אותן רק כדי שיקנו בכל מקום. זאת אומרת בכל דבר שהשגנו בעבר על ידי התחרות, על ידי האגו שלנו, והיינו בהישגים טובים, פתאום זה נעלם. פתאום הייתה תחרות לא נקייה, שלא למען האזרח, ולא למען המדינה והעולם, בסופו של דבר. אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר וזהו. אם יש לפנַי בדרך עוד מישהו, אז במילים אחרות אני "הורג אותו", פיזית או אחרת. ואני נשאר לבד. ואם אני לבד, אז אני יכול על ידי החוקים לייצר מה שבא לי ומוכר את זה לאנשים והם קונים בלית ברירה. ואם הם לא רוצים לקנות, אז אני מעביר חוק שהם יקנו בכוח, או משהו כזה.
זאת אומרת, שזה קרה בערך בשנות השישים, ואפילו התחיל בארצות הברית במאה הקודמת, באירופה זה קרה קצת יותר מאוחר, כי המלחמה אפשרה שם שוק יותר גדול, יותר מגוון, בגלל השוני שהיה בין הארצות באירופה, כמו גרמניה לעומת יוון, כשאיטליה סיפקה להם את הכל. אבל בעצם הגענו למצב שהאגו מתחיל לעבוד נגדנו, והתחרות היפה שהייתה לטובת האזרח ולטובת המדינה פסקה. ובמקום זה התחילו פרוטקציה, חוקים מלאכותיים, וכל מיני דברים שמתוכם יש לנו ממש בעיה להתקדם היום.
והאגו שלנו בכל הרמות, בכל השטחים, בכל חלקי החברה, בתעשייה, בחינוך ובכל דבר, התחיל לעבוד בצורה מעוותת. הוא עבר סוג של שינוי, עיוות, קלקול, מוטציה, ובמקום להיות הכוח המניע להתקדמות, התחלנו להשתמש בו למטרות מלאכותיות, כדי להצליח בכל מחיר. וכבר כמה עשרות שנים זה מה שקורה.
לפני כארבעים שנים, כשהייתי מדען צעיר, לקראת גיל 30, זה היה מכובד להיות מדען, היה מספיק להביא רעיון יפה וטוב לטובת המדע, המדינה, האדם, הטכנולוגיה, ההתפתחות תעשייתית, או בכל תחום שהוא, ואז יכולת לקדם אותו. כי האנושות הייתה מעוניינת במשהו חדש, והיית מסוגל ללכת לקראתו גם אם אין לך כלום חוץ מהרעיון הטוב עצמו.
אחרי שעזבתי את המדע בגיל 30 בערך, ואפילו לפני כן כשהתחלתי את העלייה לארץ, התכתבתי מהארץ עם החברים שלי מהעבר, ושמעתי שהם נעשו מדענים והם סיפרו לי איך שהמדע פתאום התחיל לקבל כיפוף, עיוות, שכבר לא חשוב לאף אחד אם יש לך רעיון טוב או לא, אלא שהכל נקבע לפי פרוטקציה, הכל נקבע לפי כמה שאפשר לקבל עליו כסף ובאיזו צורה ניתן לחלק אותו, כך שיהיה יפה וטוב לאחרים. שכל המדע הוא רק לשם קבלת איזו מדליה, בשביל שם יפה, ולא יותר מזה.
זאת אומרת, שהוציאו גם את כל הדברים שהיו ממלאים את האגו של האדם ומקדמים אותו בכבוד, במושכלות, וברצון של אדם לשלוט על הטבע, אין דבר כזה כבר. זאת אומרת שמכל העיסוק של האדם יצא האגו הבריא, המקדם, שמפתח אותו ואת הסביבה, ובמקום שהיה יכול על ידי זה להיטיב לסביבה, האדם התחל להרוס את הטבע מסביב, ולאף אחד כבר לא אכפת מה עושים. לפני כן לא היה דבר כזה, האנשים היו דואגים לסביבה.
זאת אומרת, האדם נעשה צר עין כל כך שהוא כאילו לא מסוגל יותר לשלוט על זה, אין לו כוח לבוא לאדם ולדבר איתו עבור הכלל, כמו שעכשיו אין לנו כוח להתמודד נגד מכות הטבע, נגד האקולוגיה. אף אחד לא יכול, ולכולם זה בעצם לא אכפת, חוץ מאשר לעיתונאים שכותבים בכל מקום על מה שקורה, כי זו העבודה שלהם. זאת אומרת, שהאגו עבר מוטציה ונעשה הרסני. כשאנחנו מדברים על השימוש הנכון בטבע האדם, אנחנו צריכים להביא לו את הכרת הרע, במה האגו שלנו רע ובמה האגו שלנו טוב, כי חוץ מהאגו אין לנו שום דבר.
הרצון להתקדם, הרצון לעשות משהו, להיות במקסימום הנאה ובמינימום השקעה, זה הטבע שלנו. כל תא ותא וכל צמח וכל החי תמיד כך מתקדם וחושב. כשאתה מסתכל על חתול, על זאב או על צמח, זה תמיד כך שהוא מנסה בצורה אופטימאלית כמה שפחות לבזבז אנרגיה וכמה שיותר להרוויח מכל מצב ומצב, זה בעצם חוק הקיום בכל מידת הזמן של כל דבר קיים. גם בדומם זה אותו דבר, הוא תמיד מוצא לעצמו מצב, קיום, תנאים שבהם הוא מחזיק את עצמו בצורה הבטוחה ביותר.
ולכן אם אנחנו הולכים עם הטבע הזה, אנחנו רק צריכים לראות איך אנחנו חיים היום, ומה אפשר לעשות במקום ההרס שנגרם על ידי האגו, כי אם הוא יתפתח הלאה זה כבר יהיה לא טוב, אנחנו רואים שמאז שהתחלנו להשתמש באגו בצורות המעוותות האלה, התחלנו לייצר לעצמנו בעיות, שלא ראינו אותם מייד, אבל תראו למה הגענו במשך הזמן.
אז איך אנחנו חוזרים ורואים איפה השימוש הנכון ברצון של האדם למלא את עצמו, להתקדם, לשגשג, ואיפה זה מעבר ליחס הנכון שאנחנו מייצרים לעצמנו רק בעיות. אם אנחנו עושים חשבון, בדיקה, ביקורת, אם אנחנו לומדים את זה, אנחנו רואים שכשאדם משתמש באגו שלו בצורה אישית זה מהר מאוד מביא אותו להחלטות "שיהיה לי טוב לעומת האחרים", על חשבון האחרים בכל מחיר, ועל זה אנחנו צריכים לשים דגש. זאת אומרת, אם אתה רוצה להשתמש בטבע שלנו בצורה הנכונה, אתה חייב לעשות חשבון שהתועלת של האדם הפרטי והתועלת של החברה יהיו תמיד קשורים זה לזה.
מתוך זה אנחנו מבינים, שכדי שיהיה לאדם כזה יחס לסביבה, לאנושות ולעצמו, למשפחה ולכל דבר, הוא צריך לקבל חינוך, הוא צריך בעצם להבין את הדברים. לא יכול להיות שהוא יתייחס יפה סתם כך. הוא לא יתייחס. אנחנו רואים שבצורה טבעית, באגו שלנו, בכל השטחים שאנחנו נמצאים, הגענו להרס כללי. אנחנו נמצאים במולטי משבר, בחינוך, בתרבות, בחיי המשפחה, בתעשייה, במסחר, בכל מה שאנחנו עוסקים, כי זה הטבע הכללי שלנו, לכן יש לנו משבר.
אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים. אדם צריך להבין ולהרגיש שהוא חלק אינטגראלי מהחברה. ואם הוא מוציא את עצמו מהחברה ועושה חשבון שיכול להיות לו יותר טוב מאשר לכלל החברה, זה מביא לו הרס. אם היינו יכולים לבנות מנגנון כזה, שברגע שאני עושה חשבון בכל דבר, שיהיה לי מזה טוב יותר מאחרים, מיד אני נכנס למשבר, מיד אני נכנס לחוסר הצלחה.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כי כל עודף האגו שיש לנו לעומת הדומם, צומח וחי, אנחנו משתמשים לרעת הזולת, ואנחנו צריכים להשתמש בו לטובת הכלל, לטובת כולם, אפילו לטבע הדומם, צומח וחי. אנחנו צריכים לראות את כל הדומם, צומח חי והחברה האנושית יחד בצורה אינטגרלית, זה אותו דבר, במילים אחרות. ואז אם אני דואג לכולם שווה, כי אני מבין שבמערכת כזאת כשהכול קשור זה לזה לא יכול להיות שלמישהו יהיה יותר טוב מהשני, אז כל המערכת תהיה באיזון.
אבל כדי להביא את זה למודעות של כל אחד ואחד, אני צריך חינוך. מערכת מאוד חזקה של חינוך, של דעת קהל חברתית, חוקים ברורים, כך שאנחנו שמים מחסומים להתפתחות האגואיסטית המעוותת, כי טבע האדם תמיד יהיה כך. אז חייבת להיות דעת החברה, חוקים, כל מיני הגבלות כדי לייצב את האדם בכל פעם, בכל רגע ורגע ללא הפסקה. אנחנו כל הזמן מייצבים אותו, מחנכים אותו להיות יחד עם החברה. עד המצב שהחברה תקבל כזה כוח, מודעות עצמית, אווירה, שדה כוח שימצא בידי החברה, כך שהאדם לא יוכל לצאת ממנה. אנחנו לומדים את זה בחלק מהלימוד שלנו שנקרא "בחירה חופשית", שהאדם הוא תוצאה מהסביבה.
אם אנחנו נבנה סביבה נכונה, ובמשך כמה שנים היא תתייצב בצורה כזאת והיא תשפיע על כל חבריה ברדיוס גדול, או בכל העולם, אז לאט לאט, גם החברה וגם אלה שיתחנכו בה, יקבלו את ההגבלות האלה בצורה טבעית, ויחשבו רק לטובת הכלל. ובתוך הכלל, כי אני חלק מהכלל, בטוח יהיה לי כמו לכולם.
לפני שאנחנו בונים את ההגבלות בתוך החברה, לפני שיהיה ברור לכל אחד ואחד איך ועד כמה רצוי להשתמש באגו שלו וכמה לא, בכל דבר, בכל מקום, בכל עיסוק, אני לא חושב שאנחנו נוכל לצאת מהמשבר הזה. כי הוא נובע מתוך השימוש המוגזם בתוך האגו של האדם. אנחנו רואים שכל אותן הצורות שאנחנו נמצאים כנגדן, נגד הצורה של הטבע שאנחנו הורסים, אנחנו רוצים לעשות הכל מלאכותי, לא אכפת לנו מה שאנחנו עושים עם כדור הארץ, אנחנו חושבים שכל המערכת הזאת היא בעיקר לטובת עצמי ולא חשוב מה יקרה בעוד דור.
תראה עד כמה שהאגו שלנו לא נותן לנו לאזן את החיים שלנו בצורה נכונה. מה אני מכין לילדים שלי, לנכדים שלי. אני לא יכול לעשות כלום. אני מסתכל על עצמי ורואה שלמרות שאני אוהב אותם, לא אכפת לי מה שיקרה, אני לא יכול לראות את העתיד, עד כדי כך האגו סותם לי את הראייה. ואני מודע לזה ולא יכול לעשות שום דבר.
למה? אני אישית לא יכול לעשות שום דבר. אם אתה תשאל אותי, אני יודע שאני הורס את החברה, שאני הורס את הטבע, שאני עושה כך. אני משתמש בדברים שהם הרסניים, שהם ממש מזיקים לכל, למה אני לא יכול לעצור את עצמי? מפני שאין לזה דעת הסביבה, שאני כל הזמן ארגיש שאני יחד עם האחרים. כי אני שייך למערכת האנושית, ומה שמקובל אצלם, אני רוצה או לא רוצה, אני מכבד את זה. את הדברים הכי גרועים אני יכול לכבד, הכי מזיקים אני יכול לכבד אם זה על דעת כולם. כך אני בנוי.
ולכן עד שאנחנו לא נחדיר לתוך החוג הרחב של החברה האנושית או בתוך המדינה, את הידיעה הזאת, שאנחנו צריכים לאזן את האגו שלנו ולא לתת לו לגדול היכן שהוא לא מתחשב עם הכלל, עד שאנחנו לא נביא את הידיעה הזאת לחוג הרחב, לאנושות, אנחנו לא נצליח בעצמנו. אף אחד מאיתנו, עד כמה שיהיו לו רצונות טובים, לא יוכל להתקדם לטוב, להתנהג בטוב.
לכן אני אומר, שבכל מצב, אין לנו שום דבר לעשות חוץ מחינוך. כדי להתחיל בחינוך עם העם, עם הקהל הרחב, אתה יכול לפנות אליו עם הסברים יפים, קטנים, קצרים, איזה תועלת הוא מקבל אם הוא מתחיל להתחבר, אם הוא מתחיל לחשוב על הזולת, אם הוא מתחיל להתחשב בכולם ומסתכל על עצמו שהוא לא מנותק מהכלל. אנחנו צריכים לעורר את כוח החיבור, האיחוד, הערבות בתוך הכלל.
אורן: איך התהליך שתיארת פה על התפתחות הטבע האנושי בעשרות השנים האחרונות, משנות השישים בערך כפי שאמרת, איך אתה רואה את ההשתקפות שלו כאן, בהתפתחות החברה הישראלית?
מה שקרה בכל העולם, באמריקה, באירופה?
אורן: לא. תיארת כאן תהליך שאני מבין שהוא כלל אנושי.
כן, רק לסין זה עדיין לא הגיע או לדרום אמריקה, זה רק עכשיו מתחיל להיות.
אורן: תיארת פה איזשהו תהליך שבו האגו של האדם מתחיל לקבל עיוותים, הופך לכל מיני צורות מוטאציוניות, שמשם מתחילות בעצם הצרות שלנו.
כן, כי במקום לקדם אותנו בצורה יפה, לשגשוג האדם והחברה, מתחיל להיות שגשוג לאנשים בודדים, אפילו על חשבון הרס חברתי.
אורן: בהקשר לתהליך שעכשיו תיארת, כשאתה מתבונן במדינה שקמה לפני שישים ומשהו שנה, על הציר הזה של ההתפתחות, איך אתה רואה את השלבים שהחברה כאן עברה? כשהקימו את המדינה, הייתה איזושהי רוח של שיתוף, של חיבור, איך אמרת עכשיו בסוף דבריך, "אנחנו צריכים לעורר את כוח החיבור והערבות בתוך הכלל".
אני חושב שזה היה מקודם, כי אנחנו עם מפותח, והגענו מכל העמים לארץ ישראל, מאוד מפותחים ומסוגלים מהר מאוד לבנות כל מה שבנינו כאן. והתחרות הרעה הייתה בישראל מתחילת המדינה ואפילו לפני זה. "אגד", "תנובה", כל הגופים הקפיטליסטיים הגדולים, מלכתחילה הם היו כאלה, לא לתת לאחרים לקום ולהיות בתחרות איתם וכן הלאה.
אנחנו עם מפותח, עם אגו מפותח, ולכן זה לא קרה כאן, כמו שבכל העולם, לא בקצב ולא באותם הזמנים. אני חושב שזה גם מה שעברנו בזמן חורבן בית המקדש. ממה הגיע החורבן, שנאת חינם? גם כאן, בתחרות הזאת שאני עושה בשביל להצליח בכל מחיר, ואפילו שאתה צודק, אתה נהרס, זו השנאה שישנה במקום אהבה או לפחות איזשהו רגש ניטראלי או משהו. זה אותו האגו, שעובד בצורה המוטאציונית שלו.
אורן: אז אנחנו חברה שבה התהליכים האלה עובדים באיזושהי דינאמיקה קצת שונה, מכלל העמים האחרים.
כן. בצורה יותר מהירה, יותר בולטת, יותר קונקרטית.
אורן: בוא נעזוב רגע את המבט אחורה, כי מטרתנו היא להבין איפה אנחנו עומדים, איפה אנחנו מצויים היום, איפה מצויה החברה הישראלית היום, מה הסיבות למצב הלא טוב של היום, ואיך ממנו אפשר ללכת קדימה. איך את הניתוח הזה, של התפתחות האגו מאגו מקדם, בונה, מפרה, שמוליך אותנו למצב טוב יותר, לטובת כלל החברה, עד למוטאציה שבו זה רק לרווח אישי, רק לאינטרס הפרטי על חשבון כולם. איפה בתוך הסקאלה הזאת של ההתפתחות, אתה יכול לנתח את מצבה של החברה הישראלית היום ולאן אנחנו הולכים, כלפי הציר הזה?
הבעיה היא, שלמרות שאנחנו עם מפותח, אנחנו נמצאים בחברה מאוד מיוחדת. מצד אחד, אנחנו עם שביסודו לא מחולק לחלקים אלא כל אחד ואחד מרגיש שהוא שווה לכולם. כל אדם ואדם יכול לבוא לראש הממשלה, לדפוק על הדלת.
אורן: לטפוח על השכם, "שיחקת אותה."
כן, ובצורה כזאת לדבר. זה לא יכול להיות באף מקום, שם יש איזו יראה, איזו הרגשת מעמדות ומדרגות למיניהם. כאן יש כמה דברים יחד, שמייצרים בנו, באומה שלנו, יכולת להגיע להכרת הרע ביחס המעוות שקרה לנו. לקחנו דוגמה מהקפיטליזם והחדירו אותו בכל מחיר.
לא יכולנו לעשות את זה קודם, כי ראינו בהתפתחות הקפיטליסטית תוצאה יפה וטובה, שכל אחד ואחד כמה שהוא משקיע מתוך האגו שלו, הוא מביא את עצמו לשגשוג וגורם לשגשוג המדינה, זה ברור. רק שוב, בהתפתחות הזאת האגואיסטית, עברנו איזו נקודה, שאחריה היחס של האדם לעצמו ולחברה, להצליח בכל מחיר ולא חשוב אפילו על חשבון החברה והאחרים, הוא נעשה הקובע.
וכך המשכנו עד היום. אנחנו רואים את זה יפה מאד בין חברי הכנסת שלנו. רואים את זה בכל מקום שאנחנו מייצרים דברים, לא אכפת לי מה טוב ומה רע. ובקיצור, אני חושב שרק רווח פרטי הוא עדיין הצורה המועילה הקפיטליסטית, שיכולה להביא לנו את השגשוג. ומרגע הזה והלאה, כשאנחנו כבר מתחילים לעשות חשבון לעצמי עבור הכל, לעומת החשבון הכללי, מתחילה להיות התנגשות זה עם זה, ואז אנחנו נמצאים במשבר.
לכן כבר בשנות השישים של מאה הקודמת, הוקם המועדון של רומא, שנקרא, Club of Rome, שבו התחילו לדבר על כך שהעולם נכנס למשבר גדול, שכך אי אפשר להתקדם, וצריך לעשות משהו. המועדון הזה התפתח באיטליה על ידי חברות כמו אוליבטי, פיאט וכן הלאה, זאת הייתה הגישה של המדענים, ושל אנשי התעשייה הגדולים. הם הרגישו שאי אפשר כך, כי זה ברור לכל בר דעת שאם אנחנו מערכת אחת, אז לא יכול להיות שמישהו מתפתח על חשבון האחרים, זה כמו סרטן בגוף, שאוכל את האחרים ואחר כך ממית גם את הגוף, וגם את עצמו, כי אין לו על מה להתקיים.
החיים הם רק באיזון, כמו שאנחנו לומדים זאת מכל צורות החיים, מדומם, צומח, חי, וגם מהגוף שלנו. מידת ההרמוניה בין כל החלקים, היא בעצם מידת הבריאות שבגוף החי. ואותו הדבר גם בחברה האנושית, ההרמוניה שבין כל החלקים, צריכה לתת לנו את מידת החוזק והעוצמה של החברה, את היכולת שלה לספק לכל אחד ואחד סיפוק פנימי ממשי, מילוי, גם נפשי וגם חומרי. עד כמה החברה דואגת לעצמה בצורה כללית וגם לכל פרט ופרט?
זאת אומרת, הגישה האינטגרלית חייבת להיות פשוט ביסוד. אבל לשם כך צריך חינוך, צריך הסברה, צריך להכין את האדם ואנחנו לא עשינו זאת. אמנם החברה נמצאת בקלקול כבר בארבעים השנים האחרונות, ההידרדרות הזאת מתקדמת לאט, ויש מחקרים על כך ויש המון אנשים שמבינים את מה שאני אומר עכשיו, אבל בסך הכל לא עשינו שיפוצים בחברה שלנו. לא עם הילדים שלנו שיכולנו לחנך אותם מראש לגישה אחרת לחיים, ולא עם עצמנו, ואז יוצא שאנחנו נמצאים בפיגור. נתנו לאגו שלנו לרוץ קדימה בכל מיני צורות לא בריאות, מעוותות ולא עשינו שום תיקונים בדרך, לא לעצמנו ולא לדור החדש.
ולכן היום אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם המשבר. מה זה המשבר? זאת אותה גישה מעוותת כמו סרטן שאוכל את הסביבה שלו ואחר כך מת בעצמו יחד עם הסביבה שהמית, לכזה מצב הגענו. היום אין דרך חזרה, אין קדימה ואין אחורה, אנחנו לא יודעים מה לעשות. כל האנושות נמצאת במצב הזה, וכבר ברור לכל בר דעת שאנחנו נמצאים במצב שמסכן את הקיום האנושי שלנו, אם דרך מלחמות אטום, או דרך מכות אקלים, או דרך מכות רעב או שאולי פתאום יבואו מחלות ומגפות.
היום אנחנו לא יודעים, פתאום נעשינו חלשים כל כך עד שלא יודעים להתמודד עם שום דבר. רק לכבות שריפות. כאן שריפה, כאן הצפה, שם צונאמי, ובכל זאת כולם ממשיכים באותו כיוון ככל שיכולים.
אפשר לראות איך מדינות ממש מציתות מדינות אחרות, גורמות למדינות אחרות להיכנס לכל מיני בעיות להתנגשויות כמו בלוב, כמו במצרים, כמו שקורה עכשיו בסוריה עם כל האביב הערבי הזה, וכן הלאה. אנחנו רואים, שהאגו הזה לא מפסיק, הוא לא מפסיק לעבוד בצורה ההרסנית שלו.
והמשבר הזה הוא לא משבר, הוא תוצאה טבעית, הייתי אומר אפילו רכה. לא ידעו עליו? אנחנו מדברים עליו כבר לפחות עשר שנים. הם הרגישו את מכת המשבר ב-2008, את הבועה הזאת שהתפוצצה, עשר שנים לפני כן אנחנו כבר דברנו על זה. אבל אז מי היה מעוניין לשמוע? אף אחד. ומי מעוניין לשמוע היום, אחרי כל המכות, כשעומדים מול הקריסה הזאת ולא יודעים מה לעשות וגם לא מסוגלים לשמוע? למה? כי השוחד סותם להם את העיניים, האגו שנמצא בטבע שלהם בצורה כזאת מופרזת, שהוא לא נותן להם לשמוע שחייבים לעבור לפסים חדשים,
שלום החברה ושלום האדם הם היינו הך. אחרת אנחנו מייצרים את הסרטן בתוך הגוף שלנו. אחרת הפרט אוכל את הכלל. אותה מחלה כמו שיש בגוף האדם כך היא גם בתוך החברה, גידול הרסני.
אנחנו לא יכולים לעשות שום שינויים לטובה לא בתעשייה, לא במסחר, לא במערכת החינוך, ולא במערכת הבריאות. אנחנו רואים שההרס פועל בתוך המערכות האלה עד כדי כך שאנחנו סתם משלמים המון כסף, סתם משקיעים בדברים שונים שאין בהם שום תועלת, זה הפך להיות ממש גרוע, בתי הספר הפכו למקום לא טוב. מערכת הבריאות לא עובדת לטובת בריאות הציבור אלא לטובת הוצאת כספים מהאדם, אפילו מוכרים לו דברים לא בריאים ועושים ניתוחים שאין בהם צורך וכן הלאה. הכל בתחרות, הכל כדי להוציא מקופת המדינה כמה שיותר, כל אחד לעצמו.
אם אנחנו לא ניגש לחינוך העם, לא נוכל לעשות שום תיקון. וכך זה ימשיך עד שהמין האנושי פשוט יגיע למלחמות, להרס כללי, למכות רעב. וודאי גם למכות כמו שאנחנו רואים כבר עכשיו, מיליונים יוצאים לרחובות ללא עבודה, והם יצאו לרחובות כדי להרוס את המדינה ואת הממשלה, כל אחד במקום שלו.
אז צריך לתת רק חינוך. וצריך להבין איך לגשת לכך. וכאן אנחנו כעם מפותח צריכים להבין שכמדינה קטנה אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר רגיש לכל השינויים האלה לעומת יתר הארצות. קודם כל אין להם שכנים כמו שיש לנו, אין להם בעיית ביטחון כמו שיש לנו, גם אין להם עד כדי כך תלות בעמים האחרים כמו שיש לנו, כי אין לנו שום דבר בגבולות המדינה שמאפשר לנו קיום בצורה בלתי תלותית, וחופשית.
לכן אנחנו תלויים מאוד באחרים, ודווקא כאן, במצב של משבר אנחנו צריכים להבין שאף אחד לא יבוא לעזור לנו, ההיפך, הם ירצו להרוס אותנו, זה נמצא בטבע של כל אומה ואומה בעולם כלפי עם ישראל. ובתת ההכרה הם דורשים מאיתנו שנביא פיתרון למצב, אחרת כרגיל הם יאשימו אותנו בכל דבר, בדברים הכי קטנים, כמו שאתה רואה עכשיו שהשכנים שלנו מאשימים אותנו. ברור לכולם שאלה הרגו את אלה, והם אומרים לא, ישראל עשתה זאת, אתה מבין, זה לא בכוונה, זה נמצא בטבע האדם. זה לא דורש מהם כוח ותחכום לתכנן שכך הם יעשו, אלא כך הם מרגישים בצורה טבעית. אם תשאל מישהו על כך הוא יסתכל לך בעיניים כמו תינוק ויגיד שוודאי שזה כך. אפילו אם אתה תיתן לו אלף ואחד תירוצים, איך זה יכול להיות, איפה אני ואיפה הם, אתה לא תוכל לשכנע אותו. זה בתוך הנשמה שלו, זאת אומרת בכל גוי נמצאת ידיעה טבעית פנימית שישראל אשמים בכל דבר רע שבעולם.
אנחנו נמצאים במצב מאוד מסוכן כי כל התומכים שלנו עד היום עומדים לעזוב אותנו, קודם כל מפני שהם בעצמם נמצאים בקריסה, ושנית מפני שבהתפתחות שלהם הגיע שלב של החלטה שכבר די. אז הם עוזבים אותנו ואפילו הורסים אותנו כמו שכבר ראינו במחאות שהיו לנו בארץ. וודאי שהייתה שם יד של כל הממשלות הזרות שנחשבות לתומכות בישראל.
לכן עלינו להבין ולא לחכות לאף אחד, אלא להביא את שיטת התיקון, את שיטת החינוך האינטגרלי קודם לאומה הישראלית. וברגע שאנחנו נתחיל לעשות זאת, נראה שזה מתלבש עליה בדיוק. שבתוך כל לב ולב יהודי יש הכנה טבעית שלא נמצאת באומות העולם. בלב היהודי יש הכנה להיות יחד, להיות מחוברים, להיות שווים. למרות כל האגו הגדול יש קירבה, יש הכנה. רק צריכים לדעת איך לגשת, ואנחנו עוד נראה את קבלת הפנים הטובה.
אורן: זה מאוד יפה.
ניצה: ההסבר שנתת מאלף. הוא מוסבר בצורה פשוטה, קל להבין מה קרה לנו בעצם, איך הגענו לנקודה שאנחנו נמצאים ממש במצב של מחלה.
אולי אפשר לקבל מהחברים שלנו שעוסקים בכלכלה כמה נקודות ציון, איפה האנושות התחילה לעבור מהתחרות הבריאה לתחרות המעוותת.
ניצה: איפה הייתה הנקודה שבה האגו הפסיק להתפתח והפך למעוות, איפה התחיל העיוות?
כן. לכל ארץ ולכל חברה יש צורה משלה.
ניצה: הרבה פעמים אומרים שכשאדם מבין שהוא חולה, זה שלב טוב. לפחות הוא מבין שהוא צריך להתחיל לרפא את עצמו. לפני זה הוא לא היה מודע לכך שהוא צריך לעבור תהליך ריפוי.
כן. לכן צריכים להביא את הרופא. כמו שכתוב "הרופא לשברי לב" .
אורן: בשיחה הבאה נתחיל לעסוק ברפואה, איך לרפא את החברה שבה אנחנו חיים ולהתחיל חיים חדשים. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
איך דווקא כשעם ישראל יעבוד בהדדיות האחד עם השני נוכל להגיע למה שנקרא "איזון חברתי", ואיך ניתן לעשות זאת בפועל? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר איך אפשר לקדם את החברה הישראלית לעבר חיים טובים יותר
איזון חברתי
בכל התכניות והמעשים שלנו צריכה להיות דאגה: קודם לציבור, ובתוך הציבור לטובתו של כל אחד ואחד כחלק אינטגרלי מהציבור
- עלינו לעורר בתוכנו אהבה לאומית, יחס, "כל ישראל חברים", "כל ישראל משפחה אחת".
- אנשים הרוצים ליהנות על חשבון אחרים בסופו של דבר גם ניזוקים. בדומה למחלת הסרטן.
הצלחה החברה נמדדת בעוצמת הקשר והאיזון ולא לפי אחוזי ההצלחה הכלכלית
- חלוקת תקציב המדינה תונחה לפי מגמה של הגעה לאיזון בין כל המשרדים ולא שכל אחד מושך לעצמו.
- הממשלה צריכה לפקח על התעשייה והמסחר כך שלא ימכרו לנו תרופות רק כדי להרוויח ולא מטעמי בריאות, שלא ימכרו לנו דברים לא נחוצים או במחיר מוגזם.
הקומוניסטים והסוציאליסטים ביטלו את האגו בכוח ונפלו ראשונים, האמריקאים הלכו עם האגו ונפלו. שביל הזהב נמצא עתה באמצע: להשתמש נכון באגו של האדם, כך שיהיה מאוזן עם הסביבה
- הרעיונות אינם פרי מוחו של מישהו. אלא המצב הוא המחייב את המעבר מסוג כלכלה אחד לאחר.
- אנו נמצאים בתקופה מיוחדת מאוד בהיסטוריה. בה, אם נביא את החינוך החדש, נגלה במערכת החברתית שקמה כוח פנימי שייתן לכל אחד ואחד הרגשת חיים.
אורן: בשיחה שלנו ננסה ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לקדם את החברה הישראלית שבה אנחנו חיים למקום טוב יותר, בלי להרגיש את המצוקה הפרטית שגוברת כל יום ואת הקושי לסגור את החודש. אנחנו רוצים לחיות ברמה סבירה, להרגיש בטוחים, ושיהיה לנו לתת לילדים שלנו את הצרכים הבסיסיים, ושנוכל לעשות זאת גם מחר, כמו שעשינו את זה עד היום.
כמו כן, המצב במדינה לא נעשה טוב יותר, גם העולם סביבנו נכנס לתקופה קשה מבחינה כלכלית, והאופק לא נראה וורוד. אנחנו מנסים ללמוד מה אפשר להציע לאנשים במציאות הקיימת, מתוך תפיסה חדשה של קשר בין אנשים כמפתח להתמודדות קלה יותר עם המצוקות שהולכות וגוברות.
הרב לייטמן, בשיחה הקודמת שלנו ניתחת את המצב שבו אנחנו נמצאים היום, את התפתחות האגו שלנו ממצב שבו הוא "מנוע" טוב הלוקח אותנו קדימה לשגשוג, לפריחה, לפיתוח יכולות שמקלות על החיים, אל מקום של אגו קיצוני, מעוות, שבו כל אחד הוא כמו סרטן שבולע רק לעצמו, דורס את כולם ולא רואה את האחר. זהו המצב הרע שבו אנחנו נמצאים היום. איך אנחנו יכולים להתקדם מההבחנה הזאת למקום טוב יותר?
אנחנו צריכים לראות את החברה האנושית או את העם, כמערכת אחת. כמו הגוף שבו כל החלקים וכל המערכות חייבות לעבוד באיזון הדדי, בהתקשרות נכונה זה עם זה. וכל אחד ואחד צריך להבין שטובת האומה וטובתו האישית תלויים זה בזה. ולכן בכל התכניות, המעשים, בכל מה שאנחנו מייצרים ועושים, אנחנו חייבים לסגור את התכניות והמעשים שאחרי התכניות בצורה כזאת, שקודם כל אנחנו דואגים לציבור. ובתוך הציבור, דואגים לטובת כל אחד ואחד כחלק אינטגראלי של הציבור.
אנחנו רואים שהאנשים רוצים תמיד להראות שהם פועלים לטובת הכלל, וזה קיים בכל תרבות ובכל מדינה. ואצלנו זה כך בצורה בולטת עוד יותר, כי העם מרגיש שאנו תלויים זה בזה, קשורים, זה עם קטן וסגור מכל הצדדים. לכן אנחנו צריכים לעורר בתוכנו את האהבה הלאומית, את היחס של "כל ישראל חברים", "כל ישראל משפחה אחת", זו גישה שתמיד הייתה ביסודה של האומה.
עם ההסברה הזאת אנחנו צריכים לצאת לציבור. המצב הזה היה פעם, ועכשיו כשהוא לא יכול להתקיים. אנחנו רואים שההתפתחות שלנו היא כמו התפתחות מחלת הסרטן, והיא מביאה למצב שאנחנו הורסים את עצמנו. התפתחות אינדיבידואליסטית, אם אני לא לוקח בחשבון את טובת כולם, מביאה אותנו להרס, גם אף אחד לא נהנה מזה אלא נהרס. ו"הטייקונים", האנשים שרוצים ליהנות בכל מחיר על חשבון האחרים, גם הם בסופו של דבר ניזוקים.
ההתפתחות הזאת הגיעה לכלל האנושות, ולכן המשבר הזה הוא משבר גלובלי. כל החברה האנושית היא כגוף אחד שמרגיש עכשיו את המחלה הגדולה שלו, שכל המערכות שלו יצאו מאיזון, ושלא נמצאים בקשר הדדי, ולכן אנחנו לא יכולים לנהל את המערכת הזאת.
אנחנו צריכים לפתח עכשיו את שיטת ההסברה הנכונה. במה השיטה טובה? לַמה היא צריכה להביא אותנו לאיזון? לַמה אם נתחיל להתייחס כך לעצמנו בתוך החברה האנושית, נוכל לאזן את עצמנו? לא נדאג לשגשוג ולעוד כמה וכמה אחוזים, כמו שמודדים בכלכלה המודרנית רק את אחוזי ההצלחה, אלא נמדוד את אחוזי ההצלחה דווקא באיזון החברתי, בעוצמת האיזון. וכך פתאום מתוך עוצמת הקשר הפְּנים חברתי, אם יהיה קשר כזה, הגוף יהיה בריא. זאת אומרת, לא נמדוד עד כמה כל חלק וחלק של הגוף משגשג, אלא עד כמה כולם פועלים לבריאות הכללית, לאיזון הכללי, להתקשרות הנכונה.
המטרה של הכלכלה, וכל הגישה, צריכה להיות גישה אינטגראלית. אנחנו צריכים להביא לעם את ההסבר, מה זה נקרא "איזון החברתי".
כל האנשים שיוצאים לרחובות וצועקים "איפה הצדק", כי זה בעצם מה שהם צועקים, הם לא מודעים עד כמה שהדבר הזה עמוק. גם להם, מתוך עיוות האגו שבהם, לא איכפת משום דבר, אלא כל אחד רוצה לעצמו. האימהות החד הוריות רוצות משהו, ואלה שנמצאים במצוקה רוצים משהו, וכל חלק וחלק בעם רק רוצה להרוויח על חשבון אחרים, ולא איכפת לו מהשאר.
כשמסתכלים על חלוקת תקציב המדינה, רואים שכל משרד מושך לעצמו ללא שום קשר לאחרים, ולא איכפת לו מהאחרים. משרד החינוך, הרווחה, הביטחון, הבריאות, וכל שאר המשרדים, העיקר הוא שהם שומרים על עצמם, ולא נותנים שייקחו מהם איזה חלק, ומהחשבון של האחרים לא איכפת להם. למה? כי אין גישה כללית לטובת המדינה, לאיזון, לשוויון.
אם ניקח כמטרה כללית את כולם ולא רק את הרווח הפרטי, כדי להביא את כל העם לרמה אחת של חיים, שכל אחד יקבל בשלב הראשון, לפחות את מה שהוא חייב כדי להתקיים בצורה נכונה, ואז בצורה הדרגתית נתחיל לאזן את החברה. בואו נקבע את זה ונתחיל לנוע לקראת זה.
וודאי שזה צריך להיות מלווה בחינוך. בלימוד מה זו מערכת אינטגראלית, מה זו מערכת אנלוגית, שכל המערכות פועלות בהרמוניה ביניהן, בהתחשבות כללית, ושקודם כל יש מטרה. חייבים להגיע על ידי החינוך שלנו להבנה והכרה מה זה נקרא "עם אחד", ואיך אנחנו מבצעים את הפעולות האלה בשטח, בכל מקום, בכל משרד ממשלתי, בכל גישה, בכל העבודה שלנו. ולא תוכל להיות שום פעולה גדולה או קטנה, פעולה אישית, עסקית, או כללית, שלא תביא תועלת בחיבור המאוזן לרמה השווה לכולם. אנחנו חייבים לעשות זאת.
אם לא נעשה את זה, המשבר בכל זאת יביא אותנו לכך, אבל בצורה הרסנית. או שהוא יהרוס אותנו לגמרי, כמו מחלת סרטן המתפתחת בגוף, או שאנחנו נהרוס את הסרטן שנמצא בתוך הגוף שלנו, שזהו האגו הפרטי שרוצה לאכול את כולם רק כדי להמשיך בקיומו.
לכן אנחנו צריכים להתחבר לאנשי חינוך ולהתחיל לעשות פעולות כאלה בתוך בתי הספר. הכי קל להתחיל מגן הילדים ובתי הספר. אנחנו מלמדים את הילדים איך להיות יותר מחוברים, איך לחשוב על החברה. ולא שכל אחד יתגאה בעצמו כמו בסרטים ההוליוודים שראיתי, ששם כל אחד מתגאה בכך שהוא מעל השני, מראים שבבתי הספר הכול סביב מאבק, בגאווה ובכוח, ונמדד באיזו מידה האחד גבוה יותר מהשני, וזה ממש הרסני לדור הצעיר. דוגמאות כאלה אנחנו לא צריכים, אלא הפוכות.
אנחנו צריכים לפתח גם מערכת חינוך גדולה לכל אלה שלא נמצאים במערכת החינוך, בבתי הספר ובגנים, למבוגרים שכבר עברו זאת. זה חייב להיות בצבא, זו חייבת להיות מערכת שבנויה דרך מקומות העבודה, וכלי התקשורת. צריכה להיות קודם כל הסברה רחבה לגבי מהי המחלה שאנחנו נמצאים בהתפרצותה ממש, ומהי התרופה. "איזון החברה", זו המטרה שלנו, זה נקרא מצב הבריאות שאליו אנחנו רוצים להגיע.
התרופה יכולה להיות רק על ידי הסברה, לימוד, ואחר כך ביצוע בכל מיני מערכות שאנחנו לוקחים על עצמנו, כל אחד ואחד משתתף בכל מיני מערכות כדי לבנות השתתפות יתרה בין בני אדם כדי להחזיק את החברה שלנו, את העם שלנו בצורה מאוזנת. וכאן חשוב מאוד, מצד אחד לפתח את צורות הקשר ההתנדבותיות, לתת להם הערכה, כוח, להעריך כל אחד ואחד במידה שהוא משתתף. ומצד שני חייבת להיות תכנית הסברה מצד המדינה, מצד הממשלה, ולא רק מלמטה מתוך העם. בסופו של דבר חייבים האנשים הנמצאים בשלטון להבין שהם חייבים לרסן את עצמם ולהתנהג בצורה אחרת, ולא רק לפזר מילים המבטיחות שהם עובדים לטובת העם, אלא להבין מה זה נקרא "לעבוד לטובת העם" בכל משרד ומשרד ממשלתי. שגם בהוצאות ממשלתיות, וגם בכל הכיוונים האחרים, שיעבדו יחד. ישיבת ממשלה צריכה להיות מתוך המחשבה "איך אנחנו מגיעים ליתר איזון בין כל המשרדים, בין כל הזרועות והפעולות שאנחנו מבצעים, על ידי הכוח, הכסף, ועל ידי כל הפקודות שיוצאות מהממשלה דרך הרשויות וכל הזרועות שלה".
איך על ידי חוקים חדשים נחדיר לתוך התעשייה, המסחר, והפעולות שמתקיימות על ידי כל העסקים והחברות למיניהן, שיהיה ברור שיש חוקים חדשים עכשיו, ושהממשלה מכניסה אותם לתוך כל מה שקורה בשטח.
ושלא ימכרו לנו תרופות רק כדי להרוויח, אלא למען הבריאות. שלא ימכרו לנו במחיר מוגזם כל מיני מצרכים הכרחיים, פי שלוש מאשר באירופה. או שלא ימכרו לנו סתם דברים שאין לנו שום צורך בהם, כמו חמישים סוגי גבינות כשאנחנו יכולים להסתפק בפחות. בשביל מה לנו כל הדברים האלה?
אנחנו צריכים להפנות את תשומת הלב לדברים הנחוצים, הבריאים, ההכרחיים לקיום של כל אחד ואחד, עד שנעלה את רמת הקיום של כל אחד לצורה אחידה, מכובדת, והכרחית לכל אזרח.
כל זה חייב להיות יחד עם לימוד וחינוך, ויחד עם הפעלה של כל אזרח ואזרח, כדי לתת כוח והשתתפות בבניית החיבור החברתי, בבניית האיזון.
אנחנו צריכים לפתוח גם מחסנים למיניהם כדי לעזור בצורה הדדית לאנשים שחסר להם, לאנשים שאנחנו צריכים לדאוג להם. צריך לראות את האומה כמשפחה, אין ברירה, וכולנו יושבים סביב שולחן עגול ודנים במה שכל אחד ואחד צריך, כמו במשפחה. מי קודם ומי אחר כך, ובאיזה אחוזים לחלק את הכוח והכיס שלנו להבראה הכללית. כמו בגוף שצריך לאזן ולדאוג לכל המערכות שיעבדו בהרמוניה אלה עם אלה, כי הבריאות היא דרגת האיזון.
צריכים לעבוד יחד עם כלכלנים שמסוגלים לחשוב בצורה אינטגראלית. וזה לא פשוט כי בגלל שיטת הלימוד שלהם, הם פועלים מתוך אותה רשת אגואיסטית מעוותת שכבר פועלת כך, והם חושבים רק בצורה כזאת. אנחנו צריכים להביא להם דרך חשיבה וגישה חדשה, והיא שלא הרווחים והאחוזים הם המטרה, אלא שיש לנו מטרה אחת, להיות ברמה אחת, ולו הקטנה ביותר, או הגדולה, לא חשוב, אבל קודם כל להיות באיזון.
ודאי שאי אפשר להגיע לזה בקפיצה אחת, וודאי שאי אפשר להגיע לזה בכוח, כמו שהקומוניסטים עשו ולכן הרסו את כל התעשייה והמסחר ועשו רק טרור. אלא אנחנו צריכים לעשות את זה דרך הסברה. ברוסיה הם עשו את זה בגלל רעיון מרקסיסטי שעלה בראשם של כמה אנשים בלבד, ואנחנו עושים את זה מאין ברירה, מתוך הכרת המחלה, מתוך זה שנמצאים בהתקדמות האגו ההרסני שהביא אותנו למבוי סתום.
צריכים לראות את התהליכים שאנחנו רוצים לעשות באיזון החברתי, לא כאיזו רגרסיה או צעדים אחורה לסוציאליזם המעוות שהנהיגו בכמה מדינות, אלא כקריאת הזמן המודרנית. בעצם קודם לכן אי אפשר היה להגיע לאותה הצורה של החלוקה הנכונה, והדאגה הכללית, מפני שהאגו לא הביא לנו את צורת ההרס הסופית שלנו. זה לא היה כך באף מקום.
הרוסים שהתחילו לבנות את הסוציאליזם שלהם, פשוט ביטלו את האגו בכוח, ולא נתנו לו להתפתח. האמריקאים במקום זה, הלכו עם האגו. בזמנו הרוסים נפלו עם הגישה שלהם, ועכשיו נפלו האמריקאים, זאת אומרת ששביל הזהב נמצא באמצע, במקרה שאנחנו משתמשים נכון באגו של האדם. אם האגו הפרטי והרצון הכללי של הסביבה יהיו מאוזנים, אז מתוך ההרמוניה הזאת, ההשתוות הזאת, אנחנו נגיע לחיים בריאים.
בתקופה האחרונה, בתוך המאה העשרים, ראינו את שתי הקצוות. אם לא נותנים לאגו הפרטי להתפתח לגמרי, כמו ברוסיה, או שנותנים לו להתפתח איך שבא לו, כמו באמריקה, אנחנו רואים ששניהם קרסו. אלא רק באמצע, כשלא שמים רק את טובת החברה על מנת להרוס את האגו הפרטי כמו שעשו ברוסיה, ולא נותנים לכל אחד לגדול על חשבון הסביבה והחברה כמו באמריקה, אלא באמצע, כשהפרט והכלל יהיו שווים. אנחנו גם רואים שבכל מקום שבו יוצאים אנשים לרחוב, וזה גם בישראל, ברוסיה, או באמריקה, הם צועקים לשוויון וצדק. וזה יכול להיות רק בתנאי שהפרט והכלל יהיו באותה דרגת חשיבות.
אז לפתח כלכלה, שהיא תהיה כלכלה כזאת שפרט וכלל יהיו במערכת הכלכלית בגובה אחד, זו גישה כלכלית מסחרית עסקית חדשה, בקו האמצעי, באיזון. ואם אנחנו שמים את הנקודה הזאת של האיזון כמטרה, כסיכום של כל חשבון וחשבון, למה אנחנו צריכים להגיע, אז אנחנו יכולים כאן לבנות תשתית עסקית מדינית, חברתית, חדשה, בריאה. וזה לא מפני שבא לאף אחד סתם לעשות את הרעיונות האלו כמו באמריקה או ברוסיה, אלא מתוך זה שהזמן גורם. המצב עצמו הוא מחייב אותנו כך לעשות. אחרת מכל התנועות האלה או המחאות בכל מקום ומקום, אתה תראה הרס כללי. להרגיע את הרוחות, להביא את האדם להסכמה, אתה יכול רק בתנאי, אם הוא ירגיש שזו נחלה של כולם, כולם שווים. ואף אחד לא יכול להרוויח מזה יותר מאחרים, כי אם הוא עושה כך, בסופו של דבר את הבומרנג הזה, דרך החברה, בכמה שהוא הכניס עיוות לתוך החברה, זה חוזר אליו.
אם אנחנו נביא את החינוך החדש הזה, אז אנחנו נגלה בתוך המערכת החברתית הזאת שקמה, אנחנו נגלה בה את הכוח הפנימי שלה, כוח הכלל, שאף פעם לא היה. באמריקה. זה לא היה מפני שבכלל לא פיתחו את זה שם. ברוסיה זה לא היה, כי לא היה שם כלל, אלא הממשלה בכוח הכניסה את כולם לצורת עבדים לעצמה. ורק כשאנחנו נעשה את זה על ידי החינוך, על ידי הכרה, על ידי הבנה, על ידי התוכנית הכללית, המקובלת בהדרגה על כולם, לא בכוח, אלא מתוך ההכרה, מתוך חוסר ברירה, מתוך התעמולה הנכונה, אז אנחנו נגלה בתוך החברה כוח איחוד, ערבות, הדדיות.
שהכוח הזה הוא בעצם, שאף פעם לא הרגשנו אותו, זה כוח של גוף בריא, כמו שהוא פתאום מרגיש את עצמו באיזון של כל המערכות, כמו אדם בגיל עשרים המרגיש את עצמו מלא כוח, מלא תקווה, מלא רצון, מלא יכולת. הזרם הנכון שנמצא בתוך החברה ונמצא בה כך, ככוח החיים, כוח חיותי כזה, הוא ייתן לכל אחד ואחד הרגשה אחרת, של הבריאות החברתית, הרגשת החיים. את זה לא הרגשנו אף פעם. ועל ידי הסדנאות, על ידי השולחנות העגולים, על ידי כל מיני כאלה פעולות בחיבור, פעולות קטנות כאלה, מצומצמות, לוקאליות, אנחנו יכולים לתת לאדם להרגיש, מה זה נקרא אם בכל האומה אנחנו נעשה זאת.
בנוסף לזה, אם אנחנו כך בונים את עצמנו, עד כמה שהכוח האינטגרלי הזה, הכללי, שורה בתוך החברה, אז אנחנו נהיה בזה באיזון עם הטבע הכללי, עם דומם, צומח וחי, עם כל המערכות שאנחנו נמצאים בתוכן. אנחנו ניכנס באיזון עם האקולוגיה, עם אותה העטיפה שבה אנחנו מתקיימים. ואז אנחנו נרגיש גם משם תגובה טובה. אז גם האקלים, התגובות של הטבע, הם יהיו טובים לנו, כי סך הכל אנחנו חלק מכל מערכת המציאות. ולכן בלאזן את עצמנו, אנחנו גורמים לאיזון של כל המציאות הגדולה.
הייתי אומר שאנחנו נמצאים עכשיו, בתקופה מאוד מאוד מיוחדת בהיסטוריה שלנו, שבזה שאדם עכשיו נמצא בהכרת הרע שלו, הוא רק עכשיו מתחיל להיות בכוח, בכושר, לשנות את עצמו, את החברה שהוא בונה, וביחס שלו להטבע, הוא מתחיל להגיע לאיזון הכללי, שזה יקנה לו יכולות חדשות. זה כמו שבגוף הבריא לעומת החולה, מתגלות פתאום כאלו יכולות, פתאום כאלו אפשרויות, שהחולה בכלל לא מרגיש אותן, הוא נמצא בתוך הרגשת המחלה שלו ואיך פחות לסבול. וכאן אנחנו חושבים על איך יותר לשגשג באמת, אבל שגשוג באותו קו האמצעי כל הזמן.
ניצה: אני חושבת שהאתגר הגדול הוא באמת להתחיל כמו שאמרת, שיש חוקים חדשים, איך מגיעים ליֵתר איזון. אבל אלו חוקים חדשים, חוקים אינטגרלים, שבעצם האדם לא מסוגל בכלל לחשוב עליהם, לא מבין איך הם פועלים, וגם אם הוא מסוגל לרגע, הוא מייד חוזר להרגלים שלו, הרגלי החשיבה הרגילים שלו?
אבל דורשים אותם, האנשים שיוצאים לכיכרות העיר, הם דורשים איזון, אז ללכת איתם.
ניצה: על האיזון?
אם אתם רוצים איזון? אז תראו מה זה. תראו מה זה צדק, מה זה שוויון, תהיה חלוקה צודקת ועוד, כל מה שאתם צועקים, מה שאתם רושמים שם על כל השלטים האלו כשאתם יוצאים, תראו מה זה. רק להסביר להם, בואו נעשה סדר, בוא נראה את זה כמערכת כללית, כמו מַה יהיה לכם אם אתם עכשיו תקבלו, אפילו דירות לכל אחד ואחד, מה יהיה בתוך הדירה, מה יהיה עם כל השירותים, מה יהיה עם כל הדברים? זאת אומרת, אם להגיע לאיזון הכללי של כל המערכות, זה מה שאתם רוצים? אז בבקשה. וחוץ מאותם האנשים, שנמצאים בהרגל להשתמש באגו המוגזם שלהם, בצורה המכוונת, לטובת עצמם בלבד, אפילו על חשבון האחרים, חוץ מכמה כאלו, בסופו של דבר אנחנו יכולים להגיע להסברה לכולם. וגם לאנשים שבסופו של דבר אפשר להגיע אליהם, ולהסביר להם בצורה הגיונית, מה היא בעצם קריאת הזמן, ולחייב אותם בהשתתפות יחסית, בכל הדברים האלו, כי אחרת הם מסכנים את עצמם.
ניצה: הצורך באיזון הוא ברור, זאת אומרת, הם מבינים שהם צריכים איזון. האתגר שדברתי עליו, זה איך הם בעצם יגלו את החוקים האלה? האם אנחנו צריכים להביא את החוקים האינטגרלים? איך הם ידעו על פי אילו חוקים להתנהל? אז חוק אחד או אפילו יותר הזכרת קודם, שצריך קודם כל לדאוג לקיום הבסיסי, שזה כתנאי ראשון, אבל האם יש עקרונות כאלה של חוקים אינטגרלים, שאם האדם, יאמץ לעצמו, אז יוכל להביא איזון?
זה רק על ידי החינוך וההפעלות האלה כמו סדנאות, שולחנות עגולים, הוא יתחיל לקבל את ההרגשה הפנימית, מה זה נקרא להיות חלק מהחברה, מה זה נקרא לחשוב דרך החברה? שהחשבון לעצמו והחשבון החברתי, הם לא צריכים להיות בהתנגדות, בהתנגשות, שאנחנו הגענו למצב שאף אחד לא יכול להרוויח, אלא אם מתוך הצלחת הכללית.
ניצה: אני מנסה לחשוב שאם הייתי תלמידה שלמדה למשל פיזיקה, אז קודם לימדו אותי את החוק ורק אחרי זה אמרו לי בואי תראי איך זה פועל. ופה זה נראה שזה לא בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, לא מלמדים אותי חוק, אלא אני צריכה איכשהו להבין שאני צריכה להגיע לאיזון, אולי אני צריכה לעבור איזה תהליך כזה, ולאט לאט כאילו לגלות את החוק. האם זה משהו כזה? או שאני יכולה לבוא עם איזו רשימה?
כן ולא. אנחנו יכולים לקחת דעתם של הרבה מדענים שמדברים על זה, שהסבירו לנו את זה דרך כל הצורות שיש בטבע, שסך הכל הטבע בעצמו תמיד שומר על איזון. זה כמו בין הזאבים והארנבות, כמו בין כל דבר ודבר. טבע תמיד נמשך לאיזון, בכל החלקים שלו. אם אלו יהיו פחות, אז יהיו פחות גם מאלו, או אלו יותר ואז אלו יותר וכן הלאה. זה תמיד נמצא באיזון. אלא אדם שנכנס, אז הוא בכל שטח ושטח מפר את האיזון. הוא עושה מה שבא לו, הוא לא מבין מה הוא גורם לעצמו בחוסר האיזון הכללי הזה, איך זה חוזר אליו.
אנחנו יכולים לקחת הרבה מדענים שמדברים על זה, אנחנו יכולים לתת דוגמאות איך זה בכל יתר המערכות, אנחנו יכולים להביא את דעת הקהל, סוציולוגים, פוליטולוגים, מי שמטפל בחברה. האדם הפרטי, הקטן, הוא לא רואה את זה ממש מול עצמו, אבל על ידי צורות ההסברה, אנחנו יכולים להביא אותו לזה, אבל יותר טוב להעביר אותו דרך ההתפעלות הרגשית. ולכן כאן אני אומר שאנחנו חייבים להעביר אותו דרך המשחקים מה שנקרא, סדנאות, כל מיני פעולות כאלה שמתוכן, הוא ירגיש שזה עובד כך, ואז אנחנו לא צריכים להגיע אליו דרך השכל, כי זה קשה מאוד, אלא כי זה מה שעובד עליו. הוא ירגיש שזה יותר טוב.
ואם אנחנו, אפילו בשכונה שלנו או בעיירה הקטנה שלנו נעשה כאלו וכאלו מערכות, למשל שלכל נושא הניקיון אנחנו נדאג בעצמנו, אבל אנחנו נשלם פחות לעירייה, שאנחנו נבנה איזה בניין יחד, שזה יהיה לכל הילדים שלנו, לחוגים, ונעביר שם חוגים בצורה התנדבותית, וכל אחד ואחד יתרום מעצמו כמה שהוא מסוגל לזה, ואז כולם מרוויחים, כולם מעלים את רמת החיים, והילדים שלנו מקבלים טיפול טוב. הדברים הקרובים אליו, שהם לא מראים לו איזון בכל העולם ובכל המציאות, שזו הגישה הפילוסופית, אלא גישה פרטית קטנה שכאן עושים ומקבלים מייד תוצאה, זה מה שאנחנו צריכים, ואת הכל לעשות יותר נכון בצורה הרגשית, כי אז לא צריכים הוכחות, טוב לי וזהו.
ניצה: יש פה כך, סדנאות שבעצם מעבירות התפעלות רגשית, ומשחקים להעברת התפעלות רגשית, אז אילו סוגי משחקים אני צריכה ללמד את האדם או החברה שמשתתפת בתהליך כזה כדי ללמד אותם איזה עקרון?
כשאני הולכת לבנות משחק, אני מתכננת את זה כך שדרך המשחק יעבור איזה עקרון או מסר למי שמשתתף, שדרך המשחק הוא פתאום יבין את זה, אז אילו מסרים או אילו עקרונות אנחנו יכולים לבנות לאדם שיוכל לעבור אותם כדי שהוא יבין בתוכו או שיגלה בתוכו מה זה להיות מאוזן?
אנחנו במשך ההתפתחות, הגענו למצב, שבהתחלה כל אחד ואחד היה מייצר לעצמו כל מה שהוא צריך. אני הייתי צד איזו איילה, מוריד ממנה עור ופרווה ובזה הייתי מתלבש, את הבשר שלה אני אוכל, אולי הייתי מגדל כמה דברים בקרקע שלי, בחלקה שלי, הייתי בונה לעצמי בית, הכל הייתי עושה בעצמי.
אחר כך הגענו להתפתחות כזאת שבשביל מה? כדאי לנו לעשות זאת בצורה שבה אנחנו נחלק את הדברים האלה, אחד מביא עורות והשני מביא בשר והשלישי ירקות וכן הלאה וכן הלאה. הגענו למצב שפיתחנו מכונות, וכל אחד על ידי המכונה המסוימת שבה הוא רכש מיומנות לעבוד הוא נעשה בעל עסק, נעשה אומן. אז ההוא חייט וההוא סנדלר ועוד, וכך החברה האנושית התחילה כבר לעבוד בצורה אינטגרלית.
במשך ההיסטוריה הבנו שזה כדאי, שהכל משתלם הרבה יותר, אנחנו מקבלים שירות יותר טוב, שאני לא יכול לתפור גם נעלים וגם בגדים וגם להיות חקלאי, כל אחד ואחד בשלו, ההוא פחח וההוא נגר, עד שהתקדמנו והתקדמנו, עוד יותר ועוד יותר, שהמקצועות נעשו כאלו מורכבים, שאני כבר לא מסוגל להיות במקום כל אחד, ויש כימאים ויש טכנולוגיה, מהנדסים וחשמל וגז ומים, אבל בסך הכל אנחנו רוצים להנות מכל השירותים האלה יחד, וזאת ההתפתחות הנכונה והיפה, כמו שכתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה", זו הגישה הנכונה. אז אנחנו רואים שזה בטבע של החברה האנושית להשתמש בזה נכון, בזה שכל אחד יהיה מיוחד, וכל אחד יתרום לאחרים. השאלה היא רק האם התרומה הזאת שכל אחד מביא לחברה היא שווה, ואנחנו לא מתחילים להשתמש כל אחד בייחודיות שלו בצורה המעוותת, "שאני על ידי זה רוצה לכופף את האחרים", שאני על ידי זה רוצה לשלוט על האחרים"? כי ברגע זה כבר מתחילה להיות בעיה.
זאת אומרת, הבעיה היא לא כסף, הבעיה היא לא במומחיות של כל אחד, הבעיה היא לא באגו של אחד, אלא עד כמה שאנחנו שומרים על ההדדיות. אז אנחנו עברנו בהיסטוריה שלנו כל מיני מכות, למדנו על עצמנו, אנחנו בעצם תמיד הבנו בתת ההכרה שהדדיות זה טוב, והאיזון זה טוב, רק האגו שלנו, הטבע שלנו, בכל זאת כל הזמן היה דוחף אותנו לנצל את האחרים. ובזה אנחנו לא מאשימים אף אחד אלא את הטבע, הטבע שלנו.
ועכשיו כשהגענו למצב שזה מביא לנו קריסה, זאת אומרת, שאנחנו מתחילים לא להיות גורמים טוב לחברה, כל אחד בשטח שלו, אלא כל אחד ואחד מתייחס לחברה האנושית כמו להזדמנות לשלוט, הזדמנות לנצל, שכל אחד בונה את עצמו על ההרס של השני, לא על זה שהוא תורם ומקבל שירותים מאחרים. ולכן כאן הגישה, עצמה הפכה להיות הרסנית. שכל אחד רוצה למשוך לעצמו, לא לעבוד בחליפין כמו שקודם, אני אתן לך נעלים ואתה תיתן לי בגדים וכן הלאה. ולכן אנחנו על ידי החינוך צריכים לנטרל את הגישה הזאת, כי אחרת אנחנו נהרסים.
והדוגמה לכך היא שאנחנו פיתחנו עכשיו בועות כלכליות פיננסיות, שהכל זה שקר גדול, כל אחד מציג את עצמו שהוא גדול ושהוא עשיר, ובעצם אין לו כלום, רק מספרים, משחקים עם מספרים. זאת אומרת, אנחנו רואים עד כמה שהגענו למצב, לא שמישהו תורם, אף אחד לא רוצה לתרום לחברה, אלא כל אחד רוצה לנצל את החברה, לנצל את האחרים, ואת זה בא המשבר והורס.
עכשיו השאלה, או שאנחנו בצורה הדרגתית, בעצמנו, נחתוך את כל הבועה הזאת ונשאר באיזון הנורמלי בינינו, בצורה הדרגתית, בהבנה, בהכרה, או שאנחנו כמו עכשיו שלא יודעים מה לעשות, כי אנחנו כל כך מחזיקים בכל הבועות האלו, ובכל הגישה ההרסנית הזאת זה לזה, עד שהמחלה הזאת תתפתח כך ותהרוס אותנו.
מה זאת אומרת תהרוס אותנו? שלא נוכל להיות בקשר הדדי, אפילו המינימלי ההכרחי לקיום החיים. זאת אומרת, לא נרד לאט לאט לחילופים הנכונים בינינו, אלא פשוט יבוא הזמן שלא נוכל בכלל להיות באף קשר, כי הקשר ההרסני, הוא בסופו של דבר יחתוך כל אחד מהאחרים, ויוצא שקריסה תהיה בכל דבר, פשיטת רגל בכל עסק, בכל בנק, בכל מערכת תעשייה, במסחר, בכל מה שמחבר בינינו.
אז כדי לא להגיע למצב כזה, אנחנו חייבים להביא את כל העסקים שלנו, כל המערכות שלנו שהן חברתיות, כלכלה, מסחר, תעשייה, כולן כאלו, אנחנו חייבים להביא אותן לאט לאט, בצורה הדרגתית, להוציא מהן בועות, הבועות זה לא בזה שכל אחד משקר לשני, הבועה היא בועה אידיאולוגית, שכל אחד ואחד רוצה לנצל את השני בכל מחיר, וכמה שרע יותר לשני, מרגיש את עצמו יותר מוצלח. זאת הבועה, האגו המוגזם.
אם האגו נותן לי דחף להתפתח ולתרום לחברה, אז זה אגו טוב, חיובי. ואם הוא עובד בצורה הפוכה, איך אני מנצל לעצמי את החברה, אז זה כבר אגו רע. זאת אומרת, הכל תלוי איך אנחנו בקו האמצעי הזה, מאזנים את היחס שלנו לחברה.
ניצה: זה כאילו שהגדרת מחדש מה זאת הצלחה בחיים החדשים. אמרת קודם שההצלחה שאנחנו מגדירים היום זאת הבועה שבה כל אחד מנצל את השני ומי שעושה זאת הכי טוב, נקרא מצליח.
אבל אנשים עכשיו מבינים שאנחנו מתקרבים לתהום לא ידועה, שאי אפשר יהיה לנהל שום דבר, אנחנו פשוט כמו חיות קטנות שמובאות לטבח, אז אני חושב שבמצב כזה, אפשר להתחיל להסביר להם מה בעצם קורה.
אורן: הדגשת קודם את הממשלה, שגם שם אצל אנשי הממשל צריך לבוא שינוי, אמרת שכל משרד לא ימשול לבד, זאת אומרת, שהעבודה הזאת, בניית האיזון צריכה לחול על כל הרמות מהרמה העליונה ביותר, שעבודת הממשלה צריכה להיות בהתאם, איך אנחנו נגיע ליתר איזון בינינו, קודם כל בין המשרדים השונים. הייתי רוצה לזרוק לך אתגר.
נאמר שנותנים לך קרדיט ואומרים, "אתה יודע מה? בוא תעביר סדנה למאה ועשרים חברי הכנסת שתיתן להם לטעום משהו מהרעיון הזה?
זאת לא סדנה, צריך לפתוח שם לימוד קבוע ומחויב, לא רק למאה ועשרים חברי הכנסת, חוץ מהם יש שם אלפי עובדים שנמצאים בכל מיני משרות, וכולם פועלים רק כדי להעלות את הכסא שלהם לדרגה יותר גבוהה. כשכל אחד מהם אומר ומצהיר שהוא פועל לטובת העם.
צריכה להיות שם באמת מערכת חינוך שתביא אותם לכך שהפה והלב יהיו שווים, שמה שהם אומרים, שהם פועלים לטובת העם יהיה לטובת העם ולא לטובתם. אתה מבין שבחברה אגואיסטית כל אחד שמגיע למקום יותר גבוה הוא האגואיסט המוצלח ביותר. אנחנו רואים זאת בברור, בכל המשחקים שלהם ובמסחר שיש ביניהם עבור הכיסאות.
אורן: נניח שקיבלת שעה בשבוע, וכמו שאמרת הם אלפים, אז בוא נצטמצם, אמרתי מאה ועשרים חברי כנסת, בוא נצטמצם עוד, לשרים בממשלה, כל אחד מהם שולט על משרד מסוים, ואנחנו מושיבים אותם בשולחן אחד, ויכולים להעביר להם הפעלה, או אפילו סדרה של הפעלות. איך היית מתחיל, מה תהיה ההפעלה הראשונה?
הייתי מתחיל בכך שהייתי מביא מליון איש שיעמדו סביב אותו בניין שבו אנחנו נשב, מיליון איש שיעמדו ויחכו שהשרים יתחילו לקבל החלטות נכונות לפחות לטובת המיליון הזה. שהם ירגישו לחץ, פחד, ממש פחד כמו קדאפי שהרגו אותו באמצע הרחוב. שהם ירגישו זאת ממש על העור שלהם, אז אולי אפשר יהיה לדבר איתם. אני לא חושב שבתנאים פחותים מכך אפשר לגשת אליהם. אני פשוט מבין את האדם שנמצא במשרה כזאת ובמקום כזה.
אורן: אז איך אנחנו מצפים לכך ששינוי יבוא לא רק מלמטה, אלא גם מלמעלה?
יכול להיות שבצורה הדרגתית, לא תוך שעה כמו שאתה נותן לי.
אורן: לא תוך שעה, אלא נותנים זמן קבוע, אפילו שעה ביום.
קודם כל הם צריכים להבין שהמצב מסוכן, בצורה שהוא נעשה מסוכן לחייהם האישיים, כי הם לא מרגישים את העם, לא איכפת להם מכל מה שקורה, רק מהכסא והמשרה, ואיך לעלות בדרגה לעומת האחרים וחוץ מזה שום דבר. אף אחד לא מאשים אותם, זאת ההתקדמות הטבעית האגואיסטית של כל אחד ואחד.
ברור שאדם במקרה כזה, במקום שלו, חייב להתנהג כך, וכל אחד חייב להתנהג כך. והוא צריך להרגיש כנגד האגו המפותח שלו, כנגד הדרישה שלו לנצל את האחרים, ולעלות בכל מחיר, כמו שאתה רואה שהיום הוא כך ומחר הוא כך, ואחר כך שוב כך, למה? זה טבעי, כי בכל רגע ורגע הוא מחליט "מה לטובתי", אין עקרונות אין יסוד שעליו אני עומד, אין דבר כזה. אם אפשר, גמרנו, אני מוכר את הכל, זה ברור.
אם כך, מה יכול לנענע אותו לשמוע שחייבים לשנות את הגישה. שהוא צריך לשנות את הגישה, מגישה אגואיסטית כזאת שאין לו כלום חוץ מההצלחה אישית שלו, לגישה של הצלחה לאומית. הרי ההצלחה הלאומית אולי אומרת לו, "אתה יודע מה? ממחר אתה צריך להיות מנקה רחובות, בזאת אתה עושה את העבודה הכי טובה לטובת העם". והוא יגיד בלב שלם, "איזה יופי, סוף סוף הבנתי את המקום האפקטיבי והמועיל ביותר שלי, הוא נמצא במקום התיקון שלי". שתא שנמצא אצלי בקרסול לא יחשוב שהוא תא שצריך להיות במרכז המוח, אלא הוא יבין שהוא צריך לרדת מהמוח לקרסול. וכך הגוף יהיה בריא.
אם הוא יבין שכנגד זה הוא בסכנה, רק בצורה הזאת ובתנאים האלה הוא יכול להקשיב. אולי בכל זאת גם לטפטף לאט בצורה כלשהיא, אבל זה מאד קשה. אני מבין את טבע האדם, ואם אני מעמיד את עצמי במקומו, זה כמעט בלתי אפשרי, זה יכול להיות רק בתנאי שתהיה סכנה אישית לחייו.
אתה רואה מה קורה עכשיו בסוריה, אסאד הרי נמצא בסכנה, למה הוא מחזיק הלאה? הוא היה יכול לקחת לעצמו כמה מהמיליארדים שנשארו בקופה ולצאת החוצה, והוא לא מסוגל. "אני השולט". איפה אתה שולט? אתה כבר לא שולט, אתה כבר לא מסוגל. ראית מה קרה עם קדאפי? וכך עם כל אחד ואחד. אותו דבר קרה במצרים עם מובארק. עד הרגע האחרון הם לא מסוגלים לחשוב בצורה אחרת, עד שהורגים אותם.
לכן אני אומר, שאותו שר בממשלה חייב להרגיש שהוא במצב של סכנה ממשית, ושאתה מביא לו פתרון איך להימנע מהסכנה, על חשבון זה שהוא יתרחק קצת מהמחשבות הגבוהות שלו על כיסא יותר גבוה, על יותר השליטה וכן הלאה. כי אדם ייתן כל דבר בעד נפשו. אם אין לי חיים, אז מה איכפת לי. אבל יש כאלה שאומרים, "אפילו שלא אהיה בחיים, אולי אחר כך אנשים ידעו שהייתי ראש ממשלה, אפילו אם יהרגו אותי, אני אהיה פקיר לשעה".
אורן: להימנע מסכנה זאת בהחלט מוטיבציה, מה הסכנה? שבממשלה הבאה אני כבר לא אשב, זאת סכנה מוחשית.
הוא כל פעם מוכר את עצמו למה שיותר כדאי לו, לא חשוב באיזו ממשלה.
אורן: האם יש לנו כלי, גם אם לא הצלחנו להגיע למצב שמיליון איש סובבים את הבניין, לא ממקום של לחץ, אלא ממקום של תבונה, מה זאת אומרת תבונה? אנשים כמו שאמרת עם אגו מפותח, מבינים שמחר הם יכולים למצוא את עצמם מחוץ למעמד המכובד שבו הם נמצאים היום. אנחנו אומרים שהממשלה תתפוס את הרעיון של הקו האמצעי בהנהגת החברה, בהנהגתם, האיזון בין הזרועות השונות של הממשלה. אתה אומר "יש לי מתכון להצלחה, קוראים לו "איזון מקסימלי", בואו נתיישב כל השרים בממשלה, ביחד עם ראש הממשלה ונתחיל לחפש מהו האיזון הזה". אם אתה צודק ובאמת זה דבר מועיל ורווחי ויביא לשגשוג, זה הרי יתבטא באהדת הציבור, כי נקבל תוצאות כלל חברתיות טובות יותר, וגם נקבל מנדט מחר. כבר יש לי מוטיבציה, ואני לא צריך לחכות למיליון איש.
נאמר שהבנתי את הרציונל שלך וקיבלת קרדיט להעביר אותם תהליך, "המדריך לאיזון", יש לך לכך שעה ביום. מה תהיה ההפעלה הראשונה?
חלק צריך להיות הסברתי, מה זה נקרא איזון? מה המחלה? כל מה שדיברנו עליו עכשיו ובשעה הקודמת, ובחלק תהיה סדנה.
אורן: מה יהיה בסדנה?
מה זה נקרא מחלה, מה זה סרטן, מה זה איזון, מה הסימנים שלו, מה דורשים האנשים ברחוב לעומת מה שאנחנו יכולים לעשות להם, איך אנחנו יכולים לחיות ללא תוספת תקציב, בלי שאנחנו מדפיסים עוד ניירות, עוד כסף, איך אנחנו יכולים בלי לסכן את קופת המדינה, את הביטחון ואת כל הדברים האלה, לגרום לאיזון בקהל, במה שהוא דורש, צדק חברתי, חלוקה הצודקת וכן הלאה?
איך אנחנו יכולים לעשות זאת? אפשר לעשות זאת על ידי כך שנפתח בעם קשרים חברתיים, שאנשים יעזרו זה לזה, כך שהם בעצמם, בצורה שכל אחד משתתף מכל הלב, יעזרו ויבנו לעצמם מנגנונים של עזרה הדדית, התנדבותית, וכך ודאי בלי להשקיע כסף, אנחנו נגיע לשיווין מסוים.
ומה צריך מהמדינה? לתת קצת תמיכה מכלי התקשורת, שהרשויות המקומיות יעזרו במשהו, זה מה שיש לנו, בלי לצאת מהתקציב הנוכחי. לעזור להכניס את הדברים האלה לאוניברסיטאות, למקומות עבודה, לחייב זאת כחוק.
אורן: את מה?
את חוק החינוך האינטיגרלי.
אורן: זהו?
עד כדי כך שאף אחד לא יקבל גרוש מהמדינה, לא זקן ולא צעיר, אף אחד, בשום תחום. כולל מערכת הבריאות, כולל הכל. זאת אומרת, אף אחד לא מקבל שירותים, אפילו לא בבריאות, אין לך ביטוח, אין לך ביטוח רכב, אתה לא מקבל שום דבר שפועל במדינה אם אתה לא משתתף בלימוד של החינוך האינטגרלי, במערכת החינוך האינטגראלית. הממשלה יכולה לעשות זאת.
אורן: נמשיך בשיחות הבאות תבואו יהיה מעניין. עד אז שיהיה לנו כל טוב ובאיזון.
מהי מטרת המשבר העולמי, מהם יתרונותיו של החיבור בדרך לפתרון המשבר ומהו כוחו של ההמון בביצוע שינוי? הרב ד"ר מיכאל לייטמן בשיחה עם אורן לוי וניצה מזוז
נושא: כולנו שותפים - בניית תבנית לאנושות חדשה
המשבר יוצר לא רק בעיות כלכלית אלא גם בעיות נפשיות. רשת הערבות ההדדית תפתור גם בעיות אלה
- הרשת החדשה תפתח לאנשים רווח שאפילו בכסף לא ניתן לקנות
- אנשים ירגישו שהם חיים מדברים גבוהים יותר. כל אחד ירגיש שהחיים שלו הם לא רק שלו, אלא ירגיש קצת יותר את החיים של השני. ואז מתוך זה יש לו התרחבות, רוגע, הרמוניה, שקט, נוחות
ברשת החדשה אנשים ירגישו חופשיים
- היחס היפה בין האנשים יוציא אותנו מכל בעיה משום שאנו מייצבים את הכוח החדש האינטגרלי. זהו לא מן טריק פסיכולוגי
- כתגובה להעלאת המיסים ניתן לעשות סדנה שמטרתה לייצב את החיבור ולמצוא איך אנחנו בעצמנו מסתדרים כך שהחיים שלנו יישארו באותה רמה למרות ההרעה במצב
צריכים להראות לאנשים את המדרגה הגבוהה והפיצוי הפנימי שיש ברשת החדשה- את השותפות לתהליך היסטורי של בניית תבנית לאנושות חדשה שתהווה דוגמה לכל העולם
- כל שנה נעשה יותר גרוע. אפשר לעצור את זה אם נדע את תהליך ההתפתחות ומטרתו, איזה כוחות פועלים עלינו
- על בחירה חופשית ואיך להפוך את הכל לטובתנו
- מטרת הרשת היא להוציא את האדם מהתרדמה שלו, לנענע ולעורר אותו
אורן: אנחנו מנסים ללמוד יחד עם הרב לייטמן, איך אפשר להפוך את החיים שלנו בישראל, לחיים יותר טובים, לחיים חדשים. במקום שכל אחד מאיתנו יהיה טרוד בצרות היומיום שלו, ולא יצליח להרים את הראש ולחיות אלא כל הזמן יהיה עסוק בהישרדות הקיומית, איך אנחנו יכולים לפתח בינינו רשת של קשרים, שתוכל להביא אל החיים של כל אחד מאיתנו, של כל בית, של כל משפחה בישראל, רוח חדשה. רוח של תקווה, רוח של חיזוק הדדי, עזרה הדדית, חום, ביטחון. ואיך אפשר להפוך את החיים ביחד לחוויה, במקום חווית הישרדות.
הרב לייטמן, בשיחות האחרונות התחלת לדבר על כלי חברתי שנשמע מאוד מבטיח, מאוד מסקרן, כמו "סטארט אפ", מודל חברתי מאוד יפה. אני אציג אותו בכמה מילים ובהמשך השיחה נמשיך ונפתח. אתה מדבר על איזה מודל של רשת חברתית, של ערבות הדדית. למשל, אתה אומר שלכל אחד מאיתנו יש בבית המון מוצרים שהוא לא משתמש בהם והם רק "מעלים אבק", הוא יכול למסור אותם לאיזה מרכז חברתי, למשל למועדון של "ערבות הדדית", שאפשר להקים בכל עיר ועיר, ואז יכול לבוא כל אדם וליהנות מזה, ולחילופין.
דבר נוסף, כל אחד מאיתנו מתמחה במקצוע שבו הוא עובד, הוא יכול להפריש שעה, שעתיים בשבוע לטובת הכלל, לרווחת הכלל. ואז אנחנו יכולים לארגן יחד בצורה התנדבותית בינינו, איזו רשת שתספק לכל אחד מאיתנו שירותים ללא תשלום. שירותים שהיום פשוט אין לי כבר כסף לקנות, ככול שהמצב הכלכלי הולך ומחמיר. יש גזירות כלכליות עקב המצב באירופה, והכלכלה העולמית בכלל, והן הולכות וגוברות גם פה בישראל. כל אחד מרגיש מצוקה קיומית בכיס, חסרים לו דברים. הנקודה בדברים שאתה אומר היא, שביחד אנחנו נוכל לעשות הרבה דברים שאחד לבדו, לא יכול לעשות.
אנחנו רואים שהמשבר שמגיע לא נותן לנו רק מכה בכיס, אלא הוא נותן לנו מכה גדולה מאוד בעצבים. הוא מביא אנשים לפאניקה, למצבים קשים מאוד של ייאוש, של חרדה, חרדה על העתיד, חרדה על הקיום. המשבר מביא אותם למצבים שהופכים אותם להיסטריים. אנחנו רואים שבכל העולם מתגברים המקרים שאנשים שורפים את עצמם. מה פתאום זה קורה? איזו הגיון מביא אותם לזה?
אבל אם תשאל פסיכולוגים, הם יאמרו לך שאדם הנמצא בזמן של לחץ, בתקופת מתח, הוא הופך להיות כילד שצועק "אני רוצה כאן ועכשיו", הוא לא רוצה לחכות יותר. למה הם שוברים חלונות ראווה? למה הם מוכנים לשרוף מכוניות? מי מרוויח מזה? כל זה מתוך לחץ פנימי, האדם מרגיש שהוא "מתפוצץ". וזה מגיע מתוך תסכול, שמביא אותו לחרדה גדולה. וגם אם אין חרדה קיומית כאן ועכשיו, כך זה נראה בעיניים הגדולות של הפחד, אתה לא יכול לפקח על זה, אנחנו לא מסוגלים להחזיק את זה מסגרת של גבולות. ומתוך זה, בדרך כלל, אנשים יוצאים לעשות מהפכות, מהומות ועוד.
לכן, על ידי זה שאנחנו בונים רשת חברתית, רשת ערבות הדדית, אנחנו מצמצמים את כל הבעיות הנפשיות הגדולות. דיברנו על כך שאנחנו אפילו יכולים למדוד עד כמה האנשים האלה הבריאו לפי כמות הזמנת התרופות וביקורי הרופאים וכן הלאה. אבל העיקר הוא שאנחנו ממש נותנים לאדם רווחה פנימית, מקום לנשום, להרגיש את עצמו בנוח. מצד אחד "צרת רבים חצי נחמה", אפילו כשמרגישים צרה. אבל כאן זו לא רק צרה, אלא הם גם משלימים בצורה הדדית זה לזה מה שחסר. הם מתחילים לעשות קניות מרוכזות בחצי מחיר, שזה גם מקל עליהם, וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו פותחים להם הזדמנות, אפשרות להכיר מה זה חיבור נכון בין בני אדם. זה כמו שמהאוויר, מכלום, אתה מקבל רווח שאפילו בכסף אתה לא יכול לקנות.
ויחד עם כל הפעולות של חיבור ואיחוד, אנחנו צריכים בכל זאת באיזו צורה להעביר להם הסברה על זה, פסיכולוגיה. דרך סדנא ל"שלום בית", דרך חוגים לילדים, דרך חוגים להורים, דרך גישה חדשה לבתי ספר, ללימוד בכיתה, בכל מיני צורות. דרך שירים, דרך סדנאות ודרך עוד כל מיני פעולות. ויחד עם זה כשהם באים, לעורר בהם התרגשות טובה כתוצאה מהחיבור. לתת להם הסבר על כך שיש בזה כוח מיוחד שיעזור לנו להיות למעלה מכל הבעיות, שיעזור לנו להיות בהרמוניה עם הטבע, ואז לזכות בכך שכל הבעיות יברחו מאיתנו.
אנחנו והטבע נעשים כמנגנון אחד, כגוף אחד שנמצא באיזון, ואם הוא נמצא באיזון, לא יכולים להיות מצבים שיתפוצצו בו כל מיני דברים כמו מלחמות ובעיות וטרור. בזה אנחנו הופכים להיות מוגנים נגד כל דבר רע, ממש עד כדי כך.
סך הכל, בכל אלפי שנות הקיום שלה, האנושות בנתה רק מערכות הגנה. נגד מכות בריאות, מכות חום קור, מכות מלחמה, מכות טרור, נגד חוסר. ועכשיו כבר לא נצטרך לעשות את זה, מכיוון שאם נתקדם לקשר הנכון בינינו ונהיה מאוזנים עם הטבע כמו מערכת אחת מאוזנת, לא יכול להיות שיקרה כאן משהו רע. כי כל האנושות נמצאת בתוך המערכת הזאת, ואם אני גורם לה לאיזון, להרמוניה, אני אראה שאני מחזיק צבא, אני מחזיק משטרה, אבל פתאום אני מגלה שאין לי בזה צורך. כמו שבעל הסולם אומר, "בּוּלֶט", במקרה כזה, אף זר לא יכול לנגוע בנו.
ניצה: היינו רוצים לשאול כמה שאלות על הרשת הזאת, מהו אופייה? מהן התכונות שלה? איזו רוח היא מביאה? ממה שאמרת עכשיו, אני מבינה שהרשת בעיקר נותנת איזו הרגשת ביטחון והגנה לכל מי שהוא חלק ממנה.
זהו החלק הפנימי שלה, חוץ מהשירותים החברתיים.
ניצה: מה הרוח הזאת מביאה מבחינת ההרגשה שהיא נותנת לאנשים בתוכה? האם יש עוד דברים שהם מרגישים בה?
אדם פתאום מרגיש שהוא נהנה מזה שהוא כבר לא יושב בסלון בבית ומקלל את השכנים, או את הילדים שלהם, או כל מיני דברים אחרים, וחי מזה. אלא הוא חי פתאום ממשהו קצת יותר גבוה בהתרוממות רוח, ומזה שהוא מרגיש חופשי. "אני יכול לא לנעול את הדלת, כי אני עם כולם יחד", זו הרגשה שמביאה את האדם לפתיחת החיים שלו. גם פסיכולוגים מסכימים בזה, שאדם פתאום מרגיש שהחיים שלו הם לא רק שלו, הוא מרגיש יותר את החיים של השני, ואז מתוך זה יש לו מין התרחבות, יש לו רוגע, הרמוניה, שקט, נוחות.
האדם מרגיש שהוא כבר לא צריך לדאוג למשפחה שלו לבד, ושאשתו "יושבת לו על הראש", ושהילדים כל הזמן באים אליו לבקש, "אבא איפה האופניים? אבא איפה הכדור? אני רוצה בובה", או משהו אחר, אלא הכל חופשי, הכל פתוח, הילדים ילכו לחוגים.
ואפילו אם הוא צריך לתרום, הוא מרגיש שזה מוסיף לכבוד שלו. יש כאן תמיכה גם מהצד השלילי, וגם מהצד החיובי. זה לא באמת שלילי, כי אפילו שאני צריך לעבוד, אני לא מרגיש שאני עובד, אני מרגיש שבזה אני תורם, שאני רוכש כבוד.
וכך כשאנחנו נמצאים במערכת האינטגראלית בצורה כזאת, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח. זו באמת איזו מין מכונה שפועלת מעצמה ללא דלק "פרפטום מובילה", כך שגם נתינה וגם קבלה מביאים לי התרוממות רוח.
ניצה: אנחנו רוצים לשאול שאלות על הרשת שאתה מתאר, כי היא לא קיימת במציאות של היום, אין דבר כזה. ולכן אנחנו רוצים להתחיל להרגיש אותה, להבין אותה, ללמוד אותה. ורק אחר כך, לאט לאט, נוכל אולי לפתח איזה מודל שאפשר יהיה ליישם בכל מיני מקומות כמודל יישומי. בשלב הראשון, הייתי רוצה להבין איך זה עובד? כרגע אני מתחילה להרגיש אותו.
אני בטוח שזה לא יוכל לעבוד אלא אם נלווה כל שלב ושלב בהידברות, בשולחנות עגולים, בסדנאות, בשירים "על הדשא" מה שנקרא. כל מיני אירועים כאלה שמהם אנשים מקבלים סיפוק.
כל הזמן צריכים לדאוג שיהיה להם סיפוק, אבל סיפוק מכוון מהמקור של האיחוד. רוצים סיפוק? מתאחדים. מרגישים רע? פתאום הממשלה מטילה עוד מס על כל המדינה? באותו הזמן, באותו הרגע, אנחנו מחליטים שהיום אנחנו עושים סדנה. כל העיר או כל השכונה מגיעה ועושים סדנה. והתוצאה מהסדנה חייבת להיות פשוטה. בחיבור שלנו אנחנו מתעלים למצב שבו אנחנו לא מרגישים במה שקורה, אין שום דבר רע.
וגם בצורה הגיונית, אם בכל זאת אני אצטרך לחיות, נניח ב 20% פחות ממה שחייתי קודם, אני אשלים את ה 20% האלה על ידי הרגשת האושר, על ידי הרגשה "לא על לחם לבדו יחיה אדם" וזה אפשרי. ויכול להיות שזה יהיה אפילו יותר בריא, בלי כל ה"פפסי קולה" וכל מיני הממתקים המזיקים והשוקולדים. יהיה משהו פשוט גם לילדים וגם לי וכן הלאה. אבל יחד עם זה, על מצב הרוח אני אשמור ואפילו אעלה. אז אני לא אסע לחו"ל, אני אמצא כאן בארץ אתרי פיקניקים ומילויים כאלה, שימלאו אותי יותר מלהסתובב בערים בחוץ לארץ.
ניצה: אז אחד העקרונות שאתה אומר כאן, זה שאנחנו צריכים לאורך כל הדרך לעשות איזשהו תהליך של הידברות. ליצור שיח שהמטרה שלו לתת לנו הרגשה שביחד הכל אפשרי, ואולי דרך זה גם לחשוב ביחד איך לטפח את הרשת.
בחיוך לכל אחד, ביחס יפה, רגוע, כל אחד נותן דוגמה לאחרים, בצורה כזאת אנחנו ממש יוצאים מכל בעיה. וזה לא איזה מין טריק פסיכולוגי, אלא אנחנו מייצבים כאן כוח חדש אינטגראלי, חיבור. וכוח החיבור הזה מתהווה כמו כוח המאסות היוצאים מכל מיני תנועות כמו "אוֹקְיוּפַּייד" וכן הלאה, תנועות מחאה. מזה שאנשים מחממים זה את זה, נעשה כוח גדול. זה לא רק מאה אנשים שבאים ומתחברים יחד, זה מאה כפול מאה, כי כל אחד מחזיק את האחרים, וכל אחד מחמם את האחרים, כל אחד מתחיל להשתולל ולהראות את זה לאחרים.
אותו הדבר כאן, רק בצורה הפוכה. זאת אומרת, אנחנו מבינים שכוח הציבור הוא הרבה יותר מהסכום של היחידים, וההשפעה של הכוח הזה על כל אחד ואחד היא מאוד גדולה, היא יכולה להביא אדם למצבים שאליהם הוא אף פעם לא יכול להגיע לבד.
ניצה: יהיה מעניין לעשות על כך אבחנה.
יש גם את זה, תחפשי ב"גוגל" , "עניין הציבור", חיבור, כוח המאסה.
ניצה: יש ביטוי שאומר "השלם גדול מסך חלקיו".
כן. יש על זה מחקרים מאוד גדולים, כי זו בעיה גדולה לצד השלילי בעולם. אבל אנחנו בצד החיובי.
ניצה: זה בגלל שצד החיוב שנבנה, הוא פחות מוכר, בדרך כלל אנחנו מכירים את הצד השני. אילו עקרונות מחממים אחד את השני במחאות פה, אילו עקרונות מחברים ומאחדים, ברשת שאנחנו מדברים עליה, רשת הערבות ההדדית?
עקרונות של השפעה הדדית והתכללות, אין כאן שום דבר מיסטי.
ניצה: ברור, אני מדברת על שפה פשוטה לקהל הרחב.
כאשר מאה אנשים משפיעים על אדם אחד בדעה שלהם, בהתכללות ביניהם, הוא מקבל את הכוח שלהם פי מאה, וזה נכנס בו, וודאי שהוא לא יכול להתמודד נגד הדעה שלהם והוא מתחבר אליהם. אם הם מחליטים שהם מתחילים להיות מחוברים ביניהם כדי להשיג איזו מטרה, נניח לבנות את החיים שלהם יותר טוב בחיבור, במחסנים, בחוגים, ברשת ביטחון, כל מיני דברים, אז וודאי שכל המסה הזאת משפיעה על כל אחד ואחד, וכל אחד עם ההתפעלות החדשה משפיע על המסה, אז יש כאן שכפול הדרגתי אינסופי בעצם. זה כמו בקדרה שעומדת על האש ומתבשלת עם הבועות וכבר רותחת.
בצורה כזאת זה הופך להיות בהתפתחות לא ליניארית אלא אקספוננציאלית, כמו בטור הנדסי, שכל אחד רוכש יותר ויותר כוחות, מתחיל להרגיש את כולם יותר ויותר, עד שפתאום הוא מרגיש שאנחנו אחד. אז האדם יאבד פסיכולוגית את האני שלו וירגיש במקום זה אנחנו. בצורה כזאת יש לו כבר יכולת על טבעית לפעול.
אנחנו רואים את זה מכל המקרים שלנו, מהפסיכולוגיה, ומכל המחקרים. זאת אומרת, החיבור יכול להיות לנו כלי, אמצעי מאוד חזק לשינוי בחברה. וודאי שנצטרך לעבוד ולייצר דברים ולדאוג לחלוקה, אבל כל הדברים האלה יהיו קלים ובשמחה, אנחנו פתאום נרגיש צורך רק בדברים הכרחיים. כל אחד ואחד יתגאה עד כמה שהוא תורם לחברה ועד כמה שהוא בעצם נצרך לדברים פשוטים, כי כולו נמצא כבר במילוי אחר, בהרגשת האושר ולא בהרגשת העושר, בהרגשת הכוח וההתגברות על אחרים. וקנאה, תאווה, וכבוד, כל ההבחנות הללו יעבדו בצורה החיובית הוא יקנא באחרים עד כמה שהם תורמים, והתאווה שלו תהיה ממש להתחבר איתם, ואת הכבוד שיקבל, הוא ייתן לאחרים. זה יהיה כבוד מההשתתפות ההדדית, ככל שבונים את זה. הכל תלוי בחינוך, איך שאנחנו נוכל לבנות את רשת היחסים.
אורן: נתת קודם דוגמה ציורית ואקטואלית מאוד, נאמר שהיום הוטלה על הציבור גזירה כלכלית חדשה, ואמרת שבאותו יום אנחנו נצטרך להתיישב בינינו במרכזים העירוניים של הרשתות החברתיות של ערבות הדדית ולעשות סדנה. אז בוא נאמר שזה קורה היום, כי באמת היום קוראת כזו מציאות של גזירות, בוא נתרגל איך אנחנו עושים את זה באופן פרקטי.
אנחנו מתאספים כאן מתוך ההכנה, מתוך הערכה, מתוך הניסיון, שמה שנעשה לא ישנה את המציאות. אנחנו יכולים עכשיו לנסוע לירושלים, לעשות שם הפגנות. מה עוד אנחנו יכולים לעשות? חוץ מהפגנות אפשר לעשות גם מהומות, או לא לצאת ממחר לעבודה לשבוע ימים.
אנחנו רואים שהמצב הוא מצב אובייקטיבי, הוא מצוי בכל העולם, ואם אנחנו לא נעשה חשבונות "אבל היה, היו, היו", אלא נעשה חשבון נכון להיום, זהו, זה המצב. אפילו הממשלה שבדרך כלל יכולה כאילו לשחק עם כל מיני דברים, לא מסוגלת יותר, אין לה במה לשחק יותר. נניח שהיא מהיום והלאה חייבת להטיל עלינו עוד קושי במיסים, עליית מחירים, כל מיני דברים, לא חשוב, סך הכל שיעלו לנו עוד 20% מההכנסה החודשית למשפחה.
קודם כל אנחנו צריכים לעשות מיד פעולה אחת, סדנה, שולחנות עגולים. אני לא כל כך רוצה להגיד שולחנות עגולים, כי אלה דיונים כמו בכנסת וסדנה זה חיבור. שולחנות עגולים זה רק הידברות הדדית אני, שאף פעם לא דיברתי איתך, מוכן לשבת איתך ולדבר, כאילו במקרה. בסדנה, אני בא לחיבור, משפט המפתח של זה, "לנו לא איכפת". "על כל פשעים תכסה אהבה". אנחנו צריכים בעצמנו, בתוכנו כאן, למצוא איך אנחנו ממשיכים לחיות בצורה שאנחנו כמעט לא נרגיש את הירידה הזאת בהכנסה.
זאת אומרת, אנחנו יורדים לאט לאט, וזה באמת יהיה כך, והטבע יחייב אותנו, אנחנו נצטרך לחיות כמו החיות. לא כמו חיות ביער, אבל בדרגת החי, אנחנו צריכים לחיות ברמת הצריכה הנורמאלית לאדם. זה נקרא "כלכלה רציונאלית", לא הכרחית, ובדרך כלל כך אנחנו אומרים "לא יגונה ולא ישובח", הכרחיות, אלא מה? רציונאלית. אז אם אנחנו יורדים עד הדרגה הרציונאלית, אנחנו צריכים גם להבין, ללמוד וללמד אחרים, שעדיין זה נקרא שיש לנו שומן ואנחנו צריכים לרדת.
אורן: זה מה שאתה תעשה ביום שתוטל עלינו גזירה כלכלית?
לא, אני לא יכול בבת אחת להסביר בצורה רחבה.
אורן: אז לא בצורה רחבה, בוא ניכנס למצב, אנחנו עכשיו עושים סדנה ברעננה ברשת החברתית.
אבל אתה לא תבין אם אני אסביר לך רק על הסדנה, למה אני עושה כך ולא אחרת.
אורן: אבל אני באתי לסדנה, אז תסביר לי מה שאני אבין.
מה זה ייתן לך עכשיו רק על הסדנה בלי לדעת את התורה קצת סביב זה, לָמה אני עושה, בשביל מה אני עושה את זה?
אורן: באותו ערב תסביר לי את מה שמסביב ?
לא.
אורן: אז מתי תסביר לי?
בכללות, אולי בזמנים אחרים. אולי בחלק כן ובחלק לא.
אורן: אז אפשר שזה יהיה באותו ערב, בוא נניח שאני הציבור שבא.
בשביל מה אנחנו כותבים את זה? מה, אלה הוראות הפעלה בלבד? ומי יפעיל אותם?
אורן: המדריכים.
אז המדריכים צריכים לדעת את מה שאני עכשיו אומר.
אורן: אבל מתי תגיד לי מה הקהל צריך לדעת?
הם יבינו מתוך מה שאני אומר מה הקהל צריך לדעת.
ניצה: קודם כל חוקי הרשת.
אני לא יכול לתת לך רק כמה משפטים, תעשה סדנה. נו ומה הלאה?
אורן: אתה תגיד מה הלאה, הכל פתוח.
לא, אני צריך לתת קצת את הרקע, את הפילוסופיה את התורה כולה.
אורן: משפט המפתח של הסדנא שבאנו אליה הערב הוא "לנו לא איכפת, "על כל פשעים תכסה אהבה".
על כל החסרונות תכסה אהבה.
אורן: הדבר הבא, שאמרת "אנחנו צריכים כאן בינינו למצוא איך אנחנו ממשיכים לחיות כמעט בלי שנרגיש את הירידה בהכנסה", שלצורך העניין היא הייתה 20%. מה מכאן?
אנחנו בכל זאת צריכים אם לא עכשיו אז אחר כך, להסביר לאט לאט, שהמגמה של המשבר היא להוריד אותנו לרמת צריכה רציונאלית. מה זה רציונאלית? שיש לי כל מה שאני צריך לחיים הרגועים, שאני תורם לחברה, מקבל מהחברה, יש לנו רמת חיים שווה.
אורן: מה פירוש שווה לכולם? אני מרוויח עשרים אלף שקל ואתה חמשת אלפים, שנינו באים לסדנה.
אנחנו צריכים להסביר להם לאט לאט מה היא המגמה של הטבע שהיא להביא את כולנו לשוויון, והאנשים שיוצאים לרחובות, לא צועקים לזה?
אורן: יכולים לצעוק, אבל אם אני מרוויח עשרים אלף ואתה חמשת אלפים, אז אני לא בא איתך לאף שוויון ולא לכלום, אם זה מה שאתה מציע.
אני לא מציע, אני רק מסביר להם את המגמה של ההתפתחות האבולוציונית, של חוק הטבע.
אורן: כדאי להסביר את זה עכשיו בשלב אפס של ההסברה?
ניצה: זו הסברה אבל זה לא אומר שממחר אתה צריך לוותר על זה.
אני לאט לאט צריך להסביר להם לאן הדברים האלה מתגלגלים.
אורן: בשביל מה, שילכו הביתה? קודם הבנתי שיש רשת חברתית של עזרה הדדית, אני בא לשם, תורם את מה שיש לי שזה זמן פנוי, תורם את מכשיר הטלוויזיה הישן שאני כבר לא משתמש בו. אתה תורם את הזמן הפנוי שלך, את הכישרונות שלך, את המוצרים שלך, ביחד אנחנו יכולים על ידי עזרה הדדית להתמודד עם הגזירה הכלכלית שבאה היום. עכשיו אתה מסביר לי תמונה עתידית שבה כל בני האדם יהיו באיזה שוויון של רמת הכנסה שווה? זה אלפי שנות אור מהתפיסה שלי היום. למה לך להסביר לי את זה היום?
אני לא אומר היום, אני אומר שבסדרת ההסברות אני חייב להסביר את כל ההיסטוריה ואת הרקע שלנו ומה הטבע של המשבר, מאיפה הוא נובע ובמה הוא חייב להסתיים ולהיגמר, באיזון הכללי, בהרמוניה הכללית. הרמוניה הכללית היא שאנחנו נהיה בשוויון, שווים. לפי הגופים שלנו אנחנו שווים, אתה צריך אולי שני קילו בשר ביום ואני צריך חצי קילו דגים ביום, אבל זה נקרא שוויון, כי כל אחד חייב לקבל לפי הגוף שלו. אבל לא יכול להיות שאחד הוא יותר מהשני, כדי לצאת מהמשבר הגלובלי האינטגרלי, וודאי שאנחנו צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", בחיבור ההדדי, בערבות הדדית.
אתה תצטרך לאט לאט להסביר להם את העקרונות הללו כי הטבע דוחף אותנו לכך והמשבר לא יפסק אלא אם כן נרצה לקבל את התנאים האלה. אז לאט לאט אנחנו נתקדם לזה, אבל זה חייב להיות. המשבר הזה עובר על בני האדם כדי שהם יקבלו שכל ורגש לחיבור. במה אתה מודד את החיבור, בכך שאנחנו משתמשים במחסן אחד? אתה לא צריך מחסן, אתה מרוויח עשרים אלף שקל ואני מרוויח חמשת אלפים שקל, אני צריך את המחסן, זה נקרא חיבור בינינו? חיבור בינינו זה שאנחנו שווים לפי הגופים וכל אחד תורם למערכת זה נקרא חיבור, הדדיות.
אורן: איך נגיע אליו פעם?
פעם? בעזרת המשבר הגלובלי.
אורן: אבל אני הבנתי שיש תנועה שקוראים לה "תנועת הערבות", שלא רוצה לחכות לקריסה כללית אלא היא פועלת מהיום לעבר הכיוון הזה.
ולכן כדי שאתה לא תגיע לאותה תוצאה של צריכה אחת, רמת חיים אחת וכולי, על ידי מכות, היא מביאה לך את זה על ידי "צלחת מעופפת" או על ידי "שטיח מעופף" ועל ידי "כרית ביטחון יפה." אבל אתה תצטרך לדעת מראש שאנחנו הולכים לקראת שוויון.
אורן: שוויון אבסטרקטי זה בסדר, אני בעד שוויון, אבל זה לא היה כל כך שוויון אבסטרקטי, קודם דיברת על דברים מאוד ברורים ולא רצויים בעיניי כמו רמת הכנסה שווה.
אתה מדמיין 99% מאוכלוסיית העולם או מתושבי ישראל נניח, כבעלי חיים שאתה רק צריך להגיד להם באיזו צורה הם צריכים "בכלוב" שלהם להיות מחוברים כדי שיהיה לכולם אוכל, גם לזאבים וגם לכבשים. תתחברו בבקשה זאבים וכבשים, בצורה כזאת שיהיה לכולם, אחרת מהר מאוד תאכלו אלה את אלה ותמותו שניכם. הכבשים ימותו כי אכלו אותם זאבים, והזאבים ימותו אחר כך מרעב כי אין להם כבשים. אז תתחברו ביניכם בצורה כזאת שיהיה איכשהו איזון ביניכם כדי שתוכלו להתקיים.
אני שואל, האם הם לא צריכים להתפתח בחלק המחשבתי, בחלק הרציונאלי, בכוונות, במשהו שמעלה אותם לדרגת האדם במקום להיות כבשים וזאבים? הם בני אדם או לא? מה הטבע רוצה מהם, להשאיר אותם כך ורק לגרום להם שיהיו במקום מגודר בקיום פחות או יותר מאוזן, בדרגה "הבהמית" או קצת יותר? אז החינוך האינטגרלי חייב לבוא אליהם רק בצורה הדרגתית. אפילו כדי להיות מחוברים אלייך וללכת אחריך כמו אחרי רועה צאן הם גם צריכים לדעת, פחות או יותר, את סדר ההתפתחות.
אורן: כדי להקים את הרשת החברתית של ערבות הדדית הם צריכים לדעת דברים, נכון?
אבל רשת זה לא סתם מחסנים, רשת זה יחסים בין בני אדם שמבינים יותר ויותר למה ובשביל מה עושים את זה, ושיש להם מתוך זה פיצוי פנימי. אתה צריך לעלות אותם מִדרגה שהם לא רוצים כלום, שחסמו להם את השכל.
בשביל מה המשבר הזה? הוא משבר מטרתי. אתה רק בורח מהדליקה או אתה משתמש באש הזו כדי להתחמם, כדי לבשל, להביא לעצמך כל מיני סוגי תועלת, המשבר הזה נראה לך כמצב רע שאתה רק רוצה לכבות אותו כמה שאפשר, או שאתה מבין שזה גם ריפוי?
עכשיו אנחנו גם מתחילים להבין סופסוף בזמן האחרון, שכל מחלה היא לא מחלה, זה ניקוי וריפוי לגוף. וכך אנחנו צריכים לראות זה בתוך המשבר. הוא לא משבר, אתה יודע מה זה crises ביוונית? זו לידה חדשה, משבר זו בכלל לא המילה הנכונה שאנחנו משתמשים בה. זו באמת הלידה החדשה, נקודת ההיפוך. אתה צריך להסביר להם את זה, ודאי, לתת להם תקווה, "חבר'ה אנחנו עכשיו נמצאים אתכם כמו העוּבר ברחם, הכל חשוך, פתאום יש לחצים, פתאום כל הדברים האלה, אלה הצירים שעל ידם אנחנו באים להיוולד בדרגה החדשה. בוא נשתמש בזה נכון, בוא נעזור בעצמנו לעבור את הדרך הצרה הזאת".
לידה היא דבר מאוד כואב אבל אם אתה פועל יחד עם הטבע, במאמצים הדדיים, אז אתה נולד בצורה מהירה ויותר קלה. אנחנו רוצים לעשות זירוז לידה בסך הכל, נכון? אבל בשביל זה הם צריכים גם להיות שותפים איתך, לא סתם כך מתחברים, נחזיק ידיים, עכשיו נשיר, נקפוץ, לשבת, לקום. אלה בני אדם רציניים, הם צריכים לדעת שהם משתתפים כאן בתהליך היסטורי. אתה צריך לעלות את רמת ההשתתפות שלהם, להסביר מה קורה כאן בכלל, עד כמה שהם גדולים, שהם כאן בונים משהו חדש, הם בונים דוגמה, תבנית של אנושות חדשה. את הדוגמה הזאת הם אחר כך יכולים להציג לכל העולם הסובל, המסכן, שממש הנמצא בקריסה.
ואנחנו ניתן להם את הדוגמה הזאת, הם ילמדו מאתנו, כולם ידעו עלינו, יבואו לכאן מכל העולם כלי תקשורת, מדענים כדי לחקור, ואנחנו נסביר להם מה אנחנו עושים, כל אחד יוכל להסביר. אתה לא מסדר סתם עדר. המשבר בא כדי להעלות אותם מדרגת "בהמה" לדרגת אדם. אתה צודק שצריכים כאן מיומנות, שגם לי חסרה. באילו מנות לשחרר להם את הידע? באיזו צורה? בצורת שירים, סרטונים קטנים, סצנות מהתיאטרון, מהטלוויזיה, עוד כל מיני דברים, בעקיפין, על אחרים להראות את זה. לתת דוגמאות מהטבע מה שקורה בהתפתחות הכללית של הכוכבים, בהתפתחות של האדם, קצת בהיסטוריה אולי, בדברים מצחיקים במקצת.
אבל לגרום שזה ייקלט בהם קודם כל בצורה ש"יש בזה משהו" ואחר כך אתה חוזר על זה ומסביר להם, מה הם שמעו? מה הם ראו? וכך לאט לאט זה נקלט. זו מיומנות של הפדגוגיה, החינוך. הוראה היא דבר קשה מאוד.
אורן: בוא נמפה את האינטרסים שיש פה ונראה איפה אנחנו יכולים לייצור ביניהם נקודת מגע וחיבור.
אנחנו לאט לאט מביאים להם את החשיבות של חיבור מעל כל יתר הדברים, עד כדי כך שכל הפערים שנמצאים ביניהם נראים להם כמקור הצרות והבעיות. אם הוא מרוויח עשרים אלף שקל בחודש ואתה חמשת אלפים, אז מתחיל לשרוף לך בפנים, אתה מתחיל להרגיש שזה לא בסדר, שואל למה זה כך? אתה רוצה לעשות קוּפה משותפת, אתה רוצה לחיות יחד עם כולם.
אורן: באיזו מדרגה זה ביחס לאיפה שאני נמצא היום? אם אני או הקהל הרחב נניח בנקודה אפס של ההתפתחות, את היעד שהכרזת עליו עכשיו, איפה אתה שם ביחס לאפס שאני נמצא בו היום? כמה מדרגות יש ביני לבינו?
תקבע לזה מדרגה x, y.
אורן: לא, אני מנסה להבין, כמה היא רחוקה ממני היום?
הכל תלוי איך שאתה תעבוד על החברה, הכל תלוי בתנאים החברתיים, אני לא יכול לבנות לך עכשיו נוסחה. אם התנאים ההתחלתיים הם כאלה, ואם החברה נמצאת בהתפתחות יפה וטובה עם סוג האוכלוסייה שיש שם. ואם יש שם הבדלים כאלה במשכורות ובהכנסות וגם בהשכלה ובהכל, ואם הגזירות הכלכליות וכל מיני מכות טבע ובריאות וכן הלאה משתנים כך או אחרת ובתדירות כזו וכזו ואתה עושה סדנאות כאלה ואחרות, אז נניח שאחרי חצי שנה אתה יכול כבר להרגיש בתוך בני האדם שהם מוכנים לוותר על השוני, על הפער בהכנסה הפרטית. אני לא יכול להגיד לך כי זה מאוד תכליתי, אתה צריך לראות את מהשטח.
אורן: טוב, אז בינתיים מהשטח רעיונות כאלה אין צורך לשחרר עכשיו.
לא ולא, אבל אני אומר לך כמו למארגן שזה היעד.
אורן: את זה אני מבין.
להביא אותם להחלטה כזאת בעצמם.
אורן: פנימית.
כן. זה סימן שאתה עבדת טוב.
אורן: טוב. אם זו המטרה שלי ועכשיו יש את הציבור הרחב שכלפיו אני פועל, אני רוצה להשתמש במצוקה הקיומית, הכלכלית שיש היום כדי לקרב את הקהל במשהו אל עבר היעד של חיבור בין אנשים. במשהו. המצאת פה מודל שהוא מבריק שקוראים לו "רשת חברתית של ערבות הדדית", על ידי שיתוף בינינו אנחנו יכולים להתמודד טוב יותר עם המצוקה שעכשיו לאט לאט לוחצת על כל אחד ואחד.
אחד יעשה את זה מהכרה של הרעיון והזדהות אתו ברמה הערכית, נניח עם החמישים אלף שקל בחודש, אני גם אשמח להוציא את הדברים המיותרים שלי, במילא אני לא עושה איתם כלום אז למה שאני לא אעשה בזה טוב למישהו? אם ההסברה, הקמפיין יהיה טוב, אני אעשה את זה.
אתה לא עושה את זה כדי שיהיה טוב למישהו. אתה עושה כדי שאתה תרגיש את עצמך יותר טוב. אל תשחק לפנינו כבשה תמימה.
אורן: לא, אני עד אתמול לא הוצאתי. עכשיו הקמפיין שלך רוצה שאני כן הוציא.
לא, הקמפיין שלי בסך הכל פעל כך שאתה פתאום רואה שעל ידי זה אתה רוכש הרגשה יותר טובה. אז אתה משלם על זה במה שאתה זורק.
אורן: במקום לפח שם את זה על המדרכה.
סמרטוטים מהארון שלך, שאתה בכל זאת לא משתמש. רק שאתה קמצן, לא רצית לזרוק אותם, אז אתה עכשיו זורק אותם למחסן, ועוד מתגאה "תראו מה שתרמתי".
אורן: זה לא טוב, זו תוצאה לא טובה מהקמפיין?
בהתחלה זה בסדר.
אורן: אז אנחנו בהתחלה. אנחנו רוצים להקים רשת עירונית, שבינתיים לא קיימת. היום קיימים ארגוני חסד למיניהם.
מתחילים מהתיקונים מהקל אל הכבד.
אורן: ואתה אומר, שברשת הזאת אני מוציא דברים מיותרים מהבית שלי, ואתה מהבית שלך, והיא מהבית שלה, ויש לנו מחסן של מוצרים שמי שזקוק למשהו, יכול לבוא ולקחת. ובשכבה נוספת, אני מקצה שעה שעתיים בשבוע מהכישרונות שלי לטובת החברה, במקום שבו אני חי, וכך אתה והיא ואנחנו עושים כל מיני פעילויות, שמקלות על החיים של כולנו. אמרת שאם זה יהיה רק כך, אתה לא מסתפק בזה, לזה אתה רוצה להוסיף עוד איזה ערך מוסף.
אתם בניתם קואופרטיב, כמו אגד.
אורן: כן, בנינו את זה בהמלצתך. עכשיו עליו אתה רוצה להוסיף דבר נוסף. איזו הסברה, ערכים, אולי תובנות. את האינטראקציות הבנתי, והן נראות מועילות, יש סיכוי טוב שזה יתפוס, כי יש פה תועלת ברורה. על זה אתה אומר שצריכים להוסיף עוד איזו שכבה רעיונית.
לא שכבה מלמעלה, אלא מלמטה, בתשתית.
אורן: מה היא, ובאילו דרכים לשלב אותה?
סדנאות והסברות.
אורן: לא בפורמט, ברעיונות. קודם התחלת להסביר לי על דברים שלא שמחתי לשמוע אותם, אם זו תהיה התשתית הרעיונית כדי להצטרף לרשת החברתית.
אתה בכל זאת צריך להסביר להם את הסיבה למצבנו המיוחד. גם במדינה, גם באזור, גם בכל העולם, למה אנחנו הגענו לזה, ומה קורה עכשיו בכלל בכל העולם. שהתחברנו יחד, ופתאום אנחנו מרגישים שעל כולם עובר איזה גל. והגל הזה משתנה, ובא השני, והשלישי, וכל פעם אנחנו ממש נשטפים על ידם. וכל גל לוקח מאיתנו עוד קצת מהחיים שלנו, מהבריאות, מהכיס, ומהנוחיות של האקלים, ושוב, עוד גל, ועוד גל, זה מה שאנחנו מרגישים
אנחנו מרגישים שבשנתיים שלוש האחרונות, כל שנה ושנה נעשה יותר גרוע. ופעמיים שלוש בשנה מגיע איזה גל ושוטף אותנו, וכמו צונאמי לוקח מאיתנו כמה דברים. ואנחנו כל פעם מרגישים את עצמנו שאיבדנו עוד קצת ועוד קצת. למה זה קורה? זה מה שאנחנו צריכים לדעת.
האם אנחנו יכולים להשלים, האם אנחנו יכולים אפילו לעצור את הגלים האלה, להרגיע את הצונאמי הזה שמגיע אלינו. למעשה את זה אני רוצה להסביר להם, בסדרת שיחות, הפעלות, וסדנאות, שבהן אנחנו מדברים על זה. אנחנו יכולים לדבר בסדנאות שלנו, ובשיחות שלנו, על מה שאנחנו עושים בצורה מעשית, יישומית כאן בינינו. מה שיש לנו במחסנים, בחוגים, לעשות כך, או לעשות כך. ואנחנו יכולים לעשות סדנאות מסוג כזה. זה נקרא "יסודות המצב".
אנחנו צריכים קודם כל לדאוג שהם יבינו, ומתוך ידיעת היסודות האלה, אנחנו יכולים בצורה כללית, באמצעים שנגלה, לטפל בשורש הבעיה. לא סתם גנבו מאיתנו עוד 20% מההכנסה, אז אנחנו משלימים את זה על ידי משהו בעצמנו. אלא אנחנו צריכים לראות האם אנחנו יכולים להגיע למצב שישלימו לנו כל חודש 20% ולא ייקחו מאיתנו.
בשביל זה צריכים לדעת את סיבת ההתפתחות, את התהליך של ההתפתחות, מטרת ההתפתחות, אילו כוחות פועלים בזה. האם הכוחות האלה פועלים עלינו, ואנחנו כאן לא מסוגלים לעשות כלום, אז אנחנו ממש כצאן לטבח יובל, או שאנחנו כן יכולים להתנגד, או אפילו להשתמש בזה לטובתנו. יכול להיות שכמו שבכל חוקי הטבע, חוסר ידיעת החוקים האלה, מביאה אותנו לכל מיני צרות, אבל אם אנחנו יודעים איך להשתמש בזה, אז כמו ברוח, כמו באש, כמו בכל דבר, אנחנו מגבילים את התופעות הללו, ומנווטים אותן לאיזה כיוון טוב. לקבל מהן אנרגיה, תוצאה נכונה.
אז כאן בתוך המשבר הזה שאנחנו עוברים, בכל הגלים האלה, יש את הכוח הפועל. והוא רוצה להרוס אותנו בצורה שיטתית. למה, מה יש בזה? אז באקלים אומרים "ככה זה, יש התחממות. יכול להיות שאנחנו גורמים לזה, יכול להיות שלא, מילא", אבל מה קורה אם אנחנו לא אומרים את זה רק על האקלים, אלא בכלל על כל מגמה, בגידות, גירושים, סמים, זנות, ואכזריות, ופשיטת רגל בכל מיני מקומות, והמון מובטלים בחברה, חוסר בריאות, שקרים כאלה שבגללם כל המערכות מפסיקות לעבוד, בצורה כזאת שהן כבר לא מועילות לאזרח. אנחנו רואים כאן שיש בזה איזה כוח המקלקל, כוח הקללה, איזה כוח הרע שפועל עלינו.
למה הטבע עובד עלינו כך? אתה מסביר את זה בצורה קלה, יכול להיות דרך משחקי תיאטרון, או דרך סרטים מצוירים, זה יכול להיות דרך כל מיני דברים, צריך לתת את זה ביריות קטנות, של שתיים, שלוש דקות כל פעם, עוד שתיים, לכל תושבי האזור שבו אתה פועל. לאט לאט הם קולטים, שכן, באמת אין כאן משהו במקרה, צריכים לעשות משהו. איפה אנחנו, איפה הבחירה החופשית שלנו, איפה ההשתתפות שלנו בזה, איך אנחנו יכולים לעצור את זה, ואפילו להפוך את זה לטובתנו?
כמו עם כל התופעות, שהיו עד כה. סך הכל אנחנו רואים, היה כאן פעם מדבר, באו היהודים לארץ ישראל, עם כל המלחמות, ותראה מה שהם עשו. אדם מסוגל לעשות מאפס הכל, הוא צריך לדעת באילו תנאים, אילו כוחות, מה פועל כאן במקום, מה קורה כאן. אז עד כמה שאנחנו נלמד את הדברים האלה, אנחנו נדע איך לצאת מהם. דווקא כל העולם ידרדר, ואנחנו נשגשג. ואצלנו זה לא עניין של שגשוג, אלה חיים, זה עניין של קיום, או לא. לא לשכוח באילו תנאים אנחנו נמצאים.
ואם אני מגיע בצורה כזאת לאותה אוכלוסיה, וצריכים לחשוב איך לגשת, ובאילו מנות לטפטף את הרעיון, אז אני עושה מהם בני אדם, ולא סתם שמשיהו עבד כמו חמור בעבודה שלו, סחב נניח שקי קמח או מלט, הגיע הביתה, ועכשיו הוא שוכב מול הטלוויזיה עם בקבוק בירה, ולא רואה שום דבר חוץ מכדורגל. לא, אני מתחיל לעלות אותו, לעשות ממנו איזה חלק בהכרה, בהבנה, משתתף בתוך החברה שלו. ואני מעודד אותו בזה, ומכבד אותו. והוא מתחיל להרגיש כבוד עצמי. והילדים שלו גם מתייחסים אליו אחרת, וכך כולם.
זאת מערכת שאתה צריך לבנות אותה בצורה אינטגראלית, בכללה. וכל הזמן אתה מכניס את האנשים המשתתפים לדיונים. מה יש לאדם לעשות בערב? במקום לראות תוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול" או "הישרדות", שיעשו סדנאות בכיכר העיר.
אורן: מה ימשוך אותם, למה שהם יבואו?
אנשים אוהבים לדבר, שידברו.
ניצה: אם הייתי שואלת אותך איך אתה רואה את החזון של הרשת הזאת, מה שהצלחתי לספוג מהדברים שאמרת, זה מין חזון של רשת שתומכת, שמפתחת, שמקדמת את התפתחות האדם והסביבה, משהו מהסגנון הזה. אני רוצה לזה כותרת, כי אני רוצה להמשיך ולפתח את הרעיון של הרשת.
מטרת הרשת להוציא את האדם מהתרדמה שלו. פשוט לנענע אותו, לעורר אותו, שיתעורר.
ניצה: אולי זו יכולה להיות המטרה שלך, אבל איזו מטרה אנחנו מציגים להם?
להשתמש במשבר דווקא כמו במנוף להתקדמות. שלא תהיה קריסה אלא לידה, כמו המילה עצמה. והמילה אחרונה, נקודות עניין. צריך לפנות לספר "הדור האחרון", ולקרוא על מה שבעל הסולם אומר בתעמולה, בכל מיני נקודות עניין, ויש לו הרבה כאלה. לעבור עליהם, ולראות מה הוא ממליץ שם במילים, ובין המילים. עכשיו אנחנו נבין את זה בצורה יותר עמוקה.
אורן: הזמן שלנו לשיחה הזאת הסתיים. תודה רבה הרב לייטמן. תודה לך ניצה. אנחנו נמשיך בשיחות הבאות, תבואו יהיה מעניין. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
כיצד נרגיש שגשוג במקום משבר, איך הערבות ההדדית והחיבור בינינו יכולים לקדם זאת וכיצד נעבור לערכים של אהבה, עזרה ותלות הדדית? הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסביר על העולם החדש שאליו אנחנו נכנסים
שינוי ערכי
האיזון ברשת נמדד על פי בדיקה אם אנשים מקבלים מילוי מהחיבור, מהחלק הרוחני. ואילו בחלק הצרכני מסתפקים בצורה ממוצעת
- לבניית הרשת יהיה כיוון מעשי של ארגון המחסנים, החוגים ושאר השירותים ההדדיים, וכיוון רוחני: להראות את ההנאה הפנימית מהשיתוף
- ההנאה מהשיתוף תבנה דרך ההערכה שיקבלו האנשים שפועלים בזה והשראת הרוח תתקבל דרך מערכת החינוך, התקשורת והסדנאות
נגלה כי אנו לא מונעים מעצמנו שום דבר וכוח החיבור כדאי לנו
- תנאים אלה ניתן לקיים רק בתנאי שיש צורך הכרחי, במקום בו האוכלוסייה מרגישה שלא ניתן להמשיך לשרוד
- כל אחד תורם במה שהוא מסוגל ובהשתתפות בחינוך האינטגרלי תמורת השירותים
- פעם בשבוע מקיימים פעילות חברתית הכוללת שיחה וסדנה בנושא החיבור – האמצעי להשגת כל טוב, והצגת הרווח המעשי והרוחני של רשת הקשר
כל שירות שמקבלים לא יתקבל סתם אלא ילווה בפעילות חברתית שמטרתה גיבוש וחיבור
- כל אדם שמסכים יכול להצטרף מייד, לאחר הסברה והתחייבות להשקיע ברשת כמה שעות בשבוע
- חברי הרשת יפרסמו אותה מתוך אידאולוגיה שרצונם שכך יהיה בכל העולם
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום לך ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: ואנחנו כאן מדברים ומנסים להבין ביחד איך אפשר לקחת את החיים שלנו כאן בישראל למקום טוב יותר, שהחיים יהיו חיים טובים, חיים חדשים, ומנסים לעשות זאת על ידי בניית קשר חדש בינינו, האנשים, האזרחים שחיים כאן. איך אפשר ביחד לשתף פעולה על מנת להגיע למקום שכל אחד מאיתנו יוכל להנות בו יותר ולחיות חיים חדשים.
ניצה, לאן את לוקחת את השיחה שלנו היום בהמשך לשיחות הקודמות שהיו לנו?
ניצה: אז קודם כל סיימנו את הפגישה האחרונה שלנו כשאמרת שהרשת הזאת, אותה הרשת חברתית של ערבות הדדית היא בעצם מעין פתרון ומנוף למשבר.
כן.
ניצה: ועכשיו, בתוכנית הזאת, מאוד הייתי רוצה לנסות ולהבין איך אנחנו היינו מתחילים לחשוב עליה ברמה הכוללת, איזה "מבט על" כרגע, על הרשת כרשת. מה החוקים שיש בה, מה הכללים שיש בה? נניח ואנחנו צריכים עכשיו לעבור איזה תהליך שאנחנו לומדים את העקרונות. כמו שבשולחן עגול, היום זה מאוד ברור, יש כללים, יש עקרונות וברגע שאנחנו מגיעים למקום מסוים יש לנו איזו פלטפורמה מסוימת שאנחנו יודעים כבר לנהל אותה. כאן הכל חדש, אנחנו צריכים לבנות הכל מ"אפס".
נכון. זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע מההתחלה עם זה שאנחנו רק מיטיבים במקצת למצבים שלנו, מקלים על עצמנו במכות, גזרות חדשות, ויחד עם זה אנחנו לומדים באיזה תהליך אנחנו נמצאים. שהתהליך הזה, הוא גם לא תלוי בממשלה או ברשויות, אלא שזה תהליך שהאנושות עוברת. זאת אומרת, אנחנו צריכים להעלות את עצמנו קצת לרמה, לא של קבלת החלטות מקומיות, מה להוריד ומה להעלות בריבית ומיסוי וכן הלאה, אלא אנחנו צריכים להבין את הסיבה למשבר, את היסוד שלו. ואיך אנחנו לא רק שמתגברים עליו, ומשלימים עם הנזקים שהוא מביא לנו, אלא איך אנחנו יכולים לראות בו תהליך שאיתו אנחנו זורמים אם אין ברירה. ולא רק שזורמים מאין ברירה, אלא יכולים אפילו להוציא ממנו תועלת, להתפתחות שלנו, זאת אומרת, במה תלויה ההתפתחות שלנו, כדי שעל ידי מה שאנחנו עוברים נרגיש במקום המשבר שגשוג.
יכול להיות שבשביל זה אנחנו צריכים לשנות את הערכים שלנו במקצת, ואז אנחנו פתאום נראה, כמו במשקפים אחרות, שכאן אם אנחנו במקום כסף, שמים מטרה, נניח שלום בית, אם אנחנו במקום רווחים באחוזים, רואים חינוך יותר טוב לילדים, אם אנחנו במקום היחסים הגרועים בינינו, אנחנו לא בורחים, אלא מביאים את החברה לצורה יותר יפה, זאת אומרת שיהיו לנו ערכים חדשים, שהם ערכים של איחוד, חיבור, השלמה בינינו. וכאן כמו שאנחנו דברנו, הדוגמה הכי טובה זה לראות את כל האנושות כמו שאנחנו עכשיו רואים מהחיים שלנו, שאנחנו קשורים זה לזה, שאנחנו מערכת אחת.
ומערכת אחת זה כמו הגוף שלנו. שבגוף שלנו, הבריאות שלו, ההרגשה היפה והטובה, כל המערכות עובדות, כשכל מערכת עובדת בפני עצמה, אבל לצורך הכללי, לצורך הבריאות הכללית של הגוף. וגם כאן בחברה האנושית אנחנו צריכים לחשוב כך, מה זה נקרא חברה מאוזנת, שקיימת בהרמוניה, בהדדיות, של כל הזרועות, של כל החלקים שבה? ולכן לזה בעצם צריכה להיות מכוונת ההסברה שלנו, המגמה שלנו, התוכניות המדיניות, הכלכליות, גם בעולם, שמההבנה איך אנחנו מגיעים לאיזון הכללי, מתוך ההבנה הזאת, אנחנו כבר יכולים לקבוע לעצמנו אילו יעדים, הדרגתיים, בהתאם לטבע שלנו, שאנחנו בצורה הרכה, הנוחה, מעבירים את עצמנו על ידי חינוך, כי כל אדם ואדם הוא סך הכל תוצאה מהשפעת הסביבה. איך אנחנו בצורה המכוונת עובדים על עצמנו, ממש עובדים על עצמנו, כך שבונים סביבה כזאת דרך כלי תקשורת, דרך תעמולה, דרך פרופגנדה, דרך כל מיני דברים, שהאדם מתחיל להשתנות, ובמקום הערכים של הכסף, שליטה, ניצול הזולת, הוא מקבל כאן ערכים בחיבור, באהבה הדדית, בהרמוניה הדדית וכן הלאה.
שבדברים האלה, אנחנו גם יכולים לראות תועלת אגואיסטית, רגילה, ולכל אדם ואדם שזה יהיה ברור, אבל אם אנחנו נעבוד כך, שנעזור לכל אחד ואחד לשנות את הערכים שלו, שלא יהיה מכוון רק לכסף, אלא שיבין שהכסף זה סך הכל איזה מילוי מסוים שהולך ונעלם, המילוי הזה, היכולת שבו, ואז הוא נמצא במשבר בעצם, העיקרי.
אז אנחנו על ידי הסביבה יכולים לשנות כל אחד ואחד, בצורה הדרגתית, שהערכים שלו ישתנו לערכי החברה, ערכים חברתיים. וכאן יש עבודה גדולה בלארגן את הסביבה, שאנחנו נרגיש את עצמנו שנמצאים בדעת ציבור, שאו יגנה או ישבח, כל אחד ואחד במידה שהוא תורם יותר, משתתף יותר. ודרך כל מיני המערכות, כשאנחנו משפיעים כך על הילדים בבתי ספר ובגנים, אז הם באים הביתה וכך מתנהגים, ההורים רואים שזה כדאי, ואז אנחנו מזמינים את ההורים לחינוך הזה ומסבירים להם איך הם צריכים לפעול עם הילדים. הרי אנחנו גם כך רוצים שהילדים יהיו יותר חברתיים, שזה יעזור להם להיות בחברה יותר נוחה, עם פחות נזקים, פחות איומים. אנחנו גם כך רואים "אל תיתן לו מכות, אל תריבו, אל תהיו כאלו, תשתתפו, תשחקו יחד", ואנחנו אותו דבר צריכים להגיד לעצמנו. ממש כך.
אז מהחינוך של הדור הצעיר נעבור לחינוך הדור המבוגר. וזה אפשרי. כי החברה שאנחנו בונים, היא כמו ההורים שלנו, כשאנחנו כמו הורים נותנים לילדים, אז גם החברה תטפל בנו כך. וודאי שכאן זו עבודה גדולה וארוכה. אנחנו צריכים להבין שזו עבודה נגד האגו שלנו, שזה כל היסוד שלנו, אבל אם אנחנו מכוונים נכון את עצמנו, אז האגו שלנו דווקא מרוויח. הוא מתחיל להרגיש "שיש לי כאן אפשרות למלא את עצמי", בזה שאני משתתף עם אחרים, אני זוכה לתמיכה, אני זוכה להערכה, אני זוכה לכבוד, אני זוכה לעזרה הדדית וכן הלאה.
אנחנו צריכים למשוך נשים יותר, כי הן יותר מוכנות לזה, כי הן רוצות שלום בית, חינוך ילדים, משהו יציב. ואז על ידן אנחנו משפיעים יותר על גברים, על הבעלים שלהן, שזה החלק הקצת יותר בעייתי שבחברה. ואישה יכולה לעזור לנו מאוד כך כלפי הגבר, לרסן אותו. לא בכוח אלא בהערכה, שהיא תהיה חכמה ותביא לגבר את ההערכה שלה בהתאם לכאלו או כאלו פעולות שלו, השתתפות שלו עם החברה וכן הלאה. יש כאן הרבה מאוד דרכים לפעול על הציבור. זו ממש תעמולה גדולה, רשת, ממש מערכת.
ניצה: אם היינו רוצים כך לאט לאט להסתכל ולראות צעדים פרקטים, ונניח שאנחנו היינו עושים עכשיו איזה כינוס, מכנסים אנשים, שותפים, אנשים שיכולים ליזום מערכות, רשתות כאלה, כמובן בשיתוף אתנו, ומסבירים להם על הרעיון החדש הזה, אז אנחנו פותחים בזה שאנחנו אומרים את השם, את הרעיון של הרשת החברתית, "ערבות הדדית". אנחנו מדברים על המטרות שלה ואנחנו מזכירים את הערכים שעל בסיסה הם מושתתים, כל הערכים של חיבור, איחוד, השלמה וכן הלאה, ואז אנחנו מגיעים לאיזה שלב שבו אנחנו צריכים לתת להם אפילו הנחיות, מאיך מתחילים, מה הרעיון שעומד מאחורי זה, שאולי יש עקרונות מסוימים או תנאים מנחים שעליהם זה מבוסס.
אני חושב שהציבור הוא לא פילוסוף. הציבור הוא ציבור פשוט. ובו יש רק כמה אנשים שהם באמת חושבים בצורה גלובלית, שיכולים לעכל את כל ההיסטוריה וההתפתחות, ולראות את העולם כמערכת אחת. זה הטבע של האדם, שכך בנויים כמה מאתנו, בסך הכל, אבל לא הרבה אנשים. יש כאלה, נכון, הם נמצאים, הם הולכים לעבוד בכל מיני המערכות האלה, הגדולות, אבל בכל זאת, מדובר במספר מוגבל. אנחנו מדברים בסך הכל על אוכלוסייה, שנניח 90% ממנה זה לא כך. הוא בצורה לינארית פשוטה חושב, "זה אני ואלה החיים וזה מה שאני רוצה, כך להנות כמה שיותר מכל רגע ורגע משנותיי בחיים". ולכן אנחנו צריכים להביא להם את הדברים בצורה שהם מסוגלים לצרוך אותם, דרך מה שהם רגילים, באופנים שהם רגילים. לכן אני אומר דרך כלי תקשורת, טלויזיה, אינטרנט, בכל מיני כאלו מערכות. וגם בהפעלות, בסדנאות, בכל מיני סמינרים, כשאנחנו מסבירים להם דבר מתוך דבר מה שנקרא, דרך זה שהם רואים סרטים, תיאטרון, שירים, הפעלות, שיעורי בית, דרך הילדים בבית ששואלים אותם על הדברים האלה, איך לבצע ולעשות. וזה פועל על האדם. ומתוך זה שהוא רואה ומרגיש, זה מושך אותו בפנים, זה מכניס אותו בפנים בלי הרבה הסברים. וכשהוא כבר בפנים הוא מבין מתוך מה שעובר עליו, מתחיל לעכל את זה, מתוך ההרגשה, בהסבר קל שמלווה את ההרגשה. אז הוא מבין מה שהוא מרגיש, למה הוא מרגיש כך וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו תמיד צריכים ללכת עם הקהל כשהמעשה קודם להסברה. אם ההסברה היא סתם באה, אז זה דוחה ונראה "שעובדים עליי" וכן הלאה. אם ההסברה באה אחרי ההרגשה, וההסברה מסבירה לי למה אני כך מרגיש? למה הגעתי לזה? ואיך אני יכול לצאת מזה? אז ההסברה הזאת, היא כבר ממש כתרופה. וכך יש לגשת.
ניצה: אז מה שאתה הסברת כרגע, כמו שאני הרגשתי, זה לקהל הרחב, שהוא צריך דרך איזה משחק או קליפ או משהו, לעבור תהליך רגשי, שהתהליך הוא קורה טוב מאוד דרך משחקים. וכשהוא עובר איזה תהליך מסוים, אז הוא פתאום מתחיל להבין, והדברים שאנחנו אומרים לו כבר נופלים על איזו הכנה מסוימת שהוא עבר בצורה רגשית, ואז יש לו אפילו איזה כלי לקבל את ההסברה.
אבל למה אני אומר כך? כי קהל שנמצא בלחץ קיומי, ואנחנו רואים שזה כך קורה ויקרה, הוא מאבד את השכל, הוא מתחיל להיכנס לפאניקה. הוא מתחיל להגיע למצבים שמוכן להגיע למהומות, למלחמות ושרפות ולכל דבר. הוא מאבד לגמרי את העשתונות, הרגש שלו עולה פי כמה מעל השכל מתוך הצרות, מתוך האיומים, מתוך הפחד, ודווקא במקרה שזה נחלת כלל, כשנכנסים פתאום כולנו, כל המדינה, או כשהוא מרגיש בסביבה שלו, לא חשוב, שהמצב מתדרדר והופך להיות כזה שממש סוגרים עליו מכל הצדדים, אנחנו רואים גם שהוא מתחיל להתנהג כמו חיה שהכניסו אותה לאיזה מלכודת.
ולכן כאן אנחנו צריכים ללכת, לא בצורה הסברתית, אלא מעשית. להראות לו מיד, "תראה עד כמה שאתה נכנסת לסדנה ובאיזה מצב רוח ובאיזו צורה אתה יוצא ממנה". אז אפשרי לחשוב אחרת, אפשרי להתקיים, באותם התנאים החדשים, ואולי אנחנו גם מצאנו לזה איזה פיתרון, השלמה למה שאנחנו הולכים להפסיד, אבל יחד כולנו נעזור זה לזה וכך נתקדם. זאת אומרת, יש מין השלמה, לפחות.
אחר כך, אם אנחנו מסבירים גם את זה, וגם מסבירים במקצת את המגמה, שהיא לא תיפסק, אלא אנחנו נצטרך בזה להיות גם הלאה, זה לא שעכשיו אנחנו עשינו איזה תיקון זמני, אז יוצא שאנחנו נותנים לו כלים כבר, לעתיד, הוא כבר יידע על ידי מה הוא צריך להשלים את עצמו ואת האחרים. וכמה שאנחנו מתקדמים בהגבלות, נעשים יותר מוגבלים באמצעים שלנו לסדר את החיים שלנו, אז אנחנו נצטרך להיות יותר בקשר, יותר בהשלמה הדדית, יותר בחיבור, יותר בהשתתפות. והוא צריך לדעת שכאן הכיוון באמת הוא לזה, אין מה לעשות.
ניצה: אני רוצה לחדד את השאלה ולשאול אותה עוד פעם. בוא נדמיין עכשיו באמת את אותו כינוס שבהם לא נוכח כרגע כל הקהל הרחב. יש בכינוס אנשים שבאופי ובתכונות שלהם הם סוג של מארגנים. הם שמעו שיש לנו איזה רעיון כזה של רשת, הם באים לאיזה כינוס. יש לנו נציגים מרעננה, מפתח-תקוה ומכפר-סבא, והם מגיעים ורוצים להבין את הפלטפורמה הזאת, מה מיוחד בה, מה היא נותנת. איזה סוג של הסברה אנחנו צריכים לתת להם, האם אנחנו צריכים לתת להם עקרונות מסוימים, האם גם הם צריכים לעבור את אותו התהליך הסברתי?
הם צריכים לעבור קודם כל התפעלות רגשית מהחיבור. לעבור סדנה, או שולחן עגול קודם, ואחר כך סדנה, כי "שולחן עגול" הוא קצת יותר חיצוני מהסדנה. ואחר כך הם צריכים לעבור סדנה ולהרגיש מתוכה את התועלת מהחיבור, תועלת מהיכולת לפתור את הבעיות, ואז אנחנו נותנים להם הסבר. להם אנחנו יכולים כנראה לתת הסבר יותר רחב, על הסיבה למשבר, על התהליך שהאנושות צריכה לעבור, שמשבר זה שדרוג, שאנחנו נמצאים בקריסה הזאת כבר עשרות שנים, ועכשיו אנחנו צריכים לבדוק מה עלינו לעשות כדי להקל על ההתפתחות, כי ההתפתחות גם כך וגם כך תעבור עלינו, ומאין ברירה אנחנו נצטרך לקבל צורה חדשה, זאת אומרת, אנושות אינטגרלית, חברה שהיא חברותית, בערבות, בחיבור וכן הלאה.
לקהל הזה אנחנו צריכים להסביר קצת יותר את כל המערכת, את הסיבה, התהליך והתוצאה שאנחנו יכולים כך לתאר לעצמנו, כולל אותו הגוף הכללי, שאנחנו צריכים להגיע לאיזון שלו. צריך להסביר להם שהאיזון שלו יתרחש בהדרגה, כולל הצריכה הרציונלית של כל אחד ואחד, השווה בכל זאת. זה לא יקרה מיד, אבל היא תהייה שווה, ושכל התוספת מעל הדברים ההכרחיים תבוא מתוך המילוי הפנימי של האדם, ולא בצורה כזאת שכל הזמן הוא ירוץ לקנות כל מיני דברים. השופינג הוא לא מטרת ההתפתחות שלנו.
ניצה: בחלק הזה שעכשיו תיארת, דמיינתי את עצמי יושבת בכנס כזה, והרגשתי שנתת לי איזה רקע למה זה חשוב, למה בכלל יש צורך ברשת הזאת, עד כמה היא נחוצה. ועכשיו אני רוצה כלים פרקטיים יותר, מאיפה אנחנו מתחילים לבנות אותה, איך הדברים נעשים?
הפעולות שלנו מתחלקות לשניים, החלק המעשי והחינוך. וכאן אנחנו צריכים לראות, בהתאם לאוכלוסיה שלנו, איך אנחנו משלימים זה את זה. ודאי שלאוכלוסיה יותר מובן החלק המעשי, אבל אנחנו צריכים גם להבין שכדי לקדם אותם לחיבור המתחזק כל הזמן ויותר ויותר כולל, אנחנו צריכים גם לתת להם כלים למה שאנחנו עושים, בשביל מה עושים. שירגישו את עצמם כמשתתפים. לכן חלק מהאנשים שאנחנו עובדים איתם, אלה הם אנשים העומדים בראש כל מיני זרועות באותה אוכלוסיה, אז חלק מהם יעסקו יותר בחלק המעשי, וחלק יעסקו יותר בחינוך.
ובכל זאת, אנחנו צריכים להיות שם בכל ענף, בכל פעולה, לבדוק, לכוון ולראות האם כל הדברים האלה מתחברים אחר כך לאיזון, האם הם גורמים לחיבור, ולא לעיוות המערכת.
ניצה: האם יש לנו דרך לבדוק את האיזון של הרשת?
כשאנחנו נהיה שם בפנים, כשנהיה חלק ממנו. הדרך לבדוק זאת היא כשהאנשים מקבלים יותר ויותר מילוי מהחלק הרוחני שבדבר, מהחיבור, ומה שכן, הם מסוגלים להסתפק בחלק הצרכני שלהם בצורה הקרובה לצורך האמיתי של המשפחה הממוצעת.
ניצה: מה עוד צריך להיות בכזה כנס? כשאני באה בפעם הראשונה, אני שומעת על הרעיון הזה, אני מקבלת את הרעיון, אני מתרשמת ממנו, נראה לי שהייתי רוצה להיות חלק מהיוזמים, ואולי אפילו לחזור לעיר שממנה אני באה ולקדם את זה. אילו הנחיות היית נותן לי, האם אני צריכה לפנות לכל מיני מקומות ברשויות, מאיפה להתחיל בעצם להרים את הרשת הזאת?
גם בזה יש לנו שני כיוונים. בכיוון המעשי אנחנו יכולים להתחיל לארגן כל מיני מחסנים, חוגים, בדברים האלה שעובדים בהדדיות. להראות בהם עד כמה אנחנו חוסכים, עד כמה אנחנו נהנים מזה בצורה הפנימית הנפשית, מי אנחנו, מה אנחנו, איך אנחנו נותנים הערכה לאנשים שפועלים בזה. וגם להיכנס למערכות החינוך שהם גני ילדים ובתי ספר, להיכנס לבתי אבות, להעביר במקומות העבודה שיחות וסדנאות, להתחיל להעביר את זה דרך כלי התקשורת, דרך הטלוויזיה, אולי הטלוויזיה המקומית, וסדנאות בכיכרות העיר. וכך אנחנו צריכים להתקדם, גם בבניית החלקים המשותפים שעוזרים לחברה, וגם ברוח שתשרה.
ניצה: עכשיו הבנתי משהו חדש שלא הבנתי אותו קודם. קודם דמיינתי שהרשת הזאת היא איזה סוג של רשת סגורה, ופתאום אני מבינה שהרשת הזאת יכולה להיכנס לסביבות שהן כבר קיימות, כמו מקום עבודה לדוגמה, ואז אני מצד אחד בונה דברים שהם שטח משותף של הרשת הזאת, שכל אחד שם משהו בתוכו, ומצד שני אני גם נכנסת לסביבות מסויימות שהן כבר בנויות כסביבה, ואני פועלת יחד איתן, זאת אומרת, הרשת שולחת זרועות לכל מקום.
אנחנו לא מתחילים מאפס. בכל מקום שנמצאים בו אנשים, אנחנו באים ומארגנים שם כל מיני פעולות חיבור, גם במעשה וגם בהסברה. המעשה נקרא סדנה, וההסברה היא שיחות, בירורים, בכל מקום חוץ מכלי התקשורת. זה נעשה בצורה חיה, כשהאדם משתתף בזה בעצמו. ויחד עם זה, בונים חוגים, מחסנים, מתחילים להתארגן כדי לעשות קניות בצורה מרוכזת וכן הלאה.
אנחנו חושבים בצורה פשוטה מקומית, כמו במפעל. אם אני הולך לשוק לעשות קניות, אז אני קונה קילו עגבניות, נניח בעשרה שקלים, ואם הקניין שלנו עושה קניות, אז הוא קונה במרוכז ולכן בשבילו, בקנייה בסיטונות, העגבניות עולות שלושה שקלים לקילו, כי הוא חוסך כמה ידיים בדרך. אז כבר כל אחד מאיתנו נהנה מזה. זו תוספת מאוד חשובה.
ולא רק שכל אחד נהנה מהסכום הזה, אלא שחלק ממנו אנחנו מפרישים לטובת בניית עוד מחסן, לבניית עוד מערכות, כך שכל אחד לא מקבל את הרווח הנקי, שאותו הרווחנו, נניח שבעה שקלים, שהוא ההפרש בין העשרה לשלושה שקלים, אלא יקבל חמישה, ושני שקלים אנחנו שמים בקופה המשותפת שלנו. וכך, על ידי זה אנחנו יכולים להתפתח. לכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבנות כל מיני דברים וליהנות משגשוג. ובעצם אנחנו בינתיים לא מונעים מאיתנו שום דבר כצרכנים, אלא על ידי זה שהכוח שלנו, החיבור, הוא פועל כאן, אנחנו כבר לומדים שכדאי להיות יחד.
ניצה: הרשת הזאת בעצם פועלת בשני מישורים, בחלק המעשי. תפעולי, והחלק השני הוא התוכן, החינוך וההסברה, שהוא תוכן לימודי יותר. האם זה נכון לרשת הזאת להתחבר וליצור שיתופי פעולה עם כל מיני גורמים עירוניים, מתנ"סים, דברים מהסוג הזה?
כן. ודאי שדרכם אנחנו פועלים. גם עכשיו אנחנו כבר פועלים בהם.
ניצה: נכון. זאת אומרת, יש פה איזה עידוד לשותפות.
עירייה היא סך הכל ציבור שחי בתוך אותה העיר, והקים ממשל מקומי שיטפל בכל הבעיות המקומיות. מה זאת העירייה, הרשות המקומית, בשביל מה אנחנו צריכים אותה? היא מספקת לנו את מכבי האש, מערכות החינוך, הבריאות, הניקיון, המים, החשמל וכן הלאה. בשביל מה אנחנו עושים את זה? זאת אומרת, כל עירייה היא המקום שבו אנחנו צריכים להתחיל לעבוד. היא לוקחת מאיתנו מיסים, מקבלת אולי קצת מהמיסים הכלליים של המדינה, ועושה פעולות לטובת תושבי העיר. היא בעצם משרתת את התושבים, אז ודאי ששם אנחנו צריכים להיות, ללא ספק. ואת כל הפעולות האלה צריך להעביר לפסים יותר חברתיים, מה שלצערנו כבר לא קיים. המטרה להיות טובים לאזרחים היא לא תמיד באופק.
ניצה: האם יש עוד משהו שאתה חושב שחשוב שאנחנו נדע, כמי שרוצים להתחיל בכך?
אני חושב שאם אנחנו לוקחים איזה איזור, או בכלל בכל מקום, ורוצים לבנות דווקא דברים כאלה או אחרים, להיכנס לרשתות חינוך, או לבנות מחסנים לעזרה הדדית, לעזור להם לארגן את הסוּפֶרים ההכרחיים שלהם, אז אנחנו יכולים לעשות את זה בפריסה ארצית, או "להתלבש" על מקום אחד ומשם לאפשר לכל הזרועות להיכנס. זה תלוי בהזדמנות, בהכנה שלנו, וגם בזמן הנכון. זה לא יכול להיות סתם כך, אלא רק בתנאי שיש צורך הכרחי באוכלוסייה המרגישה שהיא ממש לא יכולה להמשיך בצורה כזאת ולשרוד. אנחנו לא באים למקום שהוא עדיין בוסר.
אורן: האם היום המצב הוא בוסר בעיניך, או שהוא כזה שאפשר להריץ את הרשת הזאת?
תלוי עד כמה האנשים בכל מקום נמצאים בהרגשה רעה מחינוך הילדים, או מחוסר טיפול בחוגים שלהם, או כבר מחוסר היכולת לספק לעצמם מזון. אתה רואה שבגלל מחיר הקוטג' עשו מחאות כלל ארציות ועוד ועוד. יכול להיות שלכל מקום אתה יכול לבוא עם משהו חלקי.
אורן: אם כך, הקרקע מוכנה.
בהרבה מקרים כן. אבל עוד לא לגמרי, לא כולם נמצאים כבר בפחד, בלחץ, שעוד מעט תגיע תקופת צנע וכולי.
אורן: לא, אבל הרשת החברתית שאתה מציע פה, היא בעצם מציעה לאדם מכשיר שיתופי להגברת היכולות הפרטיות שלו.
להגברת רמת החיים החומרית והנפשית.
אורן: אז למה שמישהו לא ירצה בזה? זה לא ברור לי.
כי אני צריך לפנות לצורך הקיומי שלו ממש.
אורן: מי יגיד לא להגברת רמת החיים,? תלוי כמה זה עולה לי.
וודאי שזה תלוי בכמה שזה עולה, זה ברור.
אורן: אם אני מקבל יותר ממה שאני משקיע, אני אבוא, וכל אדם מפוקח אחר יבוא. בוא נניח שרוב הציבור בישראל אמור לבוא.
השאלה היא באיזו צורה, באיזו מידה הוא צריך את זה. יכול להיות שעדיין לא כל כך נורא, "מה אני צריך להשקיע בשביל זה, מה אני צריך לעשות בשביל זה? אם אתה אומר לי לבחור בין הסוּפֶר לידי, או בסופר שבו אני קונה ב- 50% פחות, אז אתה צריך רק להגיד לי שנפתח עוד מקום אחד".
אורן: אבל לא זאת כוונתך, לפתוח עוד סופר שיתחרה.
וודאי שלא. לכן אני אומר שהכל תלוי אם אתה בא לאדם ומוכר לו משהו שהוא באמת צריך. צריכים לראות, בכל מקום, עד כמה אנחנו יכולים לבוא ולהיות ראויים שם, באותו מקום.
ניצה: אז אולי, בשלב הראשון למשל, היינו יכולים לעשות סוג של מיפוי וסריקה של כל אזור. לבצע איזה תהליך של איתור צרכים, כי צרכים תמיד קיימים. זה נכון שלחלקם יש יותר צרכים בסיסיים, ואצל אחרים יכול להיות שאין חוסר מבחינה כלכלית, אבל יכול להיות שיש להם משברים קשים מאוד במשפחה, אז דווקא שם יכול להיות צורך מסוג אחר. זאת אומרת, האם נכון לעשות תהליך של מיפוי צרכים לאותה אוכלוסייה, ולפי זה לפנות אליהם?
וודאי שכן.
לפנות לצרכים שלהם.
אורן: נניח שכבר עשינו את מיפוי הצרכים והבחנו ביניהם. העיקרון שמניע את הרשת החברתית של הערבות הדדית הוא ההשתתפות של כל הפרטים.
כן, של כל בני האדם שנמצאים במקום.
אורן: אולי חלקם לא ירצו להכלל ברשת, אז לא נחכה שיהיה לנו 100% הצטרפות, אלא נאמר שהעיקרון הוא השתתפות של כל המשתתפים ברשת. אמרת קודם משפט מפתח "מה אני משלם כדי לקבל?"
כן.
אורן: נאמר שמיפיתם את הצרכים, לא חשוב מהם, קורסים לזוגיות, חוגים לילדים, מצרכי יסוד, או מוצרי חשמל יד שניה ללא תשלום. כרגע זה לא חשוב כי הפעולה היא אותה פעולה מבחינתי. אני רוצה להבין את המכניקה ואיפה מתווספת פה מעל הרמה הצרכנית הפשוטה שיש בה תועלת, אני רוצה להבין מה אני משלם, מה אני מקבל, ואיך כל המערכת הזאת נשטפת ברוח החינוכית המקדמת שרצית להוסיף עליה.
כנראה שמהרשת החברתית אני אקבל הטבה שמתאימה לצרכים שלי, אחרת אני לא אגיע לרשת, נכון?
נכון.
אורן: מפיתם, בדקתם, ואתם מציעים לי להצטרף. אני כפרט רוצה בכך, מה אני צריך לתת?
את ההשתתפות שלך, יכול להיות שגם בכסף, גם בזמן, וגם בהשקעה. ההשקעה שלך יכולה להיות בכסף, בשעות של השתתפות בבניית המקום, והיא צריכה להיות גם בשעות השתתפות בלימוד האינטגרלי, גם בשיחות וגם בסדנאות. שלוש צורות של השקעה.
אורן: ואם אין לי כסף?
על מה אנחנו מדברים? הרי אנחנו צריכים להתחיל לבנות מקום.
אורן: נכון, לבנות מאפס. מהיום בבוקר.
חוגים לילדים יכולים להיות במתנ"סים. אבל נניח שאנחנו צריכים איזו השקעה ראשונה, אז או שהיא תגיע אלינו בתור הלוואה מהבנק, מהמדינה, מהעירייה, או בהשתתפות חלקית מצידם, אנחנו צריכים תשתית לפעילויות. וגם אחרי שתהיה לנו תשתית, בכל זאת נצטרך לתחזק אותה. אנחנו בכל מקרה צריכים איזו השתתפות. כמה עולה חוג לבן שלך, 500 שקלים לחודש?
אורן: כן, אפילו יותר.
וכאן אתה תשלם 100 שקל לחודש. כי צריך תחזוקה. צריך להחזיק את המקום, חשמל, מים, ודברים שונים, אף אחד לא לוקח משכורת, אבל השירותים עצמם עולים כסף.
אורן: אז זה לא בחינם, זה מוזל, השירותים שהרשת מציעה מוזלים?
אין בעולם שלנו משהו שאתה לא צריך לשלם עליו. אז במקום שתצטרך לשלם אולי תוכל לעבוד באיזה מקום, אולי תוכל לתרום על ידי משהו אחר. אבל אם אתה לא יכול, אז לא ידרשו ממך. יכול להיות שידרשו ממך השתתפות הדרגתית לעומת האחרים, שזה יהיה כמעט כלום או בכלל לא. כי אתה תורם במשהו אחר, כי בכסף אתה לא מסוגל. אבל אם אנחנו יורדים לפרטים אז וודאי שצריכה להיות כאן השתתפות גם מצד הממשלה, יכול להיות שגם מצד הרשויות המקומיות, וגם מהבנקים יכול להיות שניקח הלוואות, צריכים לבנות. וגם כשאנחנו בונים, אנחנו בונים עד כמה שאנחנו מסוגלים בכוחות שלנו, אנחנו מזמינים בעצמנו ובצורה כזאת מוזילים את העלויות עד כמה שאפשר.
אורן: בוא נדבר על חוג לילדים, זאת דוגמא מובנת וברורה. נניח שפתחתם ברשת החברתית, מרכז עירוני והוא נקרא הרשת החברתית של ערבות הדדית ומציעים לי חוג לילדים שאני רוצה ומתאים לי. במקום תשלום של 500 שקל בחודש הוא יעלה לי 100 שקל, כמו בדוגמא שנתת.
אז אני בא עם ה-100 שקל שלי, אבל עוד לא מאפשרים לי לרשום את הילד לחוג, כי יש עוד דרישות שאני צריך למלא חוץ מה- 100 שקל שהחוג עולה, אני צריך להשתתף כדי להיות זכאי, לקבל זכאות לצרוך את השירותים.
הילד שלך יקבל נניח חוג לאופניים? עכשיו הוא מקבל אופניים. האופניים עולות כסף ויש להן בלאי. צריך שהמקום עצמו יתקיים. צריך לבוא מדריך ולא רק מדריך אחד אלא כמה, כדי להשתתף שם. מה אתה נותן תמורת האופניים, תמורת ההשתתפות בחוג, וקיום המקום עצמו? אתה חייב לכסות זאת, אבל לא בכסף אלא בהשתתפות שלך.
נניח שאתה רואה חשבון אז החברה מביאה לך עבודות ואתה עושה את החשבונות שלהם. רואה חשבון, שרברב, לא חשוב מי. בצורה כזאת אתה משתתף. וחוץ מזה כל אלה שנמצאים בזה, הם עוברים התחברות.
אורן: מה זאת אומרת?
הרצאה, שיחה, לא חשוב, כי הם נקראים חברי המועדון.
אורן: זה תנאי מקדים?
כן, תנאי מקדים.
אורן: או שזה תהליך שהוא מלווה. או גם וגם? אני שואף לכרטיס הזכאות.
בלי התנאי הזה לא תקבל.
אורן: זאת אומרת שיש תהליך מקדים לקבלת כרטיס ברשת הזאת.
כן.
אורן: ואחר כך יש תהליך שמלווה אותי כל הזמן?
כן.
אורן: בוא לא נדבר עדיין על התהליך המלווה. קודם נתחיל מהתהליך המקדים כדי להיות חבר.
אתה חייב להסכים עם הדברים האלה.
אורן: מהם?
שהילדים שלך נהנים משירותים כאלה ואחרים ואתה משלם עליהם בכוח שלך, במקצוע, וגם בהשתתפות שלך בחינוך האינטגרלי.
ניצה: זה כמו תו תקן חברתי כזה?
כן. אתה מקבל כרטיס.
ניצה: אם אין לך תו תקן, כרטיס, אתה לא יכול להיות חלק מהרשת.
נכון.
אורן: מה אני אחווה שם בחינוך האינטגרלי, אפשר לפתוח את זה קצת? כי צריך לזכור שפה אני לא נרשם לאוניברסיטה, אני נרשם כאן עם אינטרסים מאוד ברורים ופשוטים. אצלך נותנים חוג ב- 100 שקל במקום ב- 500 שקל פלוס הטבות נוספות.
למה?
אורן: אם היו לי את ה- 500 שקל, תאמין לי שלא הייתי נרשם לרשת שלכם אלא אם כן אתם תביאו מדריכים שאני לא אוכל לקנות גם ב- 500 שקל. אבל באופן כללי, אם לא הייתי מרגיש את המצוקה הזאת, אני לא יודע אם הייתי בא לרשת הזאת.
אתה צודק ב- 100%, לכן בא המשבר כדי לחייב אותך לבוא.
אורן: אז עכשיו אני רוצה להבין ולנתח את המרכיב של ההשתתפות שלי בחינוך האינטגרלי. על מה מדובר פה? כי אני אשכלל זאת, האם כדאי לי או שזה יותר מידי, אתה יודע, דוקטורט אני לא הולך לעשות.
כן, ברור. אתה מגיע פעם בשבוע, יכול להיות בשבת, בערב שבת, או ביום חול, לא חשוב איזה ערב, אתה מגיע לפעולה חברתית של ערב שלם, לפחות שעתיים.
אורן: מה יהיה שם?
תהיה שם שיחה מאוד מעניינת, יכול להיות עם קליפים ועם כל מיני הדברים בצורה שממנה אתה רגיל להתפעל ולהתרשם. ואחר כך סדנה על דברים אקטואליים ממש מתוך החיים, מתוך התחברות, מתוך אותו חוג שבו הילד שלך נמצא, בזה אתה תדון בתוך הסדנה.
אורן: לא הבנתי.
מכוונים אותך לשאלות, מכוונים אותך לדיונים ששייכים לחיבור החברה המסוימת שלך.
הרי הילד שלך בחוג הזה, באת בגלל חוג האופניים.
אורן: עוד לא, אני עדיין בתהליך המקדים, עוד לא סיימנו, עוד לא נתתם לי את הזכאות.
אבל בשביל זה באת.
אורן: נכון, בטח.
באותה צורה אנחנו רוצים ללמד אותך שהחיבור הוא אמצעי להשגת כל הטוב שבחיינו. מה אנחנו מלמדים אותך? אנחנו מסבירים לך איזו מערכת אנחנו, איך אנחנו יכולים לתת את השירותים האלה לכולם, מהו כוח החיבור, איך רצוי להתחבר, בצורה שווה, בהתאם לכל היכולות של כל אחד ואחד כי כולנו שונים, אבל אנחנו צריכים להשלים את החסר שיש לכל אחד ואחד, וכן הלאה. ורק בצורה הדדית כזאת אנחנו מגיעים לחברה מאוזנת. וחברה מאוזנת דומה לגוף שלנו שגם הוא פועל בצורה כזו, זה נקרא "חברה בריאה" וככה לאט לאט אנחנו מטפטפים לך את הדברים האלה, חלק מהם אתה מרגיש, חלק מהם אתה שומע וחלק אתה אפילו מבין.
אתה חייב פעם בשבוע להגיע למפגש כזה. גם הבן שלך שבא לחוג אופניים, דרך אגב, הוא לא סתם בא לרכב על אופניים, אנחנו בצורה סמויה, מגבשים אותם להיות יחד, לנסוע יחד, לעבור יחד דרך שדות וכל מיני מצבים ובעזרה הדדית אולי לקשור ביניהם, מביאים אותם למקומות שבהם רק בצורה הדדית הם יוכלו לעבור, לטפס על הר או לעשות משהו. הפעילות היא פעילות חברתית, הוא לא סתם מקבל אופניים כדי לקרוע את השכונה. אבל הילדים מקבלים מכך תענוג.
אורן: מי?
הילדים, כי הם מרגישים שהם כמו קומנדו, לא בלחץ, בצורה יפה.
אורן: כמו בתנועת נוער?
כן כמו בתנועת נוער, ואנחנו דורשים גם ממך שתשקיע כמה שעות בשבוע, אולי שעתיים בשבוע במקום לשלם את ה-500 שקל, והחוג שלנו הוא חוג טוב, מיוחד, את אותו חוג אתה לא קונה סתם ב-500 שקל. אתה גם לא יכול לבוא אלינו ולהגיד "אני משלם 500 שקל קחו את הילד שלי" ודאי שלא. אלא רק בתנאי שתשתתף בסדנאות ובתנאי שאתה תביא תועלת כללית לחברה, כמו שהמדריך לאופניים עושה לבן שלך, גם אתה תעשה משהו.
אורן: אמרת שאני אבוא פעם בשבוע לערב של שעתיים בתהליך המקדים.
נניח שאתה רואה חשבון, אז אתה תנהל את החשבון של חוג האופניים .
אורן לגבי הדרישה הקודמת. יש פה דרישה שאני אתחיל להבין את התפיסה הרעיונית שעל פיה הרשת הזאת פועלת. עכשיו אמרת שאני אצטרך לבוא ערב בשבוע לשעתיים שבהן אתם תעבירו לי סדנא חווייתית שבה תדברו ותסבירו לי את הרעיונות האלה.
פעם אחת תספיק? אחרי ערב אחד אני יכול להצטרף לרשת שלכם? אחרי שעתיים שבהן הסברתם לי את הקונספט שלכם, על שיתוף, השלמה וכולי?
כן, ודאי. אם אתה מסכים לשלושת התנאים האלה, אתה והילד שלך משתתפים.
אורן: במה אני משתתף?
אתה משתתף בחינוך האינטגרלי ואתה משתתף בהשקעה שלך בכמה שעות בשבוע אולי לטובת הכלל, לפי המקצוע, לפי היכולות שלך, בעצם אלה שני תנאים, זה הכל.
אורן: נכון, אבל אמרנו שעוד לפני שאתה נותן לי את הזכאות יש תהליך מקדים ואחר כך השתתפות קבועה. התהליך המקדים כולל בתוכו מפגש אחד שבו אתם מסבירים לי את התפיסה שלכם וזהו?
כן, מאוד פשוט , אולי עם שרטוט, אולי עם סרט קטן, שהכל בו מובן, מה יש כאן לא להבין?
אורן: זה נשמע אחלה.
יכול להיות שתצטרך לשלם עוד 100שקל.
אורן: זה לפי הצורך.
לפי איך שאנחנו נוכל להתארגן.
אורן: לפי הצורך יהיה ה תשלום, אבל גם הוא בגישה מינימליסטית.
כן, כדי להחזיק את המקום והבלאי.
אורן: אבל יכול להיות שאתם תקבלו תמיכה, אהדה ותקציבים כך שאולי אפילו מזה תפטרו אותי. זה משהו יותר שולי, נכון? בוא נשים אותו בצד.
בסדר.
אורן: ערב אחד כמו בהרבה דברים אחרים בחיים, יש מפגש היכרות, עשיתי אותו, אם אני מזדהה ומסכים, אתם מקבלים אותי לרשת החברתית הזאת. קיבלתי את כרטיס החבר.
כן, ואם אתה לא מזדהה, אנחנו נראה לבן שלך כמה הילדים שלנו מאושרים ועד כמה שהוא מסכן בגלל שאבא שלו לא מזדהה.
אורן: בוא נשים בצד את כל המניפולציות.
זאת לא מניפולציה.
אורן: הזדהיתי, הרעיון נשמע הגיוני, גם שמעתי על כך קודם מחברים שהמליצו לי לבוא, זה לא שבאתי ונפלתי עליכם. עכשיו התחלנו את התהליך, נתתי שעתיים בשבוע לטובת הכלל, מה ההשתתפות שלי עכשיו, אני צריך להמשיך להשתתף בתהליך?
פעם בשבוע.
אורן: בתהליך החינוכי?
כן.
אורן: האמת שזה נשמע לי יותר כמו תהליך חברתי מאשר חינוכי, משהו חברתי, סדנא, באים, משהו כיפי כזה.
כן, בכיכר העיר עם כוס קפה, אנחנו עושים פעילויות כמו פיקניק.
אורן: באווירה טובה ויפה. ומה אני צריך בהמשך, לבוא פעם בשבוע, כל שבוע, איך?
פעם בשבוע, תדיר, קבוע .
אורן: זאת אומרת יש לי מפגש היכרות ראשון, ואם מתאים, יאללה בוא תצטרף ואחר כך תבוא פעם בשבוע.
כן
אורן: בפעם בשבוע הזאת, מי בעצם נפגש? לצורך העניין אם אנחנו מהרצלייה, אז כל חברי הרשת החברתית של הערבות הדדית מהרצלייה יש להם פגישה של שעתיים פעם בשבוע בהרצלייה?
כן
אורן: מה עושים שם?
חיבור.
אורן: בוא תיתן קצת יותר רזולוציה, יש מפגש שבועי לחברי הרשת, מה עושים במפגש הזה?
במפגש אנחנו צריכים להוכיח לעצמנו שמה שאנחנו בונים, יש לו עתיד מיוחד לאנשים מיוחדים. שכל אחד ממש מרים את העם, שאנחנו ממש הולכים לבניית חברה חדשה, כדי לרומם את חלק האדם שבנו, ומוכנים להסתפק בדברים הכרחיים, כל אחד לעצמו ואת מכל היתר אנחנו בונים רשת קשר בינינו. ולא רק שעל ידי כך אנחנו מרוויחים שיש לנו את הכל בלי לשלם על זה בעצם, שאנחנו מרוויחים זאת על ידי ההשתתפות ההדדית, אלא אנחנו מקבלים תענוג מזה שאנחנו מחוברים יחד. אנחנו מקבלים הרגשת ביטחון, אנחנו מגלים את ההרגשה המיוחדת שבחיבור ההדדי, אנחנו מתגאים בכך.
אנחנו דנים איך לבנות מעטפת כזאת לילדים שהם יהיו מחוברים יחד, שלא תהיה בריונות, זנות וסמים בעיר. שתהיה ביניהם הרגשה יפה וטובה בחיבור. אנחנו דנים על איך שאנחנו יכולים להרחיב את השירותים האלה בשבילנו, והם יכולים להיות מכל הסוגים. למשל אני עושה עכשיו חוג בכיכר העיר לאיפור נשים. יש לי כמה אנשי מקצוע, או שאפילו אני אזמין אותם בכסף, הם באים ומסבירים לנשים איך להתאפר, כל מיני דברים חמודים.
אורן: אתה מזמין אותם בכסף כי אין לך כישרונות כאלה ברשת החברתית ההתנדבותית, מתקציב הקופה הכללית שלך?
כן, אנחנו מסכימים שכך צריך להיות.
אורן: בהסכמה.
אתה עושה חוג איפור לבנות, ולנשים, נותן להן.
ניצה: יש קשר בין הרשתות המקומיות? למשל אם אני שייכת לרשת בפתח תקווה ואני רואה שיש סדנא או חוג שמאוד מעניין אותי ויש אותו רק בכפר סבא, יש שם מורה לחליל שאין אצלנו?
אם את יכולה להתחבר אליהם, שאת תשרתי גם שם בכל השירותים, אז למה לא.
אמנם זה בצורה מאוד מוגבלת, כי כאן השירותים יהיו מאוד קשורים לאותו איזור, אולי מחוסר ברירה, במיוחד בחוגים. אבל אנחנו מדברים כאן על קניות, על שירותי חשמל, גז, מים וכן הלאה, בכל הדברים האלה אנחנו רוצים להקל על עצמנו. אם אתה לא יכול לשלם אפילו 100 שקל עבור חוג, אז אנחנו נעשה כך שנחסוך את ה-100שקל האלה בצריכת מים חשמל וגז, או בקניה מרוכזת של מוצרים.
לכל אחד יש על המקרר דף שעליו הוא רושם מה הוא חייב. בואו נבדוק מה אנשים חייבים, מה הם רוצים, האם אנחנו יכולים לעשות סל כללי ולהביא פעם בשבוע את הסל הזה למקרר שלנו וכל אחד לפני הזמנה שלו, קונה ומשלם על זה חצי מחיר, וכך יש לנו מקום לבנות עוד משהו, לקנות דברים שונים, לבצע פעולות. חלק האדם מקבל בתור הנחה וחלק אנחנו אוספים בקופה להמשך הפעילות. אלה דברים שלא צריך לדבר עליהם, זה מובן.
אורן: אמרת קודם שבמפגש השבועי של כל חברי הרשת אנחנו מדברים על כמה שאנחנו מיוחדים.
כן, לעלות את הגאווה, חייבים, בטח, כדי שיהיה לאדם כוח להמשיך.
אורן: מה היחס בין החברים לשאר התושבים בעיר?
זה יכול להיות כמו קיבוץ עירוני, אם קיים עדיין.
אורן: ביחס לשאר התושבים בעיר, חברי הרשת החברתית יפרסמו את הרשת שלהם, זאת אומרת יש להם אינטרס להרחיב את הרשת?
ודאי, קודם כל מתוך האידיאולוגיה שלהם.
אורן: מה פירוש?
הם רוצים שכך יקרה בכל העולם, וגם עד כמה שהחברה שלך יותר גדולה היא יכולה לפתוח לעצמה שירותים יותר רחבים ורב גוונים, אם כוח אדם גדול אני יכול להתחיל לטפל בזקנים, בכל מיני בעיות, יש לי יותר מומחים בכל תחום ותחום.
אורן: האם כדי לגרום להצטרפות של שאר התושבים בעיר שעדיין לא ברשת, חברי הרשת יכולים להחליט שהם נוקטים בפעילות מיוחדת כלפיהם, למשל שהם לוקחים על עצמם איזה שירות לכלל הציבור בעיר, אפילו למי שלא ברשת על מנת לתת להם טעימה.
יכול להיות שכן, ודאי.
אורן: תודה לכם, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.